אפיקורוס: הכופר הגדול

אני כותב להנאתי, לאט לאט, ספר על פילוסופיה ותולדות הפילוסופיה. די סיימתי את הקטע על אפיקורוס, אז החלטתי לפרסם אותו כאן. זו רק טויטה; אז אשמח לתיקונים \ הצעות \ אחר.

אפיקורוס: הכופר הגדול

אם יש כופר גדול בתקופה העתיקה, הרי שזהו אפיקורוס (המאה ה-4 עד 3 לפנה"ס). ביהדות, שמו אפילו נהיה זהה לכינוי של כופר: אם אתה "אפיקורוס", אתה כופר בדת. 

אפיקורוס היה בן זמנו של אפלטון, ולימד לידו באתונה. בדומה לרוב הפילוסופים היווניים לאחר סוקרטס, עיקר עיסוקו היה בהתווית דרך חיים שתקדם את חיי המוסר, את החיים הטובים – חיים של אושר, וללא סבל. אך אפיקורוס כלל לא הטיף לחיי תענוגות. לדעת אפיקורוס, חיי אושר ושגשוג מושגים על ידי הסתפקות במועט חומרי, בעושר מספק אך לא מוגזם; והתמקדות במקום זאת בטיפוח יחסי חברות ובדיונים אינטלקטואליים.

"מזון ומשקה מפוארים, בשום אופן לא יגנו עליך מצרה. עושר מעבר לטבעי, אין בו תועלת יותר ממיכל שעולה על גדותיו. ערך אמיתי לא נוצר על ידי תיאטראות ואמבטאות ציבוריות, או בשמים ומשחות, אלא על ידי פילוסופיה"."העושר הנדרש על פי הטבע הוא מוגבל וקל להשגה; אך העושר אשר נדרש על ידי אידיאלים ריקניים הוא אינסופי""מכל האמצעים אשר החכמה משיגה על מנת להבטיח את האושר למשך חיים שלמים, החברות היא החשובה ביותר ובהרבה." --- אפיקורוס

תורה זו נכונה הייתה לא רק לאזרחים האתונאים, אלא גם לעבדים ואף לנשים. אפיקורוס היה ידוע לשמצה על כך שלימד אותם והתייחס אליהם ללא אפליה.

אפיקורוס לימד שהחיים הטובים, החיים אשר מובילים לאושר ומרחיקים את הסבל, הם גם החיים המלאים במידות טובות כגון כבוד וצדק.

"בלתי אפשרי לחיות חיים נעימים בלי לחיות בחכמה ובכבוד וצדק, וזה בלתי אפשרי לחיות בחכמה וכבוד וצדק בלי לחיות בנעימים." -- אפיקורוס

אך על החיים הטובים עלולים להעיב אמונות בלתי נכונות, שיכולות לנטוע פחד בלתי מוצדק או להניע את האדם לבצע בחירות שגויות. על מנת לחיות חיים טובים, עליך לפיכך להבין את העולם, דרך המדע.

"אדם אינו יכול למגר את פחדיו באשר לעניינים החשובים ביותר אם הוא אינו יודע את טבע היקום אלא עדיין נותן מידה של סבירות למיתוסים. לכן בלי לימוד הטבע לא ניתן להנות מאושר טהור." -- אפיקורוס

בכך התכוון אפיקורוס בעיקר לפחד מהאלים ומהמוות. "ארבעת-העקרונות" המפורסמים של אפיקורוס היו

"אל תפחד מהאל;
אל תדאג מהמוות;
מה שטוב הוא קל להשגה,
מה שנוראי קל לסבול."
-- אפיקורוס

אפיקורוס אימץ את ההשקפה האטומיסטית על הטבע, ובהתאם לכך הבין את העולם כמקרי ולא נוצר על ידי האלים, ואת החיים כנוצרים באופן מקרי ואז כמסתיימים באופן מקרי כאשר הגוף מתקלקל, ללא כל נשמה נצחית. (הנשמה, על פי אפיקורוס, הייתה אף היא מורכבת מאטומים, ולכן נהרסת במוות ממש כמו הגוף.) לכן אין צורך לפחד מהמוות – אין חיים לאחר המוות, ולא נסבול בהם אלא לא נהיה קיימים (בדיוק כפי שלא היינו קיימים לפני שנולדנו).

"לפיכך המוות, הנורא ביותר מכל הרעות, אינו כלום עבורנו, מאחר שכאשר היננו, המוות עוד לא בא, וכאשר המוות בא, אנו כבר איננו." – אפיקורוס

רעיון זה היה כה חשוב לתנועה האפיקורסית, שהאפיקורסים נהגו לכתוב אותו על גבי המצבה שלהם: כמו שבישראל מקובל לכתוב "ת.נ.צ.ב.ה", כך על מצבות האפיקורסים היה כתוב

לא הייתי; הייתי; אינני; זה [כבר] לא משנה לי.

באשר לאלים, אפיקורוס טען כי מאחר שהאלים הם מושלמים הם לא מונעים על ידי כעס ולא על ידי הכרת-תודה, ולכן אין כל טעם לעבוד אותם. האלים המושלמים ימשיכו להיות מושלמים ולא יעשו דבר למעננו, שכן לא חסר להם דבר.

"מה שהוא מבורך ובלתי ניתן להריסה אין לא שום צרות כשלעצמו, ואינו גורם צרות לאחרים, ולכן הוא אינו מושפע על ידי רגשות של כעס או הכרת תודה. שכן דברים שכאלו הם סימנים של חולשה." – אפיקורוס

השקפתו של אפיקורוס לגבי האלים הייתה אם כך שהם קיימים, אך כמו כל הדברים הם מורכבים מאטומים, וש – חשוב ביותר – הם אינם מתעניינים כלל במתרחש בארץ ולכן אינם רלוונטיים לחיים. למרות זאת, מיוחס לאפיקורוס[1] טיעון נוסף נגד האל (למרות שהוא מגיע כנראה מהמסורת האריסטוטלית, שנתאר בהמשך). על פי מסורת זו, אפיקורוס טען שאין כלל אל טוב, שכן אילו היה אל כזה הרי שלא היינו רואים דברים רעים בעולם.

"האם האל מסוגל למנוע את הרע, אבל הוא אינו יכול? אם כך, הוא אינו כל-יכול. האם הוא יכול, אבל אינו רוצה? אם כך הוא רשע. האם הוא גם יכול וגם רוצה? אם כך מאין מגיע הרע? האם הוא גם לא יכול וגם לא רוצה? אז למה לקרוא לו "אלוהים"?" – מיוחס לאפיקורוס

טיעון זה, הנקרא "הטיעון מהרע" (argument from evil), נחשב עדיין לטיעון אתאיסטי חזק ביותר. הניסיון המקובל ביותר להצדיק את מעשי (או חוסר מעשי) האל[2], הוא לטעון שהרוע הוא הכרחי כדי לשמור על הרצון החופשי של בני האדם. טיעון-נגד זה כמובן מופרך שכן כפי שעלינו להתעלם מרצונו החופשי של אדם לרצוח, למשל (כלומר עלינו לעצור את הרצח אם אנו יכולים), כך גם על אל טוב לעשות.

בהקשר זה כדאי להזכיר שאפיקורוס כן האמין ברצון חופשי, ואף שינה את התאוריה של האטומיסטים על מנת לשמר אותו. על פי האטומיסטים, כל דבר התנהג על פי טבעו בהכרח לוגי ופיזיקלי, וכך מעשי האדם נקבעו על פי טבע ההתנהגות של האטומים שמרכיבים אותו. אפיקורוס לעומת זאת גרס כי יש מרכיב אקראי בתנועה של האטומים, ולכן מעשי האדם אינם ידועים מראש.

