יום חמישי, 19 בינואר 2012

איזו שיטה?


יש קמפיין חדש, "זו השיטה, גאון", שמנסה לקדם את שינוי שיטת הבחירות בישראל. הקמפיין מנסה להביא ל"יציבות הממשל בישראל" (תוך התעלמות מכך שממשלת נתניהו דווקא נראית די-יציבה, תודה).

דובי (שמבין בדברים הללו יותר ממני) גורס שהאשמה אינה בשיטת הממשל שלנו, אלא בתרבות הפוליטית שלנו. אני חושב שאולי זה נכון, אבל שאת האחרונה קשה יותר לשנות ובין כה וכה השיטה מעצבת השלטון (כמובן שהיא רק גורם מעצב אחד, יש אחרים, אבל בכל זאת).

אני חושב שיש למצוא שיטת שלטון עם הפרדת רשויות טובה ומאוזנת יותר - שבית המשפט יהיה עצמאי (שלא כיום, כשהפוליטיקאים ממנים את ראשיו), שהממשלה לא תהיה שלוחה של הכנסת אלא עצמאית, אבל שיהיה לה באמת כוח לפעול בצורה עצמאית, ושכוחה של הכנסת - שבשיטה שלנו הוא עליון, כיום, על כל הרשויות האחרות - יוגבל לחקיקת חוקים כלליים ולא, למשל, לאישור של כל סעיפי התקציב.

ממשלה שכזאת, שתוכל לפעול ביציבות ביחס לכנסת, תאפשר יציבות שלטונית, ותאזן את הכנסת (אולי על ידי כוחות ווטו על החוקים שזו מעבירה). בחירה ישירה שלה תאפשר לה לייצג את עמדות הקונזצנזוס, ולא השוליים, שזה מה שהרפורמה שמציעים "זו השיטה" מנסים כנראה לעשות.

לכן, אני שותף להסתייגות של דובי מהרפורמה המיועדת. היא לא תשיג, לדעתי, את המיוחל. למה? ובכן, היא לא עושה את השינויים הללו ולא מתקדמת לעברם. "זו השיטה" רוצים לשנות ארבעה דברים:

* העלאת אחוז החסימה.

תמיד מדברים על העלאת אחוז החסימה כמעין מתכון-קסם לייצר יציבות. אני לא מבין למה. במשטר קואליציוני, היציבות נקבעת לפי אופי השותפות לקואליציה. אם אלו נאמנות לעקרונות והסכמי הקואליציה, יש יציבות. אם לא, תהיה חוסר יציבות. חוסר יציבות יכולה להיגרם ממפלגה אחת, שמשמשת כלשון מאזניים וכל הזמן סוחטת. זה לא משנה כמה מפלגות יש בפלרמנט. להיפך, כאשר יש הרבה מפלגות יש "שוק", ואפשר להרכיב קואליציה ממפלגות שנאמנות להסכמים ולקואליציה ולהחליף כאלו שאינן נאמנות באחרות.

אתר "זו השיטה, גאון" מסביר שהעלאת אחוז החסימה "תתרום לשילובן של קבוצות שונות ומגוונות בחברה הישראלית במפלגות הגדולות". ובכן, העלאת אחוז החסימה תביא לדעתי לשתי תגובות, בהתאם לסוג הקבוצה. חלק גדול מהקבוצות פשוט יעלמו מהמפה הפוליטית, מה שייפגע קשה מאוד בעקרון הייצוגיות. אם אתה בעד הליגליזציה של קנביס, למשל, לא תהיה יותר דרך להצביע "עלה ירוק" וכך לקבל נציגות בכנסת שמקדמת את הדבר שחשוב לך ביותר. העלאת אחוז החסימה תביא לכן לרידוד הפוליטיקה לנושאים ה"גדולים", ודחיקה לשוליים של דברים חשובים אחרים.

לעומת זאת, קבוצות מגובשות יוכלו להיכנס למפלגות ולפעול כ"פייגלינים", וכך להשפיע על הפעולה של הממשל בדרך לא-דמוקרטית ולא-פרופורציונלית מתוך המפלגה. מעשה פייגליני במיוחד יהיה להשפיע כך על המפלגה, אבל להצביע למפלגה אחרת, מה שייתן ייצוג "כפול" בפרלמנט - וזה ייתכן עבור הציבור הדתי-לאומי והחרדי במיוחד.

