הבהרה של ה"חקירה באשר לעקרונות המוסר" של יום

הפילוסוף הסקוטי דיוויד יום (בן המאה ה-18) נחשב בעיני נטורליסטים רבים לגדול הפילוסופים. הוא החשיב את ספרו "חקירה באשר לעקרונות המוסר" כיצירתו החשובה והטובה ביותר, וזוהי היצירה שאנו עומדים לסכם כעת. כנראה שאחת הסיבות לכך היא דווקא שמדובר ביצירה פופולרית יותר מיצירותיו הקודמות בענייני מוסר. יום החשיב את ההשפעה ציבורית יותר מאשר את הדיוק הפילוסופי גרידא, והחקירה הוא ספר פופולרי (כלומר, נגיש) יותר. החקירה מספקת הרבה פחות נימוקים ולא עוסקת בחלק הנושאים והמושגים שיום הניח בספריו הקודמים, ולעתים תכופות מראה במקום להוכיח. גם סקירה זו לא תשחזר את כל נימוקי יום, אלא תתרכז בהצגת עיקר משנתו.

אנו נתמקד בעקרונות הפילוסופיים הכלליים שיום מעלה ביצירה, ולא בניתוחים המפורטים של המידות הטובות וכן הלאה שמהווים את עיקר הספר פיזית. דווקא העקרונות הכלליים, יותר מאשר הנימוקים האמפיריים-למחצה שהוא שוטח ברוב הספר, הם החשובים יותר פילוסופית.

יום פותח את החקירה בהצגת השאלה המרכזית שהוא מנסה לענות עליה.

יש מחלוקת שהתעוררה לאחרונה, השווה הרבה יותר בדיקה, באשר ליסודות המוסר - האם הם נגזרים מן התבונה, או מהרגשות; האם אנו משיגים את הידע אודותם על ידי שרשראות של טיעון והסקה, או על ידי תחושה מיידית וחוש פנימי עדין; האם, כמו כל שיפוט נבון אודות לאמת ולשקר, הם יהיו זהים לכל יצור בעל תבונה, או שמא, כמו תפיסת היופי והפגם, הם מבוססים לחלוטין על המתווה והמבנה המסוים של המין האנושי.

עבור יום כל הניסוחים הללו הם ניסוחים מקבילים של אותם הרעיונות. תבונה משמעה שאנו משיגים ידע על ידי טיעון והסקה, ושידע זה זהה עבור כל יצור רציונלי. רגשות משמעם שאנו משיגים "ידע" על ידי חישה ותחושה מידיים, והם מה שגורם לשיפוט אסתטי, והם מבוססים על הטבע האנושי.

כדאי להבין את יום במונחים של תורת ההחלטות הרציונליות המודרנית. על פי תיאוריה זו קבלת החלטה מבוססת על שני מרכיבים: הסתברויות ותועלת. ההסתברויות מייצגות את הסבירויות של האפשרויות השונות - האם זו האפשרות הנכונה, או שאולי היא רק סבירה ביותר, וכן האלה. התועלת היא פונקציה המייחסת ערך לכל אפשרות, ויש אינספור פונקציות תועלת רציונאליות השונות זו מזו ואף סותרות זו את זו. ההחלטה הרציונלית היא זו שתביא לתועלת הצפויה המרבית.

השאלה המרכזית שעומדת בפני יום היא האם טענות מוסריות נופלות בצד של ה"הסתברויות", כלומר שמוסר הוא תחום תחת שיפוט התבונה ממש כמו מתמטיקה או מדעים מדויקים, או שמא טענות מוסריות נופלות בצד של התועלת, כלומר שהמוסר הוא עניין של העדפה ושקלול ערך. התשובה שהוא נותן היא שזה קצת משניהם, אבל במובן מאוד מסוים. יום מציג במהרה את ההיפותזה המרכזית שלו,

אני חושד... שהתבונה והרגש מסכימים כמעט בכל בירור ומסקנה מוסריים. נראה סביר שבסופו של דבר הקביעה כי מעשים הם טובים או רעים … תלויה בחוש פנימי או בהרגשה, שהטבע סיפק  לכל המין האנושי כאחד.

יום מציע ששיפוטים מוסריים הם הערכות רציונאליות של ערכים מוסריים המשותפים לכל המין האנושי. כך ניתן לומר שאדם שופט נכונה או אי-נכונה את המוסריות של מעשה או תכונת אופי אם זוכרים ש"נכונה" מתייחס לרציונליות של האדם בהערכתו את העדפות המוסריות שלו עצמו (יישומן של פונקציות התועלת המוסריות שלו), שהן גם אותם הערכים המוסריים של כל אדם אחר. במובן זה, הן התבונה והן הרגש, הן הרציונליות והן התועלת, מהווים חלק בכל שיפוט מוסרי.

יום מודע לכך שטענתו שהערכים והרגשות המוסריים זהים בכל בני האדם היא טענה אמפירית, וממשיך לשטוח עדות אמפירית עבורה בכל הפרקים הבאים. הוא מנסה להראות, בנימוקים קלושים למדי, שמה שאנחנו מעריכים מוסרית בסופו של דבר נובע מהסימפתיה שיש לנו כלפי אנשים אחרים, וזוהי תמצית החוש המוסרי שלנו. המידה שבה משהו מקל על סבל או גורם אושר היא לפיכך השימושיות או התועלת המוסרית שבו. לאחר שהקדיש את כל הספר כדי לבסס את העמדה הזו, יום שב לעסוק בפילוסופיה בנספח הראשון של הספר.

יום חוזר לבדוק "עד כמה התבונה או הרגש נכנסים לכל ההחלטות של שבח או גינוי [מוסרי]". הוא שם לב לכך שברגע שבו קבענו את ערכינו - הוא משתמש במילה "שימושיות" במקום "תועלת" - אנו מחויבים רציונלית לפעול על מנת למקסם אותם.

מאחר שמניחים שעקרון ראשי של שבח מוסרי מונח בשימושיות של כל תכונה או פעולה, נראה בבירור שהתבונה חייבת להיכנס בחלק ניכר בכל החלטות מסוג זה; שכן רק יכולת זו יכולה להנחות אותנו בנטייתם של תכונות או מעשים, ולהראות את השלכותיהם הטובות לחברה ולמחזיקים בהם.

הוא ממשיך להסביר שהתבונה (הרציונליות) אינה ערך בפני עצמה, שאנו מונעים על ידי הרגש המוסרי (הערך, התועלת, המוסריים) ולא על ידי התבונה לכשעצמה.

אך למרות שהתבונה, כאשר היא משופרת ובעזרה מספקת [כלומר הערכה רציונלית של ערך התועלת], מספיקה כדי להנחות אותנו באשר לאופיין השימושי או המזיד של תכונות או פעולות, אין בה לבדה מספיק כדי ליצור בנו כל תחושת בושה או דחייה. התועלת היא רק נטייה לסוף מסוים; ואם היינו אדישים כלפי סוף זה, הרי שנרגיש את אותה האדישות גם כלפי האמצעים להשיגו. נדרש רגש שיציג כאן את עצמו, על מנת שתיווצר העדפה למה שמועיל על פני מה שמזיק. רגש זה לא יכול להיות אחר מאשר התרגשות מאושר האנושות, וצער על סבלם, שכן אלו הם המצבים [מטרות] שלמידות הטובות והראות יש נטייה לקדם. לפיכך התבונה מנחה אותנו בנטיות שונות של פעולות, והאנושיות [החוש המוסרי האחיד] שבנו מבחינה ביניהן לטובת אלו שמועילות ומיטיבות.

הרציונליות מנחה אותנו איך לפעול נכון בכך שהיא מכתיבה את כל המבנה של שקילת הערכים ועל ידי קביעת ההסתברויות, אבל זהו החוש המוסרי המשותף לכולנו (האמפתיה באשר לאושר וסבל של כל אדם באשר הוא אדם) שקובע את הערכים המוסריים שלנו, ומניע אותנו לפעולה.

מאוחר יותר, הוא מוסיף:

ההשערה שאנו מקבלים היא ברורה. היא גורסת שהמוסר נקבע על ידי הרגש. היא מגדירה את הטוב ככל פעולה או תכונה נפשית המעניקים לצופה את הרגש המהנה של אשרור מוסרי; ואת הרע כהפוך.

יש להבין זאת כהגדרת מילים מוסריות כגון "טוב" בהתאם לחוש המוסר (פונקציית התועלת) האנושי האחיד. אין להבין מכך שאין לתבונה מקום במוסר, שכן כפי שהוסבר בפסקאות למעלה היא משמשת להערכת התוצאות על פי ערכי המוסר, ולכן התבונה היא זו שיכולה לשפוט אם דבר כלשהו הוא מוסרי.

פילוסופים מודרניים מנסים לשייך ליום עמדה מטא-אתית (כלומר הבנה של המילים המוסריות) מסוימת. הם יכולים, למשל, לראות ב"הגדרה" שלמעלה הגדרה המזהה את ה"טוב" עם אותו הרגש של האשרור המוסרי, כך שכשאדם אומר שמשהו הוא "טוב" הוא למעשה מדווח על קיום הרגש המוסרי הזה בו; עמדה הידועה כאקספרסיוויזם. אני סבור שזו טעות לשייך ליום ניסוחים מדויקים כל-כך. יום עושה שימוש במילים בצורה יותר גמישה. ההגדרה המדויקת של מושגים אינה חשובה, וניתן להגדיר בדרכים שונות. מה שחשוב זה להבין שהמוסר נסוב על שיפוטים רציונליים המבוססים על ערכינו המוסריים המשותפים.