הגנתו של אפיקורוס על הרצון החופשי אינה משכנעת כלל שכן היא מבלבלת בין פעולה אקראית, לבין פעולת בחירה שאינה נקבעת על ידי מאום. אגב, לדעתי סוגיית הרצון החופשי היא אחת מהסוגיות הבודדות שבה הפילוסופיה המודרנית כן הגיעה למסקנה ברורה אודות המציאות – והיא שהמושג מבולבל וסותר את עצמו ולכן לא יכול להיות שיש לנו רצון חופשי. אבל כל זה נמצא הרחק בעתיד, ולא בפילוסופיה של אפיקורוס.

דעותיו של אפיקורוס זכו להד רב גם אחרי מותו, וקהילות אפיקורסיות צצו בכל רחבי האימפריה הרומית, כולל בישראל. למרות ההמלצה האפיקורסית להימנע מעיסוק בפוליטיקה, אפיקורסים רבים לקחו חלק במאמצים להביא תרבות ופלורליסטיות לבית המקדש וישראל בתקופה ההלניסטית, וזוהו עם הקיסר ההלניסטי אנטיוכוס ועם תומכיו. בשל כך האפיקורסיות הותקפה במהלך המרד החשמונאי. למרות זאת, השפעות הלניסטיות וכנראה גם קהילות אפיקורוסיות המשיכו גם בתקופת החשמונאים ואחריה. גם המשנה נאבקת באפיקורסים (בחילוניים, למעשה), והאגדה המפורסמת על "ארבעה נכנסו לפרדס" מרמזת אולי על השפעתו של "הגן" של אפיקורוס (אפיקורוס לימד מתוך גן באתונה); תחת פירוש זה של האגדה[3]:

תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס [המשנה מלמדת על ארבעה תוצאות ללימוד תורת אפיקורוס], ואלו הן: בן עזאי [המפורסם בכך שלא היה נשוי], ובן זומא [שמעולם לא הוסמך לרב], אחר [אלישע בן אבויה, המפורסם בכך שהיה גדול בתורה], ורבי עקיבא [דוגמה לרבי מופתי]. ... בן עזאי הציץ ומת [אולי הכוונה שהתאבד?], עליו הכתוב אומר 'יקר בעיני ה' המותה לחסידיו'. בן זומא הציץ ונפגע [הפך לאפיקורוס, כלומר כפר בכך שהאל נתן את המצוות], ועליו הכתוב אומר 'דבש מצאת אכל דיך פן תשבענו והקאתו'. אחר קיצץ בנטיעות [כפר בקיום האל]. רבי עקיבא יצא בשלום. – תלמוד בבלי

עם הזמן עלו השפעות פילוסופיות חדשות, בעיקר אריסטוטליות ונאו-אפלטוניות (כפי שיתואר בהמשך), ודעכה השכבה המלומדת בכלל, כך שבמאה ה-3 לפנה"ס, כ-600 שנה לאחר היווצרותה, נכחדה התנועה האפיקורסית. בתקופה זו רוב האנשים, בארץ ובכלל האימפריה הרומית, היו כבר נוצרים.

---

[1] טיעון זה מיוחס לאפיקורוס, כנראה בטעות, על ידי כותב נוצרי. הציטוט שאני מביא אינו מדויק, אך הוא קולע לעיקר דבריו.

[2] תחום זה נקרא "תיאודיציה" (theodicy).

[3] תחת פירוש זה, הקטע מפורש בערך כך:

המשנה מדברת על ארבעה תגובות ללימודי "פילוסופיית הגן" של אפיקורוס. מי שבקיא שאינו בקי בתורה (בן עזאי מפורסם בכך שלא הוסמך לרבנות), עלול להתאבד (למות) כאשר הוא יבין שאין אלוהים והכל הבל. מי שבקי בתורה אך אינו רוצה לקיים את המצוות (בן זומא, המפורסם בכך שלא קיים "פרו ורבו") עלול להפוך לאפיקורוס, כלומר לכפור בשרשרת המסירה. החכמים הגדולים - אלישע בן אבויה – עלולים לאבד את אמונם באל כליל. ורק הצדיקים (רבי עקיבא) יתמידו באמונתם. 

להחרים את האירוע בתל אביב; וגם את בית הכנסת

עמד להתקיים בתל-אביב אירוע עם הדרת נשים - או, ליתר דיוק, הדרת שירת נשים (המנחה היא דווקא אישה). הארץ רעשה, ובצדק, ולמרבה השמחה האירוע כנראה בוטל. מעולה. אבל אני, רק שאלה: למה אותו הדבר לא חל על בית הכנסת? ביום כיפור הקרוב, ינהרו המוני בית ישראל אל בית הכנסת הקרוב למקום מגוריהם. בין ההמון הזה, יהיו גם רבים שרעמו על אותו הטקס המדיר. אך מה ההבדל?

בית הכנסת שאליו ינהרו אותם האנשים מדיר נשים לא פחות, ואף יותר, מאירוע השירה-בציבור. אם כבר אתם מתעקשים לקיים את המסורת של אבותינו בכך שתלכו לבית-כנסת ביום כיפור - למה שלא לפחות תלכו לבית כנסת רפורמי, או כל מסגרת אחרת שבה האשה אינה מנודה לעזרת-נשים ולא נאסר עליה להיות מנהיגה-דתית (רב)? 

עלינו להדיר את רגלינו מבית הכנסת, מבית הדין הרבני, וכן הלאה, בדיוק כפי שעלינו להדיר את רגלינו מהטקס המדיר.

הנה לדוגמה מילותיו של תומר פרסיקו, מההוגים המשפיעים ביותר בדורנו בקרב היהדות ההומניסטית בישראל לדעתי,

העניין הוא עקרוני: התחשבות לא יכולה לכלול ויתור על הערכים שלנו. שוויון בין גברים לנשים הוא מאבני הבניין של הדמוקרטיה שלנו ושל תפיסת העולם שלנו. אם זה היה אירוע במקום פרטי, או צדדי, או נוסף לאירוע המרכזי, העניין היה שונה. אבל לקבוע שאין לנשים אפשרות לשיר בכיכר העיר?
כלל זה יהיה נקוט בידיכם: אל לנו להתיישר על פי הקיצונים ביותר. תמיד יהיה ציבור מסויים שעבורו אורח החיים שלנו בעייתי או "פוגעני". עלינו לעמוד בצורה ברורה על הערכים שלנו: הומניזם, דמוקרטיה, ליברליזם.
לזמרים שהסכימו להשתתף במופע: אסף אמדורסקי, שלומי שבת - העמוד הרשמי, שלומי שבן | shlomi shaban, Eviatar Banai - אביתר בנאי - העמוד הרשמי, חנן בן ארי - הדף הרשמי, Shuli Rand / Shuly Rand / שולי רנד, ישי ריבו ישראל גוריון - חשבו שוב אם אתם רוצים לשתף פעולה עם אירוע כזה.

נכון מאוד. אבל האם תומר פרסיקו בעצמו היה מדיר את עצמו מבית כנסת אורתודוקסי? אני בספק. אבל זה בדיוק מה שהוא צריך לעשות, בדיוק מהסיבות שהוא מונה. לקבוע שאין לנשים אפשרות להיות נוכחות כחלק שווה בקהל, או כמובילות, של הטקסים המרכזיים בחיים הדתיים של הקהילה? זה לא מוסרי לא פחות, ואף יותר, מהדרתן משירה בכיכר העיר.


אפשר לתת עוד הרבה ציטוטים כאלה, מאנשים שונים. הנה למשל תמר זנדברג,

אני שומעת עכשיו קולות שמסבירים שאין כאן שום דבר לא חוקי ושלמי שלא רוצה שלא יגיע למופע. אני רוצה לומר בברור: הדרה זה ערכים כמו שגזענות זה ערכים. אין סימטריה בין עמדה ערכית ששואפת לצדק, שוויון, קבלה, פלורליזם ודמוקרטיה ובין כזו שחותרת תחת כל אלה. למעשה, האחרונה היא בכלל לא עמדה, היא סתם ריאקציונריות צרה, מסתגרת, מדירה ואלימה.

