למה האבולוציה עומדת בסתירה לדת

לא לגמרי ברור לי למה יש התנגדות כה נחרצת דווקא לתאוריית האבולוציה, מכל התאוריות המדעיות. כל מדע - החל מפיזיקה בסיסית וכלה בפסיכולוגיה - עומד בניגוד לדת היהודית האורתודוקסית הפונדמנטליסטית. אבל בגלל שאני נגרר בזמן האחרון לדיונים בנושא, החלטתי לשים על השולחן את דעתי בנידון. אני מאמין שהאבולוציה כן עומדת בסתירה לדת, אבל לא באופן טריוויאלי. ההתנגשות בין האבולוציה לדת (היהודית האורתודוקסית; אני לא מדבר באופן כללי פה, אם כי הדברים נכונים במידה רבה לכל תאיזם) היא בכמה מישורים.

האבולוציה סותרת את פשט התורה

האבולוציה מספרת לנו סיפור על תולדות החיים על פני כדור הארץ. הסיפור מתחיל לפני כ-4.5 מליארד שנה כשכדור הארץ עדיין ללא חיים. החיים הראשונים נוצרים כמה מאות מליוני שנים לאחר מכן, ובמהרה יצורים חד תאיים שהם אבותיהם של החיידקים (הפרוקריוטיים) המודרניים ודומים להם מאוד מתרבים ומפתחים גיוון ויכולות רבות תחת הברירה הטבעית. לפני כ-3 מיליארד שנה מתפתחים הציאנובקטריה שיכולים לבצע פוטוסינטזה ובכך מעלים את אחוז החמצן באטמוספרה ויוצרים את ההכחדה ההמונית הגדולה הראשונה והגדולה ביותר בתולדות החיים. וכן הלאה וכן הלאה, הסיפור ממשיך ומתפתל, ומלא פרטים ותפניות, מזל והכרח.

סיפור זה פשוט לא דומה לסיפור שמסופר בספר בראשית. ניסיונות לשלב ביניהם הם פשוט מצחיקים ומגוחכים. יש לפיכך בידי המאמין שתי ברירות: או שפשט התורה נכון ואז האבולוציה אינה נכונה, או שיש לדחות את הפשט.


אין בעיה בעקרון עם לדחות את הפשט. היהדות עושה את זה על כל צעד ושעל, בשלל סגנונות וסיבות. היא מומחית בלהגיד שהתורה אומרת שחור כשכתוב בה לבן. אבל משום מה, כשזה מגיע לאבולוציה, מעדיפים רוב הדתיים לא ללכת לשם. אני לא יודע למה, אבל אני חושב שסיבה אחת היא פשוט שהסתירה קיימת. באופן טבעי רוצים הדתיים מראש לקבל את הפשט של דברי הקודש שלהם.


אמנם, דתיים "מתקדמים" מוכנים לקבל את האבולוציה ולדחות את פשט בראשית. זה בא בשני גוונים. רוב אלו שעושים זאת מותירים לעצמם "אבל", כך שהם מקבלים את האבולוציה למעשה אבל לא להלכה. הם מקבלים את הסיפור באופן כללי, אבל חושבים שאלוהים התערב פה ושם במהלך האבולוציה כך שהאמת ההיסטורית היא שהתרחשה "אבולוציה תאיסטית". אנשים אלו למעשה לא מקבלים את האבולוציה כלל - הם רק מעמידים פנים (בפני עצמם) שהם עושים כן. יש מעטים, בודדים ממש, שמקבלים את התאוריה על בורייה, כדרך שבה בחר האל ליצור חיים - בדיוק כפי שמטאורולוגיה מתארת את הדרך בה בחר האל ליצור ברקים.


רוב הדתיים מקבלים את העמדה המקבלת את האבולוציה כאפשרות, אבל בפועל מעדיפים את העמדה ההפוכה, המקבלת את פשט בראשית. לכן שני סוגי הדתיים המקבלים את האבולוציה אינם משמעותיים בדת היהודית. אבל לגביהם, העובדה שיש סתירה בין פשט התורה לסיפור האבולוציוני לא מהווה בעיה בפני עצמה. הם פתרו את הבעיה הזו - אבל זה רק מציב בפניהם בעיה אחרת.


אל טוב לא יכתוב דבר שקר


שום אל שמכבד את עצמו לא היה כותב ספר שפשטו אי-אמת, שמכיל סתירה כמו זו שעמדנו עליה כעת, ולא היה מרשה לטעות כזו להיאמר בשמו. זוהי רמה נוספת, שונה, של בעייתיות - גם אם אתה מקבל שהאבולוציה היא הדרך בה בחר האל ליצור את החיים, עדיין אתה צריך להסביר איך אל טוב, שראוי לעבוד, יכול לפרסם בשמו ספר, או אפילו לאפשר לאנשים לפרסם בשמו ספר, שמכיל טעויות כה גסות.


אני לא חושב שיש לדתיים תשובות טובות לבעיה זו. הם בדרך כלל מנסים להתפתל בכל מיני תירוצים עלובים על כתיבה בכמה רמות, כתיבה לזמן המתאים, ובחירה חופשית. זה לא משכנע אף אחד שראוי לתואר "אדם חושב", אבל זה מספיק כדי לשכנע את עצמם. כך הם חיים בשקט עם העובדה שהם מאמינים שהאל רשע, בהכחשה עצמית משובחת.


אל טוב לא ישתול ראיות שקריות


מנגד, אלו שכן מאמינים בפשט התורה חייבים להתעמת עם שפע הראיות לאבולוציה. הם חייבים להתמודד עם העובדה שהאלוהים למעשה כתב ב"ספר הטבע" משהו אחר ממה שהוא כתב בתורה. מה ששום אל טוב, שראוי לעבוד אותו, לא יעשה.


שוב, הדתיים מנסים להתפתל בדיבורים על "חופש בחירה", "סוד", "הסתר" ושאר הבלים, אבל מצליחים לשכנע רק את עצמם.


כך יוצא שבין אם האדם הדתי מאמין באבולוציה ובין אם הוא מאמין בתורה, הוא מאמין באל שקרן שלא ראוי להאמין לו, כל שכן לעבוד אותו או להישמע לו. אם התורה היא דברי אלוהים חיים אין מנוס מהמסקנה שאלוהים הוא שקרן.


אל טוב לא יגרום לכל כך הרבה סבל


האבולוציה היא דרך מאוד, מאוד לא מוסרית ליצור חיים, או את בני האדם בפרט. או בעצם לעשות כל דבר אחר. היא סיפור ארוך של סבל, חורבן, והצלחה וכישלון שלא בדין. היא פשוט לא משהו שאלוהים טוב, שראוי לעבוד אותו, היה בוחר ליצור. רועי צזנה מסביר זאת היטב.


האבולוציה מראה כי השכל הוא חומרי


האבולוציה והביולוגיה המודרנית שהיא הניבה מראות כי שכל ותבונה נוצרו אבולוציונית, והם דברים ותכונות ביולוגיות ופיזיות ממש כמו כנף ויכולת חישוב. היא הופכת את האמונה בנשמה, או בשכל אלוהי חסר גוף, למשהו מגוחך ממש כמו האמונה ב"כוח חיים" הקיים בדברים חיים ומפריד אותם מכימיה. המדע המודרני מראה ש"כוח חיים" או "נפש" זה תאוריות שאולי לא ניתן להוכיח שהן לא נכונות, אבל הן פשוט מגוחכות לאור הידע העצום שיש לנו על איך החיים והמחשבה הם תוצאות של הכימיה והפיזיקה שבבסיס הביולוגיה והנוירולוגיה.


האבולוציה הופכת את האמונה באל הלא-גשמי למגוחכת בעליל. וברור אפילו לדתיים שאמונה באל גשמי היא מגוחכת מראש, כך שזה לא משאיר הרבה אפשרויות.


האבולוציה מייתרת את האל


הבריאתנים מעלים את האל באופן נפוץ ואינטואיטיבי כהסבר לעובדות הביולוגיות. אבל האבולוציה מראה שלא נחוץ להניח שום אל - פשוט מספיק להניח את האבולוציה, והכל מוסבר. למעשה, מוסבר יותר טוב מבריאתנות.


בעקרון היה אפשר שהאל יסביר דברים אחרים. אבל בפועל האל כבר סולק מזמן על ידי הפיזיקה והפילוסופיה מכל תחום עיסוק משמעותי, ורק בביולוגיה וקוסמולוגיה נותר אולי היה לחשוב שיש להיפותזה זו עוד איזשהו שביב של כוח הסברי. האבולוציה ממוטטת את אחד משני עמודי תמיכה אינטלקטואליים אלו. הקוסמולוגיה המודרנית ממוטת את השני. וכך מושג האל נשאר בלי קרקע לעמוד עליה.


האבולוציה מספקת זהות חלופית


אחת מהאמרות של היהדות היא "דע מאין באת, ולאן אתה הולך" - האבולוציה מספקת תשובות שונות לגמרי הן ברמה האישית והן ברמה של המין. המהות האנושית נוצרה בשל לחצים אבולוציוניים שרירותיים במקום תכנון אלוהי, ואינה שיא ההתפתחות.


זה יוצר תפיסה אחרת של עצמך ושל האנושות, שגוררת הבדל גדול ביחס לחיים, לקדמה, לחופש, וכן הלאה. לאדם שמבין את מקומו באבולוציה ובתמונה הכללית של החיים, הדת היהודית נראית צרה, שבטית, יהירה ועלובה מאוד.


האבולוציה מחזקת את התפיסה המכניסטית


לבסוף, בהיותה חלק מתמונת העולם המכניסטית האבולוציה מחזקת אותה. אם אתה מקבל את האבולוציה - לא הבלים כגון "אבולוציה תאיסטית", אלא את הדבר האמתי - אז קשה מאוד לקבל שפתאום חוקי הטבע שהיא עומדת עליהם מופרים בניסים אלוהיים דווקא לפני כמה אלפי שנים. ואין יהדות אורתודוקסית בלי שלל מיתוסים אגדתיים - מי שדוחה את אלו, כבר לא נמצא בזרם המרכזי של היהדות האורתודוקסית, שאני מדבר עליו.




לסיכום, הדת היהודית האורתודוקסית המקובלת דווקא כן עומדת בסתירה לאבולוציה. אבל זה לא פשוט בגלל שהאבולוציה אומרת א והיהדות ב. עם זה הדתיים היו מסוגלים להתמודד. הסתירה היא ברמה עמוקה יותר. בניגוד לאחרים וטובים, לדעתי ברמה היסודית האבולוציה סותרת את הדת. זה כמובן לא יפריע לדתיים רבים להאמין בשני הדברים יחדיו - בני אדם הם יצורים משונים כאלו.


יחד עם זאת, אני רוצה להדגיש שאני לא חושב שלימודי אבולוציה בציבור החרדי או הדתי-לאומי יובילו לגל כפירה או משהו כזה. לכל היותר זה יוביל לכפירה בדורות הבאים כתוצאה כללית של השכלה חילונית, בלי קשר לתכנים המסוימים של האבולוציה. אינני מאמין שלסתירות מהותיות כמו אלו שאני מדבר עליהן יש השפעה חברתית של ממש. צריך להבין אבולוציה הרבה טוב מדי, להבין אותה "בעצמות", כדי שיהיו השפעות שכאלו. זה רחוק מאוד מהרמה שיכולה לספק מערכת חינוך ציבורית.

כוונון עדין

כוונון עדין. תחשבו על כל חוגה כשולטת בערכו של קבוע בחוקי הטבע.

אנשים מנסים להוכיח את קיום האל כבר אלפי שנים. רוב הטיעונים עתיקים ומעלים אבק. אבל מדי פעם מופיע גיוון חדש על טיעון ישן. כזה הוא "הטיעון מכוונון עדין".


הטיעון מכוונון עדין הוא טיעון מתכנון (מה שידוע בחוגים פילוסופיים כ"טיעון טלאולוגי"). כלומר, הוא מתיימר לקבוע שההסבר הטוב ביותר לתכונה אמפירית כלשהי - במקרה זה, "כוונון עדין" של הקבועים בחוקי הטבע - הוא שהיא נובעת מתכנון על ידי ישות תבונית, הלו היא אלוהים.


אז מה זה "כוונון עדין"? ובכן, יש בחוקי הטבע קבועים שנקבעים אמפירית, על ידי הניסיון. דברים כמו מסת האלקטרון, חוזק הכוח החשמלי, דברים כאלה. יש איזה 20 פלוס כאלה, וזהו - כל השאר הקבועים הרבים בכימיה, פיזיקה, וכדומה נקבעים מתוך חוקי הפיזיקה היסודיים על ידי קבועים אלו.


ה"כוונון" מתייחס לעובדה שאם נדמיין יקום ששולטים בו אותם חוקי טבע חוץ מזה שהערך של קבוע אחד שונה, נמצא שביקום שכזה לא היו נוצרים החיים כפי שאנחנו מכירים אותם. קחו למשל את הקבוע הידוע כ"קבוע הקוסמולוגי". אם הוא קטן (שלילי) מדי, היקום כולו יקרוס זמן קצר לאחר המפץ הגדול, כך שלא יהיה זמן להתפתחות החיים. אם הוא יהיה גדול (חיובי) מדי, היקום כולו יתפשט בקצב כל-כך מהיר שלא ייווצרו גלקסיות וממילא גם לא חיים.


ה"עדין" מתייחס לעובדה שמספיק להסיט את הקבוע בקצת כדי שזה יקרה. מספיק, למשל, להסיט את הערך של הרבוע הקוסמולוגי באחד חלקי 10 בחזקת 120*. זה 1 ו120 אפסים אחריו. זה מספר עצום. לשם השוואה, יש אולי 10 בחזקת 87 חלקיקים ביקום [הנראה]. כלומר החיים זה משהו מאוד, מאוד עדין. סטייה קלה שבקלות מקבועי הטבע, והרסת אותם.


הטיעון מכוונון עדין יוצא מממצע מדעי זה, ומנסה להסיק ממנו את האל. למשל, עדי אביר אומר:

דוגמאות ספורות אלה, ורבות שכמותן, ממחישות את העובדה שהיקום תומך-החיים המוכר לנו נוצר והתפתח רק לאחר כוונון עדין ומדויק של קבועי הטבע ואנו חייבים לשאול את השאלה: מי אחראי לכוונון עדין זה, המקריות העיוורת או מתכנן על-טבעי כלשהו שעיצב עולם שהותאם במיוחד לקיומם ושגשוגם של יצורים חיים? במילים אחרות, האם החוקים והערכים הקבועים של הטבע 'הוגרלו' באקראי או שישות מתכננת כלשהי בררה אותם מכל החוקים והערכים האפשריים בכוונה תחילה ליצור עולם שמותאם לצרכיהם של יצורים חיים בכלל ויצורים תבוניים בפרט.

יש כמה בעיות חמורות בטיעונים כאלו.


הטעות הבסיסית: תאולוגית - אל מוגבל

 

אלוהים. לא בנאי.

אל לא מוגבל אינו מוגבל לחוקי הטבע שלנו דווקא. הוא יכול ליצור חוקי טבע שונים לחלוטין, אפילו כאלו שאין בהם קבועים אוניברסליים כמו בחוקי הפיזיקה שלנו.


עבור אל שמוגבל ליצירת יקומים בהתאם לחוקי הטבע המוכרים לנו, האפשרות היחידה ליצור חיים היא על ידי קביעת הקבועים בהתאם וכך בחירתם מוסברת על ידי רצונו ליצור חיים. אבל הדתיים מנסים מכור לנו אל לא מוגבל. עבור אל לא מוגבל, השאלה היא אחרת לגמרי. השאלה היא לא מדוע כיוונן האל את הקבועים כדי ליצור חיים, אלא מדוע הוא בחר ליצור חוקי טבע שיהיה בהם כיוונון עדין לחיים? מודע הוא לא יצר חוקי טבע עם כוונון גס, כך שגם סטיות גדולות יובילו לחיים? או ללא כיוונון כלל, כך שכל ערך יוביל לחיים?