כל אחד יכול להשתמש במושגים באיזה מובן שהוא ירצה, אבל זה, בכל אופן, חייב להישמר: שהרגשות  של האשמה ושבח [מוסרי] מורגשים כל יום, ונסובים על נושאים שמעבר לשלטון הרצון או הבחירה, ושלהם ראוי שאנו, אם לא כאנשי מוסר אז לפחות כפילוסופים חוקרים [במקור: משערים], לספק תיאוריה והסבר מספקים. פגם, קלקלה,מעשה רע, פשע; נראה שמושגים אלו מייצגים דרגות שונות של דחייה ואי-אישור שכולן, למרות זאת, ביסודו של דבר די אותו סוג של דבר. ההסבר של אחד יוביל אותנו במהירות להמשגה נכונה של האחר, וזה יותר חשוב לשים לב לדברים מאשר לכינוים.

בכל אופן, לאחר שהסביר איך פועל המוסר יום ממשיך וטוען שזוהי הדרך היחידה שבה ניתן לבצע החלטות מוסריות באופן רציונלי.

הנח שהשערה זו שלנו אינה נכונה. יהיה אם כך הכרחי לחפש תיאוריה מספקת אחרת [של המוסר]. ואני מעיז להצהיר בזאת ששום תורה שכזו לא תימצא, כל עוד אנו מניחים שהתבונה לבדה היא המקור למוסר. כדי להוכיח זאת, יהיה נכון לשקול את חמשת השיקולים הבאים.

אנו יכולים לראות היום שמסקנתו של יום נובעת ישירות מהתבונה עצמה, מתורת ההחלטות הרציונליות - החלטה רציונלית על איך לפעול אינה יכולה לנבוע מהתבונה לבדה, מההסתברויות הנכונות והרציונליות בלבד, אלא מחייבת גם פונקציות תועלת, ערכים שעל פיהם יוערכו התוצאות. אבל בואו נתבונן בחמשת הטיעונים של יום.

יום קודם כל מסב את תשומת הלב לכך שהתבונה עוסקת במה שאנו קוראים לו "הסתברויות" בתאוריית ההחלטות הרציונליות המודרנית: באמת, או במונחים מודרניים יותר באמונות שלנו לגבי מהי האמת.

התבונה שופטת רק בענייני עובדות או יחסים.

אנו יכולים לקבוע את ההסתברויות שטענות מסוימות הן נכונות (ונכונותן, או ההסתברות לנכונותן, תהיה עובדה), ובכך כלולות טענות לגבי יחסים כגון "אם A אז לא B" (יחס של שלילה). הסתברויות אלו מהוות "דרגות אמונה רציונאליות", אשר בהינתן מספיק מידע יהיו זהות (תחת ההבנה המודרנית של רציונאליות) עבור כל סוכן רציונלי.

ההבחנה כאן היא לעומת עניינים של טעם, שבהם אין עובדה לכאן או לכאן. יש, כמובן, עובדה לגבי מה אנחנו מעריכים, מהי פונקציית התועלת שלנו (או של כל מישהו אחר). אבל אין שום עובדה לגבי איזו תועלת היא נכונה, לגבי מה שכל סוכן רציונלי חייב להעריך.

עם ההבחנה הזו בראש, יום פונה לטיעון הראשון שלו, שעוסק בדוגמה מסוימת, והיא "חוסר הכרת תודה". הוא שואל - מהי העובדה שמתקיימת במקרה של "חוסר הכרת תודה"? מהי ההסתברות שאנחנו מעריכים?

חקור אם כך, ראשית, מהי העבודה שאנו קוראים לה כאן פשע. הצבע עליה, קבע את זמן קיומה, תאר את מהותה או טבעה, הסבר את החוש או היכולת השכלית שאליה היא מגלה את העצמה. היא נמצא בשכלו של האדם חסר הכרת התודה. הוא חייב, איפה, לחשוב בה, להיות מודע לה. אבל אין שם [במוחו] כלום, מלבד תחושת המשטמה או האדישות. אינך יכול לומר שאלו, בפני עצמם, תמיד ובכל הנסיבות, הינם פשעים. לא, הם פשעים רק כאשר הם מכוונים כלפי אנשים ושלפני כן הביעו והראו רצון טוב כלפינו. לפיכך, אנו יכולים להסיק שהפשע שבאי הכרת תודה אינו איזה שהיא עובדה יחידה, אלא עולה מתוך נסיבות מורכבות אשר, כאשר הן מוצגות בפני הצופה, מעלות בו את הרגש של האשמה מוסרית, בשל המבנה המסוים של שכלו הוא.

זה לא מדויק לומר שאין כאן עובדה - הרי זו עובדה שיש "נסיבות מורכבות כלשהן" שלהן אנו קוראים "חוסר הכרת תודה". אבל, עובדה זו היא נפרדת מהעובדה שנסיבות אלו "מעלות את רגש ההאשמה" בצופה, וגורמות לו להביע סלידה מחוסר הכרת  התודה. עובדה אחרונה זו היא עובדה באשר לטבע האנושי, לא לגבי הנסיבות. זוהי עובדה לגבי פונקציות התועלת האנושיות, לא לגבי מה "נכון" באשר למצב.

התשובה הסטנדרטית לטיעון זה היא לומר שהתבונה מגלה את חוקי המוסר ושאלו מהווים את הסטנדרט שלעומתו נמדדת "חוסר הכרת התודה". יום מגנה חשיבה שכזו כמעגלית וכמטפיזיקה ריקנית.

"לא", אתה אומר, "המוסר נסוב על היחס של הפעולות לחוק הצודק, ואלו מחולקות לטובות או רעות על פי התאמתן לחוק זה". מהו החוק הצודק הזה? מה תוכנו? איך הוא נקבע? "על פי התבונה", אתה אומר, "אשר בוחנת את היחסים המוסריים בין הפעולות". כך שהיחסים המוסריים נקבעים על פי ההשוואה של פעולות לכלל, והכלל נקבע על ידי השוואת היחסים המוסריים בין דברים. האין זה הגיון מופלא?

"כל זה מטפיזיקה", אתה קורא. וזה מספיק, אין צורך ביותר מזה כדי לספק סבירות גבוהה של טעות. "כן", משיב אני, "יש כאן מטפיזיקה לבטח" - אבל כולה בצידך, המספק השערות לא ברורות, שלעולם לא ניתן לעשותן לברות הבנה, או להתאימן לאיזה מקרה מסוים או דוגמה.

יום כאן מתוסכל, ומקור תסכולו ברור - מאחר שאין פונקציית תועלת רציונלית אחת, ערך מוסרי ומה שנכון מוסרית לא יכולים להיקבע על ידי התבונה באותו הדרך שבה למשל "אם A הוא רווק, אז הוא אינו נשוי" יכול. הניסיונות לעשות כן לעולם מערבים הנחות לא מבוססות ("מטפיזיות") המניחות את המבוקש, או לחלופין מסתכמות בהגיון מעגלי כגון זה שיום מגנה.

הטיעון הבא של יום הוא לשים לב לכך שהחשיבה הרציונלית והשיפוט המוסרי עובדים בצורה שונה: הראשון מנסה להסיק יחסים ואילו האחר לשייך אשמה או שבח לאחר שהיחסים ידועים.

הוגה השוקל משולשים או מעגלים שוקל את מספר היחסים הידועים והנתונים של חלקיהם של צורות אלו, ומתוך כך מסיק יחסים שאינם ידועים, התלויים באלו הקודמים. אך בחשיבה מוסרית... אנו מניחים שכל נסיבות המקרה כבר מונחות לפנינו, כאשר אנו באים לשבח או להאשים. אך לאחר שכל הנסיבות, כל היחסים, ידועים, להבנה [תבונה] אין עוד שום מקום לפעול, ושום נשוא שעליו היא תוכל לפעול. השבח או ההאשמה שעולים אז לא יכולים להיות תוצאה של השיפוט [תבונה], אלא של הלב [רגש], ואין זו השערה ספקולטיבית או אשרור [לוגי], אלא תחושה פעילה או רגש. על ידי בירור של ההבנה [תבונה], מנסיבות ויחסים מוכרים, אנו מסיקים כאלו חדשים שאינם ידועים לפני כן. בהחלטות מוסריות, כל הנסיבות והיחסים חייבים להיות ידועים לפני כן, והשכל, ההוגה במכלול, מרגיש רושם חדש של תמיכה או גועל, הערכה או בוז, שבח או האשמה.

הנקודה של יום היא שהמוסר פועל כשיפוט ערכי. זוהי בחירה ערכית, הערכה של ערך מוסרי ולא של העובדות הנוגעות בדבר. זוהי, שוב, ההבחנה בין הסתברויות לתועלות. התבונה מאפשרת לנו לברר את ההסתברויות בדרך אובייקטיבית, ועל ידי יישומה אנו יכולים להסיק הסתברויות מסובכות שלא היו ידועות לנו קודם באשר לעובדות. אבל ההערכה המוסרית של המצב יכולה להיעשות רק כאשר כבר שייכנו לכל הטענות הרלוונטיות הסתברויות, והיא מבוצעת כראוי רק כאשר כל האמיתות הרלוונטיות ידועות כך שהערכתן נכנסת לשכלול.

במהלך טיעונו השלישי יום מקביל בין שיפוט מוסרי לשיפוט אסטתי, וטוען שלא נונע מוסרית אלא אם כן אנחנו, טוב - נונע מוסרית.