אין לי ספק שתמר זנדברג בזה להדרת הנשים שבאורתודוקסיה. אבל האם היא תרחיק לכת עד כדי דחייה מחלטת של הגעה לטקס דתי אורתודוקסי? האם היא תסרב להגיע לבית כנסת אורתודוקסי, בגלל שהוא מדיר נשים, בדיוק כפי שהיא קוראת שלא לבוא לאירוע כי הוא מדיר נשים? אינני יודע, אבל אני בספק. 

צריך להיות ברור וחד: דת הכוללת הדרת נשים היא בזויה, ואין לכבד אותה. אין לכבד את טקסיה בנוכחותינו, אין לכבד את מקדשיה ומקומות התפילה שלה בנוכחותנו, אין לכבד את בתי-הדין שלה, או כל טקס או מקום מדיר אחר. כי ערכי השוויון אינם מוגבלים למופעי שירה.

היציאה בשאלה מונעת את גידול האוכלוסיה החרדית

מרכז טאוב פרסם עכשיו דו"ח על מספר התלמידים בזרמי החינוך השונים ואיך הוא משתנה עם השנים. עיקר הדו"ח הוא שהמעבר בין הקבוצות השונות קטן, אבל בין השאר הוא מציין כי נראה שאולי הגידול החזוי באחוז התלמידים החרדים - ולכן גם באחוז החרדים במדינה - נעצר בשל יציאה בשאלה.

שימו לב לתרשים הבא מהמסמך, של אחוזי מספר התלמידים בכיתה א:

כפי שניתן לראות הגידול באחוז התלמידים החרדים די נעצר בשנים האחרונות. אבל למה? הדו"ח מציין שבין 2000 ל-2009 ירד הפריון החרדי ב-10% (הוא עדיין מאוד גבוה, 6.53 לעומת 2.07 של חילונים). לכן היינו מצפים שהגידול במספר תלמידי כיתה א' יקטן בהתאם; קשה לי לומר בכמה, אולי ב-10% כך שהוא יירד מ-0.01227 במעבר לשנת 2006 (כשאלו שנולדו ב-2000 נכנסים לכיתה א) ל-0.01104 בשנת 2015. אולם בפועל קצב הגידול בשנת 2015 עמד על 0.00529 בלבד. מדוע? ובכן, על פי הדו"ח כ-1% מהילדים עוברים נטו מהחינוך החרדי לחינוך דתי פחות (אחוז העזיבה משמעותי יותר, אבל החינוך החרדי מקבל גם זרזיף מהחינוך הממ"ד ואפילו הממלכתי, הגדולים ממנו, כך שנטו כ-1% עוזב). זה קצב קטן מדי מכדי להסביר את הירידה בגידול החרדים. מרכז טאוב מציע שאולי הגידול קטן בגלל היציאה בשאלה - יש תלמידים רבים שבכלל לא מגיעים למערכת החרדית, כי הוריהם כבר יצאו בשאלה.

האמת שהוא לא אומר את הנ"ל לגבי הגרף למעלה, אלא גרף אחר, אבל אותו ההגיון תקף:

נתונים אלו מעלים שאלה חשובה ביותר לגבי המגזר החרדי: אם שיעור הילודה במגזר ירד ב-10 אחוזים בלבד, מדוע קצב הגידול השנתי של זרם החינוך החרדי ירד בכ-55 אחוז )מ-3.5 אחוזים בממוצע בחומש הראשון של התקופה ל-4.3 אחוזים בחומש האחרון של התקופה )תרשים 2 לעיל ולוח נ'3בנספחים(? לכאורה אפשר היה להסביר זאת בריבוי התלמידים העוזבים את הזרם החרדי לטובת זרמים אחרים, אולם כפי שיודגם בסעיף הבא, שיעור המעברים בין זרמי החינוך נמוך מאוד, ובוודאי אינו יכול להסביר לבדו את הפער בין שיעור הילודה לירידה בקצב הגידול השנתי. האפשרות הסבירה ביותר העולה על הדעת – שטרם נבדקה לעומקה – היא תהליכי עומק של "יציאה בשאלה". בעת כתיבת מסמך זה הופיעו בכלי התקשורת כמה ידיעות המעלות את הסברה שבשנים האחרונות התרחבה תופעה זו באוכלוסייה החרדית )ובהן סדרת כתבות נרחבת של אבישי בן-חיים בערוץ 10 .)אך היות שנושא זה אינו עומד במוקד הבדיקה הנוכחית, אפשר רק לציין שהנושא ראוי לבחינה מעמיקה. 

אם השערה זו צודקת, נתונים אלו מראים על אחוז יציאה בשאלה משמעותי בציבור החרדי, אולי אף גבוה יותר מה-10% שהוערך לאחרונה. בכל אופן, יש לפחות אפשרות שעוצמת היציאה בשאלה מספיקה כדי לבלום את הגידול באחוז החרדים במערכת החינוך ולכן, בסופו של דבר, בישראל (מספר החרדים עדיין גדל, אך נעצר  הגידול באחוזם באוכלוסיה. זהו הגודל הבעייתי כי הוא קובע את מידת ההשפעה שלהם על דברים כמו עצירת הרכבת בשבת).

כפי שכותבי הדוח אומרים, קשה באמת להבין מדוע האחוזים הם מה שהם ומה יהיה בעתיד; הייתי רוצה לראות דוח מפורט יותר לגבי כיתה א בפרט, שם השנים מוגדרות יותר. אני מקווה שאכן ההשערה שלהם נכונה, וזה לא תאונה ססטיסטית אלא שהיציאה בשאלה הצליחה לגבור על קצב הריבוי החרדי.

בכל מקרה, כפי שכותבי הדוח אומרים במקום אחר,

כל הנאמר כאן אינו מפחית כהוא זה מהבעיה המרכזית והמיידית של מערכת החינוך בישראל, שבה למעלה מ-45% מהתלמידים (היום, ולא ברור כלל מה יהיה המצב בעתיד הקרוב והרחוק)  – הערבים והחרדים – משתייכים לציבורים המאופיינים [ב...]
ב.       חוסר היכולת של הציבור הערבי להזדהות עם הגדרתה  של מדינת ישראל כמדינה יהודית, והקשיים של הציבור החרדי להזדהות עם ישראל כמדינה דמוקרטית.
לאור זאת, מומלץ לכל האחראים למערכת החינוך – ולמי שעתידה יקר לו – לעסוק בבעיות היסוד הללו...

רק מפלגת אור בכלל מתייחסת לנושא הזה. לצערי, הציבור לא קשוב לו.

(אגב, באותו מקום הכותבים גם מציינים את קצבי המעבר החוצה מהזרם החרדי - כ-17% (!) מילדי הגן החרדים לא עוברים לבית-ספר חרדי, ואילו רק כ-3% עוזבים את החינוך הממלכתי. אני מייחס זאת לכך שלהורים רבים לא אכפת לשים את הילד בגן חרדי, אבל הם רוצים שבבית ספר הוא כבר יילמד בממ"ד או בביה"ס ממלכתי.)

הגיגים על ג'ונתן היידט

לפני זמן לא רב כתב אורי קץ בלוג-פוסט על הספר "The Righteous Mind" של ג'ונתן היידט. ספר זה, משנת 2013, שוטח את משנתו של היידט (פסיכולוג אקדמי) שחשיבה מוסרית מבוססת על מספר קטן של אינטואיציות מוסריות בסיסיות, ושהמוח של ליברלים ושמרנים עובד אחרת במובן שליברלים לא מונעים על ידי חלק מהן. אני ממליץ מאוד לקרוא את הפוסט של אורי, הוא טוב מאוד. מה שאני רוצה לעשות בפוסט זה לשטף בכמה מחשבות שעלו בי למקרא הדברים של היידט.

