יום שלישי, 2 במרץ 2010

אני ישראלי

לארגון " אני ישראלי" יש דרישה טריוויאלית לכאורה - שבתעודת הזהות ירשמו אותם כבני הלאום "ישראלי", בדיוק כפי שאמריקאי הוא בעל לאום אמריקאי, צרפתי הוא מלאום צרפתי, וכן הלאה. הרי אם היתה מדינה אחרת בעולם שבה היו יהודים צריכים להירשם כיהודים וזה היה רשום להם בתעודת הזהות, היינו מזדעקים - אבל איכשהוא, בארץ זה בסדר.

זה פשוט לא מתפקידה של המדינה לדעת בכלל מה הזהות האתנית או הדתית של מי מאזרחיה - היא צריכה להיות עיוורת לכך, ואם היא מאפשרת זכויות וחובות קולקטיביות על פי קבוצות (כגון חופש ביום שבת או שישי), הרי שצריכה להיות לאזרח זכות לבחור את הקבוצה שלו באופן עצמאי, והיא בכלל לא צריכה להיות רשומה בתעודת הזהות שלו. אין זה מתפקידם של פקידי הממשלה למיין מיהו יהודי (מלבד, אולי, לחוק השבות); שישאירו את זה לנאצים.

אני לא חושב שישראל מוכנה לקבל את ההגיון הפשוט הזה. אבל יש הנאבקים עליו, ואני תומך במאבקם - על כן ארשה לעצמי להעתיק את ההודעה הבאה מאתרם, שכן אני מניח שישמחו לכל חשיפה:

ביום חמישי 4/3/2010 בשעה 11:30 ייפתח הדיון בערעור אנשי אני ישראלי לפני בית המשפט העליון. יישבו בדין שלושה שופטים בראשות כבוד נשיאת בית המשפט העליון דורית בייניש.

הערעור נסב סביב פסיקת בית המשפט המחוזי שקבע כי לא ניתן לדון בתביעה לרשום "לאום ישראלי" לאנשי "אני ישראלי" היות שהנושא "לא שפיט".

למרות פסיקה מפתיעה זו, השופט קבע באותו פסק הדין כי "לא קיים לאום ישראלי", במיוחד מפני שבתביעה זו, לדבריו, "חברו להם יחדיו בני דתות, תרבויות ולאומים שונים, יהודים, ערבים, דרוזים ועוד". אכן התובעים הם בני הארץ בני דתות ומוצאים אתניים שונים, שהמוצא והדת אינם מפריעים להם לראות עצמם שייכים ללאום המשותף של כולנו, הוא הלאום הישראלי.

לא הסכמנו לפסק דין זה , המעדיף כאילו לפטור את בית המשפט מדיון על תביעתנו להיות רשומים כבני הלאום הישראלי, אבל בה בעת קובע בלי דיון -- שהלאום הישראלי "לא קיים"...

קיומו של הלאום הישראלי הוא בעיה מרכזית לישראל ולאזרחיה. זוהי שאלת מפתח לחיינו ולחיי ילדינו בדור שלנו ובדורות הבאים. אנו תובעים בערעור להכיר בזכותנו להיחשב כבני הלאום הישראלי.


אנו מצפים לדיון ער ומעמיק בשאלה. כתבי עיתונות מן הארץ ומחו"ל מתעניינים בשאלה גורלית זו לעתידה של ישראל, וכולם מוזמנים להביא בכלי התקשורת את תוכן הדיון העתיד להישמע, גם לשוחח עם אנשים מן הקהל באולם.

ישראלים נכבדים,

אנו מבקשים את תמיכתכם בצעדינו: בואו למשפט! ציבור גדול של נוכחים בדיון בבית המשפט יעיד על חשיבות הנושא, ועל העניין שהוא מעורר בציבור הישראלי.

נתראה בבית המשפט העליון ביום חמישי ב-11:30.