...הדובר עלול לצייר זעם, חוצפה, וברבריות בצד אחד; שפלות רוח, סבל, צער, וחפות מפשע מהצד השני. אבל אם אינך חש כל זעם צדקני או חמלה מתעוררים בך בעקבות תיאורים מסובכים אלו של הנסיבות, לשווא תשאל אותו במה מתקיים אותו הפשע או הרשעות שהוא נואם נגדה כה בשצף. באיזה זמן, או באיזה עצם, הוא [הפשע] החל להתקיים לראשונה? ומה אירע לו כמה חודשים מאוחר יותר, כאשר כל רגש ומחשבה של כל הנוגעים בדבר כבר השתנו לחלוטין או נעלמו? שום תשובה מספקת לא יכולה להינתן לשאלות אלו, מתוך עקרונות מופשטים של המוסר. אנו חייבים לבסוף להודות שהפשע או חוסר המוסר אינו שום עובדה או יחס שיכולים להיות מושא של ההבנה [תבונה], אלא עולים לחלוטין מתוך רגש הגינוי המוסרי, אשר בשל מבנה הטבע האנושי אנו חשים ללא יוצא מן הכלל כאשר אנו מכירים בברבריות או בגידה.

יותר מדויק לומר שלא אכפת לנו מהו "פשע" כפי שהוא מוגדר על ידי איזשהם עקרונות מופשטים. הפילוסוף שמגדיר מהו "מוסר" בלי להתחשב בטבע האנושי יכול באותה המידה לדבר על "לוסר" או איזו מילת-שטות אחרת; זוהי רק הגדרה שרירותית שאין לה שום חשיבות בקבלת החלטות רציונאלית אנושית, ולפיכך אין לה שום משמעות לחיי אדם.

נימוקו הרביעי הוא שיחסים קיימים עבור חפצים דוממים גם כן, כך שהם צריכים גם להיות "אשמים" ואחראים מוסרית אם התבונה לבדה קובעת חוקים מופשטים מתוך יחסים.

עצמים דוממים יכולים לקיים אחד ביחס לשני את כל היחסים שאנו רואים שמתקיימים בין סוכנים [מוסריים], למרות שהם לעולם לא יכולים להיות הנושא של שנאה או אהבה, ולכן אינם ראויים לשבח או האשמה. עץ צעיר, אשר צומח מעל והורס את הורו, מקיים בכל את אותם היחסים עם [הקיסר] נרו, כאשר הוא רצח את אגריפינה, ואם מהות המוסר היא רק בקיום יחסים, הרי יהיה הוא פושע באותה המידה.

כאן אני חושב שיום טועה. מוסר מופשט יכול להיות מוגבל ליחסים בין סוכנים מודעים (לפחות בעיקר), כך שההתנגדות הזו כושלת.

הטיעון האחרון של יום הוא ממטרות סופיות. הוא גורס שבסופו של דבר, אנו רוצים בדברים מסוימים למענם-הם, ולא יכולים לספק שום הסבר מדוע מלבד שזה טבענו לעשות כן. והטוב - מה שטוב, מה שאנחנו שופטים כנכון מוסרית - הוא אחד מהם.

עכשיו מאחר שהטוב הוא מטרה, והוא רצוי בזכות עצמו, ללא תשלום או פרס מלבד לתחושת הסיפוק שהוא מייצר, חייב להיות איזה רגש שבו הוא נוגע, איזה חוש פנימי או הרגשה, או מה שתרצה לקרוא לזה, המבדיל בין טוב ורע, ואשר מחבק את האחד ודוחה את האחר.

מדוע אנו מעריכים דווקא את אותם הדברים המסוימים שקשורים ב"טוב", כגון צדק או הקלת סבל? אין סיבה הגיונית לעשות כך, אומרים יום ותיאוריית ההחלטות הרציונליות. זה לא רציונלי, זה פשוט מה שאנחנו. אנחנו בנויים כך שאנו מעריכים דברים מסוימים, יש לנו פונקציות תועלת מסוימות. זה מה שהחוש המוסרי שלנו מגיב לו, וכך הוא עובד.

לבסוף, אנו מגיעים למסקנה הגדולה של יום, לסיכום של כל מה שנאמר עד כה.

כך מובחנים בקלות הגבולות והתפקידים המוגדרים של התבונה והטעם. הקודמת [התבונה] מספקת ידע באשר לאמת ולשקר; האחרון [הטעם] מעניק את הרגשת היופי והפגם, הרע והטוב. האחת [התבונה] מגלה את העצמים כפי שהם באמת עומדים בטבע, ללא תוספת או גריעה; האחר [הטעם] בעל יכולת יוצרת, המצפה או צובעת את כל העצמים בצבעים השאולים מחוש פנימי, ומעלה בדרך זו יצירה חדשה. התבונה, באשר היא קרירה ואדישה, אינה מניעה לפעולה, ורק מנחה את הדחפים המתקבלים מן התיאבון או הנטייה, על ידי כך שהיא מראה לנו את האמצעים להשגת אושר הימנעות מאומללות; הטעם, אשר מעניק הנאה או כאב, ובכל מהווה את האושר או האומללות, מהווה מניע למעשה, והוא המניע או הדחף הראשון לרצון ותנועה מכוונת. מהנסיבות והיחסים, הידועים או משוערים, הקודמת [התבונה] מובילה אותנו לגלות את מה שנסתר או לא ידוע; לאחר שכל הנסיבות והיחסים פרוסים לפנינו, האחרון [הטעם] גורם לנו להרגיש מתוך הכלל תחושה חדשה של אשמה או אשרור. הסטנדרט של האחד [התבונה], בהיותו נעוץ בטבע הדברים, הוא נצחי ולא גמיש, אפילו בפני רצון ישות עליונה; הסטנדרט של האחר [הטעם] עולה מתוך המסגרת הנצחית והמבנה של בעלי חיים, ונובע בסופו של דבר מאותו רצון עליון, אשר בירך כל יצור כזה בטבע מיוחד משלו, וארגן את הדרגות וסוגי הקיום.

במונחים מודרניים יותר, במסגרת תורת ההחלטות הרציונליות, ניתן אולי לנסח את אותם הדברים כך:

כך מובחנים בקלות הגבולות והתפקידים המוגדרים של [ההסתברות והתועלת]. [הרציונאליות מייצרת] ידע באשר [לדרגת האמונה באמיתות טענות]; [התועלת] נחוות כהרגשת היופי והפגם, הרע והטוב. [הרציונאליות] מגלה את [דרגות האמונה הרציונלית וערכי האמת המתאימים למציאות האובייקטיבית] כפי שה[יא] באמת בטבע, ללא תוספת או גריעה;[התועלת מתעדפת את העצמים באופן סובייקטיבי, ומעניקה להם ערך שאינו קיים בהם כשלעצמם]. התבונה, באשר היא [ההסתברות ואלגוריתם השקלול], אינה מניע לפעולה, ורק מנחה את [הבחירה והפעולה] על ידי כך שהיא מראה לנו את האמצעים ל[מיקסום התועלת]; [התועלת], אשר [נחוות כ]הנאה או כאב, ובכל מהווה את האושר או האומללות, מהווה מניע למעשה, וה[י]א המניע או הדחף הראשון ל[בחירה ופעולה]. מהנסיבות והיחסים, הידועים או משוערים, [התבונה] מובילה אותנו לגלות את מה שנסתר או לא ידוע [על ידי אינדוקציה ודדוקציה]; לאחר שכל הנסיבות והיחסים פרוסים לפנינו, [התועלת מעניקה לו ערך, חיובי או שלילי]. הסטנדרט של [התבונה], בהיותו נעוץ [בהגיון ובמציאות], הוא נצחי [אוניברסאלי] ולא גמיש, אפילו [בכל עולם אפשרי]; הסטנדרט של [התועלת] עולה מתוך המסגרת [המקרית] והמבנה של בעלי חיים, ונובע בסופו של דבר [מהאבולוציה], אשר [עיצבה] כל [מין בדחפים ורצונות] משלו, [ויצרה את מגוון המוחות והמבנים הנפשיים שבטבע].

זנות האוניברסיטאות

בימים אפלים אלו, כשאנו תחת איומים החותרים תחת החופש האקדמי לומר את האמת מצד גורמים אידאולוגיים, היית אולי מצפה שהאוניברסיטאות יתאמצו כפליים לשמור על האמת המדעית והאקדמית, ויתנגדו לאותן תנועות חברתיות המנסות לטשטש את הגבול בין המדע ללא-מדע וחותרות תחת המדע. אבל האמת היא פשוטה הרבה יותר – האוניברסיטאות הן זונות. הן ילכו לאיפה שנותנים להן כסף ואפשרות לחקור, ויסבלו בשקט – לכל היותר בגיחוך קל – מעטה אנטי-מדעי ואנטי-אקדמי. כך מקריבות האוניברסיטאות את קידום הנאורות – כלומר, השיח האקדמי ברמה הציבורית – על מזבח התקציב.

על מה אני מדבר? על הכנס שבו אני נמצא כעת. הכנס המדעי הזה, העוסק בהיבטים מסוימים במכניקת הקוונטים, ממוקם בעיר צפת. ראש העיר בא לבקר אותנו אישית, דיבר על "חזון של העיר כבירת התרבות והרוחניות הבינלאומית ”; כלומר, יש כאן ניסיון לשוות מעמד שווה ל"רוחניות", קבלה, ומיסטיקה, ולדברים שאנו עוסקים בהם – מכניקת הקוונטים. כאשר הוא דיבר על תרופות מיסטיות שרקח האר"י, הוא אמר במפורש שהוא עוסק במה שאנחנו עוסקים בו, במדע. ואם לא די במעטפת הפרסומית הזו, הרי שגם הכנס עצמו מתכנס ב"מלון ספא כנען", מלון שמתגאה ומקדם פסבדו-מדע כגון שיאצו, רפלקסולוגיה, רפואה סינית והודית "עתיקה", ארומותרפיה, ועוד. כך, מספקות האוניברסיטאות (שמשלמות על הכנס) כסף לאותם המוסדות עצמם שמקדמים את הניו-אייג' וחותרים תחת אושיות הידע האקדמי והמדע.