* להגדיל את הכמות הדרושה לאי-אמון

כרגע, צריך 61 חברי כנסת כדי להצביע אי-אמון, וזה מחייב לא סתם הצבעת אי-אמון אלא בניית קואליציה חלופית. זה בדיוק המתכון הנכון עבור ממשלת קואליציה, שצריכה לעבוד עם הכנסת אחרי הכל. ניתן אולי להגדיל את כמות ההצבעות הדרושות כדי להפיל ממשלה שנבחרה בבחירה ישירה, אם כי גם לממשלה שכזו תהיה בעיה לעבוד מול כנסית לעומתית - אבל כל עוד הממשלה היא ממשלת קואליציה, לדרוש מעל 61 חברי כנסת זו דרישה מוגזמת ולא הגיונית. אם יש קואליציה חלופית, שתקום ותעלה.

* הגבלת מספר השרים בממשלה

דובי מציין בצדק שההגבלה הזו היתה קיימת בעבר. דווקא השיטה - ממשלת קואליציה - היא זו שדחפה את הכנסת לבטל את החוק הזה. והשיטה תעשה את זה שוב. הדרך היחידה למנוע מספר שרים מגוחך הוא לבחור ממשלה בצורה אחרת. למשל בבחירה ישירה. (או לשנות את האקלים הפוליטי, אבל באמת - בואו נהיה יותר מציאותיים.)

* שילוב בין בחירות ארציות ואזוריות

בסעיף מוזר זה מציעים "זו השיטה" להצביע לכנסת הן ברשימה ארצית והן עבור מועמד מקומי. לא ברור איך שני אלו ישתלבו. בהנחה ששני סוגי ההצבעות ייספרו בנפרד, מה שדובי מכנה "השיטה המצרית", הרי שיהיה כאן בלגן רציני בשל חלוקת האזורים. נציג אזורי מביא לייצוג מוגבר למפלגת הרוב, ולמעשה יוצר רוב מלאכותי; אם 30% מהמצביעים ב-10 אזורים מצביעים לליכוד ו-20% לעבודה, יהיה 10 נציגים לליכוד ו-0 לעבודה.חלוקה לאזורים לכן עוזרת למפלגות הגדולות, אבל גם לציבורים שמרוכזים גאוגרפית. זה אומר חרדים, מתנחלים, וערבים. יהיה כאן קרקס שלם באשר לאיך קבוע את איזורי החלוקה (ג'רימנדרינג של ממש). לא ברור לי למה זה יהיה דבר טוב.



לסיכום, נראה לי שהשינויים שמציעים "זו השיטה" יעלו את כוחם של החרדים, המתנחלים, ובמידה מסוימת הערבים באופן לא יחסי למספרם בחברה. הם לא ייצרו יציבות שלטונית, אלא מפלגות ושלטון משותקים, שלא יכולים לעשות כלום. והם ייצרו משחק מסוכן בתיחום אזורי בחירה, שיבאיש את הפוליטיקה עוד יותר.

אני בעד שינוי שיטת הבחירות והדמוקרטיה בישראל. אבל לא נראה לי שאלו צעדים לכיוון הנכון.

3 תגובות:

  1. לא, לא, לא, קצת כן, לא ועוד לא.
    אתה מבקש בעצם שיטה נשיאותית. שיטות נשיאותיות לא עובדות בשום מקום חוץ מאשר בארה"ב. יתר על כן, שיטה נשיאותית תצריך שינוי תרבותי הרבה יותר דרסטי בישראל כדי שהיא כן תצליח איכשהו לתפקד בלי לגלוש, כמו שאר המשטרים הנשיאותיים בעולם, לקווזי-דמוקרטיה.

    העקרון שעומד מאחורי הפרדת הרשויות בשיטה הנשיאותית הוא כזה: יש חוקה, והיא מבטיחה מקסימום חרויות לאזרח. כל חקיקה או פעולה אחרת של השלטון, לפיכך, תגביל את חרותו של האזרח באופן כלשהו. מטרת מבנה המשטר היא לכן *למנוע מהשלטון לתפקד*.
    אבל אתה מדמיין שיטה שונה לגמרי - הפרדת רשויות, מצד אחד, אבל בלי בלמים ואיזונים מצד שני. במילים אחרות: שלטון עריצות לארבע שנים. לשם השוואה, בארה"ב מי שממנה את שופטי בית המשפט העליון הוא הנשיא. לבדו. בישראל, לעומת זאת, לפוליטיקאים יש השפעה חלקית בלבד על מינוי שופטים, כחלק מהועדה למינוי שופטים, בה יש רוב דווקא ללא-פוליטיקאים. אבל בתפיסה שלך, "הפוליטיקאים ממנים את ראשיו". כלומר, אתה לא ממש מבין את השיטה הישראלית, ובכל זאת מבקר אותה ומבקש "לתקן אותה".
    כמו כן, אני לא מכיר שיטה דמוקרטית שבה הרשות המחוקקת אינה מפקחת על תקציב המדינה, כולל, כמובן, ארה"ב שם הנשיא צריך להגיש את התקציב שלו לאישור הקונגרס.