יום שני, 1 במרץ 2010

ביקורת: "מאין באנו", מאת ישראל קנוהל



הטיעון המצליח ביותר של מחזירים בתשובה (ובכלל טיעון נפוץ) הוא הטיעון מהר סיני: איך יכול היה העם להאמין לסיפור כזה, סיפור מעמד הר סיני? הטיעון מופרך בעליל בעיני כל מי שיש לו ולו היכרות חטופה עם מדע הדתות - ככה פשוט לא נוצרים מיתוסים, הם לא איזה סיפור שמישהו ממציא יום אחד משום מקום. מיתוס נוצר בתהליך הדרגתי של שינוי ושילוב מסורות קיימות ותוספות קטנות, ולרוב בתרבויות ותת-תרבויות שבהן לאמת ההיסטורית חשיבות מועטה או שאפילו אין בהן את המושג הזה. אבל בכל זאת - איך, באמת, נוצר סיפור מעמד הר סיני?

ספרו של ישראל קנוהל, "מאין באנו", הוא למעשה נסיון לספק תשובה לשאלה זו. קנוהל טוען שהסיפור עוצב על בסיס שלושה רבדים היסטוריים:

1. גיורש הפרעונים בני ההיקסוס ממצרים במאה ה-16 לפנה"ס, שיצר בכנען אוכלוסיה כנענית רחבה שהחזיקה במסורות על יציאת מצרים הכוללות ריבוי אוכלוסין,  עלייה לגדולה בחצר הפרעה (סיפור יוסף), את איבתם של מצרים לרועי הצאן וחיבתו של פרעה אליהם, ומכות מצרים.

2. קבוצה של פליטים מהעיר חרן, שהתיישבה באזור ההר בתהליך הדרגתי במאות ה-13 וה-12 לפנה"ס. קבוצה זו הביאה עמה זכרונות של מסע ארצה מאזור ארם-נהריים (סיפורי האבות), שיטות פולחן כגון משיחה בשמן ודם, עריכת בריתות, ואת מושג הנביא-שליח. במגע עם הכנענים שכבר שהו בארץ הקבוצות נמזגו זו בזו, וכך קיבלו על עצמם פליטי חרן את שררתו של האל הראשי הכנעני, אל - ונקראו ישראל (שמשמעותו היא, לפיכך, משהו כמו "שררת אל").

3. הגעה של קבוצה מבני העַפִּירו, מקור השם "עבריים", שהחזיקו במסורת מונותאיסית בהשפעת פרעה אחנתון והאמינו באל יהוה בהשפעת המדיינים. הם הביעו עמם מסורת נוספת של יציאת מצרים, שכללה את בניית העיר רעמסס, מסע ארוך במדבר כדי לעקוף את המלחמות שניהל פרעה באותה עת עם בני הים, וכן קסטה של חסרי-קרקעות המשרתים ככוהנים. אלו הם בני שבט לוי, אשר "התלוו" לשאר העם. ככוהנים, היתה להם השפעה אדירה על התפתחות הדת. הם הביאו עמם מהפכה דתית משלהם - העלאת האל היחיד אל מעל הטבע, וגם את איסור עשיית הפסל והמסכה, ומסגרת המחייבת נאמנות מוחלטת לאל (כל זה השתלב היטב עם הברית לאלוהים כשליט, שאותה קיבלו מן הישראלים), וכן - את עשרת הדיברות.

המפגש בין המסורות השונות יצר איחוד שבסופו של דבר התממש בסיפור הברית כפי שאנו מכירים אותו היום. ישראל קיבל על עצמו את האל יהוה בברית שכם, שיצרה את הבסיס שעל פיו נוספה לסיפורי המסע של הלווים ממצרים ברית - שההתחייבויות שבה שיקפו את הקוד המונותאיסטי של הלוויים. סיפור עגל הזהב קשור למאבק הכהונה להשליט עבודת אל יחיד במקום עבודת אל עליון (הפר)  ובנו (יהוה, העגל),  והוא תוספת מאוחרת אף יותר, כנראה כפולמוס נגד מעשי ירבעם (שיצר שני עגלים כדי שיהוו מוקד לפולחן). שושלות האבות התמזגו, כך שלמשל אהרון (מנהיג של בני חרן, הישראלים) זוהה כאחיו של משה (מבני לווי), ויוסף (מסורת כנענית) זוהה עם צאצאיו של אברהם (מסורת ישראלית). סיפורי יציאת מצרים של הכנענים והלוויים שולבו לסיפור אחד, מה שיצר סתירות כגון אורך השהייה במצרים (שלעיתים נזכר כ-400 שנה ולעיתים כ-4 דורות). 