כל אוניברסיטה שמכבדת את עצמה הייתה מתאמצת להרחיק עצמה מהבלים פסבדו-מדעיים שכאלו, ופועלת כנגדם – לא משתפת פעולה עמם ובטח שלא מממנת אותם! אבל אין בישראל אוניברסיטה שמכבדת את עצמה. יש רק אוניברסיטאות שלא רואות בעצמן קהילה מחנכת, שלא מכבדות את ערכי הנאורות שעליהם הן בנויות - גם כמובן רק אוניברסיטאות פושטות רגל. כך יוצא שהן משפילות את עצמן בפני האמונות הטפלות ההמוניות בלי דעת. כל מה שצריך זה קצת סבסוד – והמדענים יחייכו בנימוס גם אם שר המדע ינחה אותם בדיאלקטיקה מרקסיאנית. מה לא עושים בשביל קצת כסף.

ואח"כ מתפלאים שאין כבוד לאוניברסיטאות ואין עוצר בפני הפשיזם.

ועל הזלזול בארכאולוגיה כבר דיברנו? לא מזמן גילו בצפת ממצא ארכאולוגי ייחודי, כפר מתקופת הברונזה, באתר שבו מתכננים לבנות את המכון הרפואי החדש, בפיקוח אוניברסיטת בר-אילן. ראש העיר הבטיח לנו שאין מה לדאוג - הכפר יכוסה והבנייה תימשך. ישראל חילונית קוראת לכל הציבור לשלוח אימייל לנשיא אוניברסיטת בר-אילן, ולדרוש שהיא לא תיתן יד לדריכה על האוצרות הארכאולוגיים של ארץ ישראל. יש לשמר את הכפר הייחודי (כפי שהכתבה הנ"ל מבטיחה), לא לכסות אותו או חס וחלילה לבנות דרכו ולהרוס אותו. 

"יש אלוהים?" חלק 2: השערת האל

[רשומה זו היא חלק מסדרה. ניתן למצוא את האינדקס כאן.]

דוקינס מתחיל באמת את הספר בפרק 2. כבר בעמוד השני הוא מנסח את "השערת האל", שהפרכתה מהווה חלק עיקרי מהספר. 

השערת האל: קיימת אינטילגנציה על-אנושית ועל-טבעית, אשר בכוונת מכוון תיכננה ובראה את היקום ואת כל מה שבו, ובכלל זה גם אותנו.

בשלב זה אתאיסט נורמלי היה ממשיך ומחלק את האלים לשתי קבוצות. מצד אחד יהיו עושי-הניסים, החל בבקיעת ים-סוף וכלה ברב מילובביץ המת שעדיין, לדברי חסידיו, עושה ניסים. אלים אלו נכנסים לזירה המדעית, ולא יוצאים ממנה חיים. בקבוצה השנייה יש את תורת הקונספירציה, השערות אל שהן כל-כך עמומות שהן "אפילו לא שגויות", כלומר שאין שום דבר שיכול לא להתאים להשערת אל שכזו. האתאיסט המצוי יאמר שהשערות הזויות שכאלו לא נגישות למדע, ונשללות רק מסיבות פילוסופיות.

לא כך דוקינס. על פי דוקינס, "קיומו של אלוהים הוא השערה מדעית ממש כמו כל השערה אחרת". מדוע? לא לגמרי ברור. בעיקר זה בגלל ש"יקום שבו אנו נמצאים לבדנו, פרט לאינטילגנציות אחרות המתפתחות לאיטן, שונה מאוד מיקום שבו יש מלכתחילה גורם מנחה, שתכנונו התבוני אחראי לעצם קיומו של היקום". אולי כך, אבל לא די בכך. ייתכנו בהחלט שתי תמונות שונות מאוד של המציאות שיספקו אותם ניבויים ניסיוניים ולכן לא תהיה דרך מדעית להכריע ביניהן.  המקרה הברור ביותר לכך הוא הפירוש של תורת הקוונטים. מכניקת הקוונטים מציעה פרוטוקול מעולה, שעד כה עמד בכל המבחנים, לנבא תוצאות של ניסויים. הפירושים השונים שלה מציעים תמונות שונות של המציאות שנותנת את אותן התוצאות. מכיוון שכל הפירושים מסכימים על אותן תוצאות ניסיוניות, אין דרך להכריע ביניהן על ידי ניסוי. כלומר, צריך יותר מהבדל באשר למה שקיים (הבדל אונטולוגי) כדי שההשערות השונות יוכלו לעמוד למבחן מדעי (במובן הצר של המלה "מדע").

עוד נימוק שדוקינס לא בדיוק מעלה אלא מפנה אליו בהמשך הוא טיעונו ש"חוקי ההסתברות מונעים באופן מוחלט את האפשרות ש[סימולטרורים] צצו מאליהם באופן ספונטני בלי שקדמו להם התחלות פשוטות יותר", ומה שנכון לגבי סימולטורים נכון כנראה על פי דוקינס גם לגבי ישויות אינטילגנטיות. גם אני אקדים הערה לדיון, ואעיר שדוקינס חושב כאן על "חוקי ההסתברות" כמעין חוקי טבע, שיכולים לקבוע דבר מה במציאות. לא כך הוא - חוקי ההסתברות הם חוקים מתמטיים וככאלה מגבילים רק את תיאורינו את המציאות, ולא את המציאות עצמה. הטענה שחוקי ההסתברות מונעים את קיומו של האל משולה לטענה, שדוקינס דוחה בפרק הבא, שמושג המושלם מחייב את קיומו של האל המושלם במציאות. ישנם כללי סבירות שמצביעים כנגד השערת האל, אך זה פשטני לחשוב עליהם כאוסרים על קיום האל באופן מוחלט או לחשוב על האלים כצצים באופן ספונטני.

יחד עם זאת, אני סבור שניתן לפרש את דוקינס בצורה נדיבה יותר. גם תאוריות מדעיות נבחנות בקריטריונים פילוסופיים, קודם ובנוסף לשיקולים האמפיריים של התאמה לניסוי. לפיכך, אם נחשוב על הפילוסופיה והמדע כתחום אחד ללא גבול חד בין תתי-התחומים, הרי שתורת קונספירציה של האל תידחה אמנם על בסיס שיקולים פילוסופיים, אך אלו יהיו אותם שיקולים פילוסופיים שרלוונטיים לתורות מדעיות רגילות ולכן מהווים חלק מן המדע. לכן יכול דוקינס לטעון מצד אחד שניתן לדחות את השערת האל מדעית, ומאידך להעלות נגדה בעיקר טיעונים פילוסופיים (כפי שנראה בפרקים הבאים). בהחלט יש טעם בגישה מעין זו, אבל אסור להתבלבל - עדיין יש הבדל מהותי בין תאוריה שזנחנו מכיוון שהיא לא מתאימה לניסיון ובין תאוריה שזנחנו מכיוון שהיא לא נראית לנו על סמך שיקולים פילוסופיים אחרים כגון פשטות, התאמה לידע קודם, וכן הלאה. נשוב לנקודה זו בהמשך.

לדוקינס יש נטייה לנדוד למחוזות משונים. זה יכול להיות מאוד מעניין, ותוצאה מבורכת של נוהג זה היא שהוא מביא הרבה מאוד הפניות למקורות מידע ואנשים אחרים שהקורא אולי ירצה לעיין בהם. אבל מבנה הפרקים שלו הוא לא בדיוק מופת של סדר לוגי וטיעוני. אחרי שהוא מנסח את השערת האל דוקינס לא ניגש לנקודה העיקרית, אלא מתחיל לדבר על סוגים שונים של תאוריות קונספירציה, וגם את זה הוא עושה על ידי דיון בדתם של מייסדי ארצות הברית. לא ממש רלוונטי לטיעון. אבל כמובן שזה כן רלוונטי כשחושבים על זה שהספר לא מיועד לספק הצדקה רצינית לאתאיזם, אלא לתת זריקת עידוד לאתאיסטים. בהקשר זה, לדעת שלמייסדי ארה"ב-  טוב, לפחות לחלק מהם - היתה סלידה עזה לדת הממוסדת וספקות עזים גם לגבי האל הקונספירטיבי של הדאיזם (השערת האל הגורסת שהאל יצר את העולם, ומאז אינו מתערב אלא נותן לטבע להמשיך משם) זה משהו שמאוד עוזר לאתאיסטים באמריקה ולא מעט גם לאתאיסטים בכלל. אז זה בהחלט במקום, מבחינה זו.

ולכן זה גם בהחלט במקום שאני אזכיר שכמובן המצב זהה בקשר למדינת היהודים. הרצל עצמו היה אתאיסט, כך גם י.ח. ברנר, ובן-גוריון, וכנראה גם ז'בוטינסקי. אין לצייר תמונה ורודה, כמו שדוקינס עושה, כאילו כולם היו אתאיסטיים - כמובן שהיו גם מנהיגי ציונות דתים מזנים שונים של אמונה, כגון הרב קוק, מרטין בובר, אחד העם, שמואל הוגו ברמן, ועוד. גם המשוררים הלאומיים, כגון ביאליק או עגנון, הם אתיאסטים מדוכאים, הלכודים עדיין מבחינות רבות בדת. ונכון שהציונות זכתה להתנגדות עזה או אי-תמיכה מצד מנהיגים דתיים רבים, אך מנגד אין לזלזל בחשיבות של התמיכה הדתית להצלחת הציונות - מדינת ישראל לא היתה קמה ללא תמיכת מנהיגים דתיים בציונות, ההסכמה של אגודת ישראל להסכם הסטטוס-קוו עם בן-גוריון, וכן הלאה. אולם למרות כל ההסתייגויות, עיקר החזון וההקמה של מדינת ישראל נעשו על ידי אתאיסטים או חילונים מובהקים. מדינת ישראל קמה, במידה רבה, על בסיס אתאיסטי-חילוני.