באופן אירוני הטיעון מכוונון עדין מתעלם בעצם מהעובדה שהכוונון הוא עדין. התאיסט מספק הסבר למדוע יש כיוונון, מדוע הקבועים מתאימים ליצירת חיים, אבל לא למדוע יש כיוונון עדין. וזה הרי הממצא שיש להסבירו. הממצא הפיזיקלי של "כוונון עדין" זה תכונה של חוקי הטבע, לא של הקבועים. ואת זה התאיסט לא מסביר.


יש לשים לב שגם האתאיסט מסביר את הכוונון. למעשה, האתאיסט מתחייב מראש לכוונון, שהרי אם אין אלוהים אז חוקי הטבע חייבים להיות מתאימים להיווצרות ושרידת חיים שהרי אנחנו נוצרנו בהתאם להם. לעומת זאת, דווקא התאיסט יכול להרשות לעצמו שיהיו חוקי טבע שלא מתאימים להיווצרות חיים, ושהאל יתערב באופן על-טבעי כדי ליצור אותם בכל זאת. זוהי למשל עמדתו של אברהם מיכאל באשר לאבולוציה. כך שזה שיש כוונון, זה בכלל מתאים יותר לדעה האתאיסטית. ובכל אופן השאלה שצריכה להישאל היא למה יש כוונון עדין.


הטעות הבסיסית: סטטיסטית - משחק בבורות


יש שני מובנים להסתברות - מובן סובייקטיבי, ומובן שכיחותי. סובייקטיבית, אנחנו משתמשים בהסתברות כדי להעריך את הסבירות של משהו. זה שאני אומר שיש "80% סיכוי שלא ירד מחר גשם" זה לא אומר שיש 80% מחרים וב-20% מהם ירד גשם; זוהי פשוט ההערכה שלי לסבירות שירד מחר גשם.


אבל להערכות שכאלו יש משמעות רק אם הן מבוססות על ידע בתחום. אם הן סתם מוקרצות מהאצבע, הן רק תרגיל עקר בבורות. וכשזה מגיע לערכי הקבועים היסודיים - אין לנו ידע. אנחנו לא יודעים מהו הטווח ה"אפשרי" של הקבועים בחוקי הטבע, או מהי ההתפלגות של הסבירות שלהם בתוך הטווח. ולכן אנחנו לא יודעים מהי הסבירות של הערך שמצאנו למעשה.


הניסיון ההיסטורי מראה שהמחקר מגלה שני סוגי מקורות לערכי הקבועים: הערכים של הקבועים נקבעים באופן הכרחי, או שהם נקבעים באופן אקראי. אחת מהדוגמאות לכוונון עדין היום היא למשל היחס בין הכוח החשמלי לכוח החלש. נשתמש בה כדי להדגים את שתי האפשרויות.


אם נלך כמה מאות שנים אחורה, נוכל לדמיין טיעון מ"כיוונון עדין" לגבי היחס בין הכוח החשמלי לכוח המגנטי (במקום לחלש). יש לעצמה שלהם יחס מסוים - למה? בפיזיקה הניוטונית אפשר לדמיין יקומים אחרים, שבהם יהיה יחס כוחות חשמלי\מגנטי שונה. מדוע נבחר דווקא יחס הכוחות שיש להם בפועל? ובכן, מאז איינשטיין אנחנו יודעים את התשובה - הכוח החשמלי והכוח המגנטי הם היינו הך. "כוח המגנטי" זה פשוט איך שנראה כוח חשמלי לצופה שנע כלפי המקור שלו. אנחנו בבורותנו אולי חשבנו שאפשר לשחק עם הערך לשל יחסי הכוחות כרצוננו, אבל למעשה אין כאן שום משחק - היחס ביניהם יודע מראש, הוא נקבע באופן הכרחי.


הרעיון שקיים בכלל תחום משחק לקבועים נטול לפיכך בספק.


דוגמה למקור אקראי לערכים של קבועים הוא איחוד הכוחות החשמלי-חלש. אנחנו יודעי היום שבאנרגיות גבוהות מאוד, ששררו בתחילת היקום, היו הכוח החלש והחשמלי מאוחדים ביחד למעין כוח אחד מעורבב. כאשר התקרר היקום וירדה הטמפרטורה, הכוח המאוחד הזה התפרק ו"קפא" ביחס כוחות מסוים, באופן דומה לכך שפתית שלג קופא בכיוון מסוים ולא אחר. זהו תהליך אקראי, כלומר אין שום סיבה שיחס הכוחות נקבע דווקא בערך הזה.


התשובה ש"אין סיבה, זה אקראי" כמובן לא מספקת את הדתיים. אבל אני לא אבזבז אלקטרונים על סיפוק הצורך הילדותי שלהם בסיבות. למיטב הבנתנו הערך של קבועים מסוימים נקבע אקראית, כלומר אין שום סיבה בכלל לזה שיש לו ערך כזה או אחר - ומי שזה לא מוצא חן בעיניו, שילך להתלונן בפני המציאות.


זוהי עדיין הסתברות כסבירות, אבל זוהי סבירות שלפחות מבוססת על חוקי הטבע המבוססים-היטב. מתוך חוקי הטבע הבסיסיים אנחנו יכולים להעריך מהי ההסתברות שהכוחות יקפאו דווקא ביחסי עוצמת כוחות כאלו, בדיוק כפי שאנחנו יכולים להעריך היטב מהי הסבירות לגשם בעזרת המטאורולוגיה. אבל אין בתחזיות שכאלו הרבה טעם בדיעבד - בעולם האמתי, הגשם כן או לא ירד בסופו של דבר, והערך כן או לא קפא בערך זה בסופו של דבר.


בקיצור, המשחקים של הערכת ההסתברות הם רק משחק בבורות. אנחנו לא יודעים מהו התחום שהערכים של הקבועים יכולים לנוע בו, או מהי הסבירות לכל ערך בו. אנחנו אפילו לא יודעים שיש בכלל תחום שהם יכולים לנוע בו. חישובי הסבירויות הם חסרי משמעות. הטיעון מכוונון עדין מנסה להסיק מסקנות על מבנה היקום מתוך הדמיון, שכן המשתמשים בו מקריצים תחומים אפשריים והתפלגות של "סבירות" הערכים בתוכם מתוך דמיונם הקודח.


יש לשים לב שהכוונון העדין עדיין קיים. גם אם נגלה סיבה עמוקה לכך שהקבוע הקוסמולוגי הוא בהכרח בערך שיש לו [וכנראה שדי גילינו], או אם נגלה שהוא נקבע אקראית - עדיין יהיה נכון שאם נריץ את המשוואות עם ערך אחר במקצת נקבל חוסר התאמה לחיים. השאלה למה המשוואות רגישות בצורה כזו עודנה עומדת.


מה זה אומר שיש תחום? רב-יקום


המובן השני של הסתברות הוא כאמור הסתברות כשכיחות. במובן זה להגיד ש"יש סבירות של 80% שמחר לא יירד גשם" זה להגיד שב-80% מהימים בתנאים מטאורולוגיים מקומיים דומים בעבר לא ירד גשם למחרת. קיום של שכיחות כמובן מהווה מקור לגיבוש הערכות סובייקטיביות בעלות משמעות.


אבל אם יש משמעות אובייקטיבית שכזו להסתברויות, הרי שהשאלה למה נבחרו הערכים שנבחרו כבר נענתה - הם לא נבחרו כלל. יש את כל המגוון האפשרי של הערכים, ואנחנו כמובן שוהים באותו חלק של המציאות שבה יש את הערכים שתחתיהם נוצרים חיים.


יש לנו סיבות טובות להאמין שזהו אכן המצב. התאוריות המתקדמות ביותר - ולכן גם המוטלות בספק עדיין! - שלנו בקוסמולוגיה הן מסוג זה. בנקודה זו קופצים בד"כ הדתיים ואומרים שזה רק מעביר את הדיון ל"מי קבע את החוקים של הרב-יקום?". אבל זוהי לא שאלה של כוונון עדין. די לנו בטיעון אחד בכל פעם. השאלה מדוע קיימים חוקי טבע בכלל זוהי שאלה נפרדת. אנחנו מנסים להתמקד פה בשאלה מדוע הקבועים הם בערכים שלהם, ערכים המאפשרים חיים; ועל כך עונה הרב-יקום (כנראה).


כוונון לא טוב - יש ערכים טובים יותר לחיים


האם אכן מכוונים הקבועים דווקא כך שייצרו אותנו? אז להרגיע. קודם כל, כל החישובים מבוססים על "חיים", ולא "חיים אינטיליגנטיים" או משהו כזה. לא ברור אם יש דרישות נוספות לחיים אינטילגנטיים, אבל כרגע ניתן לטעון באותה המידה - ואולי אף יותר מזה - שהיקום נועד ליצור חיידקים. אנחנו כאן רק כתוצאת לוואי מצערת של הרצון האלוהי ליצור חיידקים.


למעשה, גם את זה לא ניתן לטעון, שכן יש חוקי טבע שיקיימו יותר חיים. זה ברור מכך שאם רק תיצור משטח אינסופי של קרקע פורייה, מקורות אור מעליה, וכן הלאה, תאפשר יותר חיים - זה לא יכול להיות במסגרת החוקים הפיזיקליים המוכרים לנו, אבל אין סיבה שזה לא יהיה אפשרי "בעקרון"...


אבל אפילו אם נגביל את עצמנו ל"כוונון" של הקבועים בחוקי הטבע הידועים, יש כנראה אפשרויות לכוונון טוב יותר. למשל, ניקח את אותו הקבוע הקוסמולוגי. במציאות יש לו ערך חיובי במקצת. אבל הערך שימקסם את החיים יהיה (כנראה) דווקא ערך שלילי במקצת.


אז למה כן מכווננים הקבועים בטבע? לא ברור. לי סמולין טוען שהם מכווננים ליצירת חורים שחורים. אולי. לא יודע.


האם יש בכלל כוונון עדין? לא ברור.

כוונון עדין? אין דבר כזה.

כל החישובים של "האם החיים אפשריים" מבוססים על בדיקת החיים כפי שהם יודעים לנו - על תהליכי יצירת החומרים המורכבים שידועים לנו, על יצירת כוכבים כפי שידועה לנו, וכן הלאה. אנחנו לא באמת יכולים להריץ את המשוואות היסודיות החלופיות ולראות אם נוצרים חיים כלשהם איפשהו ביקום החלופי. זו בעיה שגדולה עלינו, בהרבה. לכן, אנחנו לא באמת יכולים להגיד ששללנו את היווצרותם של חיים ביקומים חליפיים. אנחנו שללנו רק את היווצרותם בדרכים ובאופנים הידועים לנו.


יחד עם זאת, יש מקרים שבהם די ברור שלא נוצר ולא ייווצר שום דבר מורכב ביקום החלופי. הבעיה היא לפיכך רק בחלק מהיקומים החלופיים.


עוד בעיה היא ששינוי של כמה קבועים ביחד קשה הרבה יותר להערכה מאשר שינוי של קבוע אחד. שינוי של קבוע אחד יכול "להתקזז" על ידי שינוי של קבוע אחר. למעשה, יש חישובים שמתיימרים להראות שחלק ניכר ממרחב האפשרויות יכול להחיל חיים (מהסוג המוכר לנו). אבל חישובים אלו נתונים בספק. אני נוטה לא להאמין להם - ה"חיים כפי שאנחנו מכירים אותם" זה תופעה מורכבת, שיש הרבה דרכים להרוס אותה, ולכן נראה לי שהיא לא תתקיים מסיבה זו או אחרת בכמעט כל יקום חלופי.


אני לא אסטרופיזיקאי, אבל התשובה שלי לשאלה היא "כנראה שכן, אבל לא לחלוטין ברור".


במקום סיכום

אלוהים הזורק-ברקים. כי אלוהים-המתכנן לא פחות מגוחך.

האמונה שישות תבונית יצרה את חוקי הקיום היא פשוט ילדותית. היא יהירה ברמה מדהימה, באשר היא משליכה את הדמות התבונית העלובה שלנו על הקיום כולו, על כל הודו וזרותו מרוממת הרוח. היא מנוגדת לכל מה שאנחנו יודעים על תבונה וסיבתיות. היא מתחמקת מהאמת הפשוטה שישות זו, אחלו הייתה קיימת, הייתה גם היא חלק מהמציאות. היא פשוט לא אלטרנטיבה. היקום לא נוצר על ידי קוסם בלתי נראה בדיוק כפי שהוא לא נוצר על ידי מפלצת הספגטי המעופפת - אנחנו יודעים יותר מידי על יצירה תבונית מחד ועל ספגטי מאידך מכדי שאלו יהיו אפשרויות רציניות. [כמובן שביגוד לכך, דבקות בפלפ-אל היא אמונה רציונלית לחלוטין!]


השאלה למה קבועי הטבע הם מה שהם ולמה חוקי הטבע הם מה שהם עודנה עומדת. אולי נמצא לה, בבוא הזמן, תשובות. אלו לא יהיו התשובות הדתיות הילדותיות, והן לא יימצאו על ידי פילוסופים או כוהנים. אלו יהיו תשובות שמן הסתם יהיו רק יותר מסתוריות ומוזרות ויראו לנו שהעולם עוד יותר מוזר ממה שדמיינו. והן יימצאו על ידי המדע.


* האמת שזה כנראה לא נכון, מסיבות אזוטריות, אבל בואו נגיד שכן.


[רשומה זו נכתבה בעקבות רשומה דומה של רועי צזנה, שמסבירה הרבה יותר טוב ממני על הסתברויות ושות'; מומלץ]

הטעויות של אורבך: משמעות החיים

כפי שהוסבר במבוא, אני דן במאמר של דורון אורבך, “האמת היהודית מול תגליות המדע המודרני". אורבך מסיים את מאמרו בביקורת על ערך וגבולות המדע. הוא מצביע על כך שהמדע רק מתאר את הטבע, ולכן לא יכול להסביר למה הוא פועל כפי שהוא פועל.

המדע המודרני לא יכול לספק שום הסבר לשאלות המהותיות, למה פועלים חוקי הטבע וכוחותיו. הוא רק מתאר אותם, מכניס אותם לתבניות מתמטיות המאפשרות לנצל אותם לרווחת האדם בצורה מדויקת ומתוכננת היטב.

ברמה הפשטנית והראשונית, זה נכון. אבל, דווקא תגליות המדע המודרני מעלות אותנו לרמה גבוהה יותר, בכך שהן מבהירות לנו מה זה "למה".

במדע העתיק, ואפילו הניוטוני, סיבתיות הייתה משהו קסום – אפון התפתח לשעועית כי הוא "רצה" בכך, משל היה יצור תבוני עם תכלית. כוכבים משכו אחד את השני על ידי "כוח" משיכה מסתורי באופן מיידי ומעבר למיליוני קילומטרים של חלל ריק, כאילו היה להם איזה תכונה עלומה של "בעל כוח משיכה". וכן הלאה.

אבל תמונה זו השתנתה בעקבות הבנתנו הגדלה של הזמן והמרחב. אנו מבינים היום שסיבתיות איננה כוח קסום, אלא היא סיכום של תבניות מסוימות במציאות. אין סיבתיות "באמת". מה שקיים זה המציאות. העבר, ההווה, והעתיד קיימים באותה מידה. למעשה, מה שקיים זה כל החלל-זמן הארבע ממדי; עצם החלוקה ל"עבר", “הווה", ו"עתיד" זו חלוקה שרירותית שאנו בוחרים לעשות במציאות. אנו גם מבחינים בתבניות מסוימות בכיווניות מסוימת לאורך חלוקה דמיונית זו, וקוראים להן "סיבה ותוצאה", אבל גם זו הבחנה שרירותית שלנו.

