אני נגד תומר פרסיקו, בענייני דת

אני הולך לעשות משהו שלא יעשה - להתווכח על דת עם מומחה למדעי דתית. תומר פרסיקו. אבל למה לעצור באדום כשאפשר לשעוט קדימה. (האמת שאני סתם נטפל לפרסיקו; הפוסט הזה יכול היה להכתב על המון אחרים.)

תראו, אני מעריך מאוד את פרסיקו - הוא בבירור אדם טוב שמעודד אנשים רבים לעשות דברים טובים, ומתנגד לכל הדברים הרעים בחברה. התמיכה שלו בקהילה הגאה בזמן האחרון, למשל, היתה לא רק חד-משמעית אלא גם משמעותית. משפיעה. להערכתי. והוא כמובן מודע מאוד לשגיאות הגסות של הדת הפונדמנדטליסטית ודוחה את האנטי-מדעיות שלה, וגם בכך אני בטוח שהוא משפיע לטובה. מעולה.

אבל - הוא דתי. שזה כבר מראה על אי רציונליות מסוימת, ובמקרה זה אני רוצה להתמקד בתמיכה שלו בספרי הקודש היהודים המסורתיים - התורה, התלמוד, כל אלה. פרסיקו אמנם דוחה בשאט נפש את המוסר העולה מהם, ובכך הוא מעמעם את הפירוש הרגיל שלהם ומעלה פרשנויות אחרות. אני מניח שיש אולי כאלו שיימשכו אחרי פרשנויות אלו אל הטוב, ואולי זו כוונתו. אולי אפילו זו רוב השפעתו, מבחינה זו. אני חושב שזה העיקר של מה שהוא רוצה לעשות, חברתית - לעזור להוביל את הדת היהודית לפרשנויות מוסריות.

אבל מה לגבי ההשפעה הגרועה של הטקסטים האלו? מה לגבי הפרשנות הגזענית ומוסר עידן הברזל שהם מקדשים ומובילים אליו?

הנה דוגמה - פוסט של מאיר אטינגר. בפוסט זה הוא מייחל למלך שיימלוך על ישראל ויישלוט בה בכפייה דתית, כולל במיוחד כנגד הגאים. והוא שואב תמיכה לאמונות אלו ומשאלות אלו מתוך הכתובים. למשל,
"אבל אסור שכל זה יכבה את האש של הקדושה ואת חום הלב היהודי המזדעזע ממפגן שכזה בחוצות ירושלים עיר הקודש, את עוצמת הכאב על מה שתיארו חז"ל באמצעות הפסוק "בגדה יהודה, ותועבה נעשתה בישראל ובירושלים, כי חילל יהודה קודש ה', ובעל בת אל נכר", "ותועבה נעשתה בישראל ובירושלים – זה משכב זכור".

כך משפיעים לרעה הטקסטים הללו על החברה. האם זו הפרשנות היחידה לטקסטים? כמובן שלא. לתומר פרסיקו יש פירוש אחר. אבל הפירוש של אטינגר הרבה יותר קרוב לפירוש הברור-מאליו, שאליו חתר בבירור הטקסט הקדום. גם אטינגר מושפע מהמסורת שלו ולכן מעדן את מוסר עידן הברזל הנורא (לא בכדי הוא לא קורא לממש את "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם"; ולא רק מאימת החוק, אני מעריך), אבל הוא בוחר במסר הקרוב למוסר זה ולא מזלזל בו, וגם זה לא בכדי. עצם העובדה שהטקסט כן מטיף למוסר כזה, תגרום לכך שקיצוניים יאמצו אותו. והפרשנות של אטינגר זה עוד מקרה טוב; לא יחסרו קנאים שיגדילו ויגיעו עד למוסר הנורא האמיתי שאליו מטיף הטקסט. ולא יעזרו אלף התפתלויות ופרשנויות מאולצות ומסורות שלמות כנגד כך, זה עדיין יקרה.

הנה למשל באסלאם - המסורת האסלאמית, באופן גורף ועקבי, מתנגדת לטרור. זה לא שחוקי המלחמה המוסלמים מתאימים בדיוק לאמנת ג'נבה, אבל להתקיף נשים זקנים וטף - זה לא. במשך דורות, פוסקים מוסלמים פסקו כנגד טרור, ודרשו כנגדו. ולמרות זאת, יש תמיכה אדירה בטרור בקרב קיצוניים רבים, ובמקומות מסוימים (כגון הרש"פ) הם אף רוב. מדוע? חלק ניכר מכך זה שהטקסטים המקוריים אכן כן מתארים בצורה חיובית אלימות, טרור, וכפייה דתית. מעשיו ודבריו של מוחמד מכריזים זאת. דורות שלמים של פרשנויות לא יצליחו למחוק את זה. זה יהווה תמיד דלק לקיצוניים, ובעת הנכונה יבעיר חברה שלמה.

כמו באסלאם, כך ביהדות.

לכן - אין מה לתת כבוד למסורות אלו. אין להשתייך אליהן. יש לדחות אותן, ולהתחיל מההתחלה. לשרוף את העבר, על מנת לבנות את העתיד על חורבותיו.

ומעבר לעידוד הקיצונים על ידי מתן לגיטימציה לטקסטים האלו, יש כאן עניין של כנות אינטלקטואלית. פרסיקו, בניגוד לאטינגר, מודע היטב לכך שהמוסר הדתי אינו "מוסר נצחי" ושהנורמות המוסריות שמשקף התנ"ך שונות מאלו של ימנו וגם מאלו של הפרשנים הדתיים השונים לדורותיהם. הוא יודע שכאשר נכתב הטקסט "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם" הוא שיקף נורמות המעלות רצח על חילול שבת על נס, ולכן משייכות אותו למייסדים הדגולים. לדבוק בטקסט כזה אך לשנות את המשמעות שלו על ידי פירוש - זה חוסר כנות.