אם יש בכך בכדי לספק עידוד לאתאיסטים ישראלים - דיינו. באשר לשאלת האמת והטעם שבדת בכלל ובדת היהודית בפרט - זה לא רלוונטי. אין אמת ואין טעם בדת היהודית בלי קשר לתהליך הקמת מדינת ישראל.

קריאה בדוקינס בעשרה ויותר חלקים: חלק 0

דוקינס כתב את הספר שלו כדי לעורר מודעות. לעורר מודעות לארבע דברים:

1. דוקינס רוצה לעורר מודעות לכך ש "יש ביכולתך להיות אתאיסט שהוא בה-בעת גם אדם מאושר, מאוזן, מוסרי ונהנה מסיפוק אינטלקטואלי". כלומר, דוקינס רוצה לפנות לאנשים דתיים (או על הגדר), הנמשכים לאתאיזם אבל מנועים מלהגיע אליו בשל שטויות שהחדירה בהם החברה הדתית שסביבם, ולומר להם - אתאיזם הוא דבר טוב, הוא האמת שאתם מחפשים. הוא לא רדוד אינטלקטואלית, אלא מציע דווקא סיפוק ועומק אינטלקטואלי. הוא לא יגרום לכם להיות לא-מאושרים, ולא יביא לשחיתות מוסרית, לסמים, לאלימות, ושאר רעות חולות. כל הדברים האלו ששמעתם על ה"חילונים" המשוקצים אינם אלא תעמולה זולה שאין בה כלום. לכן, אין לכם מה לפחד מאימוץ האתאיזם - העזו ובחנו אותו, והחליטו לבד. וכשתבחנו אותו ברצינות - תראו שהוא האמת. שכן דוקינס חושב שהוא מצדיק את האתאיזם כל-כך טוב ש"קוראים שהם דתיים בתחילת הקריאה יהיו אתאיסטיים לאחר שיניחו [את הספר] מידיהם". דוקינס עצמו מודה שזה די אופטימי, אך גורס כי "נשמות חופשיות" ששטיפת המוח הדתית לא "תפסה" עליהם מסיבה כלשהי זקוקים רק לעידוד קל כדי לפרוץ את חומות הדת. בוודאי שיש כאלו, אך הם נדירים - הם לא כל קורא דתי.
     
2. דוקינס רוצה לעורר מודעות לאיכות האינטלקטואלית העדיפה של העמדה האתאיסטית, ולסיפוק האינטלקטואלי שמספקת הבנה נטורליסטית של העולם. בכך הוא מתכוון בראש ובראשונה לסיפוק שמספקת הפנמה של תורת האבולוציה, אבל גם לטיעונים פילוסופיים נגד קיום האל והפרכת הטיעונים בעד קיומו.
   
3. דוקינס רוצה לעורר מודעות לכך שאין דבר כזה ילד חרדי, או נוצרי, או מוסלמי - ילדים קטנים הם עדיין חסרי דת, אין להם את היכולת אפילו להבין מה זה באמת "אסלאם", והתייחסות אל ילד כילד "אסלאמי" היא חוסר התחשבות בזכותו וכבודו כאדם להחליט לבד מהי דתו לכשיגדל.
   
4. אבל בעיקר ומעל הכל, דוקינס רוצה לעורר את הגאווה האתאיסטית. הוא משתמש במודע במילה שמשתמשים בה ההומוסקסואלים, כי מטרתו דומה - הוא רוצה לעורר מודעות בקרב האתאיסטים שהאתאיזם אינו משהו שיש להתבייש בו, ובקרב החברה שיש לקבל את האתאיסטים. חלק מזה הוא שהדיון באתאיזם יהיה מקובל בחברה, כלומר ש"פגיעה ברגשות הדתיים" ושאר ההגנות שהדת מערימה כדי למנוע דיון פומבי ורציני בה יוסרו מהבימה הציבורית. דוקינס רוצה לראות קהילה אתאיסטית מגובשת, הפועלת בתוך החברה הדתית באופן מתואם כדי לקבל שוויון והכרה וכדי לקדם את אמונותיה.

הצלחתו של דוקינס ניכרת במיוחד במטרה הרביעית שלו - הוא אכן הצליח לעורר מספר רב של אתאיסטים ממרבצם, ולהמריצם להשתתפות פעילה במסגרות חברתיות אתאיסטיות כגון תנועת הבהירות (Brights). כתוצאה מכך, ומהשינויים הדמוגרפיים באמונה בכלל, החברה נעשתה יותר מודעת לאתאיזם, גם אם לא יותר סובלנית כלפיו (בינתיים - שלטי פרסום אתאיסטיים עדיין נעקרים ברחבי אמריקה).

הצלחתו בשאר הסעיפים חלקית יותר. דוקינס אכן מצליח לפנות לדתיים אחדים ולגרום להם לזנוח את דתם, אבל זו נראית לי תופעה שולית. ובצדק - אני מקדים את המאוחר, אבל ה"סיפוק האינטלקטואלי" שדוקינס מספק אינו עמוק ואינו משקף את העצמה האינטלקטואלית האמתית של האתאיזם. גם הטון המזלזל של דוקינס מרחיק מאמינים רבים מלחשוב לעומק על דבריו, והאנלוגיות הרבות והדיבור העממי שהם סגננו מאפשרות לקורא הדתי לפרש את דבריו באופן מעוות וכך לשכנע את עצמו שאין בהם ממש. 

אני סבור שעדיף בהחלט להבין את ספרו של דוקינס בעיקר לאור המטרה הרביעית, כמניפסט אתאיסטי הקורא לגאווה וכינון קהילה אתאיסטית. תוכן הספר וצורתו כאחד נובעים ממטרה זו. כך, הוכחה ניצחת של העליונות האינטלקטואלית בשפה מתנשאת ומבדרת עדיפה בהרבה על דיון פילוסופי מעמיק ויבש. יוצא מכך שבהגדרה ספרו לא יהיה מה שמתאים כדי להמיר את דתם של ההמונים הדתיים או להציג טיעונים וניתוחים אינטלקטואליים עמוקים על עליונות האתאיזם על הדת. בשביל זה - לכו לספרים אחרים. בשביל זריקת מרץ אתאיסטית - דוקינס הוא כתובת טובה.

קריאה בדוקינס בעשרה ויותר חלקים: אינדקס

האתאיזם מעולם לא היה כל-כך פופולרי. בארה"ב לבדה עלה שיעור המצהירים על עצמם כאתאיסטים או אגנוסטיים מ-0.9% ב-2001 ל-1.6% ב-2008. באופן הזוי, אחוז הלא-מאמינים באל גבוה הרבה יותר (ב-2008, על פי אותו סקר, כ-12% אתאיסטים או אגנוסטים באמונותיהם, ועוד 12% אתאיסטים לגבי אל אישי אבל מאמינים באל עליון)* - אבל אני רוצה להתרכז דווקא באלו שמצהירים שהם אתאיסטים. אחוז זה גדל. כמעט הוכפל תוך שבע שנים. למה? זה כנראה לא בגלל שיש יותר אתאיסטים - אחוז הלא-מאמינים באל אומנם גדל גם הוא, אבל כנראה לא כל כך מהר. קורה כאן משהו אחר.

חלק מהגורמים למגמה זו הם "האתאיסטים החדשים". מדובר בכמה כותבים, שכתבו ספרים אתאיסטיים רבי-מכר ומעודדים רבות את ההתפתחות של חברה אתאיסטית גאה ומגובשת (פחות או יותר), החותרת לקבלת האתאיזם בחברה ו"יציאה מהארון" של אתאיסטים. אני חושד שפעילותם היא חלק גדול מהסיבה לאותו גידול מסתורי באחוז המזהה את עצמו כאתאיסטים בין 2001 ל-2008 בארה"ב.

ריצ'רד דוקינס (Richard Dawkins) הוא המוביל שבין האתאיסטים החדשים. ספרו, "אשליית האל" (The God Delusion) שיצא לאור ב-2006 מכר כבר מעל ל-2 מליון עותקים, במגוון שפות. וב-2009, הוא יצא בעברית. לא בשמו האמתי - לשווא תחפשו את "אשליית האל" על מדף הספרים. לא, ההוצאה לאור ("ספרי עליית הגג", מבית ידיעות אחרונות) החליטה משום מה לנקוט בקו הפחדני של שינוי השם ל-"יש אלוהים?", כאילו שדוקינס כתב ספר שמעלה את השאלה במקום לענות עליה (בשלילה).

לא קניתי את הספר. כבר קראתי את רובו באנגלית, ולא מאוד התרשמתי. דוקינס כותב טוב ובלהט, אבל אני כבר יודע את מה שהוא כותב, ולפעמים לא ממש מסכים עמו פילוסופית. אבל היה מבצע טוב (שבוע הספר זה דבר מסוכן), והחלטתי לקנות את הספר ולקרוא אותו מחדש. ולחלוק את החוויה - אני הולך לכתוב על זה. מכיוון שיש לספר 10 פרקים, אני הולך לכתוב על זה בעשרה חלקים - בעצם יותר, כי יש גם הקדמה, ואולי כמה פרקים יהיו ראויים ליותר מרשומה אחת של רשמים. 

1. "יש אלוהים?" חלק 0: פתח דבר

2. "יש אלוהים?" חלק 1: הלכות נימוס

3. "יש אלוהים?" חלק 2: השערת האל

4. "יש אלוהים?" חלק 3: הפרכת אפולוגטיקה
5. "יש אלוהים?" חלק 3.5: הפרכת הטיעון מתכנון
6. "יש אלוהים?" חלק 4: הטיעון המרכזי של דוקינס
7. "יש אלוהים?" חלק 5: שורשי הדת
8."יש אלוהים?" חלק 6: שורשי המוסר
9. "יש אלוהים?" חלק 7: מוסר
10."יש אלוהים?" חלק 8: מה שרע בדת
11. "יש אלוהים?" חלק 9: ילדות בצל הדת
12. "יש אלוהים?" חלק 10: האלטרנטיבה לדת
13. "יש אלוהים": אחרית דבר

* בישראל, אגב, עומד אחוז האתאיזם והאגנוסטיציזם על כ-30%, מה שהופך אותנו לאחת הארצות האתיאיסטיות ביותר.