כוח סיבתי הוא סיכום של סדר הקיים במציאות. אנו יכולים לומר שהשמש מושכת את כדור הארץ מכיוון שיש סדירויות מתאימות במציאות – בכל מקום שבו יש מסה גדולה (כגון השמש) מתעקם המרחב, כך שעצם קטן יותר (כגון כדור הארץ) ינוע סביב המסה הגדולה. זו סדירות במציאות, לא איזה "כוח" קסום של השמש. אנחנו יכולים לסכם את הסדירות הזו על ידי כך שנאמר שהשמש "גורמת" לכדור הארץ לנוע סביבה, אבל זה לא באמת נכון. השמש לא גורמת לכלום בשל איזו תכונה בסיסית שלה, אלא הסדירות שבטבע היא כזו שכדור הארץ מסתובב סביב השמש. אין שום דבר מעבר למציאות. והמציאות היא שכדור הארץ סובב את השמש. שום כוח, ושום בטיח.

תובנה זו משמעה שלא יכול להיות משהו שייקבע את חוקי הטבע היסודיים, את הפיזיקה הבסיסית של היקום. סיבתיות קיימת בתוך המציאות, לא מחוצה לה. לכן לא יכולה להיות בכלל תשובה לשאלה של אורבך, “למה פועלים כוחות הטבע וכוחותיו". כל "כוח" לקבוע משהו אינו אלא מימוש של סדר, של תבנית, וחוקי הטבע הבסיסיים הם בדיוק התיאורים של הסדר הבסיסי.

זוהי אינה תפיסה חדשה. היא נרמזה כבר על ידי דיוויד יום, פותחה על ידי עמנואל קאנט. היא נאמרה מפורשות עוד הרבה לפני כן, על ידי פרמנידס. זוהי אינה תגלית של המדע המודרני, כמו שהיא תגלית פילוסופית שהמדע המודרני מצביע עליה ומבהיר אותה.

תשובה זו כמובן אינה תשובה חיובית, אלא תשובה שלילית. היא מבהירה לנו למה לא יכולות להיות סיבות חיצוניות לסדר בטבע, ומדוע שאלות מסוימות (כגון מדוע הטבע קיים בכלל) הן חסרות מובן. האם זה אומר שאי אפשר כלל לספק שום הבנה מדוע חוקי הטבע והמבנה הכללי של המציאות הם מה שהם? או במילים אחרות – האם כל סדר שהוא סביר? לא בהכרח. ייתכן שניתן עדיין לספק תובנות במסגרת המגבלות שהפילוסופיה חושפת. יש הגורסים, למשל, שמכך שהטבע לא יכול להיות מוגבל מבחוץ נובע שהוא צריך לכלול את כל האפשרויות, שהרי אין דבר שיגביל את קיומה של אפשרות מסוימת. אני חושד שיש כאן בלבול מושגי – זה שאין משהו מגביל מבחוץ, לא אומר שכל אפשרות צריכה להתקיים פעם אחת. אך יש להודות שככול שאנו לומדים יותר על היקום, כך נראה יותר ויותר שהוא אכן פשוט מכיל את כל האפשרויות. מנגד, אנו בהחלט יכולים לומר שמבנים מסוימים של סדר (כגון – חוסר חשיבות קוסמי לאנושות או לתבונה) נראים "הגיוניים" לאור התובנה השלילית שבידנו, ואילו אחרים (כגון – יצירת היקום על ידי קוסם חסר גוף) נראים מגוחכים. אבל זהו אינו טיעון לוגי מוצרן היטב, אלא הבנה עמומה יותר.

נראה לי ששאלה פילוסופית זו עדיין אינה פתורה בימנו. לא ברור לנו ממש מה הדברים החיוביים שניתן לומר על המבנה והסדר הכלליים של המציאות. אני חושד שלא ניתן בכלל לומר משהו מתוך התבונה הטהורה (פילוסופיה), וניתן רק לשער על בסיס הניסיון. ההנחה שיש תשובה בכלל, שהיקום חייב לנו תשובה, אינה אלא יוהרה אינטלקטואלית – היקום לא חייב לנו שום דבר. המציאות פשוט קיימת כפי שהיא. התבונה שלנו מאפשרת לנו לנחש ולאשש את הסדר שבחלק שבו אנו נמצאים, ולפסול אפשרויות מסוימות כמגוחכות, אבל לא יותר מכך. היא לא מאפשרת לנו להוכיח מה שנמצא מעבר לניסיון, וכמובן שאינה קובעת את המבנה הכללי של המציאות.

לאור התובנה השלילית על מהות הסיבתיות, נראית האלטרנטיבה הדתית ילדותית ומגוחכת.

לתפיסת העולם המיקרית, אבולוציונית יש אלטרנטיבה הרבה יותר טובה והגיונית שאותה מציגה היהדות. היהדות מבשרת לנו דרך ספר הספרים, הוא התנ"ך, שיש בורא לעולם. הבורא שהוא כח עליון ובלתי מוגבל ביכולת, בזמן ובמרחב, ברא עולם תכליתי שבו האדם הוא נזר הבריאה.

הרעיון שקיימת ישות בעלת יכולת לא מוגבלת מתעלם, כאמור לעיל, מאופי הסיבתיות. הסיבתיות בעלת משמעות רק כסיכום של הסדר שבמציאות, ולכן אין משמעות לכך שיש "יכולת בלתי מוגבלת" לדבר כלשהו. יכולתיו נקבעות מתוך הסדירויות שהוא פועל כחלק מהן. היכולת אינה אלא פן אחר של ההגבלה (הסדירויות), ונובעת ממנה.

באותו אופן, כל ישות בעלת יכולת (כגון כוונה וכוח יצירה) פועלת בהכרח בזמן ובמרחב ולכן היא חלק ממנו. אין משמעות לדבר על ישויות שאינן מוגבלות בזמן ובמרחב.

ובאותו אופן, לא יכולה להיות ישות שבראה את העולם, שעומדת מעל הטבע ויצרה את חוקי הטבע. כל מושג הסיבתיות נמצא בתוך הטבע, בתוך הסדירויות, ואין משמעות לדיבורים על סיבתיות שלא במסגרת זו. זהו דיבור ריק, דיבור על "כוח" קסום שמחביא את הריקנות שמאחורי המושג והמחשבות של המשתמשים בו.

הבורא ... ברא עולם תכליתי שבו האדם הוא נזר הבריאה. ...מותר האדם מן הבהמה (וגם מן המלאכים) והיותו נברא בצלם אלוקים, מתבטא בחופש בחירה ויכולת חשיבה, תקשורת ויצירה.

יש יוהרה העצומה ברעיון שהאדם הוא "נזר הבריאה" ותכליתה. כל הידוע לנו מצביע על כך שהעולם הוא הפוך – האדם אינו אלא פרט חסר חשיבות בתמונה הקוסמית, והיקום ממש, אבל ממש, לא נסוב סביבו. אבל טענתו של אורבך אינה רק יהירה אלא גם מגוחכת, בשל הוספת הרעיון של חופש הבחירה.

שוב, ההבנה של הסיבתיות מראה שלא יכול להיות "חופש בחירה" קסום. יכול, בהחלט, להיות תהליך סיבתי של מחשבה, תקשורת, והחלטה – כגון במחשבים, חיות, או בני אדם. תהליך זה גם יכול, בהחלט, ליצור פירות שנבחר לקרוא להם “יצירתיים”. אבל מעצם העובדה שמדובר פה ביכולת, מדובר בהכרח גם בפעולה בהתאם לסיבתיות הנוקשה של הטבע, לחוקי הטבע שהם הסדרים שבמסגרתם מוגדרות יכולות וסיבתיות.

רעיון חופש הבחירה, כפי שאורבך משתמש בו, אינו אפשרי. הוא אינו אלא להטוטנות אינטלקטואלית, שבה אורבך לוחש "קסם!!” ומנפנף בידיו, ואנחנו אמורים להתעלם מהפרטים של איך נעשית בחירה. בחירה לעולם נעשית בפועל, בתהליך סיבתי, על ידי מימוש פיזיקלי מאוד של אלגוריתם הבוחר בחירה זו או אחרת (אם במוח האדם, ואם במחשב או מדיום אחר). לא יכולה להיות "בחירה חופשית" כפי שלא יכול להיות "משחק שח חופשי"; בשני המקרים, למושג (בחירה, או משחק שח) יש משמעות רק במסגרת מימוש במציאות של תהליך, והוא חסר משמעות ללא הסדירויות הפיזיקליות היסודיות שהוא נשען עליהן מחד (חוקי הפיזיקה והסיבתיות העולה מהן) והמבנים החוקיים שהוא מקיים ברמה הגבוהה יותר של התיאור (אלגוריתמים וחוקי שחמט) מאידך.

ראוי לציין, לאור הדיבורים על "נזר הבריאה", שאין סיבה להאמין שהאדם הוא שיא יכולת החשיבה, התקשורת, והיצירה. ניתן לקוות בהחלט שבעתיד ניצור ישויות מוצלחות יותר מאיתנו, ואין סיבה שלא להאמין שכאלו כבר קיימות בחלקים אחרים ביקום.

את התשובה לשאלות המהותיות של הקיום מספקת היהדות, המביאה לתודעה האנושית את ההכרות עם מי שעומד מאחורי כל חידות הקיום: בורא עולם, אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב שכרת עם עם ישראל ברית במעמד הר סיני לפני כ3320 שנים, בנוכחות מליוני בני אדם.

כאמור, שוב תשובתו של אורבך מגוחכת – הסיבתיות היא במסגרת הסדר הבסיסי, ולכן לא יכולה להיות ישות שתיצור את הסדר הזה אלא רק ישות שמתפקדת במסגרתו. אולם לשונו של אורבך עוד יותר מגוחכת, שכן ברור שלא יכולה להתקיים ישות שתעמוד "מאחורי כל חידות הקיום", שכן היא תצטרך להיות קיימת בעצמה, ולכן חלק מהקיום.

הגיחוך והיוהרה רק עולים כאשר משווה אורבך את התשובות לשאלות העמוקות באמת שהוא מעלה למיתולוגיה היהודית העלובה וצרת האופקים – כאילו שאלוהים, אילו היה קיים, היה אכן יורד כדי לדבר עם כמה רועי-עיזים ועבדים בורחים. כאילו אל שיצר אינספור גלקסיות בכלל היה סופר אותם. כאילו שאילו היה בו טוב לב מספיק כדי להתחשב בהם ולהתגלות אליהם, לא היה עושה זאת לבניהם ולכל האנשים כולם. כאילו שאל טוב שכזה היה שותל ראיות כנגד ספר הקודש שנתן להם. כאילו שבכלל היה צריך להכתיב להם ספר קודש. כאילו שבורא עולם היה בכלל דמות אנושית ועלובה כל כך. כאילו שההסבר הסופי הוא אנושי עד כדי כך שיכלול פעולה ורצון. זוהי באמת הדת היהודית במלוא מערומיה ועליבותה.

לסיכום,

...המדע המודרני משאיר אותנו בעמדת התפעלות בלבד ולא יותר מזה אין הוא נותן בידינו תשובה לחידת קיומינו כיצורים חיים וחושבים.

במידה רבה, לראשונה המדע המודרני דווקא כן מספק לנו הבנה לחידת קיומנו כיצורים חיים וחושבים. אנו מבינים עתה שחשיבה היא עיבוד מידע ושחיים ויצורים חיים המעבדים מידע ייווצרו אקראית בחלקים מסוימים ביקום העצום הזה שלנו. בשילוב עם התובנות הפילוסופיות על מהות הסיבתיות, אנו מבינים גם שזוהי תופעה אקראית, לא מתוכננת, ובחשבון אחרון חסרת סיבה. זה מתיישב היטב גם עם הגיחוך שבעצם המחשבה על אל אנושי כל-כך, אך מגיע הרבה מעבר לכך, אל סתירה מוחלטת של הרעיון האווילי-על-פניו שאנחנו והמציאות שלנו זה יצירת אומנות של איזה אומן קוסמי מתוסכל.

זו אינה התשובה שאורבך מייחל לה, ולכן הוא דוחה אותה. נוח לו לחשוב שלכל דבר יש משמעות, שיש תפקיד לכל אדם ביקום. זוהי המחשבה הדתית, מיתוס קדמון שמשותף אולי לכל החברות בעולם מלבד החברה המערבית המודרנית. אנחנו יודעים יותר טוב. אין תכלית. לא יכולה בכלל להיות תכלית. ודווקא לכן, עלינו לקבוע את התכלית בעצמנו. הידע שאין משמעות קוסמית עוזר לנו להתנהג כמו אנשים בוגרים, ולקחת אחריות על חיינו - לקבוע בעצמנו את המשמעות של חיינו, את התפקיד שאנחנו בוחרים לחיינו בתמונה הקוסמית.

הנאורות היא יציאתו של אדם מאי הבגרות שהוא הטיל על עצמו. אי בגרות היא חוסר היכולת להשתמש בהבנתך ללא הנחייתו של אחר. האדם מטיל על עצמו את אי-הבגרות כאשר היא נובעת לא מחוסר בהבנה, אלא מחוסר בנחישות ואומץ להשתמש בה ללא הנחיה מאחר. “העז לדעת!” אזור אומץ להשתמש בהבנתך! זוהי סיסמת הנאורות. - עמנואל קאנט

זה יהיה תפקיד צנוע קוסמית, בוודאי, שכן בסופו של דבר ההשפעה שלנו על היקום זניחה. אבל בחיינו האישיים, זהו התפקיד המרכזי.

המאמר של אורבך אמור לעסוק בתורה לאור תגליות המדע המודרני. ניתן לראות שתגליות המדע המודרני לא רק סותרות את התורה, אלא גם מספקות הבהרות-בדיעבד לתגליות פילוסופיות עתיקות, המספקות תשובות מבוססות, עמוקות, ומשמעותיות יותר לשאלות הגדולות. התשובות-בכאילו הלא-מבוססות שהדת היהודית מספקת הן אוויליות, והיינו דוחים אותן ככאלו בכל מקרה, אבל טוב שיש את המדע המודרני והפילוסופיה העתיקה כדי לספק תשובות טובות יותר.

הטעויות של אורבך: טיעון הנבואה ההיסטורית

כפי שהוסבר במבוא, אני דן במאמר של דורון אורבך, “האמת היהודית מול תגליות המדע המודרני". אך חלק עיקרי במאמר מוקדש לא ל(חוסר) ההתאמה בין הטענות היהודיות לתגליות המדע המודרני, אלא לניסיון להראות שבתנ"ך יש נבואה (ולכן, מקורו חייב להיות אלוהי). למרות שיש הרבה "נביאים" בתנ"ך, האמת היא שהם לא ממש מתנבאים. לא פלא שאורבך בוחר לכן להתמקד דווקא ב"נבואה" אחרת. הוא מנסה להראות שהתנ"ך מנבא את גלות בית שני, ועושה זאת בעיקר על ידי הסתמכות על ספר דברים (פרקים כח-לב).


אורבך עומד בצדק על כך שספר דברים נכתב, והיה ידוע ומפורסם אף מעבר ליהדות גופא, הרבה לפני גלות בית שני (שהתרחשה בערך מ- 70 לספירה). למרות זאת, טוען אורבך, הוא מכיל תיאורים מפורטים של הגלות. עד כמה זה נכון? האם הטקסט באמת חוזה את העתיד?

הסברה האקדמאית היא שספר דברים נכתב בשלבים. החלק הקדום שבו נכתב על ידי Dtr1 עוד בתקופת בית ראשון, כנראה בזמן מלכות יאשיהו (במאה ה-7 לפנה”ס). טקסט זה שונה ועודכן במאה ה-6 לפנה"ס על ידי Dtr2 (כנראה ירמיהו), בתקופת גלות בבל (לרשימת הפסוקים החדשים, ראה כאן). אם כך הטקסט יכול לכלול מידע על גלות בבל (וישראל, וכן הלאה אסונות שנפלו על העם), אבל לא על גלות רומא.