היה לי יותר כבור לפרסיקו, אילו היה אומר בבירור - אלוהים בתנ"ך אמנם קורא למוות להומואים, אך הוא טועה. גם המסורת היהודית לדורותיה מתנגדת להם, אך היא טועה. במקום להמציא פרשנויות הזויות, אפשר פשוט לקבל את העובדה הפשוטה שאבותינו - הן אלו שכתבו את התנ"ך, והן אלו שכתבו את הפרשנויות לו - טעו בנקודה זו (כפי שהם טעו בנקודות רבות). ולהמשיך הלאה בלי הכתובים, אלא פשוט מתוך המוסר.

יתרה מכך - יש כאן עוול באי-גינוי אבותינו והאל. אסור לעבור בשתיקה על פשעי האל והיסודות הלא-מוסריים בטקסט. אלו דברים בזויים, ולכן אם כבר קוראים בטקסט ומתייחסים אליו חובה להתייחס גם לכך ולגנות אותם. צריך להגיד בבירור - אל המצווה להרוג הומואים הוא אל רשע, שאסור לשמוע למצוותו. צריך לומר בבירור - הפרשנויות המקבלות את מעשה פנחס (למשל) ואת דברי האל עליו, ולא משנה מה התירוצים ואם גם בנוסף מטילים עליו "דין רודף" וכן הלאה, הן פרשנויות פסולות ולא מוסריות שאין ללמוד מהן. אין זה נכון לעבור על כל זה בשתיקה, וליצור מצג שווא כאילו המסורת היהודית טובה. דווקא מי שמשייך את עצמו למסורת זו, חובה עליו להוקיע בבירור את החלקים הגרועים שבה. 

The Vital Question

אני רוצה להמליץ על ספר באנגלית. אולי יתרגמו אותו לעברית בקרוב, לא יודע - הוא מספיק חשוב לדעתי כדי להמליץ עליו לקוראים (הרבים) בעברית שקוראים גם באנגלית. הספר נקרא "השאלה החיונית" (The Vital Question), מאת הביולוג ניק ליין. והוא מסביר איך התחילו החיים. אה, וגם איך התחילו החיים המורכבים, ולמה נוצר המין, וזקנה, ועוד.

טוב, זה נשמע מאוד יומרני וזה אכן די כך. אבל ניק ליין מאוד משכנע, וזה פחות יומרני ממה שזה נשמע כי הוא בעצם מתמקד במוטיב אחד במחקר שלו: החשיבות של שיקולי אנרגיה באבולוציה, ובפרט על פעולת המיטוכונדריון. אני כבר מזמן נמשכתי לתאוריות ששמות את האנרגיה במרכז ההסבר לראשית החיים, וניק ליין מפתח אותן בצורה נפלאה, לא רק כתאוריות עמומות אלא במודלים מתמטיים ואפילו ניסויים בכור ניסויי מיוחד שהוא בנה על מנת לשחזר את התנאים בראשית החיים. התוצאה היא שרשרת טיעונים שנשמעים לי, לפחות, משכנעים מאוד. אני חושב שניק ליין פתר את שתי הבעיות הגדולות באבולוציה - מקור החיים, ומקור האאוקריוטיים; ואולי גם הוסיף את פתרון הבנת האבולוציה של הרבייה המינית על הדרך. המחקר עדיין רחוק מלהיות חד-משמעי, ואני בטוח שחלק מהפרטים שבתאוריות שלו יהיו לא נכונות, אבל בגדול - נשמע לי שהוא צודק.

גם אם הוא לא צודק, כדאי לקרוא את הספר. כי הוא כתוב היטב, ומראה באופן נהדר את תהליכי המחשבה של ניק ליין וביולוגים אחרים ואת תהליך הפיתוח של התאוריות עם התפתחות המחקר. הספר לא פשוט לקריאה, במובן שהוא כולל הרבה מאוד ביולוגיה - זה ספר מדע פופולרי, אבל מהסוג שלא מוותר על הפרטים. אבל למי שאוהב ביולוגיה, או לא נרתע מללמוד כמה מונחים חדשים, זה לא יהיה פגם של ממש וזה חיוני כדי באמת להבין את הרעיונות של ליין.

אז מהו מקור החיים? מוצא החיים דורש מקור אנרגיה כימית, כמו גם סביבה כימית מאוד מסוימת, ומזמן האמנתי לכן שמוצא החיים חייב להיות בפעילות וולקנית תת-מימית. ניק ליין מראה בהרבה יותר פירוט, ידע ודמיון למה יש רק סביבה אחת שאנחנו מכירים שבאמת מתאימה להיווצרות החיים, והיא ארובות אלקלייניות לבנות תת-מימיות; אלו שכבות סלע (מסוג נפוץ) שמעבירות את חום כדוה"א, ויחד עמו גרעיני מימן, אל מי האוקיינוס. ניק ליין מדבר בפירוט רב על השלבים הראשונים ברתימת מפל האנרגיה הזה ליצירת גרסאות פרימיטיביות של ATP, ומראה תוצאות ניסוייות מכור מיוחד שהוא בנה על מנת לשחזר את התנאים הללו המדגימות היווצרות מולקולות אורגניות וריכוזן. (הוא עוד לא הצליח ממש ליצור שם חיים, לא; אני גם לא בטוח אם אפשר לעשות את זה בתנאי מעבדה.)