פוסט חשוב

לא, לא שלי - של עידו. בבלוג שלו "אתולוגיקה" (מומלץ), עידו כותב על הצורך לפעול לבניית חברה טובה יותר, לא להריסת החברה החרדית\דתית הרעה.

...לצערי רוב האנשים סובייקטיביים מאד בקריאה שלהם. כתוצאה מכך המאמרים הללו נתפסים כניסיון להרוס, ולא כניסיון לבנות חברה אחרת. אם רק נוכל לשנות את התפיסה של הציבור החילוני לגבינו, אני מאמין שנוכל להגביר את התמיכה במטרה החילונית הכללית. האינטרסים של הציבור החילוני יכנסו לראש סדר היום הציבורי מהר יותר אם מחנה מאוחד יקדם אותם. לכן עלינו לנסות לקרב למחנה האתאיסטי את החילונים שיוצאים נגד הסגנון האתאיסטי שלנו.

עידו [בתרגום חופשי] מסיק שעלינו לכתוב בסגנון חיובי יותר, להפסיק לרדת על הדת ויותר לשבח את היתרונות שבמדע והדעת. אבל אני סבור שבאופן כללי יותר, המסקנה החשובה היא שיש לפעול למען העמקת הנאורות ושיפור החברה שלנו, ולא כל-כך כנגד הדת.

הסתבר לי שקראו לי "מחזיר בשאלה". זה מגוחך - אני בספק אם הצלחתי להחזיר אפילו אדם אחד בשאלה, או שאצליח. אני לא מנסה. זו לא מטרת הבלוג הזה, ולא מטרת הספריה הבהירה. המטרה היא לספק במה שתאפשר העמקה של הבהירות - bright, השקפת העולם הנטורליסטית - וחיזוק פומבי לה, לאלה המחזיקים בה או עומדים על הגדר. בארץ שבה הדת שולטת, כמו ישראל, אני דווקא כן סבור שחלק מזה הוא "ירידה" על הדת, ובכך אישוש הלגיטימציה החברתית (וכמובן העובדתית) של הבהירות. אבל הבסיס צריך להיות פנייה לציבור "שלנו", ושיפור החברה "שלנו". לא מתוך מגדריות, אלא מתוך רצון לבנות את עצמנו וארצנו.

עידו מזכיר גם מאמר (דרך גלבוע פלבניק) שעוסק באיסלאמיזציה, וטוען למעשה שהאסלאמיזיטיים תמכו בדת מכיוון שאנשי הדת היו קרובים אליהם, בעוד האינטלקואלים הליברליים היו מרוחקים, מנוכרים, ולא עשו כלום לקידום העם (בתי חולים, מוסדות צדקה, וכדומה). יש הרבה אמת בכך - כך פועלת ש"ס, וכך פועל החמאס (טוב, פעל - בעזה הוא כבר הממשלה, ובשטחי הרשות סגרו לו את הפעילות ההומניטרית).

נ.ב. אם כבר מדברים על קהילה בהירה, עידו גם הכיר לי אתר "שפינוזה" של קהילת הספקנים בישראל, ואת סדרת הפודקסטים "ספק סביר" - שניהם מומלצים מאוד.

העידן החדש ישן

העידן שקדם לעידן המדע היה עידן הקסם. זה לא שהקסם עבד, אבל האמינו בו. ג'והן קיינס אמר על אייזק ניוטון, אולי גדול הפיזיקאים, שהוא לא היה הראשון בין בני דור התבונה, אלא האחרון שבדורות המכשפים. ואכן, עיקר עיסוקו של ניוטון היה באלכימיה ושאר מריעין בישין. אלא שאנו לא זוכרים את עיסוקיו אלו של ניוטון, מלבד כקוריוז היסטורי - מכיוון שהם לא נשאו פרי. העקרונות שעל פיהם ניוטון ובני דורו פעלו עוד לא היו בהירים, נטורליסטיים, אבל הם גיבשו את השיטה המדעית שבררה את המוץ מהתבן והותירה אותנו עם מה שעבד, עם העקרונות הנכונים. עקרונות של "מחשבה קסומה" פינו את מקומם לדרכי חשיבה מדעיות, ורק לאחר מכן, עם נסיגת הדת, יכלה הפילוסופיה הבהירה להתפתח ולהראות שהן היו, מראש, לא סבירות.

אחת מצורות המחשבה הקסומה הקלאסיות היא המחשבה שלמילים, בפני עצמן, יש כוח בעולם. זהו הבסיס להרבה לחשים והשבעות, וכנראה גם הבסיס, בארמית, למילת הקסם המפורסמת אברקדברה - מארמית, "אברא כדברא", כלומר שייברא כדברי.

בני דת ה"עידן החדש", אשר רובם שוגים וחושבים שהם חילונים חסרי דת, רוצים מבלי-דעת להשיב את הגלגל לאחור וחוזרים אל אמונות ההבל שהמדע דחה זה מכבר. כך, למשל, אברי גלעד מלהג על כמה שמילים יכולות להשפיע על המציאות, ולראייה הוא מציג ניסוי: הוא לקח שתי קופסאות אורז, לאחת מהן הוא דיבר יפה ולשנייה רע, וראו זה פלא - האורז שהוא דיבר אליו יפה נותר צחור, ואילו האחר נמלא זיהום ותועבה. לא נותר לו אלא להסיק:

דיבור יוצר מציאות, התכוונות משנה עולמות. וזה רק אורז, כן ? אם זאת ההשפעה על אורז, מה ההשפעה על אדם ? והכוונה כמובן לא רק לאדם השומע , אלא לאדם המייצר ..... מי שפיו שופע חרפות, חרפה יהיה קיומו, צער וסבל, מי שפיו מפיק מרגליות, משפיע קודם כל על קיומו הטוב, המדויק, המתוק בעולם, לפני כל השפעה אחרת.

אברי גלעד מודע לכך שהניסוי הוא "בלתי מדעי", אבל זה לא מפריע לו שהוא "מוכיח באופן הפשוט ביותר את הנלמד".  גם לא מפריעה לו העובדה שחוקי הקרמה הגרועים הללו, וחוק האברקדברא שלו, עומדים בסתירה להבנה המדעית של איך עובד העולם. אז מה אם המדע כבר דחה את ההסברים האלו? אז מה אם על פי חוקי הטבע שכן ידועים לנו, העולם עובד אחרת לגמרי? אברי גלעד לא נותן לעובדות לבלבל אותו. יש מסקנה נחמדה, היא מרגישה טוב, היא גורמת לו להרגיש חשוב ולעשות קסמים - למה להרוס את כל זה. חבל.

מה שלא מפריע לאברי יקירנו להחשיב את עצמו לנאור ורציונאלי וחילוני, אני בטוח.

אולם, אנו לא חיים בעידן הישן שה"עידן החדש" מנסה להחיות. יש לנו שיטות מדעיות, ויש תמונת עולם מדעית העולה מיישומן. אחד מאבירי המדע בארץ הוא רועי צנזה, שערך ניסוי דומה בתגובה - ניסוי האורז. המסקנה שלו קצת שונה מזו של אברי גלדעד - מסתבר שאצל צנזה, דווקא האורז שסומן בשם "יהוה" קיבל זיהום. מה שמוכיח, ללא שום ספק, שלאורז יש אלרגיה לאלוהים.

שתי גישות לפייסנות

כפי שציין הפילוסוף ראסל בלקפורד, שנת 2009 בבלוגוספירה האתאיסטית התאפיינה לא מעט בוויכוח גדול על מה שמכונה "פייסנות" (accomodationalism). זו עמדה של כמה אתאיסטים, שטענו, בניסוחו של בלאקפורד, ש"אין זה נאות ואין זה חכם לתומכי-המדע לבקר את הדת, אפילו באופן מתון ונימוסי". בלאקפורד יוצא כנגד הפייסנות, אך לא מספק נימוק רציני מדוע טקטית היא אינה נכונה. הוא מסתפק בלומר שמבקריה לוקים בנאיביות לגבי "המשכיות הכוח והשליטה של הדת במרחב הציבורי".

כנגד עמדה זו, אני רוצה להציג מעט היסטוריה, בבחינת "אלו שלא לומדים את ההיסטוריה נדונים לחזור עליה". אפנה שוב לפסיכיאטר שכבר הפניתי אליו בעבר, פראבהאקאר קאמת'. במאמרו " המרד הנסטיקי הגדול", מתאר קאמאת' את המרידה כנגד הבראהאמיניזם שעברה על הודו באזור המאה ה-6 לפנה"ס, מהפכה שהובילה ברבות הימים לדתות כגון הבודהיזם והג'איניזם. פלג ידוע פחות מאותה תקופה הוא הלוקאיאטה, או החארוואקאס (מטריאליסטים). תנועה זו יצאה בגלוי כנגד יסודות הדת, ולא היססה לומר את דעתה. הם לא היו אתאיסטים מהאסכולה הפייסנית. כך, למשל, מצטט קאמת' את הפילוסוף בריהספטי, שחי בערך ב- 600 לפנה"ס:

אין גן עדן, ואין שחרור סופי, וגם לא נשמה בעולם אחר, וגם לא יוצרים המעשים הנאותים של ארבעת המעמדות, מצוות, וכדומה שום תוצאה של ממש. האגניהוטרא, שלושת הוודות, שלושת המקלות של הנזיר, ומריחת אפר על הגוף הומצאו כולם בדרך הטבע כמחייתם של אלו החסרים בידע וגבריות. אם חיה המוקרבת בטקס הג'יוטיסומה מגיעה לגן העדן, מדוע לא מציע המקריב מיד את אביו? .... אם אשר הלך מעמנו הולך לעולם אחר, איך זה שאינו חוזר, חסר מנוחה בשל הגעגועים לאהוביו? ברור אם כן שזה רק כאמצעי מחייה שהבראהאמינים קבעו כך את כל הטקסים לכבוד המת - אין עוד פרי בשום מקום.