חלק ניכר מהטקסט למעשה לא מכיל שום דבר שאפשר לדבר עליו כנבואה כלל, או נבואה על גלות זו או אחרת בפרט. מה, למשל, הנבואה ב

כי שם יהוה אקרא הבו גדל לאלהינו הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא (דברים לב, ג-ד)

ומה הקשר לגלות (בבל או רומא) ב

והיה אם שמוע תשמע בקול יהוה אלהיך לשמר לעשות את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום ונתנך יהוה אלהיך עליון על כל גויי הארץ (דברים כח, א)

או

והיה אם לא תשמע בקול יהוה אלהיך לשמר לעשות את כל מצותיו וחקתיו אשר אנכי מצוך היום ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך. ארור אתה בעיר וארור אתה בשדה. ארור טנאך ומשארתך. ארור פרי בטנך ופרי אדמתך שגר אלפיך ועשתרות צאנך. ארור אתה בבאך וארור אתה בצאתך (דברים כח, טו-יט)

יופי של ספרות, אבל לא ממש נבואה ברורה וממש לא נבואה על גלות דווקא.

זה המקום לציין שכל ה"נבואות על הגלות" שאורבך מדבר עליהן הן במסגרת מה שאלוהים מאיים שהוא יעשה לעם ישראל אם לא יקיימו את פקודותיו. זהו ללא ספק אחד הקטעים המחליאים ביותר בטקסט המקראי, המציג את האל כתאב שררה, קנאי, אכזר, צמא דם, וחסר רחמים; אל מאפיונר המנסה לכפות את רצונו באיומים ולרכוש ציות בשוחד; אל המאיים על בני ישראל בקללות שרק מוח חולני יכול להמציא, בשל מעשה - אי קיום הסכם שאבותיהם חתמו עליו בשמם - שרק מוח חולני יכול בכלל לעלות בדעתו שהוא אינו ראוי. לקרוא לדמון הנורא הזה "צדיק וישר" זו יריקה בכל מה שטוב ומוסרי בבני אדם. התואר המתאים לו הוא "רשע".

אבל נחזור לענייננו. עד כמה הטקסט מנבא את גלות רומא, ולא את גלות בבל?

חלק מהטקסט "מנבא" נבואות שלא התקיימו באף אחת מהגלויות. כך למשל,

זרע רב תוציא השדה ומעט תאסף כי יחסלנו הארבה (דברים כח, לח)

לא הייתה מגפת ארבה בזמן המרד הגדול, וגם אין לנו מידע על מגפה שכזו לפני גלות בבל וקיום מגפה שכזו אינו מתאים למהלכי המלכים בתקופה.

יתן יהוה את מטר ארצך אבק ועפר מן השמים ירד עליך עד השמדך (דברים כח, כד)

פשוט לא היו מאורעות כאלו.


חלק מהטקסט מכיל "נבואות" המתאימות רק לגלות בבל, ולא לגלות רומא. כך למשל,

יולך יהוה אתך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבתיך ועבדת שם אלהים אחרים עץ ואבן (דברים כח, לו)

בגלות בבל גלה המלך צדקיהו, במרד הגדול לא הקימו היהודים על עצמם שום מלך אלא מרדו בנציב הרומאי, וממילא שום מלך לא גורש.

והשיבך יהוה מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תסיף עוד לראתה והתמכרתם שם לאיביך לעבדים ולשפחות ואין קנה (דברים כח, טח)

גלות בבל הובילה לפזורה ניכרת במצרים (ראה, למשל, מלכים ב כה כד). בזמן גלות רומא הייתה כבר קהילה יהודית גדולה במצרים, מה שלא מתאים ל"לא תוסיף עוד לראותה", ולא ידוע על בריחת פליטים גדולה במיוחד לשם – בריחה מסוימת הגיונית, אך השבויים נלקחו לרומא, והשאר הושארו בישראל (בעיקר בגליל).

גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמח ולא יעלה בה כל עשב כמהפכת סדם ועמרה אדמה וצביים [וצבוים] אשר הפך יהוה באפו ובחמתו (כט, כב)

גלות בבל הייתה אכזרית ומלאה, וזו הייתה הפעם היחידה שבה כל הארץ (חבל יהודה) התרוקן אכן מיושביו כמעט כליל, והארץ עמדה "שוממה" ויהודים אין בה (כמעט). בגלות רומא אכן היה טיהור אתני באזור ירושלים, אבל "כל הארץ" כבר כלל בפירוש את הגליל שנותרו בו הרבה יהודים ואף התפתחה שם ראשית הרבנות. כמובן שיש כאן בכל אופן הגזמה ספרותית – מעולם לא הייתה תקופה שהארץ מלאה בגפרית ומלח ולא צמחו שום צמחים.

כך שבהחלט נראה שמדובר בטקסט על גלות בבל, לא על גלות רומא.

מנגד, טוען אורבך שאותן הנבואות עצמן מתאימות לגלות רומא, לא לגלות בבל. נעבור על טענותיו אחת אחת.

בקטעים הללו מתואר תהליך מודרג של החלשת מעמדו של עם ישראל בארצו, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה בטחונית, עד כדי מלחמה, מצור, רעב כבד מנשוא וגלות

לא ממש מתואר תהליך כזה, אבל בכל אופן תהליך שכזה אפיין במידת מה את גלות בבל אך פחות את גלות רומא. גלות בבל התרחשה בשלבים. בהתחלה החליט מלך דביל (יהויקים) למרוד באימפריה הבבלית האדירה (כנגד עצת הנביא ירמיהו, יש לציין). כתמורה הגיע כיבוש ועמו כמובן הידרדרות, וכן הגליה של המנהיגים. אז המשיך מצעד האיוולת כאשר צדקיהו, המלך הממונה ואחיו של יהויקים, מרד שוב בבבל. הפעם הכיבוש היה אכזרי הרבה יותר, הרבה הוגלו, המקדש הושמד, ושושלת המלוכה חוסלה ובמקומה מונה נציב. האיוולת רק החמירה כשיהוויסטים קנאים רצחו את הנציב כדי להמליך במקומו מלך משושלת בית דוד; למרבה המזל לעם עצמו היה שכל, והם פשוט לקחו את הרגליים וברחו למצריים לפני שבבל תבוא ותטבח את כולם. כך שבהחלט הייתה כאן מסכת של החלשות מעמד העם בארצו עדי כדי הגלות.

לעומת זאת, המרד הגדול התרחש בתקופה של שגשוג כלכלי ושלום תחת רומא, ודווקא הוביל בשלביו המוקדמים להתעצמות ביטחונית והצלחה (עד כדי הבסת לגיון רומאי). לא היה כאן תהליך ארוך של החלשות כמו בממלכת ישראל הקדומה, ולא החלשות הדרגתית במהלך המרד (עד לדיכויו) כמו בתקופת גלות בבל. לאחר המרד הגדול היו עוד מרידות אך לא הגליות, ובסופו של דבר המצב נרגע והתקיים שלום ושגשוג כלכלי שנמשך מאות שנים. כך שגם בהסתכלות מעט יותר רחבה על "גלות רומא", היא לא הובילה להיחלשות כלכלית או ביטחונית (אם כי כן מדינית, והיא בהחלט הייתה מלווה בסבל וגלות).

מתוארת גלות שבה עם ישראל נפוץ לכל עבר על פני כל כדור הארץ. … בגלות בבל, יהודה גלתה כולה למקום אחד

אכן, יש תיאורים כאלו. אך כפי שהתנ"ך עצמו מספר על גלות בבל, גם בה גלה העם למספר מקומות ולא למקום אחד. הגלויות העיקריות היו לבבל ולמצרים, אבל פליטים יהודים נפוצו לכל עבר. נראה שאורבך חושב שגלות בבל הייתה כולה לבבל, אבל זה לא מה שכתוב בתנ"ך.

וקבצתי אתכם מכל הגוים ומכל המקומות אשר הדחתי אתכם שם נאם יהוה והשבתי אתכם אל המקום אשר הגליתי אתכם משם (ירמיהו כט יד)

ויקח יוחנן בן קרח וכל שרי החילים את כל שארית יהודה אשר שבו מכל הגוים אשר נדחו שם לגור בארץ יהודה (ירמיהו מג, ה)

הגלות המתוארת בתורה, כוללת מצבים בלתי נסבלים של רדיפות, פחד, רעב ועינויים שונים ומשונים.

רוב תיאורי העינויים מוקדשים לתיאור הסבל שיוביל את העם לגלות. אבל כן, יש גם עינויים בגלות. ירמיהו, שכתב את הדברים, לא רצה בגלות. הוא רצה שכולם יחזרו בתשובה ויחזרו לארץ. הוא מראש התנגד לגלות למצרים ואמר שיש להישאר ביהודה. לכן הוא כותב על הדברים הנוראיים שיקרו בגלות, כדי לשכנע את העם לחזור ממנה. דבריו גם, מן הסתם, שיקפו לא במעט את המציאות הקשה – כפי שיודע כל אחד בארץ, פליטים בד"כ במצב רע כלכלית, והיעדר הסיוע הבינלאומי המודרני וקיום מוסדות חברתיים כגון עבדות בוודאי לא תרמו למצב היהודים בפזורה. בקיצור – אין שום סיבה להאמין שתיאורים אלו ייחודיים לגלות רומא.

התורה מתארת גם מצב שבו בני ישראל ימכרו לעבדים בצורה המונית וללא כל ערך. ...מכירת עבדים המונית במצרים

אם כבר דיברנו על עבדים... שוב, עבדים היו גם במצרים ושאר הפזורה, ויש להניח שלא מעט יהודים רצו למכור את עצמם לעבדות (זה בהחלט עדיף על למות ברעב!). לא ניתן לשייך את התיאורים לגלות רומא בפרט. מכירת עבדים המונית במצרים מתאימה יותר, כאמור, דווקא לגלות בבל.

במקביל, התורה מתארת את מצב ארץ ישראל. ארץ ישראל נשארת שוממה בזמן הגלות ובעצם גולה יחד עם עם ישראל. אף עם אחר לא מצליח באמת להיאחז בה לאחר שעם ישראל עוזב אותה ויוצא לגלות. ...ארץ ישראל שוממה והופכת להיות סמל של חורבן. בהקשר הזה מענין לקרוא תאורים של ארץ ישראל מלפני 100 שנה ויותר. ארץ שוממה, רדופת מלריה, מלאה ביצות, ארץ אוכלת יושביה.

ארץ ישראל נותרה שוממה, כאמור, בעצם רק לתקופה קצרה בזמן גלות בבל. בזמן גלות רומא נותרו יהודים (ורומאים) רבים בארץ ישראל. שאר הטענות הן פשוט מחליאות בצרות האופקים שלהן. האוכלוסייה בארץ ידעה עליות ומורדות. היא הגיעה לשיא של מליונים בתקופה הביזנטית, שלא יושג שוב עד המאה ה-20. הארץ לא נשארה שוממה וללא תושבים, אלא ישבו בה לאורך כל השנים עמים שונים (כולל יהודים) וקבוצות שונות. ה"עם" הערבי, בפרט, הצליח להיאחז בה די יפה, למרות כיבושים צלבניים ובריטים ומה-לא, עד שקמה מדינת ישראל – וגם מאז הוא נאחז בה, בציפורניו, לא רע כל-כך (הוא מהווה כיום רוב בסך השטח של ממלכת ישראל המאוחדת [והמיתית]). הארץ גם לא הייתה רדופת מלריה ומחלות, או מלאת ביצות (כן, היתה ביצת החולה – זה לא “מלאה ביצות”).

גלות בבל היתה נוחה יחסית וקצרה. עם ישראל חזר לארץ מקץ 50 שנה לאחר חורבן בית המקדש הראשון. ...לעומת זאת, בספר דברים התורה מתארת גלות הרבה יותר קשה וארוכה מגלות בבל: פיזור על פני כל העולם, מסכת אינסופית של חיי סבל, ותאור עם ישראל כעלה נידף ברוח.

התיאור בדברים מדבר בבירור מצד אחד על גלות וסבל לנצח...

ובאו עליך כל הקללות האלה ורדפוך והשיגוך עד השמדך כי לא שמעת בקול יהוה אלהיך לשמר מצותיו וחקתיו אשר צוך. והיו בך לאות ולמופת ובזרעך עד עולם (דברים כח מה-מו)

... ועל שיבה מהגלות מצד שני.

והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך יהוה אלהיך שמה. ושבת עד יהוה אלהיך ושמעת בקלו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך. ושב יהוה אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך יהוה אלהיך שמה (דברים ל א-ג)

ככה הוא סגר את עצמו יפה מכל הכיוונים. לא משנה כמה היה אורך הגלות, ה"נבואה" שלו הייתה רלוונטית. הטקסט לא באמת אומר שהגלות תהיה ארוכה בשום מקום; אין קציבת זמן לגלות, או אפילו אמירה שהיא תימשך "מאות שנים" או משהו כזה. אורבך פשוט לוקח סגנון ספרותי מתלהם והופך אותו לנבואה בדיעבד.

כדאי לשים לב שבפועל, לא הייתה זו שיבה ליהוה ומצוותיו שגרמה לשיבה מהגלות. דווקא בגלות בבל עוד איכשהו כן, שכן אלו שחזרו היו בעלי להט דתי, אך מגלות רומא חזרו הציונים, האתאיסטים ברובם, ובתקופת הרפורמה, ההשכלה, וזניחת הדת. עוד נבואה שנכשלה.

ועם כל התיאור הנורא של עם ישראל מרוסק, מעונה, מפוחד ומפוזר על פני כל העולם, התורה מבשרת לנו שעם ישראל יתקיים כמו אותו סנה הבוער באש ואיננו אוכל.

תיאור זה היה נכון לתקופת גלות בבל ממש כפי שהוא נכון לתקופתנו, וכמובן שאף נביא מעולם לא ניבא את קיצה של דתו שלו, מסיבות מובנות. הוא דווקא לא מתאים ממש לגלות רומא, שעם ישראל שלאחריה דווקא שגשג (בעיקר בנכר, אבל גם בגליל).




לבסוף, מאחר שטענתו של אורבך היא בעצם שספר דברים לא מדבר על גלות בבל, כדאי להתייחס למה שאומרים גולי בבל עצמם. נחמיה עצמו מפנה לנבואות ששם ירמיהו בפני משה בספר דברים, כאשר הוא בא להפוך אותן לנבואה שמגשימה את עצמה.

זכר נא את הדבר אשר צוית את משה עבדך לאמר אתם תמעלו אני אפיץ אתכם בעמים. ושבתם אלי ושמרתם מצותי ועשיתם אתם אם יהיה נדחכם בקצה השמים משם אקבצם והבואתים [והביאותים] אל המקום אשר בחרתי לשכן את שמי שם (נחמיה א ח-ט)

כלומר לדעת אותו האיש שהיה כה חשוב בסיום גלות בבל, הנבואות בספר דברים מתייחסות דווקא לגלות זו. האם אורבך חושב שהוא מבין את הטקסט או את גלות בבל יותר טוב מנחמיה?





דעתו של אורבך היא הדעה האורתודוקסית הסטנדרטית, בעקבות פרשנותו של רמב"ן לפרק זה. אבל פרשנותו לא מתאימה לאמת ההיסטורית ואפילו לשאר הטקסט התנ"כי. אורבך לא מודע לכך שירמיהו עצמו גורס שבגלות בבל העם נפוץ בין כל העמים, ושנחמיה עצמו מפנה לנבואת משה (ולכן, לספר דברים) כנבואה על גלותו שלו. הוא מאמין שהארץ הייתה שוממה כאשר היא פרחה ושגשגה, ובכלל מתעלם מכל ידע שסותר את אמונותיו. אולי נימוקיו היו טובים יותר אילו היה לומד יותר תנ"ך והיסטוריה ופחות תלמוד.