על פי ליין, אם כך, החיים התחילו בארובות הלבנות הללו, בהתבסס על ניצול מפל המימן (למעשה, פרוטונים) וריכוז המולקולות האורגניות שנוצרו כך במכניזם כימי ופיזיקלי (לא ביולוגי) בנקבוביות זעירות בסלע. רק מאוחר יותר התפתחה הממברנה של התא ומשאבות פרוטונים שיכלו ליצור מפלי ריכוז של פרוטונים מעבר לממברנה באופן מלאכותי, וכך איפשרו את היציאה של החיים מהארובות אל שאר העולם.

יש הרבה פרטים בסיפור הזה שעוד חסרים או לא מספיק ברורים לדעתי (בפרט, היווצרות ה-DNA והאבולוציה הפרה-ביוטית המובילה אליו לא ברורים לי כלל תחת תרחיש זה), אבל אני חושב שפשוט משיקולי אנרגיה, ושימור השימוש ב-ATP, התסריט הזה חייב להיות נכון. מקור האנרגיה היה חייב להיות קיים לפני שהיו חיים, שכן החיים הם רק ניצול של זרימת אנרגיה, ולכן לא יכול להיות שהיו תאים לפני זה. האבולוציה הראשונה חייבת לכן להיות של ניצול מקור אנרגיה קיים, והיא חייבת להוביל למערכת יצירת ועיבוד ה-ATP. דרישות אלו מובילות בהכרח ליצירת החיים בחורים המיקרוסקופיים על פני סלעים תת-מימיים ורק אח"כ פיתוח הממברנה והתאים עצמם, בדיוק כפי שניק מתאר.

הנושא הבא בו ניק ליין מטפל הוא היווצרות החיים המורכבים, כלומר האאוקריוטים (שרק הם יכולים ליצור יצורים מורכבים רב-תאיים). מזמן כבר ידוע כי אלו נוצרו בתהליך נדיר ומוזר שבו בקטריה אחת "נבלעה" באחרת, והמשיכה לחיות בתוכה. ניק ליין מסביר מדוע הפרוקריוטים לא מסוגלים ליצור גנום גדול מסיבות אנרגתיות: ניהול מפלי הריכוז של המימן דורש תשומת-לב מקומית, על ידי גנים שנמצאים ממש באזור, והפרוקריוטים לא מסוגלים לעשות את זה בלי לשכפל למעשה את עצמם. אבל ברגע שבקטריה אחת נבלעה באחרת, היא יכלה להתרבות בתוכה ולהתמחות בניהול מפל האנרגיה. כך נוצר המיטוכונדיון. ניק ליין מראה כי התחרות והסימביוזה בין הבקטריות הפולשות לתא המארח היא זו שיצרה את התא האאוקריוטי על כל מרכיביו: גרעין התא, כרומוסומים, אינטרונים, הגנום הענק של תאים אאוקריוטיים, הגנום הקטן של המיטוכונדריה, מספרם האדיר, ועוד. הכל נובע מתוך הסימביוזה בין התא המארח לפולש.

אינני משוכנע בפרטים של תיאור זה. ניק ליין מביא לו מספר קווי ראיות תומכות, אך אני מודה שלא הצלחתי להבין מדוע האבולוציה לא הצליחה למצוא פתרון לבעיית האנרגיה הפרוקריוטית. מה שכן ברור לי, לאור דבריו של ניק ליין, הוא שהלחצים האבולוציונים הנובעים מהתחרות והסימביוזה בין התא הפולש לתא המארח הם הגורם המניע את התפתחות התא האאוקריוטי. אני מצפה לשמוע הרבה יותר בעתיד על כך, נראה לי שזהו כר פורה למחקר מעשי ולא רק תאורטי (מחקרו של ליין הוא תאורטי בנקודה זו).

לבסוף, ניק ליין פונה לדיון במוצא המין, כלומר המאפיינים של המין באאוקריוטיים כגון ההפרדה בין תאי הגוף (soma) הנידון למות ותאי הרבייה (הביציות והזרעים) האלמותיים. הוא מתאר כיצד עצם תהליך ההתמיינות לרקמות שונות ייצור לחצים אבולוציוניים שיובילו להתפתחות של גוף ותאי רבייה, של הזדקנות של הגוף (שלה יש קשר הדוק ליעילות הקשר בין המיטוכונדריה לגרעין), של היווצרות שני מינים (זכר ונקבה; במקום שלוש מינים, או יותר), ועוד.

כאן שוב אני מוצא שהרעיון הבסיסי כמעט חייב להיות נכון - ברור שברגע שיש התמיינות, יש תחרות בין רקמות ולכן גורל הגוף חייב להיות מופרד מגורל החומר התורשתי כדי שתהיה אבולוציה יעילה שלו. ליין מציג תאוריה מפורטת יותר, והיא נשמעת לי די משכנעת למרות שאין לה סימוכין ניסויים של ממש עדיין; אבל גם אם היא טועה, אני אתפלא אם הרעיון הבסיסי הזה לא נכון. ושוב, אני חושב שיש כאן המון מקום לבדיקה אמפירית של התאוריה של ליין, ותאוריות אחרות, ואני לא אתפלא אם מחקר זה אכן יוביל סוף-סוף ליישוב נושא התפתחות המין.

לסיכום, אם כך, ניק ליין מציג בספר הרבה רעיונות מקוריים הנשענים על מחקר מקורי מתמטי ואמפירי (וכן, כמובן, מחקר של קודמיו ועמיתיו). לדעתי הלא-מלומדת, זה נראה כמו צעד חשוב מאוד לקראת הבנת מוצא החיים, שאולי באמת מצא את התהליכים הראשוניים ואת התסריט הכללי ליצירתם. בתחום של הבנת התפתחות התאים האאוקריוטיים, הדגש על המנגנון של הלחצים האבולוציוניים בשל התחרות בין התא המארח והתא הפולש כמנוע להתפתחות מאפייני התא האאוקריוטי נראה לי נכון ופורה, ובתחום הבנת המין באאוקריוטיים הדגש על החשיבות של ההתמיינות והשינוי שהיא גורמת בלחצים האבולוציוניים חשוב ופורה באותה מידה. בכל התחומים האלו, ספרו פותח קרקע פורייה לא רק למחקר תאורטי אלא גם למחקר מעשי, החל בכורים המייצרים את התהליכים בראשית החיים וכלה בהשוואות של ספוגים לאאוקריוטיים ממוינים. לכל מי שמתעניין בסוגיות אלו, ובמחקר כזה (גם אם כמתעניין מהצד, כמוני), אני ממליץ בחום על ספר זה.