אולם, הטקטיקות הללו לא עבדו היטב. כותב קאמת':

כפי שיכול הקורא לראות, הפילוסופים מאסכולת הלוקאיאטה לא חסכו במילים. הם עסקו בהתקפות ישירות נגד מה שהם החשיבו למעשה רמייה של הברהאמינים. אולם, התקפות ישירות, כגון אלו שהטילו הלוקאיאטה כנגד האמונות הלא-רציונליות למעשה של הבראהאמינים, משיגות את התוצאות הרצויות רק לעתים נדירות, אם בכלל. הגיון, עובדות, ונימוקים אינם משתווים לאמונות מושרשות-היטב בעלות היקף הזייתי, שרוב ההינדים ניחנים בהן.

ומוסיף,

רמה גבוהה מאוד של מודעות עצמית וכוח חשיבה נחוצים לאדם כדי להשתחרר מאמונותיו הלא רציונליות. כפסיכיאטר, אני יכול להעיד על העובדה כי רוב לקוחותיי בעלי החינוך הגבוה אינם מסוגלים לשנות אתהתנהגויותיהם המושרות למרות הרבה ניסיונות ותזכורות ואפילו בהקשר של יחסי אמון.

האם, אם כך, עלינו לתמוך בפייסנים? האם הם צודקים? אני לא חושב כך. אנטי-פייסנות לא הביאה למהפכה בהודו במאה ה-6 לפנה"ס, אבל זה לא אומר שהיא לא שיפרה את המצב. יותר אנשים ראו את האור והאמינו בבהירות מאשר אילו היו הלוקאיאטה סוכרים את פיהם, ואני רואה בכך חשיבות. אבל אני כן חושב שעלינו להציב את דוגמת הלוקאיאטה לפנינו כתמרור דרך. הם מראים לנו כי מאבקים רטוריים ונימוקים יכולים להשיג רק מעט מול אמונה דתית, וכי יש לחפש ולפעול בדרכים אחרות במקביל. בעיקר, יש לפעול למען חברה צודקת, הן בגלל שצריך לעשות כך בלי קשר והן מכיוון שאי-יציבות וודאות חברתיות וכלכליות הן הדוחפות חברות אל הדת. יש ליצור חברה חילונית הדואגת לחבריה, ושאינה מספקת את הדברים שהחברה הדתית יכולה לספק (לא צריך לחפש באוויר - אני מדבר על חופש, ביטוי עצמי, מדע ומימוש סקרנות, תרבות עולמית, וכן הלאה). אז יזלגו יותר ויותר אנשים אל הנאורות, שכן לא יהיה להם צורך לחפש מקלט בעלטה.

נימוקים לוגיים וראיות יוכלו להביא רק את מתי המעט שניחנים באותה מודעות עצמית וכוח מחשבה שקאמאת' מצביע עליהם, וכן בכוח רצון והזדמנות ללמוד, ומשיכה עזה לאמת; ויכולים לשמור רק במעט מדילול המאמינים באמת. אין לראות בהם מכשיר להמרת ההמונים, אלא בראש ובראשונה כלי ללימוד ובדיקה עצמית, ובדרך אגב גם מכשיר להגברת הבהירות במידה קטנה בקרב אלו שעדיין דתיים. לכן, על אף חומרי האפולוגטיקה החילונית שבה, נועדה הספרייה הבהירה בראש ובראשונה לבהירים (נטורליסטים), על מנת שיוכלו להעמיק את הבנתם את הבהירות ולמה יש להחזיק בה - ולא ככלי תעמולה.

אסטרטגיה

התנועה הרציונלית בהודו עומדת בפני אתגרים דומים לאלו הישראלית. גם שם, הדת (הינדואיזם) היא דת לאומית לא פחות מדתית, גם שם הדת פועלת כנגד המדע והמוסר, גם שם היא מקדמת חשיבה גרועה המובילה לאמונה בקסמים ותופעות על טבעיות - וגם שם כוחות האור נאבקים כדי לקדם את הבהירות. ויש להם תוכנית. טוב, יש לאחד מהם תוכנית, שאני החלטתי לתרגם אותה בפוסט זה.

פראבהאקאר קאמאת' הוא פסיכיאטר הודי העובד בארה"ב. בסדרת מאמרים באתר נירמוקוטה הוא מציע ניתוח פסיכולוגי\היסטורי של ההינדואיזם. אבל המאמר העיקרי, אולי, הוא "גישה רציונלית לבעיית הדת האובססיבית כפייתית", שבו הוא בונה על ניסיונו הקליני על מנת להציע אסטרטגיה כדי למשוך את הקהילה הדתית ממחלת נפש האובססיבית-כפייתית שהיא הדת. הדגש של קאמאת' הוא שצריך להתקדם במספר כיוונים ותוך כדי אמפתיה על מנת להשיג שינוי חיובי. להלן הטקטיקות שהוא מציע:

1. הזדהה רגשית: איננו יכולים לשנות את הדתיים על ידי עימות, טיעון, איומים, או גינויים. אנו חייבים להפגין אמפתיה למצבם. אין הם שונים מהחולים שאני רואה, הלכודים בטקסים משוללי מחשבה. אנו חייבים להימנע מלשים ללעג את אמונותיהם, אליהם, ומנהגיהם. אף אחד לא ישתנה בשל שיטות שכאלו. אנו חייבים לזכות בכבוד ואמון שלהם על שום הגישה המדעית שלנו, כנותנו, והתנהגותנו הרציונלית. על הדתיים להאמין בכנות כוונותינו והגינות גישתנו. בנוסף, עלינו לקבל את המציאות שאמונות המושרשות היטב ותבניות פעולה הן קשת מאוד לשינוי, ולגן עלינו להיות סבלניים.

2. חנך: אנו חייבים לנסות להאיר את האנשים המשכילים לגבי אי-הרציונליות של התנהגותם על ידי מאמרים הגיוניים, ספרים, סמינרים, ודיונים פומביים. פעילים למען התבונה חייבים להיות מצוידים בידע ניכר אודות השורשים ההיסטוריים של הפעולות הלא-רציונליות הנוכחיות של האנשים. איננו יכולים פשוט לומר להם "הפסק להתנהג בדרך זו!" עלינו להראות להם מדוע זה האינטרס שלהם לעשות כך. פעמים רבות רק הידע של הבסיס לפעולות הלא-רציונליות של אדם הוא מספיק כדי שהוא יפסיק לעשותן. לאחר מכן, אנו חייבים לספק להם מערכת אמונות חלופית מציאותית, והתנהגויות רציונליות המעוגנות בה. חשיפת רמאויות ברהאמיניות כנגד ספרות אנטי-ברהאמינית תהיה חלק ממאמץ זה.

3. הדגם: על רציונליסטים לערוך הדגמות פומביות למען תועלת ההינדואיסטים הפחות משכילים כדי להפריך קסמים ונוכלות שעל ידם "עושי-נסים" מרשימים אנשים ומרמים אותם מכספם. רציונליסטים רבים עושים זאת מזה זמן רב בהצלחה רבה בכל רחבי הודו.

4. קדם את החוקה: על הרציונליסטים לחנך את האנשים באשר לעובדה שהחוקה של הודו היא הדהארמה החדשה ויישומה טמון בהגנה עליה וחיזוקה על ידי השימוש בזכויות וחובות האזרח. אם יש ארגון המיועד להגנה על זכויותיהם החוקיות של האנשים, כגון איחוד החירות האזרחית, עלינו לתמוך בו בכל ליבנו.

5. הלחם באי-צדק: עלינו להכיר בעובדה שהשחיטות הנפוצה שאנו נתקלים בה בקרב הביורוקרטים (הבראהאמינים המודרניים) והפוליטיקאים (הקאשאטיריאנים המודרניים) מקורה בשחיתות הניכרת ברשת שפרסו הבראהאמינים והקאשטיריאנים לפני שלושת אלפי שנה. רציונליסטים צריכים להיות בחוד החנית של התנועות שחושפות רמייה ושחיתות בקרב הנבחרים, ביורוקרטים, שופטים, והמשטרה, שכולם אמורים להיות מגיני החוקה ההודית. שחיתות ומשטר לא תקין מערערים את מאמץ הרציונליסטים להחדיר אמונה בחוקה. זוהי הערה עגומה על המצב שאנשים נותנים יותר אמון ברמאים הבראהאמינים מאשר במשרתי ציבור אלו. תנועות צרכנים כנגד שחיתות ביורוקרטית ושלטונית ותנועות למען זכויות אדם להילחם ברודנות צריכים להיות חלק מהתנועה הרציונליסטית.

6. קדם פעילות חברתית: עלינו לשכנע אנשים להשקיע את האנרגיות שלהם במאמצים חברתיים מתאימים, כגון שיפור התשתיות הציבוריות, מערכות הביוב, האשפה, אספקת המים, חשמל, וכדמה במקום לבזבז אותם על טקסים חסרי טעם. שירות אנשים הוא שירות הדהארמה החדשה.