אבל אי אפשר לסיים את הרשומה הזו בלי להעיר על הזוועה המוסרית והאפיסטמולוגית שעומדת במרכזה, הלו היא התפיסה הדאוטרונומיסטית שאי קיום המצוות מוביל לעונשים וקיומם לפרסים.

התורה מזהירה את עם ישראל בכמה מקומות בלשון ברורה שכשלון בכיבוד הברית ובריחה משמירת מצוות התורה תביא את עם ישראל לעונשים חמורים. העונש הבולט ביותר הוא גלות עם ישראל מארצו.

התורה הייתה מצליחה יותר להזהיר בכך אילו הייתה יכולה להוכיח זאת היסטורית במקום רק ללהג הבטחות, איומים, והצדקות בדיעבד. בפועל, התורה רק עושה ספינים. היא מפרשת את המציאות ההיסטורית בהתאם לתאולוגיה, למרות שהמציאות לא ממש תואמת את התבנית הזו. לא בעיה להמציא כל מיני סייגים ונימוקים-לכאורה של האל שימתנו את הדין או יקשו אותו, בהתאם לצורך.

חוסר ההתאמה בין הסיבתיות ההיסטורית לדאוטרונומיסטית בולט ביותר בגלות רומא. המרד הונהג, בשלביו הראשונים, על ידי הנהגה שכללה את אבות-הרבנים, ושאף "להחזיר עטרה ליושנה". העם ניסה דווקא לכבד את הברית הדמיונית עם הדמון הדמיוני יהוה, והתוצאה של הניתוק ההזוי מהמציאות הייתה כמובן ריסוק יהודה וירושלים וגזרות מגזרות שונות. יש לציין שהנביא יחזקאל הוגלה עם מלכי יהודה בגלות בבל, מה שמרמז שחלק מהמנהיגים הדתיים גם תמך במרד ההוא. בקיצור, לא בשל אדיקות דתית נמוכה גלה העם, אלא דווקא בשל אדיקות גבוהה, שהעבירה אותו על דעתו וגרמה לו לחשוב שיוכל לאימפריות. אותה התבנית חזרה על עצמה שוב ושוב במהלך ההיסטוריה היהודית – החל בימי יאשיהו, וכלה בעידן הביזנטי.

מנגד, האמונה שפרסים יינתנו לצדיקים גם היא משוללת כל מודעות היסטורית.

העם בימנו לא נהיה אדוק יותר ולכן שב לארצו, אלא שב לארצו בשיא הרפורמה והחילון ובשל מאמציהם של חילונים ואף אתאיסטים כגון הרצל, וכנגד התנגדות הרוב המוחץ של הרודנים הקטנים הצווחים על מצוות יהוה. שוב ושוב לאורך ההיסטוריה היהודית הרוויחו והצליחו הכופרים והחוטאים. המלך הגדול ביותר לא היה שלמה אלא מנשה שנוא-התנ"ך, המתייוונים שגשגו ופרחו לפני שהקנאים החשמונאים טבחו בהם (והמשיכו לשגשג בנכר), וכן הלאה.

זה לא צדיק ורע לו רשע וטוב לו. זה פשוט עולם כמנהגו נוהג, ולא מתחשב בהשקפה הסיבתית הדאוטרומוניסטית ההזויה. אנשים ואומות משגשגים או נפגעים בשל סיבות היסטוריות ותהפוכות גורל אקראיות, שלרוב לא קשורות כלל לאדיקותם, ולכן יש שצדיק ורע לו ויש שהפוך.

ההשקפה הסיבתית הדאורטרונומיסטית עדיין חיה ובועטת, ומדברת מגרונו של אורבך, אלפי שנים לאחר היווצרותה. היא לא מבוססת על שום ראיה. שום ראיה לא תצליח לעקור אותה מהמוחות המעוותים הנגועים בה, הרואים את האל בכל דבר והיפוכו ומזהים את צלו של הדמון הנורא יהוה בכל פינה. שכן השקפת עולם זו היא פרנואידית, וככזו תמציא אלף ואחד תירוצים לכישלונה המהדהד בפועל. זהו סוג של טירוף המחסן מפני רציונליות, ורק מוח נדיר, החושב נכוחה, יכול לצאת מהכלא של מחשבתו שלו.

אלוהים משחק בקוביות, אברהם לא משחק יפה

לאחרונה יצא עוד ספר מביב השופכין של אוניברסיטת בר אילן, של עוד דוקטור לפיזיקה שמנסה נואשות לשלב בין אמונתו הדתית ההזויה לבין המדע והרציונליות, בתוצאות מבישות. הפעם היה זה ד"ר מיכאל אברהם, שבספרו "אלוהים משחק בקוביות" מנסה להכיל את האבולוציה ועדיין להאמין באל. הפתרון שלו אינו מקורי - אלוהים מתערב ברגעים המתאימים, כדי "לכוון" את האבולוציה, תהליך שידוע כ"אבולוציה תאיסטית" ואין כמובן שום שמץ של עדויות מדעיות או רציונליות לקיומו.

לא קראתי את הספר, אז אולי זה לא הוגן מצידי לבקר אותו. אני גם לא אקרא אותו - עיון חטוף גרם לי לצחוק בקול רם בחנות ספרים, והנחתי אותו בחזרה על המדף. אבל מאחר שמיכאל אברהם הוא פיזיקאי, ומאחר שנראה שאת עיקר טיעונו כנגד האבולוציה הוא פרסם בווי-נט, אני ארשה לעצמי להעיר על משהו אחד: הרמה האקדמית המבישה.

נראה שלב הטיעון הוא הפסקה הבאה,

כל צעד אבולוציוני שיוצר מוטציה לא חיה מוליך להפסקה מוחלטת של התהליך, שקוטעת את כל השרשרת האבולוציונית. בתהליך האבולוציוני אין לנו [מנגנון] שדואג לזה שבכל פעם [המין] ישוב מחדש למסלול. אם באחד מהשלבים במשך ההיסטוריה לא נוצרת מוטציה שרידה, התהליך כולו נפסק סופית.

מה שאברהם מדבר עליו זה מודל של אבולוציה. במודל זה כמעט כל מוטציה יוצרת יצור שאינו בר קיימא, ולכן קוטעת את השושלת האבולוציונית שהוא אולי היה מוביל אליה. רק לעתים נדירות מאוד יש מוטציה שכן מצליחה ליצור יצור בר קיימא. לכן,

מדובר במסלול של מאורעות שבכל אחד מהם יש לתהליך סיכוי אפסי שלא להיכחד, ודרושה הצטברות של כולם בזה אחר זה ללא אף כישלון כדי להגיע למה שמוגדר כ"הצלחה".

אני שוב ושוב בשוק מהרמה הירודה שמרשים לעצמם אפולוגיסטים. יש מודלים מתמטיים מפורשים של אבולוציה - למה אברהם, שיש לו את הרקע להבין אותם, לא מתעמת עמם במקום עם קריקטורות עלובות? כמובן שבמודלים אלו, האבולוציה לא נפסקת רק בגלל שהתרחשה מוטציה הרסנית ביצור מסוים.


אבל אפילו במסגרת המודל שלו אין תוצאה כזו. ביסוד המודל נמצאת ההנחה שמוטציות כמעט תמיד יובילו לאבדון - ולכן, גורס אברהם, התהליך כולו יפסק. בואו נבנה מודל פשוט בהתבסס על הנחה זו ונראה אם זו אכן התוצאה. אבל, בניגוד לאברהם, נזכור שאבולוציה פועלת על אוכלוסיות, לא על פרטים.


נניח שקיימת בדור 0 אוכלוסיה בגודל N0. נניח שבממוצע מוליד כל פרט No צאצאים. נניח כי קיים סיכוי p לכך שתהיה לצאצא מסוים מוטציה קטלנית, שתמנע ממנו להוליד צאצאים. אם כך, בדור הבא יהיו

N1=(1-p) No N0

צאצאים. כלומר שהאוכלוסייה תגדל או תקטן בהתאם לא רק לסיכוי למוטציה קטלנית אלא גם לכמות הצאצאים הממוצעת. עבור מין שמוליד בממוצע שני צאצאים, האוכלוסייה תצטמצם רק אם הסיכוי של כל צאצא להיות בעל מוטציה קטלנית הוא גדול מ-50%! למותר לציין שבטבע רוב הילודים בריאים גנטית, וחסרים מוטציה כזו. המסקנה שריבוי מוטציות הרסניות יביא להרס התהליך כולו היא לפיכך מופרכת. (אגב, רוב המוטציות ניטרליות, וההרסניות נדירות, אבל למה לתת לעובדות לבלבל אותנו.)


גם מודל זה גרוע ביותר להבנת האבולוציה, שכן הוא לא כולל את המרכיב העיקרי בה - ברירה טבעית. ברור שברגע שבו נוצרת מוטציה שמגדילה את כמות הצאצאים, היא תתפשט במהירות באוכלוסיה. לכן, גם אם מוטציות אלו הן נדירות הן יכולות להיבנות זו על זו. וכאמור שכיחות גבוהה של מוטציות הרסניות, גם אילו הייתה קיימת, לא הייתה (בהכרח) עוצרת את התהליך הזה.


הנקודה החשובה היא שמה שקורה תלוי במודלים, ובערכים של הפרמטרים במודלים. אי אפשר להסיק כך בפשטות שזה שיש המון מוטציות הרסניות יביא לעצירת האבולוציה או הכחדות האוכלוסייה. כדי לטעון את זה ברצינות, צריך להראות שזה המצב במודלים ראליסטיים. אברהם אפילו לא מנסה להתייחס למודלים האמתיים שביולוגים משתמשים בהם*, ולכן הטיעון שלו לא שווה אפילו תגובה רצינית. במודלים האמתיים, יש אחוזים מבוססים-אמפיריים של תהליכים מבוססים-אמפירית, ואין שם עצירה של התהליכים האבולוציוניים.


אברהם הוא, בין השאר, פיזיקאי מכובד. הוא לא היה מעז (או יכול) לפרסם מאמר (או ספר) שדן בצורה כל כך לא מדויקת ולא רצינית במודלים פיזיקליים. אבל כשזה מגיע לאפולוגטיקה, הכל מותר. הכל כדי להצדיק את האמונות הקדומות שלו. הוא מרשה לעצמו להתעלם מהמודלים האמתיים, ולהציב במקומם שלד שאפילו לא ראוי לתואר "דחליל".


וזו הבעיה עם הדת - שהיא מעוותת את המחשבה. היא מעלה את האמונה, במקום את דרך המחשבה, לאידאל. היא מעודדת את החולים בה לרציונליזציות עלובות ולזניחת הרציונליות לטובת פירושים מעוותים של הפילוסופיה וההגות. לכך יכולות להיות תוצאות הרסניות, כאשר רעיונות עוועים משתלטים על האידאולוגיה הפוליטית או החברתית.


נ.ב. הגעתי לקטע דרך פוסט אחר הקוטל אותו, בשפינוזה. מומלץ לקרוא עבור פרשנות אחרת של אותו קטע.


* כל זה, כאמור, בהתבסס על הציטוט. יכול להיות שאברהם מספק הסבר רציני בספר במקום אחר. אני, איך לומר, חושד שזה לא המצב.

הטעויות של אורבך: טיעון הכוזרי

כפי שהוסבר במבוא, אני דן במאמר של דורון אורבך, “האמת היהודית מול תגליות המדע המודרני". כפי שהשם מרמז, המאמר אמור לדון בהתאמה לכאורה בין המדע לבין התורה. אלא שאורבך מתקשה שלא לסטות מהנושא, ומגיע לאחר כבוד לניסיונות להוכחת הדת היהודית. באופן מפתיע, אורבך מייחד רק חלק זעום ממאמרו לטיעון מהר סיני – אתם יודעים, הטיעון שלא יכול להיות שזייפו את סיפור ההתגלות על הר סיני, כי זה קרה לעיני כל העם והועבר מאב-לבן אז אנשים היו מתקוממים נגד המצאת סיפור שכזה על אבותיהם (טיעון זה ידוע גם כטיעון הכוזרי). זהו בדרך כלל הטיעון האהוב על מחזירים-בתשובה ודתיים רבים, אבל אורבך דווקא מתמקד בטיעון לנבואה היסטורית, שאליו נגיע בפוסט הבא. למרות זאת, אורבך כן מסכם את הטיעון מהר סיני, ולכן גם אני אתייחס אליו.

 עיקר הטיעון הוא שהתרחשו מספר ניסים פומביים מאוד על פי הדת היהודית, ניסים שכל העם העצום והרב ראה ונשתמרו בזיכרון הלאומי ככאלו – מכות מצריים, קריעת ים סוף, ומעמד הר סיני. לא ייתכן שאירועים מעין אלו יומצאו! הדרך היחידה שבה יכול היה להתקבע זיכרון היסטורי שכזה הוא אם הוא אמתי, אם הוא באמת התרחש.

כל הדתות בעולם זולת היהדות, נובעות ממעשיהם והגיגיהם של אנשים בודדים: ישו, שאול התרסי (פאולוס), מוחמד, בודהה, קונפוציוס ואחרים שרעיונותיהם אף הם הועברו לציבור ע"י אנשים מועטים. במקרה כזה, לא תתכן שום ביקורת אוביקטיבית לבחינת אמיתות הבשורה של מחוללי הדתות השונים.  המקור ליהדות לעומת זאת הוא התנסות המונית חוויתית של מליוני אנשים במשך עשרות שנים 

 האמת, מדהים אותי כל פעם מחדש שהדתיים באמת תופסים את ה"הסבר" שלהם כהסבר חלופי. אפילו אם, נניח, שלא היינו מבינים איך יכול להיווצר מיתוס כגון סיפור מתן תורה – למה זה אומר שהתשובה היא "אלוהים עשה את זה"? באותה מידה אפשר לקפוץ ישר למסקנה ש"מפלצת הספגטי עשתה את זה", או ש”גמד סגול עשה את זה”. זוהי תשובה פשוט מגוחכת. עדיף להרים ידיים ולהגיד "אנחנו לא יודעים" מאשר להאמין בתשובה כה עלובה.

אבל אני לא רוצה להתחמק מהטיעון עצמו. אז אנסה להתעלם מהגיחוך.

הצלחתו של הטיעון ממעמד הר סיני בקרב הציבור מלמדת לדעתי על חסך גדול בחינוך הדתי במדינה. אנשים רבים פשוט לא מבינים איך נוצרת ומשתנה דת. אבל נתחיל בנקודה שולית יחסית:

 הנצרות והאסלאם לא כופרים באירועי סיפור יציאת מצרים, אלא מקבלים אותו (לא פחות מהיהדות, בכל אופן). לכן, אין בפומביות הסיפור הזה שום קשר לנצרות ולאסלאם ואין מה להזכיר אותן.אין מה לדבר פה על ישו או פאולוס. נוצרי יכול באותה מידה (וכנראה די בצדק) להתייחס ליהדות הרבנית כיצירתו של רבי יהודה הנשיא, ולומר שאין "עדויות אובייקטיביות" שמאפשרות לקבוע שהתורה שבעל-פה שהוא קיבע היא הנכונה. הכנסת הנצרות והאסלאם לסוגיה רק מבלבלת, ואין בינה לבין הטיעון דבר.

“ביקורת אובייקטיבית" אפשרית כאשר יש גישה ישירה לראיות. חלק מהדתות שהוזכרו (בודהיזם, קונפוציוניזם) לא מבוססות על התגלות כלל, אלא על ה"אמת" שבהן – ברגע שבו אתה עושה מדיטציה כהלכה אתה אמור פשוט לראות שבודהה צדק, וכשאתה חושב על דברי קונפוציוס אתה אמור פשוט לראות, לאור התבונה, שהוא צודק. הראיות ל"נכונותן", לפיכך, נגישות הרבה יותר מאשר "התגלות המונית", שאין לנו שום ראיות ישירות לכך שהיא אי פעם אכן התרחשה. מדיטציה וחשיבה נגישים לנו בכל עת.