אני לא מעיר על הספר - לא קראתי אותו. כן שמעתי מספר הרצאות של היידט, וקראתי מספר סיכומים של עמדותיו, אבל לא קראתי את הספר עצמו. אני לא מדבר על הספר עצמו, אלא על העמדה של היידט באופן כללי.

יש שלוש נקודות מעניינות בעבודה שלו לדעתי.

(1) התשתית הביולוגית של חוש המוסר

התאוריה של היידט אומרת שיש שש אינטואיציות מוסריות בסיסיות שמרכיבות ביחד את ה"חוש המוסרי" שלנו. העניין הוא שאיך אנו מפעילים אותן ואפילו אלו מהן אנחנו מפעילים נקבע במידה רבה משיקולים תרבותיים - חינוך, הסטוריית החיים שלנו, הסביבה החברתית בה גדלנו, וכן הלאה. עד כדי כך שאנשי השמאל למעשה לא מפעילים חצי מהחוש המוסרי, למשל, וגם את מה שהם מפעילים הם מפעילים בצורה שונה מאוד במובנים מסוימים. המסקנה מכך היא למעשה שאין דבר כזה חוש מוסרי "טבעי" - חוש המוסר הטבעי שלנו כל-כך גמיש, שהוא נקבע על ידי התרבות ותו לא.

זה בעייתי מאוד מבחינת תורת המוסר. בפילוסופיה המערבית, תורת המוסר אמורה לעזור לאדם לחשוף ולחדד את החוש המוסרי הטבוע בתוכו. בתורות המוסר המסורתיות, ההנחה היא שלכל בני האדם, או שלבני אדם "טובים", יש אותו חוש מוסרי בסיסי (למעשה, ההנחה היא לרוב שיש להם אותה רציונליות בסיסית ושיש להם לכן את היכולת להבין מהו המוסר הנכון כי הוא מחויב רציונלית; אבל אני מעדיף לדבר במונחים של "חוש מוסרי", כי זו נקודת השקפה נכונה יותר לדעתי). תורות מוסר נטורליסטיות מודרניות מכירות בכך שיש מגוון בחוש המוסרי, אך מניחות עדיין (במובלע, לרוב) שישנו חוש מוסרי "נורמלי" יסודי שמשותף לרוב בני האדם ומהווה את התשתית לפיתוח תורת המוסר. היידט אומר למעשה שאין דבר כזה - חוש המוסר כל-כך מגוון ונקבע כל-כך לחלוטין על ידי התרבות, שלא ניתן למעשה לדבר על ליבה משמעותית "נורמלית" שלו.

אני ... חושד שההידט לא צודק. (כהערת אגב: לא הרשימו אותי הניסויים שהוא מעלה באוב, שמריחים לי יותר מדי כמו ניסויים שנבחרו ותוכננו כדי לאשש תאוריה. אבל אולי זה רק הרושם שלי, זה ממש לא התחום שלי.) אני חושד שהמוסר הבסיסי הרבה יותר רחב ומשמעותי ממה שנראה שהוא נותן לו קרדיט, כלומר שאדם שגדל תוך כדי חינוך לחשיבה רציונלית ולאמיתות המדעיות והנטורליסטיות לגבי העולם (אלו אינן שאלות מוסריות, אך הן משפיעות על האמונות המוסריות), כולל לימודי היסטוריה וספרות עולמית, ושמעודדים אותו לחשוב על אמונותיו המוסריות ולעשות רפלקסיה עליהן - אני מאמין שכן יתפתח אצלו במידה רבה מוסר מסוים, שהוא המוסר של הנאורות. יהיו הבדלים בין האנשים ויהיו אסכולות שונות, אבל בגדול - המסקנה תהיה נאורות.

זה מה שאני חושד. אבל אני לא יודע אם זה נכון או אפילו סביר. אני כן יודע שהיידט עצמו בהחלט מחזיק בדעות מוסריות מאוד מסוימות, ולרוב לא נגרר לשגיאה הרלטיביסטית (הרעיון שהעובדה שיש תרבויות שונות עם מוסר שונה אומר שהמוסר שלהם שווה; מבחינתנו, בעלי המוסר הנאור, מוסר לא-נאור אינו מוסרי, בלי קשר לאיך הוא נוצר). מה שמביא אותי לנקודה השנייה,

(2) הכשל הנטורליסטי

הכשל הנטורליסטי הוא הרעיון שאם משהו הוא טבעי, אז הוא טוב או נכון. (ליתר דיוק, זה מובן אחד של המושג.) לפעמים נראה שהיידט נופל בכשל הזה, שכן חלק עיקרי בדבריו הוא להטיף לשמאל שלימין יש מוסר שונה ושזה לגיטימי. הוא אומר למשל שלימין שיקולים כגון בגידה או נאמנות, סמכות וכבוד, או טהרה וקדושה הם שיקולים מוסריים וחשובים ועד שהשמאל לא יכיר בכך ויכבד את השיקולים האלו הוא ימשיך לזלזל בימין, לראות בימנים "טיפשים" וכדומה במקום להבין שהם פשוט חושבים אחרת.

העניין הוא שזה לא לגיטימי. יש הבדל בין להבין שעבור אנשים רבים כבוד המשפחה, למשל, הוא שיקול מוסרי וחשוב (ולכן יש לדעתם להרוג נשים "מופקרות"), לבין לקבל את זה. משקל היתר ש - על פי תיאורי היידט - הימין נותן לשיקולים של קדושה, סמכות, ובמידה מסוימת נאמנות אינו נכון. הוא לא מתיישב עם ערכי הנאורות, ולכן אין לקבל אותו ולהתדיין על בסיסו כאילו שהוא לגיטימי אלא יש להוקיע אותו ולפעול כנגד ההשקפה המוסרית השגויה הזו.

לא ברור לי עד כמה היידט מודע לכך. מצד אחד, בראיון המצוין שלו עם סאם האריס היידט דוחה במפורש את הכשל הנטורליסטי ואומר שהטיעון שלו מתוחכם יותר. הוא אומר שהנטיות הטבעיות שלנו יוצרות ברבים מאיתנו את הנטייה לדבוק במוסר שמרני, לא שמוסר כזה הוא המוסר הנכון שיש לדבוק בו. אבל איך זה משתלב עם הנקודה הקודמת? אם התרבות יוצרת אצל חלקנו מוסר שמרני ואצל חלקנו מוסר ליבלרי, ואין חוש מוסרי אובייקטיבי אחד נכון - אז מדוע היידט מעדיף מוסר "טבעי" אחד (ליברלי) על פני האחר (שמרני)? כאמור, אני רוצה לחשוב שהמוסר הליברלי "נכון" יותר כי בחינוך נכון (אובייקטיבית) הוא זה שיעלה בעקבות רפלקסיה פנימית; אבל לא נראה לי שזו עמדת היידט. האם הוא פשוט מכיר בכך שהמוסר הליברלי הוא המוסר שלו, ושלכן הוא פועל לקידומו, למרות שאין הוא לא "טבעי" ולא "נכון" יותר מהמוסר השמרני? לא ברור לי.

בכל אופן, בפועל הכתיבה של היידט מובילה לרוב לכשל הנטורליסטי אצל קוראיו וזה חבל. במקום לחשוב על המוסר השמרני כמוסר טבעי אך שגוי, קריאת הגותו מובילה לחשוב עליו כמוסר לגיטימי. כך, למשל, המאמר (המצוין) של אורי קץ נגמר במילים,
האם כל האנשים שאינם מסכימים איתי הם בהכרח מטומטמים? אולי הם יוצאים מנקודת מוצא מוסרית אחרת? ואולי נקודת המוצא שלי איננה בהכרח עליונה על זו שלהם? [דגש שלי - י.ר.]