קנוהל מציג את האפשרות הזו היטב, בסגנון קולח שקל לקרוא ותוך חזרות המקלות את הבנת הדברים. אני סבור שיש יסוד רציני לפחות לחלק מהתרחיש הזה, אבל בסופו של דבר העדויות רחוקות מלהיות חד-משמעיות. הבעיה של קנוהל היא הבעיה של כל חוקרי המקרא ותקופתו - יש מחסור של ממש בעדויות, המונעות מאיתנו לגבש תמונה אמינה של ההיסטוריה. אינני היסטוריון או מומחה בתחומים אלו, אבל בכל זאת אעיר כמה הערות.

קנוהל הוא מעין "מקסימליסט" - כלומר, הוא מקבל את התנ"ך כמקור אמין עד כמה שחקר המקרא והארכיאולוגיה מתירים לו. זה יוצר סתירות מוזרות. למשל, בפרק א קנוהל מדבר על כך ששילה נחרבה בסביבות שנת 1050 לפנה"ס, כך שכוהני לוי ששהו בה היו צריכים להגיע לארץ לפני זה. לעומת זאת, כבר במבוא מספר קנוהל ש"ארם נהריים" הוא כינוי אנאכרוניסטי לחרן; אולי גם "שילה" הוא כינוי אנאכרוניסטי לאזור שילה, והמסורת משלבת זכר מרכז דתי חשוב זה? במהלך פרק א קנוהל אומר "לפי המסורת המקראית, שאינני רואה טעם לפקפק בה, נדדו יוצאי מצרים במדבר 40 שנים....". אבל בכך קנוהל מפספס את העיקר - השאלה אינה מהו הטעם לפקפק במסורת, אלא מהו הטעם להאמין בה. יש עדויות רבות על אי-אמינות הטקסט בתקופות ורבדים אלו, ולכן פשוט אי אפשר להאמין לכל מה שלא עומד בסתירה לידוע לנו ממקור אחר, כפי שנראה לפעמים שקנוהל עושה. ייתכן בהחלט שיש בסיס היסטורי ושברי מידע אמיתיים במיתוס, אבל לא ניתן לסמוך עליו אלא יש להתייחס אליו כאל מה שהוא - מקור בלתי אמין, שלפיכך אין להאמין למידע שהוא נותן ללא הצלבה עם מקורות מידע אחרים (אך עדיין, מקור שימושי, שכן הוא מאפשר נקודת הצלבה למידע האחר, שבדרך כלל הרי יהיה בלתי אמין בצורה אחרת גם הוא).

קנוהל לא מביא בספרו בסיס עובדתי לרעיונותיו כמו שהוא מביא סיכומים של בסיס הראיות והדגמות אנקדוטיות. אין לי מה להלין על כך, שכן אחרת היה הספר מתרחב למימדי ענק ונהיה בלתי קריא בעליל. למרות זאת, אני לא יכול אלא לחשוב שהרחבה על הראיות בנספחים היתה מועילה מאוד לקורא. כרגע אין לנו אלא לסמוך על שיפוטו של קנוהל, שהוא עצמו מעיד (בכנות רבה) שהוא לא תואם לזה של שאר החוקרים בנקודות רבות. קנוהל מביא אמנם את נימוקי החוקרים המקובלים בנקודות המכריעות, אבל לא די בכך. רוחב היריעה והעומק של הדיון בעדויות אינו מספיק כדי שהקורא יוכל לייצר דעה משלו עליהן, וחבל. למרות זאת, קנוהל מביא עושר רב של עדויות וסיכומי ממצאים.