 נבהיר מעט את הטיעון - אנו אמורים למצוא "אובייקטיביות" בכך שקיימים, כיום, המוני בני אדם המאמינים ומספרים שאבותיהם, גם הם המון, ראו וחוו משהו. ברור שעצם העובדה שהמון אנשים היום מאמינים במשהו אינה עדות לכך שהוא נכון. אלא, גורס אורבך, שלא יכלה להיווצר אמונה מסוימת זו (אמונה בהתגלות המונית) אם היא לא היתה נכונה שכן אז היו האנשים מתקוממים כנגד שינוי הזכרון ההיסטורי.

במאמרים נוספים ניתן להראות שלא ניתן היה לזייף ולהמציא בשום תקופה מתולדות עם ישראל, את ספור מעמד הר סיני.

 זוהי, לכאורה, עובדה "אובייקטיבית" על טבע האדם, שמובילה למסקנה שהסיפור בהכרח אמיתי. נעיר שאם כך לא חשוב מספר האנשים, אלא האחידות באמונה. וזה שיש המון אנשים היום לא אומר שהיו המונים בעבר – כל מיליוני היהודים האשכזניים, למשל, הם צאצאים של ארבע אמהות (ימי-ביניימיות) בלבד. (בפועל, עדויות ארכאולוגיות מראות שאוכלוסיית ישראל מנתה עשרות אלפים, ולכל היותר מאות אלפים בודדים, בתקופות הרלוונטיות.) אז די לנפנף ב"מיליונים" – המספרים לא רלוונטיים לטיעון.

 בניגוד לדברי אורבך ודברי התורה עצמה, דווקא יש דתות עם "התנסות המונית חוויתית" שחווה כל העם, ולכן צריך לכאורה לזכור אותה. למרבה הצער, אנשים פשוט לא מודעים לכמות המגוחכת ולמגוון המגוחך עוד יותר של דתות ברחבי העולם. היהדות היא דת לאומית ולפיכך יש לה גם סיפור הגירה – סיפור שמספר איך העם הגיע לנחלתו. יש את זה כמעט לכל העמים (מה שלא מפתיע שכן עמים זזים לא מעט, ובסופו של דבר כולנו מהגרים מאפריקה), הרוב כבר פשוט שכחו את זה כי הם קיבלו על עצמם דתות אוניברסליות. הייחוד האמיתי של היהדות היא שהיא דת שבטית ששרדה. מטבע הדברים, בסיפורי ההגירה הניסים שמתרחשים על הדרך נגלים לעיני כל העם. גם המוטיבים בסיפורים אלו חוזרים על עצמם ועל המוטיבים במיתוסים אחרים. הנה, למשל, קטע מתוך סיפור של בני האקומה (שבט אינדיאנים), המתאר מעשים על טבעיים שבהם חזה כל השבט במהלך קטע במסע המזכיר את סיפור המבול – וגם את מגדל בבל.

וימשיך וירד הגשם. וינוסו כל בני העם מבתיהם, ויילקחו עמם רק מתי מעט אשר יצרכו, ואת המזבחים אשר להם. וינועו דרומה, אל ההרים הגבוהים. וכל הכוהנים, ואיש האנטילופה, והמנהיג הגדול, יתפללו כולם למען יפסיק הגשם, אך לא שעו לשוועתם. וכל חיית השדה נסה ההרה, ויאספו שם כל העמים, אף בני הסוס הלבן אשר נפרדו בקאשאך, וידברו שפות רבות, מי בשפה דומה ומי ברחוקה. וישהו כולם תחת עור האיל האלוהי, למען חסות מהגשם. ויראו התאומים כי הגשם מתחיל למלא את העולם, ועוד מעט קצת ויסחפו המים את האנשים מההר. ויאמרו: הנה הנה נחש המים, הבא להרגנו. וידברו אחד עם השני לאמור: הנה הגיעה השעה להשתמש בארבעת חצי הקסם שאבינו נתן לנו. ויצפו במים, והנה גל גדול עולה ומגיע אליהם. ויאמרו "הנה לבו!”, וירה כל אחד חץ לתוכו. אך זה ירו את חציהם, וישככו הגלים, ויהפכו לנחש ענק אשר ליפף את עצמו סביב ההר. ויהרגוהו התאומים, בשאר חציהם, ארבעה חצים האחד. ותשב השלווה לארץ, ולא ירד יותר גשם. ויקוו המים, אך לאט. נאמר כי לפנים היה ההר חלק ומעוגל למשעי, אך מבול זה והמים הנסוגים חצבו בו קניונים ונקיקים ועשו אותו לטרשי. זמן רב חנו האנשים בהר זה, אך תמיד היה להם מזון, והחיות שנלכדו עליו התרבו. כאשר הכל התייבש, התפזרו האנשים שוב, ולא ידעו לדבר זה עם זה. [תרגום חופשי, י.ר]

 האם דת האקומה נכונה? מה לגבי סיפורי נדודיהם של בני טיב האפריקאים, שמספרים שנחש נהפך לגשר כדי שהשבט יוכל לעבור את הנהר? ויש עוד דוגמאות רבות מספור (מילולית – לא היו די אנתרופולוגים כדי לתעד את כל אגדות ההגירה שנעלמו זה-כבר מהזיכרון האנושי).

אבל אפילו אם לא היו דוגמאות אחרות למיתוסי-נדידה עמוסי ניסים, הטיעון לא היה משכנע כל מי שלמד ומכיר ולו במעט את ההתפתחות ההיסטורית של דתות. זה בגלל שלימוד שכזה חושף את היכולת האנושית הלא מוגבלת להמציא מיתוסים ולהאמין בהם. למי שלמד על התפתחות הנצרות מכת יהודית לדת עמוסת-ניסים נפרדת אין בעיה לראות מיד שסיפורי ניסים הורכבו על גבי סיפור בנאלי יותר. לקורא שלמד על השינויים התאולוגיים האדירים שעברה הדת ההינדואיסטית והשתקפותם בספרי הקודש שלה אין בעיה להבין את הרכבת סיפור מעמד הר סיני (וקוד החוקים הנלווה אליו) בשלבים עם התפתחות התאולוגיה היהודית. לאדם שלמד על מיתוסי הנדידה של עמים אפריקאים ואמריקאים אין בעיה להבין איך מיתוס שכזה יכול לאחד שבטים שונים. בקיצור, כל מי שלמד מדעי הדתות מבין, באופן עמוק ומקיף, שהטיעון שמיתוס לאומי שכזה לא יכול להיווצר באופן טבעי הוא לא פחות ממגוחך.

לב הטיעון הוא הטענה שלא ניתן לשנות זיכרונות היסטוריים של עם. אבל טענה זו סותרת את עצמה ברגע שבודקים את אותו המיתוס עצמו – יציאת מצרים – בזיכרון המצרים. היו הרי, לפי מיתוס יציאת מצרים, אי-אלו אירועים ש, איך-לומר-זאת-בזהירות, היה על בני העם המצרי לזכור. אלא שהם לא עושים זאת. הדבר הקרוב ביותר שהאפולוגיסטים מצביעים עליו הוא פפירוס איפוור, שאמור לדעתם לספר את סיפור מכות מצרים מהזווית המצרית. אלא שהאירועים שם לא בדיוק מתאימים לסיפור היהודי. לא רק שמסגרת הסיפור שונה, אלא גם האירועים עצמם לא דומים ברובם וחסרים אירועים אדירים (כגון, למשל, מכת בכורות). אז מה, המצרים כן יכולים לעוות זיכרונות היסטוריים והיהודים לא? הבל הבלים. האמת הפשוטה היא שזיכרונות היסטוריים, בייחוד בתרבויות חסרות כתב, משתנים מאוד עם הזמן. מאוד.

עדות ברורה בעיני כל מי שקמצוץ שכל בראשו לכך שסיפור יציאת מצרים אינו אמין הוא המספרים העצומים של גודל העם – אותם המספרים עצמם שהאפולוגיטסטים מנופפים בהם, “מיליוני אנשים". מספר זה מגיע מספר בראשית עצמו, שגורס כי היו כ-600,000 גברים בוגרים (אין טעם לספור נשים נחותות...) במדבר סיני; ומכאן, שמיליונים יצאו את מצרים. אלא שכל אוכלוסיית מצרים באותו זמן מנתה פחות מ-3 מיליון. לא ייתכן שעזבו את מצרים יותר אנשים משהיו בה. לא ייתכן "להעלים" אפילו יציאה המונית קטנה יותר, יציאה של אחוז משמעותי של אנשים ממצרים – היינו רואים את זה בארכאולוגיה של החקלאות במצרים, בנתוני המיסים, ברשומות מצריות, וברשומות מהעמים הסובבים את מצרים. שוב, סיפור יציאת מצרים עצמו מהווה ראייה לכך שהזיכרון ההיסטורי אינו אמין.

 הטיעון צריך להיות גם תקף לכל דבר שנגלה לכל העם, לא רק להתגלות אלוהית. אך לכל העמים יש סיפורי אגדות שמדברים על מציאות, על עולם, שברור לכולנו שלא היה קיים. האירים האמינו בלפרקונים, בפיות, בעולמות אגדתיים שלמים שאבותיהם היו בקשר ישיר עמם. גם אלו, בעצם "התנסות המונית". אז איך יכול עם שלם להאמין בסיפורים על לפרקונים או על כך שאבותיהם ביקרו בממלכת הפיות? בגלל שהאנשים בעבר ידעו פחות והיו הרבה פחות ספקניים, וגם בד"כ לקחו את הסיפורים האלו הרבה פחות ברצינות ממה שאנחנו נוטים לחשוב. הכוהנים סיפרו את הסיפורים – לא האבות, הכוהנים – ושינו אותם בהתאם לקהל היעד, למטרות התאולוגיות והפוליטיות שלהם, וכן הלאה. כך נכתבו מחדש סיפורי האירים בידי כוהנים נוצריים כדי להתאים לדת הנוצרית. כך לא הייתה שום בעיה לאנשי מוסופוטמיה לדבר על השושלות האלוהיות שהשתנו תדיר עם עליית מלך חדש. כי הם מראש היו רגילים למגוון מיתוסים וסיפורים וראו בכוהן ובמלך סמכות דתית.

 התנ"ך עצמו מדגים לנו איך תהליך זה מתרחש. בספר מלכים ב מסופר על "מציאת" ספר תורה חדש בידי הכהן הגדול, שמאומץ על ידי המלך יאשיהו. העם, לאחר קצת "שכנוע" מידי חילות המלך, מיישר קו עם הכהן הגדול והמלך. הסיפור חוזר על עצמו בנחמיה, שם שוב "מקריאים" בפני העם את התורה, שעומדת בניגוד לזו שמכיר העם. העם, שוב, מיישר קו. בכל פעם הכוהנים והמלוכה מכניסים שינויים בדת, והעם מיישר קו – כי לא ליישר קו (באופן פומבי) זה דבר מאוד, מאוד מסוכן בנסיבות כאלו. דורות מספר של כפייה דתית שכזו, והדת ה"מקורית" [שגם היא מן הסתם פרי של שינויים כאלו] נדחקת להיות כת קטנה במקרה הטוב.

 הרעיון שמיתוס משומר על ידי זכרונות משפחתיים נוגד לא רק את על מה שידוע לנו על דתות, אלא גם את הניסיון האישי של כל אחד מאיתנו – הרי אין למשפחה שלנו מסורות משפחתיות ממעמד הר סיני. יש רק את הנוסח הרשמי. הרעיון שאי אפשר להכניס שינויים בנוסח הרשמי כי העם יתמרד הוא אווילי באותה מידה, ומתעלם מההיסטוריה של כל הדתות בעולם (כולל, כאמור, מה שהתנ"ך עצמו אומר על התפתחות הדת היהודית). היכרות עם התפתחות דתות בעולם מראה, אפילו מבלי לשקול את העדויות לגבי היהדות גופא, שהרבה יותר סביר שהסיפורים המכוננים של הדת (כגון מעמד הר סיני, יציאת מצרים, וכדומה) נערכו ושונו פעמים אין ספור, הסתובבו בכמה גרסאות, ולבסוף נבחר נוסח מסוים לשמש בקאנון שהתקדש מאז; ככה עובדות דתות. והסיפורים האלו בתנ"ך מראים סימנים של עריכה כזו (כגון סגנון סיפורי שונה בנוסחים השונים, התאמה של האמור לתאולוגיה שונה, קיום גרסאות חלופיות בטקסטים ותרגומים עתיקים, וכן הלאה).

לבסוף, כדאי להזכיר שוב שהמאמר אמור לעסוק בהתאמה בין הדת לבין המדע. חוסר ההתאמה כאן הוא מובהק – המאורעות המתוארים מפירים את חוקי הטבע באופן בולט. יש כאן, לפיכך, סתירה עצומה בין התורה למדע. יתרה מכך, מסכת הסיפורים לא מתאימה לעובדות הארכאולוגית וההיסטוריות (לא התרחשו מכות מצרים, לא היתה יציאת מצרים המונית, שום פרעה וצבאו לא מתו תוך רדיפת עבדים בורחים, ולא היה מסע המוני במדבר סיני, או כיבוש מהיר של הארץ בגל אדיר של מהגרים). אורבך מנסה, שוב, לומר שהמדע לא צודק – שהאירועים שמתוארים בתורה הם האמת. אלא שאין לו שום ראיה של ממש לביסוס טענה זו. יש רק אינטואיציה עלובה של איך משתנה דת ותפיסה היסטורית של עם, שלא מחוברת לאיך שבאמת עובדות דתות וחברות אנושיות.

הטיעון מהר סיני אינו אלא עוד טיעון של אלוהי הפערים - “בגלל שאני לא מבין איך זה יכול לקרות באופן טבעי, אלוהים עשה את זה!”. כמו רוב המקרים שבהם מופעל טיעון אל הפערים, אורבך לא מביא שום ראיות חיוביות לכך שדווקא התאוריה שלו היא הנכונה (אולי הסיפור הושתל על ידי חייזרים? מה, רק לאורבך מותר להמציא תאוריות הזויות?), ומתעלם מהעובדה שדווקא יש לנו תובנות איך דבר זה התרחש באופן טבעי. נראה שמסכת סיפורי יציאת מצרים הורכבה ממספר רבדים שהמוקדם שבהם הוא גירוש בני ההיקסוס ובני בריתם ממצרים במאה ה-16 לפנה"ס. מכאן סופר הסיפור מחדש בכנען ועורב בסיפורים אחרים עד שלבסוף הגיע לגרסה שבידנו. אחד מהחידושים האחרונים היה ההוספה של מעשה עגל הזהב, שכה מזוהה עם סיפור מעמד הר סיני – הוספה שהתרחשה כנראה לאחר עלייתו לשלטון של ירבעם בן-נבט (סוף המאה ה-10 לפנה"ס). זוהי לא רק הדעה של אתאיסטים – זוהי הדעה של הרוב הניכר של החוקרים, כולל נוצרים רבים וכן יהודים אורתודוקסיים כדוגמת ישראל קנוהל.

 לסיכום: הדת היהודית אינה ייחודית בכך שיש לה סיפורים מופרכים שכל העם היה אמור לראות (ולכאורה, לזכור). גם אילו היא היתה, היה די במדעי הדתות כדי להראות שיצירה של מיתוסים מוטעים שכאלו היא אפשרית, שכן יכולת ההמצאה האנושית אדירה וכל דת ייחודית בדרכה היא. בפועל, בסיפורים היהודיים הללו יש מאפיינים ברורים של מעשי טלאים, עריכה, וגיבוב נוסחים שמצביעים על כך שהם יצירה דתית רגילה. גם אילו לא היו מאפיינים כאלו, הסיפורים עומדים בסתירה לעדויות היסטוריות וארכאולוגיות, שלא לדבר על עקרונות וחוקים מדעיים. אין שום עדות חיובית לכך שהניסים בסיפורים האגדתיים המדוברים אכן התרחשו או שהסיפורים לא יכלו להיווצר בתהליך טבעי, וכל הטיעון אינו אלא טיעון אלוהי הפערים.