והבעיה היא בדיוק בנקודה האחרונה. זה לגיטימי לטעון שנקודת המוסר הבסיסית של אנשים אחרים היא שונה, ואולי זה נכון. אבל מכאן ועד לטעון שהיא לגיטימית באותה מידה - זה כבר לא צעד תיאורי, אלא צעד מוסרי, והוא לא מוצדק.

(3) הפיל והרוכב

נקודה אחרונה שרציתי לעמוד עליה היא שלדעת היידט אנחנו עושים את ההחלטות שלנו בענייני מוסר באופן אינטואיטיבי, ומשתמשים ברציונליות רק כדי להצדיק אותן בדיעבד. אנחנו לא מחליטים על מה מוסרי באופן רציונלי מתוך עקרונות מוסריים כפי שלעתים אנו חושבים שאנו עושים, אלא אנו מחליטים עליהן באופן לא רציונלי ועושים להן אחר כך רציונליזציות.

אין לי בעיה עם התזה הזו, בגדול. הבעיה שלי היא שנראה לי שהיידט לוקח אותה רחוק מדי.

קודם כל - העובדה שאלו השיפוטים המוסריים המידיים שלנו לא אומרת הרבה. השאלה היותר מענייננת היא האם אנו חושבים על עמדותנו המוסריות ומשנים אותן בהתאם במהלך חיינו, כאינדיווידואלים, כקהילה, וכחברה. ואני חושד שהתשובה היא שכן, אבל לאט. המוסר משתנה לאט עם הדורות, וחלק משינוי זה - אני חושב - מגיע ממחשבות ביקורתיות על המוסר הנוכחי שלנו.

אני רוצה לחשוב כך, כי זה נותן לי תקווה שכך ייקרה בסופו של דבר גם בארץ - אבל אין לי מושג אם זה באמת נכון. לפחות חלק משינוי מגיע בבירור בשינויים היסטוריים כגון שינויים כלכליים וטכנולוגיים שאין בינם לבין חשיבה רציונלית שום דבר. האם ביסודו של דבר הסיבה למוסר שלנו היא בעיקרה, או בחלקה הגדול, מקריות היסטורית? אינני יודע.

בכל אופן, המסקנה העיקרית מכל זה לא צריכה להיות שהמוסר הוא יחסי או שיש לקבל מוסר שמרני, אלא שיש לפעול לאור האמיתות המדעיות לגבי חוש המוסר ואיך הוא מעוצב על ידי התרבות כדי לעצב את חוש המוסר של החברה שלנו, ושל חברות אחרות, לטובה. 

המלחמה בין המדע לדת

היסטוריונים ומדענים רבים יאמרו לכם כי אין מלחמה בין הדת לבין המדע. למרות מקרים מפורסמים כגון משפטו של גלילאו גליליי או התנועה הבריאתנית, בגדול הדת אינה מתנגדת למדע והיא אף תומכת בו לעתים קרובות. מדענים מפורסמים רבים היו דתיים (למען האמת תתקשה למצוא מדען לא-דתי לפני המאה ה-20), וזה כבר מראה שאין ניגוד בין הדת למדע. יש לכן להבין את ההתנגדות הדתית למדע כתנועת-שוליים קיצוניות, ולהתייחס אליה בהתאם. באופן בסיסי, הדת והמדע הם שני דרכים להגיע אל ולחפש את האמת, והם עובדים יותר טוב ביחד. כפי שאמר אלברט איינשטיין בכבודו ובעצמו, "המדע ללא הדת הוא פיסח, והדת ללא המדע היא עיוורת". 

יש רק מעט מאוד אמת בכל זה. (כן, גם בציטוט.) המדע והדת מנוגדים זה לזה במספר מובנים חשובים, ובשל כך התקיים לאורך כל ההיסטוריה מאבק בין הדת למדע, ומאבק זה יימשך כל עוד תתקיים הדת. 

הדת נוגדת את המדע במספר אופנים יסודיים, שבאים לידי ביטוי לכל אורך ההיסטוריה ובדתות שונות. אולי היסודי ביותר הוא שהדת היא לעתים קרובות כוח שמרני. לכן מאמיני הדת נצמדים אל תאוריות שגויות על המציאות, כנגד ממצאי המדע המשנים את תפיסתנו את האמת. 

יחידי סגולה ואף זרמים דתיים יכולים להתעלות מעל השמרנות הטבועה בדת, אך הבעיה נעוצה בעצם אופן המחשבה הדתי, שלא לומר האנושי. ברגע שהדת נהפכת לתנועה המונית, היא בהכרח תהפך לתנועה שמרנית כי האנשים הם שמרנים מטבעם. לכן הדת כתופעה חברתית תחזור תמיד לשמרנות. כך למשל בוויכוחים עם דתיים, הם לרוב יגידו - ובצדק ! - שאין להם בעצם שום מניע דתי להתנגדותם לאבולוציה. האמונות הדתיות שלהם לא באמת יישתנו אם יתברר להם שהאבולוציה נכונה. זה פשוט שהם מתנגדים לאבולוציה מסיבות "ענייניות". כמובן שאין סיבות טובות כאלו, אבל זה מצביע על אופן המחשבה השמרני של המאמינים - הם באמת ובתמים לא מאמינים באובלוציה לא בגלל שזה נוגד את אמונתם הדתית אלא בגלל קיפאון מחשבתי וכי זה יותר קל להאמין בפירוש המילולי של המסמכים הקדושים שלהם ובאמונת אבותיהם. 

שמרנות יכולה למנבוע פשוט מעצלנות או חוסר יכולת אינטלקטואלית. אני חושד שזה מקורה הראשי. כחברה, האנשים מאמינים בדברים שלימדו אותם ושמנהיגיהם אומרים להם שהם האמת, בלי באמת לחקור את הנושא. אבל מנהיגים דתיים הם לרוב לא עצלנים אינטקטואליים. הם מלומדים - בענייני דת, אבל עדיין. למרות זאת, לעתים קרובות עולים מנהיגים דתיים שמרניים, המקבעים ומשמרים את החשיבה השמרנית ולכן מתנגדים לשינויים בתפיסות העולם של אבותיהם לאור המדע. מדוע?

ובכן, גם במדע עולים מנהיגים שמרנים, אבל עצם המבנה של התהליך המדעי בנוי להתנגד לשמרנות ולכן הוא עמיד יותר לשמרנות לאורך זמן, ויישאר עמיד כל עוד הוא יהיה "מדע". לכן דמויות המופת של המדע הם דווקא המהפכנים, לא השמרנים. לדת אין תהליך כזה, וזאת בשל העובדה שהיא עוסקת בשליטה פוליטית על בסיס פופולריות של מנהיגיה הדתיים, ובשל חוסר הרציונליות המובנה שבהלך המחשבה הדתי. לכן, דמויות המופת של הדת הם השמרנים, הרוצים להשיב עטרה ליושנה (גם אם למעשה הם מנהיגים מהפכות, תדמיתם הציבורית היא של שמרנות, לא של פרוגרסיביות). הדת גם פשוט לא מתענייננת במדע ולכן עולים בה מנהיגים שלא מבינים במדע, ולכן לא רואים סיבה לשנות את אמונתם כנגד אמונת אבותיהם. 

המאפיין היסודי הבא שבגללו הדת עומדת בניגוד למדע הוא מקור הסמכות. הדת היא במהותה סמכותנית. האמת מתגלה על ידי האל, על ידי נביאו הראשי (משה\מוחמד וכן הלאה), על ידי שרשרת המסירה (החליף, חז"ל...), וכן הלאה. המדע במהותו הוא רציונלי. האמת מתגלה על ידי ניסויים, על ידי נתונים, על ידי נימוקים וטיעונים; בני האדם הם המגלים את אלו בפועל, אך הם שוליים לעומת הרציונליות עצמה. 