    אתה בבירור גם מפספס את הפואנטה של שיטות הבחירות המעורבת, מה שמעלה בי תהיות אם ההסבר שלי לא היה ברור. שיטות מעורבות הן נפוצות מאוד בעולם, ועובדות מצויין בהרבה מקרים (גרמניה היא המודל המקורי, כמובן, אבל יש הרבה מקרים אחרים ומודלים שונים - בפוסט שלי הצגתי את שני המקרים הקיצוניים). זה לא ש"לא ברור איך שני אלה ישתלבו", אלא פשוט ש"השיטה" לא פירטו את המודל שבו הם דוגלים באופן ספציפי.

    לגבי הגבלת מספר השרים, הראיתי בפוסט שלי שדווקא לא ריבוי המפלגות הוא שגורם לריבוי שרים. יחס שרים:חברי כנסת של הליכוד בממשלה הנוכחית הוא הגבוה ביותר מבין כל חברות הקואליציה - ומן הסתם כאן לא מדובר בלחץ קואליציוני, אלא לחץ תוך מפלגתי.

    לא ברור לי למה אתה חושב שבבחירה ישירה לא תהיה קואליציה - ודאי שתהיה, בדיוק כפי שהיו קואליציות בזמן שיטת הבחירה הישירה בסוף שנות ה-90. בסעיף אחר אתה יוצא כנגד שיטות שמייצרות רוב מלאכותי, אבל עכשיו נראה כאילו אתה חושב שבכנסת תהיינה רק שתי מפלגות, או שלמפלגה אחת יהיה רוב. מאוד קשה להשיג רוב שלא מיוצר באופן מלאכותי.

    וכל הפסקה לגבי הפייגלינים לא ברורה לי - האם זה לא המצב גם כיום? לפחות אם כל המצביעים יתרכזו תחת שתי מפלגות, יהיה יותר קשה לקבוצות שוליים להשיג יתרון מספרי בתוך המפלגה.

    בקיצור, הביקורת שלך כאן לא ברורה, רצופה סתירות פנימיות, אתה מערבב מושגים ושיטות בלי ממש להבין לא את השיטה שאתה מבקר ולא את השיטה שאתה מקדם.

    סליחה על הבוטות, אבל היה חשוב לי שהדברים יופיעו כאן עבור הקוראים שלך, במיוחד לאור העובדה ששמי אוזכר כאן כאילו אני שותף לביקורת שלך באופן כלשהו.

    השבמחק
  2. אוי, דובי, מילותיך פוגעות בי...

    אני אתחיל מהסוף: אם יצרתי רושם שאתה שותף לביקורת שלי באיזה אופן אני מצר על כך, וזו לא היתה כוונתי. התחלתי הרי בכך שאני לא מסכים עם הנקודה העיקרית שלך, ונראה היה לי ברור שאני לא צריך להמשיך ולומר שאנחנו לא בהכרח מסכימים על שאר הדברים ואם רוצים את דעתך כדאי לפנות לקרוא את המאמר שקישרתי.

    עכשיו - אני מודע לכשלים בפועל של השיטה הנשיאותית. זה לא משנה את העובדה שאני רוצה יותר עצמאות לרשות המבצעת, ונראה לי סביר שבחירה ישירה שלה, באיזהשהוא אופן, תוכל לעשות זאת. ייתכן שאני טועה; אני יודע שזה לא עובד טוב בבחירה ישירה נשיא (לכן לא אמרתי "נשיא").

    לא ברור לי למה אתה אומר שאני רוצה הפרדת רשויות בלי בלמים ואיזונים. לא ברור לי איך מצב שכזה בכלל ייתכן, ואני בפירוש העלתי בלם אחד (ווטו על חוקי הכנסת) כדוגמה. רק כדוגמה, ובלי משנה סדורה - לא העלתי כאן שום משנה סדורה, רק הערות.

    אמנם בישראל יש לפוליטיקאים השפעה חלקית בלבד על הרכב השופטים, אבל גם זו לדעתי בעייתית, בעיקר מכיוון שהיא הולכת ומתגברת, ודברי כוונו במיוחד ל"מינוי" ראש מערכת המשפט על ידי חוקים לאחרונה (הן משמאל, והן עכשיו מימין). ארה"ב, שם המערכת פוליטית לחלוטין, לא ממש מודל טוב לאיך שמינוי שופטים צריכים להתנהל בעיני. (ולא, אני לא באמת יודע מה כן מודל טוב; רק שהמודל הנוכחי בעייתי.)