הטעויות של אורבך: בעקבות הזמן האבוד

כפי שהוסבר במבוא, אני דן במאמר של דורון אורבך, “האמת היהודית מול תגליות המדע המודרני". במהלך המאמר מפריח אורבך תזה מוזרה ביותר שבאה להסביר מדוע נראה למדענים שההיסטוריה של בערך כל-דבר ארוכה יותר מהגיל שהיהדות משייכת לעולם. עיקרה הוא שיש שוני מהותי בין התהליכים וחוקי הטבע ששלטו בזמן הבריאה, ובין התהליכים וחוקי הטבע שמתקיימים מאז הבריאה. 

 

כח עליון לא זקוק למיליארדי שנה כדי לחולל בריאה ולהביא את העולם למצבו הביולוגי והגיאולוגי הנצפה מזה אלפי שנים.

לעומת זאת יציבות העולם המחזיק חיים, מחיבת שכל התהליכים הקוסמיים, הגיאולוגיים והגרעינים יהיו איטיים מספיק.

לכן עם סיום תהליך הבריאה וקיום חיים עלי אדמה, חייב היה הבורא להביא את כל התהליכים השונים לקצב האיטי הנמדד היום.

אכן, ישות כול-יכולה לא זקוקה למיליארדי שנה כדי להביא את העולם למצבו הביולוגי, גאולוגי, וכדומה הנוכחי. אבל, דע עקא, שהיא גם לא זקוקה לתהליכים פיזיקליים איטיים כדי לקיים את החיים ואת העולם. היא כל-יכולה, זוכרים? היא יכולה לעשות ניסים על ימין ועל שמאל וכך לקיים חיים. הטיעון, מר אורבך, לא עובד. שלא לדבר על כך שההנחה שהבריאה היא בשני שלבים שכאלו לחלוטין לא נאמרת בתורה. להיפך, בתורה במפורש כתוב שנוצרו צמחים, בעלי חיים, אור, וכן הלאה. לא "צמחים שחיו בתהליכים מהירים", אלא צמחים. נקודה. התאוריה של אורבך עומדת בסתירה לא רק למדע, אלא גם לתורה.

התירוץ העלוב הזה לא מראה שבריאה אלוהית היא ההסבר הטוב ביותר לקיומו של העולם שלנו, אלא מניח בריאה מראש ומנסה לתרץ מדוע היא נכונה למרות שהראיות הן כנגדה. אלא שהוא אפילו לא מתעמת כראוי עם אי-ההתאמה בין המדע לתורה. כפי שכבר הזכרנו במבוא, כל הבעיה היא שהראיות מצביעות על כך שהעולם עתיק (ושאר טענות שלא בהתאם לתורה), ואל שישתול ראיות כאלו אינו ראוי שיעבדו אותו. ה"הסבר" של אורבך לא מסביר מדוע העולם נראה עתיק, למרות שהוא לא, בלי שאלוהים ישקר. אורבך חושב שהמדענים מחשבים את הגילים על ידי אקסטרפולציה פשוטה,

המדע המודרני חוקר קצבי תהליכים ע"פ הנמדד היום. כשידוע קצב תהליך מסוים, ניתן לכאורה לעשות אקסטרפולציה וללכת אחורה לנקודת ההתחלה שלו.

ע"פ קצבי תהליכים גיאולוגיים וגרעיניים הנמדדים היום, אקסטרפולציה פשוטה עשויה אכן להצביע על אורך חיי עולם של מליארדי שנים.

אבל מדוע שהאקסטרפולציה תיצור גיל עתיק מאוד, מיליארדי שנים, דווקא? מדוע שאפיקי הנהרות, למשל, לא יתאימו לשחיקה של כמה אלפי שנים בודדות? מדוע שהם יציגו תבניות המתאימות לשחיקה בכלל? הם יכולים, למשל, להיות מבוססים על "פערים" על טבעיים-בסלע, מתווי נהר בראשיתיים שנוצרו ישירות על ידי האל במקום על ידי המים בשחיקה איטית. ה"נימוק" של אורבך שמדובר בשני שלבים בבריאה פשוט לא מסביר את התופעות.

מה שחמור עוד יותר זה שאקסטרפולציה פשוטה היא בדרך כלל רק השלב הראשון. ההשערות על הגילים השונים מקבלות אישוש מכך שמספר רב של קווי ראיות כאלו מצטלבים לכדי תמונה אחת. יש מספר שעונים, מספר תהליכים, שמתאימים זה לזה ומציירים ביחד את העבר. מדוע שכל ה"שעונים" השונים יהיו מתואמים? מדוע שתצטייר תמונה קוהרנטית מסוימת של העבר העתיק?

ועוד יותר חמור מכך – כל אותן הראיות על העבר מתאימות גם לראיות לא-קשורות על ההווה. הגיל הגאולוגי הרדיומטרי של כדור הארץ מתאים למודלים של יצירת מערכות שמש שמבוססים על פיזיקה בסיסית, ההתפלגות של יחסי היסודות השונים בטבע מתאימה ליצירתם בתהליכי מיזוג גרעיני, וכן הלאה, וכן הלאה..... התאמה זו חורגת מגבולות המדע ה"קשה", ומגיעה לכדי יצירת תמונת עולם עקבית כוללת שמציירים כל התחומים המדעיים ביחד (כולל תחומים על-גבול המדע, כגון היסטוריה). תמונה זו שונה מאוד מזו המקראית.

בורא כל-יכול בהחלט יכול היה ליצור את העולם כך שיראה כאילו הוא עתיק, עם אינספור "שעונים" וממצאים המפוזרים בו ומציירים תמונה של מציאות מסוימת שלא הייתה ולא נבראה. אבל זו לא סתם בריאה שבאה בשני שלבים (שלב מואץ, ושלב איטי). זוהי בריאה שמראש שותלת מכשולים והטעיות, שמראש מנסה להטעות את האנשים.זוהי בריאה שמתוכננת מראש להכשיל את האדם הנבון, המחפש את האמת ביושרה אינטלקטואלית. אכן – בריאה שכזו אכן אפשרית. אבל, אל רמאי שכזה לא ראוי שיעבדו אותו, ואינו ראוי לאמון כלל. כפי שהוא משקר לנו בספר הטבע, כך הוא יכול לשקר לנו בתורה, התגלות אישית, וכן הלאה. אין שום הגיון בלעבוד או אפילו להקשיב לאל שמשקר בצורה בוטה כזו.

אל רשע שכזה, אגב, ידוע בפילוסופיה כ"שד המתעתע של דקארט". כמובן שאין לנו כל סיבה להאמין שהוא אכן קיים. אין לנו כל סיבה שלא להאמין שאותן הסדירויות שחלות ללא יוצא מן הכלל בכל מקרה שיכולנו לבדוק זאת – חוקי הטבע – מתקיימות ללא עוררין בכל הטבע כולו. העובדה שמשהו הוא אפשרי לא הופכת אותו לסביר. וכל אל, בהיותו על-טבעי, הוא בלתי סביר לחלוטין.

הטעויות של אורבך: סוציולוגיה של המדע

כפי שהוסבר במבוא, אני דן במאמר של דורון אורבך, “האמת היהודית מול תגליות המדע המודרני". אחת מהבעיות שעמן הוא צריך להתמודד היא שהמדענים האחרים, נעבך, לא ממש מקבלים את הדעה שלו. איך יכול להיות שכל שאר המדענים, החל מהאתאיסטים הקומוניסטים וכלה בקתולים אדוקים, מאמינים בתורת האבולוציה, המפץ הגדול, ושאר "הבלים"? אורבך ממציא תירוצים.

התשובה היא שתורת האבולוציה מהווה לא יותר מאשר שוחד אינטלקטואלי, וצורך פסיכולוגי. תאור מיקרי של המציאות משחרר את האדם מכבלים מוסריים וממגבלות הנובעות מהאלטרנטיבה הדתית. שחרור זה מאוד מתאים לאורח החיים המודרני וההקלה האדירה בעול הקיום, עקב המהפכה המדעית/טכנולוגית.

פסיכולוגיה בגרוש, שכמובן ניתנת ללא שמץ של ראיה. די לתורות קונספירציה! אנשים לא מאמינים באבולוציה בגלל תסביכים נפשיים. הם מאמינים לאבולוציה בגלל שהראיות תומכות בה. כנ"ל לגבי הראיות לגאולוגיה, קוסמולוגיה מדעית, וכדומה. הרי הם יכלו להמציא אלף תורות אחרות כדי "להשתחרר מהכבלים" – למה דווקא תאוריות אלו מקובלות? ולמה הן מקובלות על המוני המדענים הדתיים, שמהווים אולי את רוב המדענים בעולם? האם גם פרנסיס קולינס, המדען הראשי של ארה"ב ונוצרי אוונגליסטי אדוק, תומך באבולוציה כנגד הבריאתנים כי הוא רוצה להשתחרר מהכבלים והמגבלות שמטילה הדת? הבל הבלים.

שחרור מהעול הנפשי הכרוך באמונה בעריצות האלוהית ומהעריצות הגשמית והעלובה אף יותר של הרבנים ושאר אלו המתיימרים לדבר בשם האל זה בהחלט יתרון. אבל אורבך עצמו גורס שבדת יש גם הרבה נחמה, הרבה תחושת משמעות, הרבה דברים שאנו רוצים. אז אולי מאמינים כל הדתיים בדת שלהם רק מסיבות אלו? אז זהו, שלא. הדתיים ככלל מאמינים בדת השגויה שלהם בגלל שלא חינכו אותם באופן רחב מספיק ובפרט לא לימדו אותם מספיק איך לחשוב ולא נתנו להם את הכלים והעידוד לקבוע בעצמם את דעותיהם. ולראיה, חברות שכן מעודדות פתיחות מחשבתית שכזו מובלות לכדי אתאיזם, גם אם הן לא התחילו כך (וראה את הרפורמים, למשל, שהתחילו בכלל כאורתודוקסים מבחינה הלכתית ויצרו בעיקר חילוניים). ולהפך – החברות שבהן האתאיזם אינו גואה ועולה הן בדיוק אותן החברות שבהן יש כפייה רעיונית וכיתתיות המדירה את השונה ובכך לא מאפשרת חופש לחפש את האמת (כגון, למשל, החברה החרדית). חלק מהדתיים מאמין לבטח מסיבות פסיכולוגיות, אבל ככלל האמונה היא פשוט מתוך שמרנות וסגירות מחשבתית, מתוך בורות ועצלנות אינטלקטואלית.

אורבך כנראה מרגיש שמשהו אינו כשורה בהסבר שלו, שכן הוא ממהר להוסיף ש

בהקשר הזה אני מוכרח לציין מהכרות אישית, שלא כל עולם המדע אמץ את תאורית 'החיים כמקרה'.ברחבי העולם יש אלפים רבים של מדענים, חלקם בכירים ביותר, שאין להם שום ספק בקיומו של כח עליון, כפועל יוצא מתפישת עולמם המדעית.

לא רק "אלפים רבים", אלא כנראה רוב ואם לא אז לא רחוק מכך. המדענים בעמם הם חיים, ומושפעים מהסביבה החברתית שלהם. מאחר שהם משכילים ונבונים יותר מהציבור ככלל, הם לעולם יותר אתאיסטים ממנו - אבל הם עדיין טבועים בתבנית נוף מולדתם. ככול שהרמה האינטלקטואלית עולה כך יורד מספר הדתיים, אבל שארית פליטה אכן נשארת גם ברמות הגבוהות ביותר. זה, מן הסתם, יהיה המצב עד היום שבו האמונה הדתית תהיה כה נדירה שהיא תהיה למעשה לא-קיימת בקרב המשכילים בחברה. זהו הטבע האנושי. איננו רציונליים לחלוטין.

אולם, חשוב לזכור שאנו לא עוסקים בקיום האל אלא בהתאמה שבין המדע לתורה. וקשה למצוא מדענים שמאמינים שהמדע תואם לתורה – בכך שתאוריית האבולוציה אינה נכונה וכן הלאה. ככול שעולה האינטלקט של האדם, ככול שהוא מדען בכיר ובעל הישגים גדולים יותר, כך נדיר יותר שלא יאמין באבולוציה. דווקא קיומם של כל אותם המדענים הדתיים שלא מאמינים בנכונות התורה מראה היטב שהתזה העיקרית של אורבך שגויה – התורה אינה מתאימה למדע. הרי הם היו שמחים להאמין שהמצב הפוך – אבל הם לא. הם לא כופרים באבולוציה וכדומה, בגלל שכמדענים טובים הם מודעים היטב לכך שאלו תאוריות מוצדקות היטב.

אורבך מנסה להסביר את נפוצות הדעות המדעיות על ידי הסבר סוציולוגי

...רב המדענים נמצאים במרוץ מטורף במשך רב הקריירה שלהם, תוך תחרות עצומה, ודרישה מתמדת מהם להעמיק חקור (עקב יכולת המחקר המשתכללת והולכת).מצב זה לא נותן ביד מדענים רבים זמן ואפשרויות להתבונן לצדדים ולהגיע למבט אינטגרלי כולל באשר למשמעות הקידמה המדעית, אלא מכריח אותם להצטמצם ולהעמיק מאוד בעבודתם.

זה נכון שההתמחות מקשה מאוד על לימודים שמחוץ לה. אבל, אורבך אינו המדען היחידי בעולם שהחליט להקדיש זמן מה ללימודים של נושאים אחרים. יש מדענים ואנשי רוח רבים שעושים כך. למעשה, חלק ניכר מאנשי הרוח מתמקד דווקא בזה – המבט הכללי הוא בדיוק ההתמחות של פילוסופים ואנשי הגות רבים. וכולם (טוב, רובם) מגיעים למסקנות ההפוכות מאלו של אורבך – הם מגיעים למסקנה שהתורה משקפת את הידע המדעי של זמנה, ואינה מתאימה לידע המדעי של זמננו. וזה לא בגלל שהם אתאיסטים – חלק גדול מהם דתיים ואף נוצריים או יהודיים. וזה לא בגלל תסביכים נפשיים. זה פשוט בגלל שהעדויות מעידות על כך.

הטעויות של אורבך: פיזיקה, הסתברות, ושאר ירקות

כפי שהוסבר במבוא, אני דן במאמר של דורון אורבך, “האמת היהודית מול תגליות המדע המודרני". תזה מרכזית שלו היא שהמדענים מאמינים ב"אקראיות" כדי שיוכלו לא-להאמין בבורא-עולם. הפעם הוא מתמקד באמונה זו במסגרת הפיזיקה. נראה שהרעיון הבסיסי הוא שיש ביקום "איזון עדין של כוחות", ושעל פי האתאיסטים זה ב"מקרה" (?).

שאלות ותמיהות בסיסיות לגבי אמונת ה"מקריות" של חלק מהמערכת האקדמית / פילוסופית באות לא רק מכיוון הכימיה והביולוגיה אלא גם מכיוון האסטרופיסיקה והפיסיקה.

אני חושב שכדאי להקדים את הדיון בטענות עצמן בדיון במה זה בכלל "מקרה" או "אקראיות" בפיזיקה. אקראיות היא גיוון ללא סדירות שקובעת אותו. אני אסביר.

