הטיעון המצליח ביותר של מחזירים בתשובה (ובכלל טיעון נפוץ) הוא הטיעון מהר סיני: איך יכול היה העם להאמין לסיפור כזה, סיפור מעמד הר סיני? הטיעון מופרך בעליל בעיני כל מי שיש לו ולו היכרות חטופה עם מדע הדתות - ככה פשוט לא נוצרים מיתוסים, הם לא איזה סיפור שמישהו ממציא יום אחד משום מקום. מיתוס נוצר בתהליך הדרגתי של שינוי ושילוב מסורות קיימות ותוספות קטנות, ולרוב בתרבויות ותת-תרבויות שבהן לאמת ההיסטורית חשיבות מועטה או שאפילו אין בהן את המושג הזה. אבל בכל זאת - איך, באמת, נוצר סיפור מעמד הר סיני?
ספרו של ישראל קנוהל, "מאין באנו", הוא למעשה נסיון לספק תשובה לשאלה זו. קנוהל טוען שהסיפור עוצב על בסיס שלושה רבדים היסטוריים:
1. גיורש הפרעונים בני ההיקסוס ממצרים במאה ה-16 לפנה"ס, שיצר בכנען אוכלוסיה כנענית רחבה שהחזיקה במסורות על יציאת מצרים הכוללות ריבוי אוכלוסין, עלייה לגדולה בחצר הפרעה (סיפור יוסף), את איבתם של מצרים לרועי הצאן וחיבתו של פרעה אליהם, ומכות מצרים.
2. קבוצה של פליטים מהעיר חרן, שהתיישבה באזור ההר בתהליך הדרגתי במאות ה-13 וה-12 לפנה"ס. קבוצה זו הביאה עמה זכרונות של מסע ארצה מאזור ארם-נהריים (סיפורי האבות), שיטות פולחן כגון משיחה בשמן ודם, עריכת בריתות, ואת מושג הנביא-שליח. במגע עם הכנענים שכבר שהו בארץ הקבוצות נמזגו זו בזו, וכך קיבלו על עצמם פליטי חרן את שררתו של האל הראשי הכנעני, אל - ונקראו ישראל (שמשמעותו היא, לפיכך, משהו כמו "שררת אל").
3. הגעה של קבוצה מבני העַפִּירו, מקור השם "עבריים", שהחזיקו במסורת מונותאיסית בהשפעת פרעה אחנתון והאמינו באל יהוה בהשפעת המדיינים. הם הביעו עמם מסורת נוספת של יציאת מצרים, שכללה את בניית העיר רעמסס, מסע ארוך במדבר כדי לעקוף את המלחמות שניהל פרעה באותה עת עם בני הים, וכן קסטה של חסרי-קרקעות המשרתים ככוהנים. אלו הם בני שבט לוי, אשר "התלוו" לשאר העם. ככוהנים, היתה להם השפעה אדירה על התפתחות הדת. הם הביאו עמם מהפכה דתית משלהם - העלאת האל היחיד אל מעל הטבע, וגם את איסור עשיית הפסל והמסכה, ומסגרת המחייבת נאמנות מוחלטת לאל (כל זה השתלב היטב עם הברית לאלוהים כשליט, שאותה קיבלו מן הישראלים), וכן - את עשרת הדיברות.
המפגש בין המסורות השונות יצר איחוד שבסופו של דבר התממש בסיפור הברית כפי שאנו מכירים אותו היום. ישראל קיבל על עצמו את האל יהוה בברית שכם, שיצרה את הבסיס שעל פיו נוספה לסיפורי המסע של הלווים ממצרים ברית - שההתחייבויות שבה שיקפו את הקוד המונותאיסטי של הלוויים. סיפור עגל הזהב קשור למאבק הכהונה להשליט עבודת אל יחיד במקום עבודת אל עליון (הפר) ובנו (יהוה, העגל), והוא תוספת מאוחרת אף יותר, כנראה כפולמוס נגד מעשי ירבעם (שיצר שני עגלים כדי שיהוו מוקד לפולחן). שושלות האבות התמזגו, כך שלמשל אהרון (מנהיג של בני חרן, הישראלים) זוהה כאחיו של משה (מבני לווי), ויוסף (מסורת כנענית) זוהה עם צאצאיו של אברהם (מסורת ישראלית). סיפורי יציאת מצרים של הכנענים והלוויים שולבו לסיפור אחד, מה שיצר סתירות כגון אורך השהייה במצרים (שלעיתים נזכר כ-400 שנה ולעיתים כ-4 דורות).
קנוהל מציג את האפשרות הזו היטב, בסגנון קולח שקל לקרוא ותוך חזרות המקלות את הבנת הדברים. אני סבור שיש יסוד רציני לפחות לחלק מהתרחיש הזה, אבל בסופו של דבר העדויות רחוקות מלהיות חד-משמעיות. הבעיה של קנוהל היא הבעיה של כל חוקרי המקרא ותקופתו - יש מחסור של ממש בעדויות, המונעות מאיתנו לגבש תמונה אמינה של ההיסטוריה. אינני היסטוריון או מומחה בתחומים אלו, אבל בכל זאת אעיר כמה הערות.