אני סבור שהנקודה החזקה ביותר הספר היא ההשערה על מקור הישראלים בחרן - קנוהל מביא שילוב של עדויות, הכוללות את צורת כלי הפולחן במכלול הארכיאולוגי, השוואה של הפולחן במסורת ובצפון סוריה, והשוואה של מסורות הברית והנביאים-השליחים. כל זאת מתקשר באופן סביר ביותר למסורות הכלולות בסיפורי האבות, בייחוד סיפור אברהם. השערתו על מקור השם "ישראל" מוצדקת פחות, אם כי נשמעת סבירה. בהקשר זה מעניינת במיוחד ההפנייה לברית שכם, שנראה מהווה נקודת מפתח בהתפתחות הדת היהודית ומהפכה דתית של ממש - במקום ברית וואסלית עם שליט, מעלה העם את האל לשליט, ובכך יוצר מהפכה ביחס שבין האדם לאל.

קנוהל גם מתיר היטב את סבך השבכות השונות בתנ"ך, ומראה היטב את האל הלא-אנושי, המטיל מורא, של דת ה"לווים" הקדומה מזה, ואת האלוהים הכנעני כחלק מפנתאון האלים מזה. השקפתו כי סיפור הברית הוכנס לתיאור מעמד הר סיני קדום יותר, שלא כלל ברית, נראית לי משכנעת, אם כי העדויות כאן דלות.

הראיות באשר ליציאת מצרים עצמה, של הכנענים או הלוויים, חלקיות ביותר. אמנם קנוהל מצביע על מקבילות היסטוריות מעניינות בתקופת ההיסקוס, בדתו של אחנתון, ובזמנו של רעמסס השני ויורשו - אבל אין בכך כדי לספק תשתית מספקת לתסריט שלו, לדעתי. חלש במיוחד הוא הזיהוי של יהוה עם האל המדייני, שנראה שהוא מבוסס כולו על שביב כתובת מצרית אחת לא ברורה. 

לסיכום, אוכל לומר שזהו ספר קצר (כ-170 עמוד) וקולח יחסית, השוטח משנה מעניינת לגבי מקור וזהות עם ישראל, וסיפוריו המכוננים. תוך כדי כך מסכם קנוהל ומציג ראיות רבות כדי לתמוך בתמונה אותה הוא מצייר. גם אם יש לי השגות ולא שוכנעתי בכל טענותיו, יש בוודאי הרבה אמת בהן ויש הרבה אמת ללמוד מספר קטן זה על ראשית עם ודת ישראל. מומלץ, בציון 4 מתוך 5.

 

יום ראשון, 28 בפברואר 2010

יש הרבה מה לכתוב

הייתי יכול לכתוב למשל על כך שהמשטרה החרדית עצרה אדם אשר העז לחתוך חוטי עירוב לא חוקיים - אה, סליחה מדובר במשטרת ישראל. אני לתומי חשבתי שמטרתה להגן על החוק, לא על מפירי החוק.

או אולי לכתוב על ה"מדען" הראשי של משרד החינוך, שהרעיון שלו של טיעון מדעי הוא משהו כמו "כל טיעון שלא מתנגש עם הדת שלי", וחושב שזה שאלוהים - לדעתו - הבטיח שכדור הארץ לא יהרס אומר שאין סכנה בהתחממות הגלובלית, ושרוצה "לאזן" את האבולוציה ב"נקודות השקפה" נוספות. הייתי יכול, אולי, להציע לו לאזן גם את לימודי האווירודינמיקה שבהם הוא קיבל דוקטורט ב"נפילה אינטילגנטית", ולהציע לשר החינוך להעיף את הבור הזה ממשרדו.

או שהייתי יכול פשוט לקונן על רבני מודיעין עילית, שמפקירים את חיי תושביה בשם הצניעות הפתולוגית.

או אולי, הייתי יכול לתרגם בחזרה לעברית את המאמר על בסיס המוסר שיושב אצלי, יושב כבר הרבה זמן, או לכתוב ביקורת על הספר "מאין באנו" של ישראל קנוהל (בשורה אחת: "השערה מעניינת, ואולי אפילו סבירה ברובה, אבל יש מעט מדי ראיות"). משהו לקדם את הספרייה הבהירה, שזה הבייבי שלי.

אבל אין לי זמן. אז אני פשוט אעמיד פנים שכתבתי, וזה יספיק לבינתיים.