    באשר לאישרור התקציב, אני לא מכיר מערכות אחרות אבל נראה לי הזוי שצריך לקבוע בחוק כמה כסף יקבלו השנה הגננות בגילאי 6-7. הכנסת צריכה לחוקק חוקים כלליים, והרשות המבצעת לבצע אותם. הכנסת לא צריכה להיכנס לשיקולים של איך לבצע אותם - בשביל זה יש רשות מבצעת. נאמר זאת אחרת - הכנסת יכולה לחוקק חוק שאומר שהמדינה חייבת לדאוג לזכויות האלו-והאלו וללמד את הדברים האלו-והאלו, אפילו אולי בשנים האלו-והאלו; אבל לא שהמדינה צריכה להקדיש לנושא X שקלים, או למנות את המורים בשיטה כזו-וכזו, וכן הלאה. לדעתי חוקי הכנסת, היום, נכנסים לתחומים שצריכים להיות בשליטת הרשות המבצעת, כהוראות ומדיניות, לא בשליטת הרשות המחוקקת, על ידי חוקים.

    לגבי עירוב שיטות הבחירות, לא אמרתי שאין כאלו שעובדות אלא שלדעתי הכוונה למודל שלא עובד, והסברתי למה לדעתי זה לא יעבוד טוב בארץ. "לא ברור איך אלו ישתלבו" כיוון בדיוק להגיד שזה לא ברור בגלל ש"זו השיטה" לא אמרו; הרי מיד אחרי זה אני אומר "בהנחה ששני סוגי ההצבעות ייספרו בנפרד...", כלומר שאני לא יודע אם אכן הכוונה היא שהם ייספרו בנפרד...

    לגבי הגבלת מספר השרים, אמנם לא רק ריבוי מפלגות גורם לריבוי שרים אך לדעתי זהו כן גורם אחד לכך ואף אתה עמדת על כך בפוסט שלך.

    לא ברור לי איפה אמרתי שבבחירה ישירה לא תהיה קואליציה בכנסת. יחד עם זאת, זו תהיה קואליציה של הכנסת ולא קואליציב בשלטון, ויש הבדל. לא ברור לי גם איפה אני רומז שתהיינה רק שתי מפלגות, או שלמפלגה אחת יהיה רוב.

    באשר לרוב מלאכותי - אין לי בעיה עם רוב מלאכותי כשלעצמו, יש לי בעיה כשהוא לא משקף משהו ממשי ומהותי, אלא, למשל, את זה שהחלוקה לאזורי הצבעה בוצעה כך שיווצר הרוב הזה.

    לגבי הפייגליניזם, הטענה שלי היא שהעלאת אחוז החסימה תעלה את התופעה, אותה אני רואה בפגומה, ותפגע ביכולת להביא נושאים "שוליים" שחשובים למרות זאת לקבוצות שוליים בפני הכנסת, מה שלדעתי הוא פספוס.

    בקיצור - בהחלט ייתכן שאני לא יודע על מה אני מדבר ומערבב מושגים ושיטות וסותר את עצמי מבלי דעת. אני לא מומחה למדעי המדינה, אתה כן. אבל, אלו הן דעותי כרגע - אשמח לשנות אותן, אם תראה לי שהן באמת רעועות. (ובהחלט גם נראה שלא הצגתי את עמדותי היטב; לא הפוסט הטוב ביותר שלי, גם בלי קשר לשאלה אם אני צודק...)

    יאיר

    השבמחק
  3. אתן לך דוגמא אחת לבינתיים, כי זמני קצר, ואולי יצא לנו לשוחח בצורה רצינית יותר מתישהו. ניקח את עניין הבלמים והאיזונים, וסוגיית מינוי שופטי העליון: זו דוגמא קלאסית של "בלמים ואיזונים" - בית המשפט העליון יכול לפסול פעולות של הרשות המבצעת, אבל הרשות המבצעת ממנה (על פני שנים רבות) את בית המשפט העליון. נוצר איזון. אם תיקח מהרשות המבצעת את הזכות למנות את שופטי העליון, הפרת את האיזון והבלם, ובעצם נתת לבית המשפט העליון חופש פעולה מוחלט לעשות מה שבא לו ולהיות, אפקטיבית, עליון על שתי הרשויות האחרות.

    השבמחק