הגדה חילונית לפסח

פעם אהבתי את סדר פסח. הייתי מהאנשים המעצבנים האלו שרוצים לקרוא את כל ההגדה, הרבה אחרי שכולם פרשו מהאוכל. ככל שהתבגרתי והתחלתי יותר לשים לב למה אני קורא, כך נגעלתי יותר מהטקסט עד שכיום הגעתי למצב שאני לא יכול לסבול לשבת בשולחן כשמקריאים אותו. אני בא לאוכל, ולמשפחה, ומנסה להמלט ככל האפשר מהסדר עצמו.

אבל יש שרוצים לשמר את המסורות, תוך כדי שינויין כדי להתאימן לערכי ההומניזם ולידע המדעי. אין לי שום התנגדות לכך, ויש בהחלט חוסר בהגדה חילונית למהדרין: הגדה הומניסטית לא-דתית שתהווה תחליף להגדה שהמציאו הרבנים לאחר חורבן בית המקדש השני. לא תמצאו הגדה כזו בחנויות, ןלפיכך גם לא בבתים. מה שמביא אותי להביא את הקישור הבא, להגדה - או בעצם, טקסט מלווה להגדה - הומניסטית:

משנה חילונית אנטי-ציונית להגדה מקוצרת של פסח

אולי שמתם לב לשתי מילים מפתיעות כאן: "אנטי-ציונית". כן כן, ממש כך. איך זה מסתדר? ובכן, כותב ההגדה הוא אורי דייויס, שהוא לא פחות מחבר-משקיף במועצת אש"ף. וההגדה, בייחוד בהקדמה שלה, אכן מכילה גם תכנים אנטי-ציוניים. אני לא אנטי-ציוני - להפך, אני ציוני. וזה לא הדבר היחיד שאני לא מסכים לו בהגדה זו. אבל עיקר הטקסט הוא פשוט הגדה הומניסטית חלופית, ולכן הסכמתי לבקשת אורי לקדם אותה בבלוג. יש בה לדעתי רעיונות יפים, כגון החלפת הברכה המסורתית 

"ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם בורא פרי הגפן"

בברכה

"ברוך אתה היקום, עולמנו, סדר הבריאה, בו נברא פרי הגפן"

או הברכה:

"ברוך היקום וברוך האינסוף. ברוכה מסורתנו הביקורתית כמסורתם הבירותית של כל העמים וברוך העולם"

יש הרבה בהגדה זו שאינו ראוי להיאמר ולו מבחינה ספרותית, לדעתי, שכן הברכות והטקסטים לעתים רבות מדי "אקדמאיים" מדי, ושייכים במאמר ולא בנאום או טקס. ויש גם הרבה בטסט זה שוודאי יידחה מכל-וכל על ידי כל קורא ציוני. ואפילו אם לא היו בה פגמים אלו, הרי ש"משנה" זו אינה מהווה תחליף מלא להגדה, אלא מיועדת לשרת לצדה. למרות כל הפגמים הללו, אני חושב שהגדה זו כוללת כמה רעיונות מעניינים שמי שרוצה לשנות את סדר פסח לסדר חילוני יכול לשאוב מהם מה שמתאים לו. ואני סומך עליו, כמובן, שתהיה לו הבגרות לא להתרגש מאותם התכנים שהוא לא מסכים עמם.

אינני מתכוון, לפחות כרגע, לקיים סדר פסח חילוני. אבל למי שכן רוצה ליצור טקס כזה, אני חושב שהגדה זו יכולה לספק כמה רעיונות מעניינים.

אני חוזר !

אני חוזר לארץ בדצמבר. לא יודע אם אני אחזור לכתוב בבלוג, אבל זו הזדמנות טובה להתנצל על זה שזנחתי את הבלוג, וגם לחזור ולבדוק הנחה שהנחתי באחד מהפוסטים הקודמים שלי. הנחתי ששינוי אמונה הוא תהליך רב-דורי, ולכן ניתן לנתח בהתאם את נתוני הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

אז זהו, שלא.

כפי שלמדתי לשמחתי מפוסט של "יוצאים לשינוי מדיניות" (שמספר, אגב, שאחד מעשר ילדים חרדים יעזוב את הכת החרדית), הסקר החברתי של 2012 פורסם. מה שמאפשר לנו לבדוק את השינוי במידת הדתיות עשר שנה אחורה - כלומר, שני שינויים בכל קוהורט של ילידי שנת X עד שנת X+5.

ניקח לדוגמה את האתאיזם בישראל. הלמ"ס מנסה בכל כוחו להמעיט את מספר האתאיסטים בישראל, כך שכאשר הוא שואל "מה הדת שלך?" בסקר, "חסר דת/אתאיסט" לא מוצע כתשובה. אבל בכל זאת, אם אתה עונה "אחר" (במקום, נאמר, "יהודי"), בליו ברירה הסקר שואל "רגע - אחר-אחר, או אתאיסט?". כך שיש כמה אתאיסטים בארץ אפילו לפי סקר הלמ"ס - כ-119 אלף נכון ל-2012, למעשה. לשם השוואה, יש כ-149 אלף נוצרים וכ-3,923 אלף יהודים.