יום שלישי, 23 בפברואר 2010

העידן החדש ישן

העידן שקדם לעידן המדע היה עידן הקסם. זה לא שהקסם עבד, אבל האמינו בו. ג'והן קיינס אמר על אייזק ניוטון, אולי גדול הפיזיקאים, שהוא לא היה הראשון בין בני דור התבונה, אלא האחרון שבדורות המכשפים. ואכן, עיקר עיסוקו של ניוטון היה באלכימיה ושאר מריעין בישין. אלא שאנו לא זוכרים את עיסוקיו אלו של ניוטון, מלבד כקוריוז היסטורי - מכיוון שהם לא נשאו פרי. העקרונות שעל פיהם ניוטון ובני דורו פעלו עוד לא היו בהירים, נטורליסטיים, אבל הם גיבשו את השיטה המדעית שבררה את המוץ מהתבן והותירה אותנו עם מה שעבד, עם העקרונות הנכונים. עקרונות של "מחשבה קסומה" פינו את מקומם לדרכי חשיבה מדעיות, ורק לאחר מכן, עם נסיגת הדת, יכלה הפילוסופיה הבהירה להתפתח ולהראות שהן היו, מראש, לא סבירות.

אחת מצורות המחשבה הקסומה הקלאסיות היא המחשבה שלמילים, בפני עצמן, יש כוח בעולם. זהו הבסיס להרבה לחשים והשבעות, וכנראה גם הבסיס, בארמית, למילת הקסם המפורסמת אברקדברה - מארמית, "אברא כדברא", כלומר שייברא כדברי.

בני דת ה"עידן החדש", אשר רובם שוגים וחושבים שהם חילונים חסרי דת, רוצים מבלי-דעת להשיב את הגלגל לאחור וחוזרים אל אמונות ההבל שהמדע דחה זה מכבר. כך, למשל, אברי גלעד מלהג על כמה שמילים יכולות להשפיע על המציאות, ולראייה הוא מציג ניסוי: הוא לקח שתי קופסאות אורז, לאחת מהן הוא דיבר יפה ולשנייה רע, וראו זה פלא - האורז שהוא דיבר אליו יפה נותר צחור, ואילו האחר נמלא זיהום ותועבה. לא נותר לו אלא להסיק:

דיבור יוצר מציאות, התכוונות משנה עולמות. וזה רק אורז, כן ? אם זאת ההשפעה על אורז, מה ההשפעה על אדם ? והכוונה כמובן לא רק לאדם השומע , אלא לאדם המייצר ..... מי שפיו שופע חרפות, חרפה יהיה קיומו, צער וסבל, מי שפיו מפיק מרגליות, משפיע קודם כל על קיומו הטוב, המדויק, המתוק בעולם, לפני כל השפעה אחרת.

אברי גלעד מודע לכך שהניסוי הוא "בלתי מדעי", אבל זה לא מפריע לו שהוא "מוכיח באופן הפשוט ביותר את הנלמד".  גם לא מפריעה לו העובדה שחוקי הקרמה הגרועים הללו, וחוק האברקדברא שלו, עומדים בסתירה להבנה המדעית של איך עובד העולם. אז מה אם המדע כבר דחה את ההסברים האלו? אז מה אם על פי חוקי הטבע שכן ידועים לנו, העולם עובד אחרת לגמרי? אברי גלעד לא נותן לעובדות לבלבל אותו. יש מסקנה נחמדה, היא מרגישה טוב, היא גורמת לו להרגיש חשוב ולעשות קסמים - למה להרוס את כל זה. חבל.

מה שלא מפריע לאברי יקירנו להחשיב את עצמו לנאור ורציונאלי וחילוני, אני בטוח.

אולם, אנו לא חיים בעידן הישן שה"עידן החדש" מנסה להחיות. יש לנו שיטות מדעיות, ויש תמונת עולם מדעית העולה מיישומן. אחד מאבירי המדע בארץ הוא רועי צנזה, שערך ניסוי דומה בתגובה - ניסוי האורז. המסקנה שלו קצת שונה מזו של אברי גלדעד - מסתבר שאצל צנזה, דווקא האורז שסומן בשם "יהוה" קיבל זיהום. מה שמוכיח, ללא שום ספק, שלאורז יש אלרגיה לאלוהים.