קנוהל הוא מעין "מקסימליסט" - כלומר, הוא מקבל את התנ"ך כמקור אמין עד כמה שחקר המקרא והארכיאולוגיה מתירים לו. זה יוצר סתירות מוזרות. למשל, בפרק א קנוהל מדבר על כך ששילה נחרבה בסביבות שנת 1050 לפנה"ס, כך שכוהני לוי ששהו בה היו צריכים להגיע לארץ לפני זה. לעומת זאת, כבר במבוא מספר קנוהל ש"ארם נהריים" הוא כינוי אנאכרוניסטי לחרן; אולי גם "שילה" הוא כינוי אנאכרוניסטי לאזור שילה, והמסורת משלבת זכר מרכז דתי חשוב זה? במהלך פרק א קנוהל אומר "לפי המסורת המקראית, שאינני רואה טעם לפקפק בה, נדדו יוצאי מצרים במדבר 40 שנים....". אבל בכך קנוהל מפספס את העיקר - השאלה אינה מהו הטעם לפקפק במסורת, אלא מהו הטעם להאמין בה. יש עדויות רבות על אי-אמינות הטקסט בתקופות ורבדים אלו, ולכן פשוט אי אפשר להאמין לכל מה שלא עומד בסתירה לידוע לנו ממקור אחר, כפי שנראה לפעמים שקנוהל עושה. ייתכן בהחלט שיש בסיס היסטורי ושברי מידע אמיתיים במיתוס, אבל לא ניתן לסמוך עליו אלא יש להתייחס אליו כאל מה שהוא - מקור בלתי אמין, שלפיכך אין להאמין למידע שהוא נותן ללא הצלבה עם מקורות מידע אחרים (אך עדיין, מקור שימושי, שכן הוא מאפשר נקודת הצלבה למידע האחר, שבדרך כלל הרי יהיה בלתי אמין בצורה אחרת גם הוא).
קנוהל לא מביא בספרו בסיס עובדתי לרעיונותיו כמו שהוא מביא סיכומים של בסיס הראיות והדגמות אנקדוטיות. אין לי מה להלין על כך, שכן אחרת היה הספר מתרחב למימדי ענק ונהיה בלתי קריא בעליל. למרות זאת, אני לא יכול אלא לחשוב שהרחבה על הראיות בנספחים היתה מועילה מאוד לקורא. כרגע אין לנו אלא לסמוך על שיפוטו של קנוהל, שהוא עצמו מעיד (בכנות רבה) שהוא לא תואם לזה של שאר החוקרים בנקודות רבות. קנוהל מביא אמנם את נימוקי החוקרים המקובלים בנקודות המכריעות, אבל לא די בכך. רוחב היריעה והעומק של הדיון בעדויות אינו מספיק כדי שהקורא יוכל לייצר דעה משלו עליהן, וחבל. למרות זאת, קנוהל מביא עושר רב של עדויות וסיכומי ממצאים.
אני סבור שהנקודה החזקה ביותר הספר היא ההשערה על מקור הישראלים בחרן - קנוהל מביא שילוב של עדויות, הכוללות את צורת כלי הפולחן במכלול הארכיאולוגי, השוואה של הפולחן במסורת ובצפון סוריה, והשוואה של מסורות הברית והנביאים-השליחים. כל זאת מתקשר באופן סביר ביותר למסורות הכלולות בסיפורי האבות, בייחוד סיפור אברהם. השערתו על מקור השם "ישראל" מוצדקת פחות, אם כי נשמעת סבירה. בהקשר זה מעניינת במיוחד ההפנייה לברית שכם, שנראה מהווה נקודת מפתח בהתפתחות הדת היהודית ומהפכה דתית של ממש - במקום ברית וואסלית עם שליט, מעלה העם את האל לשליט, ובכך יוצר מהפכה ביחס שבין האדם לאל.
קנוהל גם מתיר היטב את סבך השבכות השונות בתנ"ך, ומראה היטב את האל הלא-אנושי, המטיל מורא, של דת ה"לווים" הקדומה מזה, ואת האלוהים הכנעני כחלק מפנתאון האלים מזה. השקפתו כי סיפור הברית הוכנס לתיאור מעמד הר סיני קדום יותר, שלא כלל ברית, נראית לי משכנעת, אם כי העדויות כאן דלות.
הראיות באשר ליציאת מצרים עצמה, של הכנענים או הלוויים, חלקיות ביותר. אמנם קנוהל מצביע על מקבילות היסטוריות מעניינות בתקופת ההיסקוס, בדתו של אחנתון, ובזמנו של רעמסס השני ויורשו - אבל אין בכך כדי לספק תשתית מספקת לתסריט שלו, לדעתי. חלש במיוחד הוא הזיהוי של יהוה עם האל המדייני, שנראה שהוא מבוסס כולו על שביב כתובת מצרית אחת לא ברורה.
לסיכום, אוכל לומר שזהו ספר קצר (כ-170 עמוד) וקולח יחסית, השוטח משנה מעניינת לגבי מקור וזהות עם ישראל, וסיפוריו המכוננים. תוך כדי כך מסכם קנוהל ומציג ראיות רבות כדי לתמוך בתמונה אותה הוא מצייר. גם אם יש לי השגות ולא שוכנעתי בכל טענותיו, יש בוודאי הרבה אמת בהן ויש הרבה אמת ללמוד מספר קטן זה על ראשית עם ודת ישראל. מומלץ, בציון 4 מתוך 5.