אז בואו נעקוב אחר השינוי באחוז האתאיסטים בישראל, בשלוש שנים - 2002, 2007, ו-2012.

או בטבלה:

גיל	2012	2007	2002
20-24	1.4	1.2	1.4
25-29	2.2	1.8	2.7
30-34	2.8	1.0	2.7
35-39	1.9	3.6	2.1
40-44	3.7	2.6	1.4
45-49	4.7	1.9	2.0
50-54	2.2	1.6	1.2
55-59	1.8	1.8	0.6
60-64	1.2	2.2	2.8
65-74	2.5	1.9	0.6
75+	2.3	0.9	1.1

בגלל ההפרשים בשנים שזהים להפרשים בגילאים, אפשר לעקוב אחרי שנתון מסוים ולראות אם הוא משתנה. ויוצא שהם משתנים. ניקח למשל את השנתון שלי, ילידי 73-77, שהם בני 35-39 בשנת 2012. קוהורט זה התחיל ב-2.7% אתאיסטים בשנת 2002, ירד ל1.0% בשנת 2007, ועלה שוב ל-1.9% בשנת 2012. זה שינוי ניכר, של כמעט הערך הממוצע, כך שאי אפשר לומר שאחוז התאיזם לא השתנה בקוהרט. יתרה מכך, לא נראה שיש הבדר משמעותי בין קוהורטים ישנים לעומת חדשים - אם החדשים יותר אתאיסטים יותר, אני לא רואה את זה באופן ברור. בכל קוהורט (כמעט) יש עלייה באתאיזם עם הזמן, אבל לא נראה שקוהורטים חדשים יותר אתאיסטים מקוהורטים ישנים באותו גיל.

אז - טעיתי, וצריך לעשות את הניתוח מחדש.

למי שתוהה - אחוז האתאיסטים באוכלוסייה גדל מעט, מ-1.7 ל-1.8 ל-2.4%. הגידול בחמש השנים האחרונות מרשים, אבל האתאיזם עדיין מיעוט קטן (כמעט כמו הדת הנוצרית בארץ, יותר גדול מהדרוזית). לפחות כאשר הלמ"ס מתאמצת להסתיר אותו; אם ישנו את השאלון ככה שישאלו מי אתאיסט כבר בשאלה הראשונה, מן הסתם ייגדל מספר האתאיסטים.

הזכות לשירה בעירום

סטפן גאו בסך-הכל רוצה ללכת חזרה לבית שלו. בעירום. מסתבר שהעונש על זה הוא מאסר עולם.

האם אנחנו חושבים שראוי שהעונש על עירום פומבי יהיה מאסר עולם? כנראה שלא. האמת שגם הבריטים לא, אבל גאו פשוט עקשן ונכנס לכלא שוב ושוב כל שנתיים. אבל השאלה היא - מדוע בכלל להתעקש כנגדו? מדוע להמשיך להעניש אותו? מדוע להעניש אותו מלכתחילה?

אני כותב את זה בגלל שאלה אחרת, קשורה אליה - האם יש לאסור על שירת נשים? בפרט, בכנס של תנועות נוער, שחלק מהן דתיות? לא מזמן כתב רועי צזנה פוסט זועם כנגד ההחלטה של תנועות הנוער לצנזר את עצמן (חלקית). חלק עיקרי מהתנגדותו מובע מ"עקרון הנזק", שקשור בשמו של הפילוסוף ג'ון סטיוארט מיל. כך הוא כותב,

[המאמינים טוענים] שהופעת נשים באמת פוגעת בהם … הם מסבירים שהפגיעה היא פגיעה ברגשות, ולא בגוף. … [אך] איננו מתחשבים ברגשות, אלא בגוף.

אפשר להיטפל לכמה בעיות בפרטים כאן, כגון שאנחנו רוצים להגן לא רק מפגיעה גופנית, אלא גם כנגד דברים נוספים כגון פגיעה בזכויות, פגיעה בשם הטוב (הוצאת דיבה), וכן הלאה. אבל זה לא מה שרציתי לדבר עליו. רציתי לעלות שתי נקודות כתגובה.

1. אסור למנוע מנשים לשיר.... או ללכת ערומות

בפועל, כל מדינה מפעילה חוקים מעבר לעקרון הנזק. כולל פגיעה ברגשות הציבור. גאו, למשל, נעצר בעצם על "הפרת השלום [הציבורי]", שזה מתרגם למעשה שעלול לגרום לציבור פחד או חרדה, או להוות מטרד. אלא שהתביעה בד"כ מתקשה להביא עדים שהרגישו משהו כזה, ואפילו התובעים מודים שאדם סביר לא ירגיש זאת. (אדם סביר אנגלי, כמובן; הם לא חושבים על החרדים שלנו.) בפועל, גאו מושם בכלא בעיקר בגלל שטונה של תקדימים אומרים שברגע שרואים את הפין שלו, יש בכך הפרה של הסדר הציבורי. איזו מין פינפוביה שכזו.

הבריטים לא לבד. בהחלטה חשובה, בית המשפט העליון של ארה"ב פסק לאחרונה שאסור למדינה לאסור על מכירת משחקי ווידאו אלימים, למרות שמותר לאסור על מכירת תוכן מיני. כדאי לצטט מדעת המיעוט את דברי השופט בריאר,

איזה הגיון יש בלאסור על מכירה לילד בן 13 עיתון עם תמונה של אשה עירומה, ובאותה עת להגן על המכירה לאותו ילד בן 13 של משחק ווידאו אינטראקטיבי שבו הוא, באופן פעיל אם כי ווירטואלי, כופת אשה וחוסם לה את הפה, ואז מענה והורג אותה? איזה סוג של תיקון ראשון [חופש הדיבור] ירשה לממשלה להגן על ילדים על ידי הגבלת מכירות של אותו משחק אלים ביותר רק כאשר אותה אישה - כפותה, אילמת, מעונה, ו[לבסוף] ממותת - היא גם ללא חולצה?