יום רביעי, 17 בפברואר 2010

תחושת האחדות עם האל כפגם מוחי

מאמר חדש שיצא לאחרונה1 מראה כיצד תחושת האחדות עם האל, או היקום, נובעת מחוסר פעילות באזורים מסוימים במוח המכילים את ייצוג ותחושת הגוף ומיקומו במרחב. החוקרים בדקו מספר לא מבוטל של אנשים שעברו ניתוח להוצאת גידול במוח, והראו כי אנשים בעלי גידול באזורים הללו נוטים מראש לנטות יותר לתחושות כאלו - מה שמוסבר בכך שיש סבירות גבוהה שהגידול פוגע בפעילות המרכזים הללו. בנוסף, הוצאת גידול מאזורים אלו הובילה להגברת הנטייה לתחושת האחדות. זה מחזק את ההשערה, שכן הפעולה הכירורגית מוציאה לא רק את הגידול אלא גם מה שסביבו, כך שגם אם הגידול לא פגע במרכזים ייתכן שהניתוח יפגע בהם.

נתונים אלו משתלבים עם נתונים קודמים שמראים תת-פעילות במרכזים אלו באנשים שעוסקים במדיטציה במטרה ליצור תחושה זו. ככול הנראה ישנם מעגלים נוירולוגיים באזורים אלו האחראים לייצוג הגוף, ומובילים לתודעה העצמית שלנו. כאשר יש חסך בפעילות שלהם כתוצאה משבץ או נזק מוחי, המוח לא מקבל מידע לגבי מיקום ומצב הגוף, מה שיוצר תחושה של "ריחוף" וקיום חסר גבולות. תחושה זו מקבלת פירוש, רציונליזציה, בהתאם לאדם ולרקע שלו - ולכן יש כאלו שירגישו חוויה חוץ-גופית, יש כאלו שירגישו מאוחדים עם כול היקום, יש כאלו שירגישו את נוכחות האל, וכן הלאה. טכניקות מסוימות של מדיטציה (ואני אוסיף, אף על פי שזה לא נבדק עדיין - תפילה וטקסים דתיים אחרים) מצליחות לגרום לתת פעילות זו באופן נשלט פחות-או-יותר, וכן יוצרות מראש ציפיות ומערכת מושגים שיכולות לנתב את פירוש התחושות לכיוון התאולוגי הרצוי.

בראיון לעיתון נייצ'ור (Nature) אומרים מחברי המאמר שהם מתכוונים לבצע מחקרים ארוכים יותר, ולבדוק את השינויים בתחושות לאורך זמן, וכן לשלב את טכניקת ה- TMS שתאפשר להם לגרום לתת-פעילות באופן יזום (על ידי מכשירים). אולם, גם כלים אלו עדיין גסים. יש לקוות שהם אכן יצליחו לקבל מידע נוסף שיאשש את כל הסברות הללו, אך עוד ארוכה הדרך עד שנוכל להראות בפירוט איך מתקבלת ומתפרשת התחושה המיסטית של האחדות במוח, ואיך מצליחות הטכניקות השונות לייצר אותה.