7. חינוך מוסרי: לבראהאמיניזם יש יתרון אחד על החוקה של הודו: יש לו ספרות, כגון המהאבאראטה, אשר מלמדת את האנשים מוסר. מאחר שהחוקה לא מלמד אנשים מוסר, אלא רק מענישה אותם על עבירה על החוק, יש לפתח מערכת לא-דתית לחנך אנשים להבדיל בין טוב ורע. ההיסטוריה מלמדת אותנו שללא יסוד מוסרי איתן כל החברות קורסות. על הורים ומחנכים להתחיל וללמד את ילדיהם מוסר בגיל צעיר. יש צורך דחוף ב"ספר מידות טובות", "ספר מוסר", ו"ספר נימוס" עבור הודים צעירים. הצלחה של כל חברה מתורבתת נשענת על שלושת יסודות אלו. לזכותו, להינדואיזם הייתה מסורת חזקה של לימוד מוסר, אשר נשכחה לאחרונה בשל העיסוק האובססיבי בטקסים. עלינו לזהות את העוגנים המוסריים של הודו העתיקה ולהכיר בהם. אל לנו לזרוק את התינוק עם מי האמבטיה המלוכלכים.

8. הלחם בשיטת המעמדות: עלינו לחשוך את האי-רציונליות והאנכרוניזם שבשיטת המעמדות. עלינו להגיש עזרה לאלו שסבלו אי-צדק בשל מוצאם ה"נחות".

9. זהה את החכמה בעבר הודו: נאמר שהחכמה באמה מהניסיון, וניסיון בא מטיפשות. כולנו תוצרים של העבר של הודו. עלינו לדחות את הטקסים מדוללי השכל ואת הרמאויות הקשורות בהינדואיזם, אך עלינו לחפש בקפידה בעבר הודו אחר כל חכמה שאנו יכולים להשתמש בה בהווה במקום לדחות את הכל כמיושן ופג תוקף. למשל, החכמה שביסוד האופינישדות, שכוונה כנגד הבראהאמינים והקשאטיריאנים, שהאובססיה והתלות שלהם בעושר, כוח, אנשים, כבוד, תארים, העולם הבא, וכדומה הובילו להרס העצמי שלהם ולמעשים רעים - זו נכונה כיון כפי שהיא הייתה לפני עשרים וחמש מאות שנים, ותהיה נכונה גם בעוד עשרים וחמש מאות שנים מהיום.

10. הזהר: בעוד הם מנסים לשנות את החברה, על כל הרציונליסטים לזכור את ההיגד שכל הפתרונות לבעיות החברתיות, לא משנה כמה אצילית הייתה כוונתן מלכתחילה, נהפכו לבעיות בעצמם במוקדם או במאוחר. זה נכון במיוחד בהודו. אל תהיו מופתעים אם מתי שהוא בעתיד הרציונליזם יהפך להיות דת מרובת לים וטקסים חסרי דעת! אנשים מביאים לארגונים את האמונות הלא-מודעות שלהם ואת ההתנהגות המושרשת בהם, והורסים את המטרות המקוריות של הארגון. זה בדיוק מה שקרה לבודהיזם, אשר נולד ממרד כנגד הבראהאמיניזם המוצף בטקסים. בראהאמינים חדרו לשורות הבודהיסטים והפכו את הבודהיזם לדמות מראה של הבראהאמיניזם.

האופי ההודי של הפתרונות והבעיות ניכר, אבל הבעיות (ואולי גם הפתרונות?) חלים לא פחות על המדינה שלנו. גם אצלנו חסרה לפעילות הבהירה מסר מוסרי ברור, גם אצלנו השחיטות פושה, גם אצלנו הדת היא בת בריתה של הגזענות, וכן הלאה.

אני לא בטוח שאני מסכים עם כל הטקטיקות שמציע קאמאת' - אני מבין את חוסר-התועלת שבלגלוג על מאמינים, אך יש בכך תועלת כלפי מאמינים-לייט וכשחרור לחצים, למשל. איני רואה שום יכולת מעשית לספק ספר מוסר שיספק דוגמה מוסרית - זה מנוגד לכל הרעיון של הנאורות, שכן על כל אחד לכתוב את הספר שלו. אבל אולי ניתן לספק חומר גלם. וכן הלאה. אבל לא הבאתי את הכתוב כדי לבקר אותו, אלא כדי להאיר אותו - הקוראים יוכלו להסיק את מסקנותיהם בלי העזרה שלי, אני בטוח.

---

ובלי קשר לכלום, עוד כתבה על המכונה הכלכלית האיומה של הבד"ץ. כל פעם שאתם קונים מוצר עם חותמת של בד"ץ - אתם תומכים בזרם החשוך ביותר ביהדות.

.

יש הצדקה ליהירות התבונה

במאמר הזוי ב"הארץ", נזעקת מירב מיכאלי בשם "פמיניזם" מוטעה לבקר את אלו אשר מעיזים, חס וחלילה, לבקר את הדת המגוחכת של שרי אריסון. כך היא כותבת:

הקלות שבה כל עיתונאי זב חוטם הרשה לעצמו לשפוך קיתונות של בוז ולגלוג על אריסון בגלל אמירותיה היא לא פחות מבלתי נסבלת. היא נסמכת על היהירות המדהימה של ה"תבונה" וה"רציונליות" שאין בלתן. הוודאות הגמורה, שלפיה אין בעולם עוד אפשרויות קיום או ניהול עניינים, זולת זו שהם מחזיקים בה. התפישה הזאת מאפשרת לדכא כל אופציה אחרת, גם כאלה המוכחות כיעילות מאוד: בין אם זו הרפואה המכונה לא-קונוונציונלית, משום שהיא אינה משוכנעת תמיד שהיא יודעת יותר טוב מהחולה מה טוב בשבילו, ובין אם זו אופציית המו"מ, הקיום המשותף וחלוקת הנכסים במקום מלחמות של "חיים ומוות", או כל גישה שאינה מצייתת לגישה ה"נאורה", שעניינה הייררכיה של מנצחים, המפעילים כוח כדי לקבוע מה "נכון", והשתקה של כל אופציה אחרת.

רבב כזה של שטויות כבר מזמן לא שמעתי.

התבונה אינה וודאות דוגמטית ודחיית האפשרויות האחרות בכוח, אלא החזקה בדעה הסבירה ביותר ודחיית ודאות לא מבוססת. כך למשל רפואה לא-קונוונציונלית אינה מוכחת כיעילה מאוד, בהגדרה - שכן כאשר היא מוכחת ככזו, היא מייד הופכת להיות רפואה קונבנציונלית. רפואה לא-קונבציונלית אינה אלא פח הזבל שבו נקבצים כל השיטות שלא הוכחו יעילותן, והמאמינים בה אינם אלא פתיים לכל שרלטן ודעה קדומה.

ההגיון העקום של מירב מיכאלי עובד כנגד עצמו - אם המחשבה שיש נכון ולא נכון היא כל כך גרועה, הרי שעל מה מלינה מירב? הרי אין זה בלתי נכון להתנגד לאסטרולוגיה ודתות למיניהן! מירב מיכאלי מפעילה כוח כדי לקבוע מה "נכון", ולהשתיק את האופציה האחרת... לכך מגיעה לעולם שלילת התבונה - לסתירה עצמית ודברי הבל.

בדבר אחד מיכאלי צודקת:

הדת המאורגנת, הנסמכת על ההלכה וחכמיה, היא החזקה ביותר. כך, אף שאותם עיתונאים בזים לרבנים החרדים, הם ייזהרו מאוד בכבודם. נסו לדמיין את המלים שנכתבו על שרי אריסון נכתבות על אלי ישי, משום שאינו מחליט דבר בלי להתייעץ עם הרב עובדיה יוסף. אפילו על האיסלאם, השנוא על ההגמוניה הלבנה, לא יתגוללו בזלזול כזה.

אך הבעיה כאן איננה ה"תבונה", כי אם חוסר התבונה, והפחדנות. יש להוקיע את כל הדתות והאמונות הטפלות באותה מידה - כפי שעושה בלוג זה, וכפי שעושים כל משחרי התבונה האמיתיים. השטויות שאלי ישי נסמך עליהן אינן גרועות פחות (ומסוכנות הרבה יותר) משל שרי אריסון.

והארץ חשכה

ה"בהירות" אינה אתאיזם, היא יותר מזה. היא נאורות, השכלה ודעת ותבונה. רוב בני המעמד הבינוני בארץ נחשבים ל"חילוניים", אבל האמת היא שחשכה גדולה שורה על הארץ. גם אותו הציבור שלא מאמין בדת, או לא אדוק, דווקא מאמין באמונות טפלות לרוב וחמור מכך - אינו מאמין למדע. הדבר חמור במיוחד כשזה נוגע לחיסון ילדים, שכן כאן עולה הבורות ממש בבריאות ואף חיי אדם.

רוב אלו שמסרבים לחסן את ילדיהם, 70% מהם, הם בני המעמד הבינוני. מתוך 6,000 תינוקות בתל-אביב, 685 תינוקות לא חוסנו - כלומר כ-11%. לא מדובר בסירוב גורף של האוכלוסיה, אבל ישנה כאן תופעה מדאיגה שפשוט לא צריכה להיות קיימת. המקור הוא הפצה של פסאודו-מדע וזלזול במדע ורפואה "מערביים" ו"לא טבעיים". כך למשל אומרת ענת עמית אהרון, מציגת הסקר,

"יש הורים שמגיעים עם רשימה מהומאופט ומבקשים לפצך את החיסונים

הורים אלו מאמינים ל"הומאופט", כי זה פסאודו-מדעי אבל זה בלי כימיקלים לא-טבעיים מרושעים וזו בכלל חוכמה עתיקה וכן הלאה. הם כלל לא מושפעים מהעובדה שהומאופטיה היא הבל מדעי והופרכב פעמים רבות, או שההמלצות הרפואיות נעשות על ידי מדענים ואנשי מקצוע על בסיס מדעי. זהו הפן האפל של האנושות, ההפך מן הבהירות.