יש פוריטניות רבה ביחס למין בחברה המערבית. גאו מושם בכלא לא בגלל שמישהו באמת בחרדה שגאו-העירום עומד להופיע מעבר לפינה, אלא בגלל שהמחשבה על גאו-העירום מעוררת בו תחושת גועל, שאט נפש, בוז, וכן הלאה. וזה לא כיף לו. אז הוא רוצה לאסור על כך, ומחוקק חוקים בהתאם.

אין הגיון מוסרי, ליברלי, בזה. יש, אמנם, את "עקרון הפגיעה", שאומר שמותר גם למנוע פגיעה בציבור, לא רק נזק. אלא שאין לכך באמת הצדקה. אין הגיון במאסר והוצאה מחוץ לחוק של התנהגות "לא מוסרית" שלא באמת פוגעת בזכויות של אף אחד. כמו ללכת בעירום.

יש רק שתי התנגדויות שאני יכול לעלות בדעתי כאן. ראשית, יכול להיות שאכן יש פגיעה של ממש, למשל פגיעה פסיכולוגית בהתפתחות המינית של ילדים שרואים את המחזות הללו. אני, איך לומר, מטיל בכך ספק. יש חברות שבהן יש עירום, ובאופן כללי נראה שילדים מאוד אדפטיביים ולראות אנשים מסתובבים עירומים זה ממש לא מה שייצור אצלהם תסביכים פסיכולוגיים.

שנית, ניתן לטעון שיש לחברות זכויות שמעבר לזכויות של הפרטים. כך לשכונה או לעיר, למשל, יש את הזכות לכפות קוד אסטתי מסוים - למשל, בירושלים כל הבתים צריכים להיות מצופים באבן בסגנון ירושלמי. האם באותו אופן ניתן ליצור קוד אתי של לבוש בשכונה? בעיר? במדינה? אני לא רוצה לומר שאין כל זכות לכפות קודים אתיים ציבוריים, אבל זכות זו חייבת להיות מוגבלת ביותר כדי שלא תגביל משמעותית את החופש של הפרטים. בייחוד במקום ציבורי, כגון עיר, להבדיל ממקום פרטי, כגון ישוב קהילתי, קיבוץ, וכן הלאה. לבנות דירה בסגנון חיצוני מסוים, או אפילו להגביל מקומות עסקיים לאזורים מסוימים וכן הלאה - זוהי הגבלה קטנה החלה בעצם על המרחב הציבורי ולא על ההתנהגות האישית. הגבלה על הסתובבות בעירום, לעומת זאת, היא הגבלה על חופש הפרט להתלבש (או לא) איך שבא לו, וזה כבר פגיעה הרבה יותר אישית ומשמעותית לדעתי. (באופן דומה, הגבלת שירת נשים - או, כדי להתחמק מזה, בודדים - פוגעת בזכות הנשים לשוויון וכבוד האדם, ולכן בזויה ואסורה, וזאת למרות שלארגון יש ככלל את הזכות להחליט שבמופע שהוא יוצר יהיו קודים מסוימים.)

2.  מתוך השקפת העולם החרדית, יש לאסור על שירת נשים ועירום

אם נניח שהעולם נשלט על ידי אל מרושע, כמו האל החרדי שהורג משפחות כי הוא זועם על חטאי העם, אולי על זה שלא שמרנו שבת - פתאום החשבון נראה אחרת. זה לא שנעשה פתאום טוב לפגוע בזכויות של אדם להתלבש (או לא) כרצונו, או לשיר (או לא) גם אם הוא אישה. אבל זה נעשה הרע במיעוטו. המשמעות המקורית, המקראית, של המלה "מוסר" היא משורש המלה "ייסורים" - המוסר הוא היסורים שהאל ייסר בהם אותנו אם נעז לא למלא אחר הוראות הרודן האיום. החרדים, חרדים מחרון אפו. וכל אסון כמובן רק מחזק את אמונתם וחרדתם. למי שמחזיק בהשקפת עולם פאראנואידית שכזו, אכן נכון וטבעי לאסור על ההתנהגות המתירנית כדי להגן בכך על כל העם.

כמובן שאפילו עבור חרדים, זוהי תופעה חדשה וקיצונית. לא הגיוני שמידת הצניעות שהיתה טובה פעם, לגדולי הרבנים של הדורות הקודמים, פתאום כל-כך מסוכנת. וכמובן שכל הסיפור על חרון אפו של האל המרושע אינו אלא רציונליזציה זולה למניעים האמיתיים מאחורי הדרישות ההולכות וגוברות לטוהר מיני - הסלידה הקמאית והצורך בטהרה ותחושת עליונות מוסרית, שמלובים וממוקדים על ידי הרודנות הרבנית הפטריאכלית כי זה משרת את צרכיה. אבל אין בכך כדי לשנות את העובדה שאכן, תחת השקפת עולם הזויה ועלובה מספיק, ניתן למצוא הצדקה לדרישות החרדים.

הוויכוח אינו פשוט על מה מוסרי. ההחלטה מה מוסרי נובעת מהשקפת עולם שלמה, והחרדים אכן צודקים לשיטתם, גם בהתעלם מהעיוותים במוסר החרדי (או, באופן רחב יותר, יהודי-אורתודקסי) עצמו. המאבק בהשתלטות המוסר החרדי על המדינה הוא מאבק בין תפיסות עולם. מאבק בו הדמוגרפיה תביא, כנראה, לנצחון החרדים בעוד מספר עשורים...והמדע והטכנולוגיה יביאו לנצחון הליברליות והחילוניות כמה עשורים או מאות אחר כך.