יום חמישי, 11 בפברואר 2010

היומרה הדתית של ראש אכ"א

ראובן פדהצור מספר על הספר החדש של ראש אכ"א לשעבר, אלעזר שטרן, בן הציונות הדתית. פדהצור קובל בעיקר על היחס המתנשא של שטרן כלפי החילונים, אך הוא מעניין במיוחד בנקודות שהוא מעלה בקשר למאבק של שטרן בקיצונים הדתיים ש"גנבו" לו את הציונות הדתית. פדהצור מסכם,
מהספר מצטייר קצין מלא רצון טוב שאינו מסוגל, וקרוב לוודאי גם אינו רוצה, להשתחרר מכבלי הדוגמה של הציונות הדתית שעל ברכיה התחנך, שלמרבה צערו הוא מגלה בהדרגה כי היא חלפה מן העולם. זהו כאמור "משא הכיפה" של אלעזר שטרן, שהיה למסע שבו התגייס כקצין לנהל את מלחמת המאסף של המפד"ל הישנה והטובה, שפינתה את הבמה לרבנים קיצונים ולנערי הגבעות. נראה כי שטרן מבין שקיים חשש אמיתי שהוא יובס במלחמה הזאת. "זה לא העלבון האישי", הוא כותב בהתייחסו לדתיים שיידו בו אבנים בדרכו לכותל ולדברי השטנה שלהם, "זו האימה ממה שהפכנו להיות כחברה, ובייחוד ממה שאנחנו עלולים להפוך אליו".
אכן הסכנה והאימה היא משהו שאפילו קיצוני דתי כמו שטרן (וכן, הוא קיצוני) ואני שותפים לו. אויב אויבי וכן הלאה.

אבל אני מעלה את העניין כאן דווקא כדי להעיר על הצביעות של אלעזר שטרן, לפחות כפי שהיא עולה מהביקורת של פדהצור. פדהצור מספר מצד אחד על אנקדוטה,
כשמונה למפקד בסיס האימונים והטירונות של הצנחנים הוסיף את המלים "בעזרת השם" על ההזמנות שנשלחו למשפחות החיילים לטקס השבעתם בכותל. כאשר אחד מקציני המילואים, איש קיבוץ, אמר לו: "אצלנו בתנועה נהוג לכתוב 'בשם אחוות העמים', אז למה שבראש העמוד של ההזמנה לא יהיה כתוב כך?" השיב שטרן ברצינות גמורה: "אם אשתכנע שאחוות העמים עוזרת לנו כמו שם ה', אולי אכתוב גם את זה".
ומצד שני שטרן עצמו קובל על
רבנים ששמו עצמם במקומו של ריבונו של עולם, ספק מפרשים אותו, ספק אומרים לו מה לעשות. 
ועל זה נאמר - הפוסל, במומו פוסל. מצד אחד שטרן ספק מפרש את האל וספק אומר לו מה לעשות (לעזור לצבא של שטרן, כמובן!), ומצד שני הוא גוער ברבנים שעושים את אותו הדבר...

זוהי כמובן לא רק מחלה של שטרן, זו מחלה של כלל הדתיים, החיים בתורת קונספירציה המפרשת את ההיסטוריה כמעשי האל, ומאמינים בדוגמות הקובעות מה יעשה האל, ולכן מה יקרה בעתיד.

יום רביעי, 10 בפברואר 2010

התחשבות ברגשות הדתיים

אחד הדברים שה"אתאיסטים החדשים" מוחים עליו הוא היחס השונה לדת. אם אני עושה צחוק מקפיטליזם, אף אחד לא יאשים אותי ב"פגיעה ברגשות הציבור" ויאסור עלי לומר דברים כאלו - אבל כשזה מגיע לדת, אני כבר אואשם ב"פגיעה בדת" ויחלו עלי חוקים כנגד "חילול הקודש" (כנראה שהיד הנעלמה של השוק לא זקוקה להגנה, אבל אלוהים כן).

בישראל הדוגמאות לכך רבות מספור. האחרונה היא הסעיף בחוק החדש נגד יבוא פרוות. לכולם יהיה אסור ליבא פרוות לצורכי אופנה - מלבד לחרדים, שיוכלו להמשיך לייצר ולייבא את כובעי הקוזקים שלהם (כפי שקרא להם סבי ז"ל). זו אפילו לא מצווה, סתם מנהג ללא שום סיבה הלכתית - אבל מה זה משנה.

ואחר כך עוד באים ומטיפים לנו על עד כמה התורה דוגלת בצער בעלי חיים.

כמובן שהיוצא מהכלל לא בא משום מניעים דתיים, אלא ממניעים פוליטיים - זה מה שהציבור הזה רוצה, ויש לו כח פוליטי. אבל זוהי בדיוק הבעיה עם כל היוצאים מהכלל הדתיים - תמיד צריך להתחשב בדתיים המסכנים יותר - ותמיד זה בגלל הכוח הפוליטי שלהם, לא באמת בגלל הדת שלהם.