יחידים בדת, שוב, יכולים לברוח אל הרציונליות, ולו באופן חלקי. כך יכול הדאלי-לאמה להצהיר, למשל, שאם המדע יסתור את הבודהיזם על הבודהיזם להשתנות (תוך כדי התעלמות מכל הדברים שבהם כבר יש סתירה...). אך הדת ההמוסדת מבוססת על סמכות העבר, ולכן למערכת הדת יש נטייה לפתח את האמונה שסמכות העבר היא סמכות מושלמת, שאינה טועה בשום דבר. כי כפי שאמר הקדוש הנוצרי אוגוסטינוס,

 how are  [the unbelievers] going to believe these teachings in matters concerning the resurrection of the dead, the hope of eternal life, and the kingdom of heaven, when they think these teachings are filled with fallacies about facts which they have learnt from experience and reason.

לכן, למשל, השתרשה בקרב החרדים התפיסה ההזויה שחז"ל לא יכולים לטעות. אפילו במדע. למרות שגיאות גלויות ובוטות בביולוגיה ועוד בכתביהם. לכן לא נתפס בעיני הדתי שהתורה מתארת בריאה של עולם שטוח, או שחז"ל מתווכחים על הפרטים של תמונת עולם זו בלי להכיר בכך שהיא שגויה ביסודה.

המאפיין היסודי הבא הוא חשיבות העולם הזה, לעומת העולם הרוחני. המדע עוסק בחקר וטכנולוגיות העולם הזה, ולעומת זאת הדת עוסקת ב"חקר" ו"טכנולוגיות" הנוגעות לעולם-הבא, העולם של האלים, והעולם הרגשי של המאמין. הדת לעולם תפתח אובבסיבית לגבי חקר העולם הרוחני, שכן זו מהותה. הטכניקות הרוחניות והדתיות כגון התפילה וקיום המצוות, שהעניין בהם הוא בסופו של דבר דווקא בשל הטרנסדנדנטיות שלהן, תמיד יקבלו עדיפות גוברת והולכת לעומת ענייני "חולין". 

לעומת זאת המדע לא רק עוסק בחקר העולם הזה ופיתוח טכניקות בו, אלא הוא מונע מדאגה לגביו ולא לגבי העולם הרוחני המדומיין של הדת. לכן הוא פשוט עוסק בדברים אחרים. בדברי "חולין". 

אולי עיקר הנזק שגרמה הדת במהלך ההיסטוריה נבע לא ממאבקים כנגד המדע באופן ישיר, אלא מזניחת עצם העיסוק במדע מחוסר עניין. כל ימי החושך באירופה נבעו בעצם מהפסקת העתקת הכתבים היווניים; כאשר נזיר ביזנטי מוחק את העותק האחרון של התחלת החדו"א על ידי ארכימדס, יש לך בעיה. אילו היו מתעניינים המנזרים במדע במקום בדת, היינו היום מבחינה טכנולוגית ומדעית איזה אלף שנים בעתיד. עוד ראייה לכך היא הפריחה של המדע היהודי לאחר ההשכלה באירופה. כל הכוח המוחי הזה היה מוקדש בדורות הקודמים לשאלות הלכה, ולא תרם מאומה לאנושות; לאחר שפרץ, הוא עשה מהפכות במדע. 

למרות כל אלו, המדע תמיד מנצח. שימו לב לרשימה של הנושאים שבמאבק - כדוריות כדור הארץ, מרכזיות כדור הארץ, נכונות הגאולוגיה, ועוד. אפילו באבולוציה - הכנסייה הקתולית מקבלת את רוב האבולוציה, והגאולוגיה וכדומה. למה? זה בגלל שהמנהיגים הדתיים לרוב כן משכילים, ולכן כן בסופו של דבר מקבלים את המדע. זה פשוט לוקח זמן. לעתים זה לוקח הרבה מאוד זמן, כמו במקרה של האבולוציה, שעדיין רחוקה מלהתקבל. בכתות פונדמנטליסטיות, כגון החרדים, זה עלול לקחת הרבה יותר זמן. 

אני מאמין שבסופו של דבר, היהדות האורתודוקסית תקבל את האבולוציה, כפי שהיא מקבלת היום את כדוריות הארץ כדברי הרמב"ם למרות שהתנגדה להם בשעתו וכפי שהיא מקבלת היום (מלבד חב"ד) את חוסר-המרכזיות של כדור הארץ. כמובן שמהרגע שזה ייתקבל, דעה זו תחשב ל"דעת תורה" מאז ומתמיד. וכמובן שזה לא ייקרה בגלל מאמרים של אתאיסטים כמוני. לא ישירות. זה ייקרה בגלל שיותר ויותר רבנים משכילים יקבלו את תורת האבולוציה, בהתחלה בשוליים ואז יותר ויותר בתוך עומק הקהילה הדתית.

הציוניות הדתית היא במידה רבה ניסיון לצאת כנגד חלק גדול מהנאמר למעלה. במקום להתעסק רק בדת, היא בפירוש דוחקת את מאמיניה להתעסק גם בחילוניות. זה מוציא אותה מהכיתתיות, וחושף אותה לזרמים האינטלקטואלים של ימנו. אני תוהה אם הציונות הדתית תקבל את האבולוציה לפני החרדים, ותגרור אותם לקבלה. מעניין מהם שיעורי קבלת האבולוציה בקרב רבנים בציונות הדתית, לעומת החרדים. אני חושד שמתרחש שם ראשית התהליך הנ"ל - קבלה של האבולוציה בשוליים, שהולכת ומתפשטת. מנגד, מתרחשת גם בציונות הדתית התופעה ההיסטורית הצפויה, של התעסקות גוברת והולכת במצוות ובדת תוך דחיית העיסוק בחולין (גם אם משלמים לכך מס שפתיים). נראה. 

אני נגד תומר פרסיקו, בענייני דת

אני הולך לעשות משהו שלא יעשה - להתווכח על דת עם מומחה למדעי דתית. תומר פרסיקו. אבל למה לעצור באדום כשאפשר לשעוט קדימה. (האמת שאני סתם נטפל לפרסיקו; הפוסט הזה יכול היה להכתב על המון אחרים.)

תראו, אני מעריך מאוד את פרסיקו - הוא בבירור אדם טוב שמעודד אנשים רבים לעשות דברים טובים, ומתנגד לכל הדברים הרעים בחברה. התמיכה שלו בקהילה הגאה בזמן האחרון, למשל, היתה לא רק חד-משמעית אלא גם משמעותית. משפיעה. להערכתי. והוא כמובן מודע מאוד לשגיאות הגסות של הדת הפונדמנדטליסטית ודוחה את האנטי-מדעיות שלה, וגם בכך אני בטוח שהוא משפיע לטובה. מעולה.

אבל - הוא דתי. שזה כבר מראה על אי רציונליות מסוימת, ובמקרה זה אני רוצה להתמקד בתמיכה שלו בספרי הקודש היהודים המסורתיים - התורה, התלמוד, כל אלה. פרסיקו אמנם דוחה בשאט נפש את המוסר העולה מהם, ובכך הוא מעמעם את הפירוש הרגיל שלהם ומעלה פרשנויות אחרות. אני מניח שיש אולי כאלו שיימשכו אחרי פרשנויות אלו אל הטוב, ואולי זו כוונתו. אולי אפילו זו רוב השפעתו, מבחינה זו. אני חושב שזה העיקר של מה שהוא רוצה לעשות, חברתית - לעזור להוביל את הדת היהודית לפרשנויות מוסריות.

אבל מה לגבי ההשפעה הגרועה של הטקסטים האלו? מה לגבי הפרשנות הגזענית ומוסר עידן הברזל שהם מקדשים ומובילים אליו?