בייסיאניזם: אמונות כהסתברויות

[רשומה זו היא חלק מסדרה על תורת הידיעה הבייסיאנית; ראה אינדקס כאן.]

הראנו מקודם שבמקום לחשוב על סבירויות של אמונות (A|X),אנו יכולים להגדיר אותן מחדש על ידי פונקציה (f(xכך שנוכל לרשום את הסכום (פעולת "או" הלוגית) והכפל (פעולת "וגם" הלוגית) בצורה פשוטה,

f(A+B|X)=f(A|X)+f(B|X)-f(AB|X)
f(AB|X)=f(A|X)f(B|A,X)

השארנו עד כה את הפונקציה (f(x שרירותית, אך למעשה היא חייבת להיות מוגבלת יותר. שקול את כלל החיבור כאשר B=A:

f(A+A|X)=f(A|X)+f(A|X)-fF

מצד שני, הוכחנו כבר כי:

f(A+A|X)=f(A|X)+f(A|X)

כדי להיות עקביים אין ברירה אלא לקבוע fF=0. לפונקציה (f(x יש לפיכך את הערך אפס כערך הנמוך ביותר שלה, המייצג חוסר-אמון או שלילה מוחלטת.

שקול עתה את כלל הכפל כאשר B=A=T:

f(AA|X)=f(A|X)=fT=f(A|X)f(A|A,X)=fT fT

אם נזכור ש- fT>fF=0, משפט זה אפשרי רק עבור fT=1. לפונקציה (f(x יש לפיכך את הערך 1 כערך הגבוה ביותר שלה, המייצג וודאות ואמונה מוחלטת.

אנחנו יכולים עתה סוף-סוף לקרוא ל-(f(x פשוט הסתברות (p(x, ולאסוף את את התוצאות שלנו לכדי רשימה של אקסיומות תורת ההסתברות:.  

1. 0<=p(A|X)<=1
2. p(A|X)+p(A|X)=1
3. p(A+B)=p(A)+p(B)-p(AB) (כלל החיבור)
4. p(AB)=p(A)p(B|A)=p(B)p(A|B) (כלל הכפל)

את השוויון האחרון משיגים על-ידי סימטריה, שכן AB=BA.

בכך סיימנו להוכיח את משפט קוקס, שאומר (בערך)

משפט קוקס: אמונות רציונליות חייבות להתאים להסתברויות.

ב"אמונות" אנחנו מתכוונים כאן לדרגת אמונה בטענות, וב"רציונליות" (בהברקה רטורית) אנחנו מתכוונים לכל ארבעת האקסיומות שהנחנו* - שהיו, בגסות,

0. תחום דיון רציונלי: האמונות נסובות על ערכי האמת של טענות המקיימות את כללי ההיגיון (הקלסי).

1. דרגת אמונה: ניתן לייצג את דרגת האמונה באמת של טענה על ידי מספר ממשי.

2. עקביות: דרגת האמונה בטענות זהות (לוגית) צריכה להיות זהה.

3. כלליות: דרגת האמונה בטענות מורכבות תלויה באופן כללי (אוניברסלי) בסבירות מרכיביהן.

כל מי שמקבל את האקסיומות הללו חייב, לפיכך, לקבל את משפט קוקס, שעומד ביסוד הבייסיאניזם. כבר דנו בסבירות שלהם, וראינו שהטענה העיקרית, שמבדילה את הבייסיאניזם מתורות אחרות, היא הכלליות - אך שבלי הנחה מעין זו, לא ניתן להסיק את הסבירות של טענות מורכבות כלל. ראינו גם שהגבלת תחום הדיון בעייתית, אבל עדיין צריכה להיות סבירה לצרכים נתונים. לא נראה לי שיש מקום לערער על שאר ההנחות. לפיכך, הבייסיאניזם עומד על בסיס מוצק למדי**.

למרות זאת, יש בעייתיות מסוימת בכל ההוכחה הזו - מה אם מישהו לא מסכים להנחות שלנו? האם יש "מחיר" לכך? האם נוכל לומר שהוא לא רציונלי, ובאיזה מובן? בכך תעסוק הרשומה הבאה.

* משפט קוקס הוכח במקור על בסיס אקסיומות אחרות, ולמעשה האקסיומות שונות מעט (רק במעט!) בכל הוכחה נוספת של המשפט, כי כותבים שונים מעדיפים ניסוחים שונים. ההבדל העיקרי בין האקסיומות שאני בחרתי בהן לבין אקסיומות הנפוצות בספרות [שקראתי - כלומר, בעבודתם של ג'יינס, וואן הורן, וקאטיצ'ה] זה שאני לא מניח מראש שהסבירות של שלילת טענה היא פונקציה של סבירות הטענה, אלא מוכיח זאת מתוך הנחת כלליות יותר רחבה מן המקובל.

** זה לא אומר שהבייסיאניזם נכון, או שימושי. עוד לא הגעתי לדון בבעיות של הבייסיאניזם. אבל, למרות זאת - הבסיס מוצק למדי, וזה לא המקום לדון בדיוק מה הבעייתיות שנותרת.

שקרים חסודים בשירות הנאצים

[הערה: אמיר הוסיף כמה הערות למטה שכדאי לקרוא, שמבקרות את הנאמר בפסקה השנייה.]

אחד המיתוסים המעצבנים שרווחים בקרב הדתיים הוא שהיטלר היה אתאיסט, הנאציזם היה משטר אתאיסטי, וכל הרצח והעוול שהנאצים גרמו משויך לפיכך לאתאיזם.