הנה דוגמה - פוסט של מאיר אטינגר. בפוסט זה הוא מייחל למלך שיימלוך על ישראל ויישלוט בה בכפייה דתית, כולל במיוחד כנגד הגאים. והוא שואב תמיכה לאמונות אלו ומשאלות אלו מתוך הכתובים. למשל,
"אבל אסור שכל זה יכבה את האש של הקדושה ואת חום הלב היהודי המזדעזע ממפגן שכזה בחוצות ירושלים עיר הקודש, את עוצמת הכאב על מה שתיארו חז"ל באמצעות הפסוק "בגדה יהודה, ותועבה נעשתה בישראל ובירושלים, כי חילל יהודה קודש ה', ובעל בת אל נכר", "ותועבה נעשתה בישראל ובירושלים – זה משכב זכור".

כך משפיעים לרעה הטקסטים הללו על החברה. האם זו הפרשנות היחידה לטקסטים? כמובן שלא. לתומר פרסיקו יש פירוש אחר. אבל הפירוש של אטינגר הרבה יותר קרוב לפירוש הברור-מאליו, שאליו חתר בבירור הטקסט הקדום. גם אטינגר מושפע מהמסורת שלו ולכן מעדן את מוסר עידן הברזל הנורא (לא בכדי הוא לא קורא לממש את "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם"; ולא רק מאימת החוק, אני מעריך), אבל הוא בוחר במסר הקרוב למוסר זה ולא מזלזל בו, וגם זה לא בכדי. עצם העובדה שהטקסט כן מטיף למוסר כזה, תגרום לכך שקיצוניים יאמצו אותו. והפרשנות של אטינגר זה עוד מקרה טוב; לא יחסרו קנאים שיגדילו ויגיעו עד למוסר הנורא האמיתי שאליו מטיף הטקסט. ולא יעזרו אלף התפתלויות ופרשנויות מאולצות ומסורות שלמות כנגד כך, זה עדיין יקרה.

הנה למשל באסלאם - המסורת האסלאמית, באופן גורף ועקבי, מתנגדת לטרור. זה לא שחוקי המלחמה המוסלמים מתאימים בדיוק לאמנת ג'נבה, אבל להתקיף נשים זקנים וטף - זה לא. במשך דורות, פוסקים מוסלמים פסקו כנגד טרור, ודרשו כנגדו. ולמרות זאת, יש תמיכה אדירה בטרור בקרב קיצוניים רבים, ובמקומות מסוימים (כגון הרש"פ) הם אף רוב. מדוע? חלק ניכר מכך זה שהטקסטים המקוריים אכן כן מתארים בצורה חיובית אלימות, טרור, וכפייה דתית. מעשיו ודבריו של מוחמד מכריזים זאת. דורות שלמים של פרשנויות לא יצליחו למחוק את זה. זה יהווה תמיד דלק לקיצוניים, ובעת הנכונה יבעיר חברה שלמה.

כמו באסלאם, כך ביהדות.

לכן - אין מה לתת כבוד למסורות אלו. אין להשתייך אליהן. יש לדחות אותן, ולהתחיל מההתחלה. לשרוף את העבר, על מנת לבנות את העתיד על חורבותיו.

ומעבר לעידוד הקיצונים על ידי מתן לגיטימציה לטקסטים האלו, יש כאן עניין של כנות אינטלקטואלית. פרסיקו, בניגוד לאטינגר, מודע היטב לכך שהמוסר הדתי אינו "מוסר נצחי" ושהנורמות המוסריות שמשקף התנ"ך שונות מאלו של ימנו וגם מאלו של הפרשנים הדתיים השונים לדורותיהם. הוא יודע שכאשר נכתב הטקסט "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם" הוא שיקף נורמות המעלות רצח על חילול שבת על נס, ולכן משייכות אותו למייסדים הדגולים. לדבוק בטקסט כזה אך לשנות את המשמעות שלו על ידי פירוש - זה חוסר כנות.

היה לי יותר כבור לפרסיקו, אילו היה אומר בבירור - אלוהים בתנ"ך אמנם קורא למוות להומואים, אך הוא טועה. גם המסורת היהודית לדורותיה מתנגדת להם, אך היא טועה. במקום להמציא פרשנויות הזויות, אפשר פשוט לקבל את העובדה הפשוטה שאבותינו - הן אלו שכתבו את התנ"ך, והן אלו שכתבו את הפרשנויות לו - טעו בנקודה זו (כפי שהם טעו בנקודות רבות). ולהמשיך הלאה בלי הכתובים, אלא פשוט מתוך המוסר.

יתרה מכך - יש כאן עוול באי-גינוי אבותינו והאל. אסור לעבור בשתיקה על פשעי האל והיסודות הלא-מוסריים בטקסט. אלו דברים בזויים, ולכן אם כבר קוראים בטקסט ומתייחסים אליו חובה להתייחס גם לכך ולגנות אותם. צריך להגיד בבירור - אל המצווה להרוג הומואים הוא אל רשע, שאסור לשמוע למצוותו. צריך לומר בבירור - הפרשנויות המקבלות את מעשה פנחס (למשל) ואת דברי האל עליו, ולא משנה מה התירוצים ואם גם בנוסף מטילים עליו "דין רודף" וכן הלאה, הן פרשנויות פסולות ולא מוסריות שאין ללמוד מהן. אין זה נכון לעבור על כל זה בשתיקה, וליצור מצג שווא כאילו המסורת היהודית טובה. דווקא מי שמשייך את עצמו למסורת זו, חובה עליו להוקיע בבירור את החלקים הגרועים שבה. 

The Vital Question

אני רוצה להמליץ על ספר באנגלית. אולי יתרגמו אותו לעברית בקרוב, לא יודע - הוא מספיק חשוב לדעתי כדי להמליץ עליו לקוראים (הרבים) בעברית שקוראים גם באנגלית. הספר נקרא "השאלה החיונית" (The Vital Question), מאת הביולוג ניק ליין. והוא מסביר איך התחילו החיים. אה, וגם איך התחילו החיים המורכבים, ולמה נוצר המין, וזקנה, ועוד.

טוב, זה נשמע מאוד יומרני וזה אכן די כך. אבל ניק ליין מאוד משכנע, וזה פחות יומרני ממה שזה נשמע כי הוא בעצם מתמקד במוטיב אחד במחקר שלו: החשיבות של שיקולי אנרגיה באבולוציה, ובפרט על פעולת המיטוכונדריון. אני כבר מזמן נמשכתי לתאוריות ששמות את האנרגיה במרכז ההסבר לראשית החיים, וניק ליין מפתח אותן בצורה נפלאה, לא רק כתאוריות עמומות אלא במודלים מתמטיים ואפילו ניסויים בכור ניסויי מיוחד שהוא בנה על מנת לשחזר את התנאים בראשית החיים. התוצאה היא שרשרת טיעונים שנשמעים לי, לפחות, משכנעים מאוד. אני חושב שניק ליין פתר את שתי הבעיות הגדולות באבולוציה - מקור החיים, ומקור האאוקריוטיים; ואולי גם הוסיף את פתרון הבנת האבולוציה של הרבייה המינית על הדרך. המחקר עדיין רחוק מלהיות חד-משמעי, ואני בטוח שחלק מהפרטים שבתאוריות שלו יהיו לא נכונות, אבל בגדול - נשמע לי שהוא צודק.

גם אם הוא לא צודק, כדאי לקרוא את הספר. כי הוא כתוב היטב, ומראה באופן נהדר את תהליכי המחשבה של ניק ליין וביולוגים אחרים ואת תהליך הפיתוח של התאוריות עם התפתחות המחקר. הספר לא פשוט לקריאה, במובן שהוא כולל הרבה מאוד ביולוגיה - זה ספר מדע פופולרי, אבל מהסוג שלא מוותר על הפרטים. אבל למי שאוהב ביולוגיה, או לא נרתע מללמוד כמה מונחים חדשים, זה לא יהיה פגם של ממש וזה חיוני כדי באמת להבין את הרעיונות של ליין.

אז מהו מקור החיים? מוצא החיים דורש מקור אנרגיה כימית, כמו גם סביבה כימית מאוד מסוימת, ומזמן האמנתי לכן שמוצא החיים חייב להיות בפעילות וולקנית תת-מימית. ניק ליין מראה בהרבה יותר פירוט, ידע ודמיון למה יש רק סביבה אחת שאנחנו מכירים שבאמת מתאימה להיווצרות החיים, והיא ארובות אלקלייניות לבנות תת-מימיות; אלו שכבות סלע (מסוג נפוץ) שמעבירות את חום כדוה"א, ויחד עמו גרעיני מימן, אל מי האוקיינוס. ניק ליין מדבר בפירוט רב על השלבים הראשונים ברתימת מפל האנרגיה הזה ליצירת גרסאות פרימיטיביות של ATP, ומראה תוצאות ניסוייות מכור מיוחד שהוא בנה על מנת לשחזר את התנאים הללו המדגימות היווצרות מולקולות אורגניות וריכוזן. (הוא עוד לא הצליח ממש ליצור שם חיים, לא; אני גם לא בטוח אם אפשר לעשות את זה בתנאי מעבדה.)

על פי ליין, אם כך, החיים התחילו בארובות הלבנות הללו, בהתבסס על ניצול מפל המימן (למעשה, פרוטונים) וריכוז המולקולות האורגניות שנוצרו כך במכניזם כימי ופיזיקלי (לא ביולוגי) בנקבוביות זעירות בסלע. רק מאוחר יותר התפתחה הממברנה של התא ומשאבות פרוטונים שיכלו ליצור מפלי ריכוז של פרוטונים מעבר לממברנה באופן מלאכותי, וכך איפשרו את היציאה של החיים מהארובות אל שאר העולם.

יש הרבה פרטים בסיפור הזה שעוד חסרים או לא מספיק ברורים לדעתי (בפרט, היווצרות ה-DNA והאבולוציה הפרה-ביוטית המובילה אליו לא ברורים לי כלל תחת תרחיש זה), אבל אני חושב שפשוט משיקולי אנרגיה, ושימור השימוש ב-ATP, התסריט הזה חייב להיות נכון. מקור האנרגיה היה חייב להיות קיים לפני שהיו חיים, שכן החיים הם רק ניצול של זרימת אנרגיה, ולכן לא יכול להיות שהיו תאים לפני זה. האבולוציה הראשונה חייבת לכן להיות של ניצול מקור אנרגיה קיים, והיא חייבת להוביל למערכת יצירת ועיבוד ה-ATP. דרישות אלו מובילות בהכרח ליצירת החיים בחורים המיקרוסקופיים על פני סלעים תת-מימיים ורק אח"כ פיתוח הממברנה והתאים עצמם, בדיוק כפי שניק מתאר.

הנושא הבא בו ניק ליין מטפל הוא היווצרות החיים המורכבים, כלומר האאוקריוטים (שרק הם יכולים ליצור יצורים מורכבים רב-תאיים). מזמן כבר ידוע כי אלו נוצרו בתהליך נדיר ומוזר שבו בקטריה אחת "נבלעה" באחרת, והמשיכה לחיות בתוכה. ניק ליין מסביר מדוע הפרוקריוטים לא מסוגלים ליצור גנום גדול מסיבות אנרגתיות: ניהול מפלי הריכוז של המימן דורש תשומת-לב מקומית, על ידי גנים שנמצאים ממש באזור, והפרוקריוטים לא מסוגלים לעשות את זה בלי לשכפל למעשה את עצמם. אבל ברגע שבקטריה אחת נבלעה באחרת, היא יכלה להתרבות בתוכה ולהתמחות בניהול מפל האנרגיה. כך נוצר המיטוכונדיון. ניק ליין מראה כי התחרות והסימביוזה בין הבקטריות הפולשות לתא המארח היא זו שיצרה את התא האאוקריוטי על כל מרכיביו: גרעין התא, כרומוסומים, אינטרונים, הגנום הענק של תאים אאוקריוטיים, הגנום הקטן של המיטוכונדריה, מספרם האדיר, ועוד. הכל נובע מתוך הסימביוזה בין התא המארח לפולש.

אינני משוכנע בפרטים של תיאור זה. ניק ליין מביא לו מספר קווי ראיות תומכות, אך אני מודה שלא הצלחתי להבין מדוע האבולוציה לא הצליחה למצוא פתרון לבעיית האנרגיה הפרוקריוטית. מה שכן ברור לי, לאור דבריו של ניק ליין, הוא שהלחצים האבולוציונים הנובעים מהתחרות והסימביוזה בין התא הפולש לתא המארח הם הגורם המניע את התפתחות התא האאוקריוטי. אני מצפה לשמוע הרבה יותר בעתיד על כך, נראה לי שזהו כר פורה למחקר מעשי ולא רק תאורטי (מחקרו של ליין הוא תאורטי בנקודה זו).

לבסוף, ניק ליין פונה לדיון במוצא המין, כלומר המאפיינים של המין באאוקריוטיים כגון ההפרדה בין תאי הגוף (soma) הנידון למות ותאי הרבייה (הביציות והזרעים) האלמותיים. הוא מתאר כיצד עצם תהליך ההתמיינות לרקמות שונות ייצור לחצים אבולוציוניים שיובילו להתפתחות של גוף ותאי רבייה, של הזדקנות של הגוף (שלה יש קשר הדוק ליעילות הקשר בין המיטוכונדריה לגרעין), של היווצרות שני מינים (זכר ונקבה; במקום שלוש מינים, או יותר), ועוד.

כאן שוב אני מוצא שהרעיון הבסיסי כמעט חייב להיות נכון - ברור שברגע שיש התמיינות, יש תחרות בין רקמות ולכן גורל הגוף חייב להיות מופרד מגורל החומר התורשתי כדי שתהיה אבולוציה יעילה שלו. ליין מציג תאוריה מפורטת יותר, והיא נשמעת לי די משכנעת למרות שאין לה סימוכין ניסויים של ממש עדיין; אבל גם אם היא טועה, אני אתפלא אם הרעיון הבסיסי הזה לא נכון. ושוב, אני חושב שיש כאן המון מקום לבדיקה אמפירית של התאוריה של ליין, ותאוריות אחרות, ואני לא אתפלא אם מחקר זה אכן יוביל סוף-סוף ליישוב נושא התפתחות המין.

לסיכום, אם כך, ניק ליין מציג בספר הרבה רעיונות מקוריים הנשענים על מחקר מקורי מתמטי ואמפירי (וכן, כמובן, מחקר של קודמיו ועמיתיו). לדעתי הלא-מלומדת, זה נראה כמו צעד חשוב מאוד לקראת הבנת מוצא החיים, שאולי באמת מצא את התהליכים הראשוניים ואת התסריט הכללי ליצירתם. בתחום של הבנת התפתחות התאים האאוקריוטיים, הדגש על המנגנון של הלחצים האבולוציוניים בשל התחרות בין התא המארח והתא הפולש כמנוע להתפתחות מאפייני התא האאוקריוטי נראה לי נכון ופורה, ובתחום הבנת המין באאוקריוטיים הדגש על החשיבות של ההתמיינות והשינוי שהיא גורמת בלחצים האבולוציוניים חשוב ופורה באותה מידה. בכל התחומים האלו, ספרו פותח קרקע פורייה לא רק למחקר תאורטי אלא גם למחקר מעשי, החל בכורים המייצרים את התהליכים בראשית החיים וכלה בהשוואות של ספוגים לאאוקריוטיים ממוינים. לכל מי שמתעניין בסוגיות אלו, ובמחקר כזה (גם אם כמתעניין מהצד, כמוני), אני ממליץ בחום על ספר זה.