כמובן שהאמת ההיסטורית הפוכה. הנאציזם התנגד לאתאיזם, אותו הוא זיהה עם הבולשביזם היהודי ועם ניוון מוסרי-רוחני. תנועות אתאיסטיות הוצאו מחוץ לחוק, וראש אגודת ההוגים החופשיים הגרמנית, מקס סיברס, הוצא להורג (ו"בצדק" - הוא התנגד בעוז לנאציזם). הנאציזם לעומת זאת הבטיח את זכויות הוותיקן בגרמניה, הקים זרם נוצרי חדש של "נצרות גרמנית", ו"נצרות חיובית" היתה חלק מהדוגמה הרשמית של המפלגה. היטלר החשיב את עצמו כממלא את רצון האל, הנאציזם אזכר את האל תכופות, ועל גבי אבזמי החגורות של החיילים הגרמניים היתה חקוקה הסיסמה "אלוהים איתנו". הנאציזם היה יותר תנועה נוצרית מאשר תנועה אתאיסטית.

מאיפה מגיע המיתוס הזה? ייתכן שזה פשוט השלכה על "הגרוע ביותר" (האתאיסט) את "הגרוע ביותר" (היטלר). אבל אני חושד שכמו הרבה מהתעמולה החרדית, הוא מגיע שלא מדעת מתוך תעמולת הנוצרים האוונגליסטים בארה"ב. הנוצרים טוענים זה זמן רב שהיטלר לא היה נוצרי, וזאת על סמך ציטוטים משיחות סלון [שיחות שולחן] של היטלר, שפורסמו לאחר המלחמה. במהדורה האנגלית, מצוטט היטלר למשל כאומר ש

"העידן שלנו לבטח יראה את סופה של המחלה שהיא הנצרות"

דחיית הנצרות אינה זהה לאתאיזם, אבל הקפיצה מזו לזה היא טבעית לפונדמנטליסטים הנוצרים. ומכאן קצרה הדרך להעברת המיתוס גם לקהילה היהודית האורתודוקסית.

אלא שההיסטוריון ריצ'רד קאריאר הראה שהתרגום האנגלי מבוסס על התרגום הצרפתי מאת פרנקואה גנוד, צרפתי נוצרי פרו-נאצי שללא בושה עיוות את דברי היטלר. למשל, הרישומים המקוריים, בגרמנית, של הציטוט הנ"ל אומרים ש-

"מעולם לא מצאתי עונג בהתאכזרות לאחרים, למרות שאני יודע שאין זה אפשרי לקיים את עצמך בעולם ללא כוח. החיים ניתנים רק לאלו שנלחמים הכי חזק. זהו חוק החיים: הגן על עצמך! בזמן שבו אנו חיים נראה שרעיון זה מתמוטט. זה עדיין יכול לקחת 100 או 200 שנה. צר לי ש, כמו משה, אני יכול רק לראות את הארץ המובטחת מרחוק."

מעניינת במיוחד הצדקתו של גנוד למעשיו. על פי עדות של דיוויד אירווינג (בעצמו מכחיש שואה) גנוד ניסה למכור לו אמירות מפוברקות של היטלר, ולאחר שנאלץ להודות שזהו זיוף אמר "אבל זה מה שהיטלר היה אומר, לא?". נראה שגנוד חשב שראוי שהיטלר היה מתנגד לנצרות, ולפיכך פרסם את "שיחות הסלון" של היטלר עם עיוותים כדי לשרת את המטרות התאולוגיות-אידאולוגיות שלו. הוא עסק בשקרים חסודים - שקרים לשם שמיים.

שקרים חסודים כאלו לא מוגבלים לדברי היטלר. זה איך שנוצרים ספרי קודש. מה שמבדר זה שהאורתודוקסים מסרבים להכיר בכך, למרות שהטקסט הקדוש שלהם עצמם אומר ורומז במקומות רבים על שינויים כאלו,

אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ, וְתוֹרַת יְהוָה אִתָּנוּ; אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה, עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים. (ירמיהו פרק ח פסוק ח)

ולמרות שההלכה שלהם עצמם תומכת בשקרים חסודים, למשל מתוך הסברי הרב יובל שרלו:

"מותר לשקר כדי להעמיד דבר תורה … תופעה נפוצה בגמרא היא הבאת דברים בשם אדם אחר כדי שיתקבלו להלכה … ישנם מצבים שהחובה להתרחק מדבר שקר נדחית. תנאים הכרחיים לפסיקה בעזרת מצבים אלו הם: 1. מניע של יראת שמים, 2. זהירות מחילול שם אפשרי …"

אבל איכשהו אנחנו אמורים להאמין שדברי הקודש לא עוותו מתוך "יראת שמים", או יוחסו למשה "כדי שיתקבלו להלכה". נכון.

כדי שלא חלילה אסיים בנימה חיובית זו, אוסיף שלמרות שזה מאפיין של דתות בכלל ודתות פונדמנטליסטיות כגון היהדות האורתודקסית בפרט, הרי ש"שקרים חסודים" יכולים לנבוע גם מאידאולוגיות אחרות. דוגמה מפורסמת היא משפטי מוסקווה, שבה בחלק מהמקרים (בעיקר בתחילה) הנאשמים הודו בההאשמות המפוברקות, בין השאר, למען בריה"מ. דוגמה בנאלית אך קרובה יותר היא מקרה שפורסם לאחרונה שבו מישהו פרסם ווידאו שמראה חרדי מכה את ביתו, אך הסתיר פרטים שמראים שהאב המכה כלל אינו חרדי ישראלי, "במטרה לחזק שנאת חרדים".

צריך להתרחק מאידאולוגיה קיצונית בכלל; מהיהדות רק בפרט. לדבוק באמת, רבותי, לדבוק באמת.

[פוסט זה נערך קלות ב-28 במרץ, להבהרה ותיקון כתיב]