הסדירויות שבמציאות הם חוקי הטבע. אם אתה מתחיל ממצב פיזיקלי התחלתי מסוים, הסדירויות שבטבע (חוקי הטבע) מאפשרות לנו להסיק מה יהיה המצב לאחר זמן מה, המצב הסופי. אבל, אולי אין מספיק סדירות כדי שהמצב הסופי יקבע חד-ערכית – אם מתחילים באותה התחלה, פעם תהיה תוצאה אחת, פעם תוצאה אחרת. עדיין נוכל לתאר את הסדירויות בתבנית של תוצאות הניסויים – נוכל לתאר את מגוון התוצאות שיתקבלו, ומה הסיכוי לקבל כל אחת מהתוצאות. חוקי טבע שכאלו לא קובעים חד-משעמית את המצב הסופי, כלומר פרטי המגוון שנמצא בפועל בטבע לא ייקבעו לחלוטין על ידי הסדירויות (למרות שהתבנית – כמה יהיו מכל סוג, וכן הלאה – כן תיקבע). במצב כזה, כאשר הפרטים אינם נקבעים עד הסוף –אנחנו אומרים שהם "נקבעים אקראית" (זהו “אינדטרמינזם”).

תיתכן גם אקראיות-למעשה, אקראיות שנגרמת בשל חוסר ידיעה. כאשר אנחנו מחזיקים גז במיכל, למשל, אנחנו יכולים למדוד את הלחץ שלו, את הטמפרטורה שלו, וכן הלאה (תכונות "מאקרוסקופיות") – אבל אנחנו ממש לא יכולים למדוד את המיקום של כל מולקולה ומולקולה שלו (תכונה “מיקרוסקופית”). כדי לייצג בכל זאת את המצב הפיזיקלי של הגז אנחנו יכולים לכתוב אותו כ"סוג" מסוים של מצבים – אותם מצבים (מיקרוסקופיים) שייתנו את אותן המדידות (המאקרוסקופיות) שאנחנו יכולים לבצע. כשאנחנו עושים זאת אנחנו מייחסים הסתברות מסוימת לכל מצב מיקרוסקופי – אנחנו אומרים שאילו יכולנו למדוד את המצב המיקרוסקופי, אז היה לנו סיכוי כזה-וכזה למצוא שהמצב הוא המצב המיקרוסקופי המסוים הזה, סיכוי כזה-וכזה למצב מיקרוסקופי אחר, וכן הלאה. גם אם חוקי הטבע דטרמיניסטיים לחלוטין, קובעים לחלוטין את המעבר בין מצב מיקרוסקופי התחלתי נתון לסופי, הבורות שלנו לגבי המצב המיקרוסקופי תייצר אקראיות שכן מתנאים התחלתיים מאקרוסקופיים זהים נגיע למצבים מאקרוסקופיים סופיים שונים. זאת מכיוון שאותו תנאי-התחלה מאקרוסקופי יהיה בעצם בכל פעם מצב מיקרוסקופי אחר, שיתפתח לכן (אולי) בכל פעם למצב מאקרוסקופי שונה.

יש לשים לב ששני המובנים של אקראיות הם לגבי תבניות האירועים בעולם. בשתיהן האקראיות אומרת שהאירועים לא נקבעים (בעיקרון, או ברמה המעשית) על ידי אירועים אחרים (כגון מדידת או היווצרות מצב התחלתי מסוים).

עכשיו שהבנו מה זה "מקריות", בואו נפנה לדוגמאות שאורבך מספק ל"מקריות" שהמדענים מאמינים בה לכאורה.

היקום כולו נתון באיזון עדין של כוחות. גרעין האטום ארוז ע"י כוחות גרעינים קצרי טווח למרות כוחות הדחיה החשמליים בין הפרוטונים בעלי המטען החשמלי החיובי.

זוהי טענה מוזרה – מה בכלל "עדין" פה? נכון, יש כוחות גרעיניים חזקים וקצרי טווח וכוחות חשמליים חלשים וארוכי טווח, ולכן נוצרים גרעינים של אטומים. זה לא ממש עדין – אפשר לשחק עם החוזק ואורך-הטווח של הכוחות במידה גדולה מאוד, וכל עוד יישמר מצב זה יוצרו "גרעינים" כלשהם.

אבל חמור יותר מכך – מה הטעם במשחק האינטלקטואלי הזה? אין, למעשה, אפשרות לשחק עם החוזק של הכוחות. החוזק הוא מה שהוא בטבע, וזהו. אנחנו לא יודעים עדיין מדוע כוחות הטבע הם מה שהם ובעצמה שהם, אבל הניסיון ההיסטורי שלנו מראה שהבנה עמוקה יותר פיזיקלית מראה שהכוחות קשורים זה בזה. כך, למשל, חשבו בעבר שהכוח המגנטי והכוח החשמלי הם שני כוחות שונים, ולכן יכול היה לכאורה להיות הכוח המגנטי חלש או חזק יותר בעוד החוזק של הכוח החשמלי נותר בעינו (או איזה שילוב אחר של שינוי כוחות שתרצו). אבל כשהתקדמה הבנתנו הפיזיקלית (בעקבות איינשטיין), הבנו ש"כוח מגנטי" אינו אלא עוד היבט של הכוח החשמלי, ולכן אינו כוח נפרד ואי אפשר לשחק בעצמה שלו בנפרד. משחק בעוצמת הכוחות אינו אלא תרגיל בבורות – משחק בבניית יקומים דמיוניים שכל קשר ביניהם לבין מה שיכול להיות קיים או שאפשר בכלל לחשוב עליו בבהירות הוא מקרי בהחלט.

אורבך רומז שהמדענים מאמינים שהחוזק של הכוחות נקבע באופן "אקראי". כפי שהוסבר למעלה, הבנה אמיתית של מה זה "אקראי" מראה שאמונה של מדענים ש"החוזק נקבע אקראית" היא אמונה שיש בטבע מגוון של חוזק כוחות, והחוזק ביקום שלנו (לפחות) לא נקבע על ידי סדירויות כלשהן (אינדטרמיניזם). זוהי אכן אפשרות, ויש מדענים המאמינים שכך נקבע חוזק הכוחות ביקום שלנו. אבל זוהי לא תאוריה מדעית מוכחת, ויש רבים שלא מאמינים כך. אנחנו פשוט לא יודעים עדיין אם זה נכון. בכל אופן, לא נראה שזה מה שאורבך מכוון אליו.

נראה שמה שאורבך מתכוון אליו, בעילגות מדעית, זה שהמדענים מאמינים שעוצמת הכוחות היא "עובדה בסיסית", משהו ללא הסבר. ובכן, לא בדיוק. מה שהמדענים לא מאמינים בו זה שקוסם חסר-גוף המתקרא יהוה קבע את הסדירויות שביקום בדרך קסם. זה פשוט ילדותי. מה שהמדענים מאמינים בו זה לוגיקה. יש רק מספר אפשרויות, ואין בלתן. זוהי עובדה פילוסופית, לוגית – במציאות יכול להיות מגוון של חוזק-כוחות ולכן סדירות המאפיינת אותו, או שילוב-כוחות יחיד. אם יש רק שילוב-כוחות אחד בכל רחבי המציאות, ייתכן שהוא נובע מסדירות אחרת (כפי שלמשל שהכוח החשמלי נובע מהכוח האלקטרו-חלש), וייתכן שלא ואז הוא עובדה בסיסית במציאות. זהו, אלו כל האפשרויות שיש.

נניח שחוזק הכוחות הוא אכן עובדה בסיסית – מה בכך? האמונה שדווקא שילוב כוחות זה הוא מסתורי היא דעה קדומה. אם היינו מוצאים את עצמנו ביקום אחר, עם שילוב כוחות אחר – הוא היה "מסתורי" בה במידה. חוזק הכוחות האחידים (או כל אפיון אחר של המציאות) חייב להיות משהו – ומסתבר שהוא זה. מה בכך? אין בכך כלום. התמיהה הגדולה אודות ה"איזון העדין" אינה אלא שוביניזם, קצרות רואי שמעלה את הקיים למדרגת מופלא בעוד שכל מה שהוא זה מה שקיים. בעצם האיזון אין דבר מופלא יותר מסימטריה או איזון אחר.

יתרה מכך, זה שאורבך מתיימר להסביר את האיזון לא אומר שהתאוריה שלו אכן מסבירה את התופעה – הוא צריך להסביר מדוע התאוריה שלו (האל) מסבירה את הפרטים של התופעה (כגון מגוון הכוחות), וכמובן שאין לו הסברים כאלו. האל הכל-יכול חזק מדי, הוא לא צריך דווקא את מגוון הכוחות הזה כדי להשיג משהו (כל דבר). הוא אפילו לא צריך כוחות אחידים שאפשר בכלל לדבר על הכוח שלהם. אגב, למדענים גם יש רעיונות להסברים של הכוחות – ממנגנון היגס ועד הכרח לוגי, לא ניכנס לזה – אבל גם אלה לא משכנעים כרגע. אין לאף אחד הסבר טוב למדוע הכוחות הם כפי שהם, ואם מישהו אומר לכם אחרת – הוא מטעה אותכם.

ומסביב לגרעין האטום נעים במהירות הבזק אלקטרונים בתנועות סיבוביות בשיווי משקל עדין, מול כח משיכה צנטריפטלי חשמלי אל הגרעין. … גרמי השמים למיליארדיהם נמצאים אף הם בשיווי משקל עדין שבו תנועותיהם הסיבוביות מונעות את הקריסה שלהם אחד לתוך השני עקב כח המשיכה העולמי.

זוהי טענה אפילו יותר מוזרה מהקודמת. כל קיום של כוח מושך בין שני גופים ייצור תנועה סיבובית שמונעת קריסה על ידי שימור התנע הזוויתי, כפי שלומד כל תלמיד פיזיקה באוניברסיטה בשנה א. איזה אוניברסיטה – תיכון. שום איזון עדין ושום בטיח. אבל מה שבאמת מוזר פה זה שמה שמחזיק את האלקטרונים יציבים זה בכלל לא איזון הכוחות, אלא האפשרויות הפיזיקליות המוגבלות שלהם לשנות מסלול. את זה אורבך מלמד, אני בטוח, כל שנה את תלמידיו כשהוא מסביר להם על מודל האטום של בוהר. שמישהו שמבין משהו בתורת הקוונטים יגיד דבר כזה, שכימאי יגיד דבר כזה – זה פשוט מוזר.

ומה כל זה קשור לקביעת חוזק הכוחות הללו ב"מקרה", כלומר באקראיות? או לאלוהים? או לתורה ונכונות הדת היהודית דווקא? אני מזכיר שהנושא של המאמר הוא התאמת התורה למדע. איפה כתוב בתורה שהכוחות יהיו ב"איזון עדין"? אורבך פשוט מבלבל את הקורא.

האטומים, גורמי המבנה היסודיים של החומר מוחזקים למעשה במצב הנקרא מטה סטבילי עקב איזון עדין בין כוחות דחיה ומשיכה.

כאן כבר יש טענה נכונה יותר. העובדה היא שמבנה האטומים הוא "מטא-סטבילי", כלומר שבטווח הארוך הם יתפרקו, אם ישאירו אותם לנפשם. וזה אכן נובע מאיזון עדין יותר – צריך צירופים מסוימים מאוד של חוזק של כוחות כדי ליצור את המטאסטיביליות. כפי שכבר אמרנו, זה שיש "איזון עדין" לא אומר הרבה. אבל בפרט – איך זה מוכיח את קיום האל? אם כבר, העובדה שכל החומר בסוף יתפרק מעידה על חוסר משמעות קוסמית שאינו מתאים לתאולוגיה הדוגלת באל טוב, ופירוק החומר מעיד על תכנון לקוי, שפועל לזמן מוגבל, שאינו מתאים למתכנן מושלם. מנגד, כל מה שהנטורליזם דורש זה שהאטומים יהיו יציבים באותם הזמנים שאכן יש חיים ביקום – וזה בדיוק מה שהפיזיקה אומרת שהוא המצב, עם אטומים יציבים לפרק זמן סופי (שבמהלך חלקו יש גם חיים) ומפורקים לפרק זמן אינסופי (שכן הזמן, לפי הבנתנו כרגע, ימשיך לנצח). המטאסטביליות מתאימה לדרישות הנטורליזם, ולא מתאימה כל-כך לתאוריה התאיסטית.

האסטרופיסיקה המודרנית כבר הכירה למעשה ברעיון הבריאה יש מאין על פי תאוריה הנקראת "המפץ הגדול"

לא היא לא.

זוהי טענה שחוזרת שוב-ושוב, ואני באמת לא מבין למה.

בואו נעשה את זה פשוט: כדי שתאוריה מדעית "תכיר" בבריאה יש מאין התאוריה צריכה לכלול:

(א) “אין" בעבר, לפני שנוצר היקום,

(ב) בורא באותו זמן,

(ג) יצירה של היקום על ידי אותו בורא.

נראה כמעט מיותר לציין שזוהי לא התמונה שמציירת תאוריית המפץ הגדול. קשה להגדיר מה זה "תאוריית המפץ הגדול", יש בעצם כמה כאלו, ואורבך לא מפרט. יש שתי תאוריות שאורבך אולי מרמז להן.

ראשית, ניתן להתייחס ל"תאוריית המפץ הגדול" שנדונה במסגרת תאוריית היחסות הכללית. על פי תאוריה זו המרחב-זמן קיים כולו, כמין צורה ארבעה-ממדית. שלוש מהממדים הם המרחב הרגיל שאנו רגילים לחשוב עליו כקיים מסביבנו, והזמן הוא מה שאנחנו קוראים לממד הרביעי. העבר, ההווה, והעתיד אינם אלא חלקים שונים על פני אותו גוף ארבע-ממדי, כפי שאנו מחלקים אותו על פי המימד הרביעי הזה. אלא שהצורה הארבע-ממדית הזו אינה אחידה ביחס לזמן. ניתן לחשוב עליה כמעין קונוס, כשהמרחק מהקצה המחודד הוא הזמן מ"המפץ הגדול". כל הנקודות במרחב-זמן, כלומר כל האירועים הפיזיקליים, הם נקודות על גבי הקונוס, ונמצאים במרחק סופי מסוים – בזמן סופי מסוים – מהמפץ הגדול.

שימו לב שאין בתיאור הזה שום זמן שנמצא מעבר למפץ הגדול. זה לא שיש "אין" שקיים לפני המפץ הגדול, ואז יש לפתע מפץ גדול – אלא שהזמן "נגמר" בחוד. לדבר על זמן לפני המפץ הגדול זה כמו לדבר על מה נמצא צפונית לקוטב הצפוני. על פי תאוריית המפץ הגדול במסגרת היחסות הכללית לא קיים זמן לפני המפץ הגדול, וממילא לא קיים "אין" בעבר בזמן זה. טענה (א) אינה מתקיימת. כמובן שגם אין בורא ואין הוא עושה דבר, ולא (ב) ו-(ג) לא מתקיימות.

אורבך או דתיים אחרים יכולים להאמין, אם הם רוצים, שכל היקום הזה שמתארת תורת היחסות, כול הקונוס הארבע ממדי, נוצר על ידי האל. יצירה שכזו לא יכולה להתרחש בזמן שמתארת היחסות הכללית, שכן זמן זה מוגדר רק לגבי היקום עצמו – זהו הזמן כמרחק על גבי הקונוס מהשפיץ של הקונוס. אבל אולי הכל נוצר במעין "מטא-זמן" על ידי האל. אולי, אבל זה לא מה שאומרת תורת היחסות. אין בתורת היחסות הכללית שום תמיכה בטענה הזו. היא מתארת רק את המרחב-זמן של היקום שלנו, ולא מדברת כלל על איך הוא נוצר אם בכלל.

במסגרות מודרניות יותר, מעבר לתורת היחסות הכללית, יש השערות שהיקום שלנו הוא חלק מקיום גדול יותר והיקום אכן התחיל בו במובן מסוים. בחלק מההשערות אפילו התחיל מהוואקום, שזה קרוב ל"אין". אבל וואקום הוא עדיין לא "אין", כפי שאפשר ללמוד מהעובדה שהתרחיש המבטיח ביותר מסוג זה (יקומי בועה) מדבר על יצירת יקומים מתוך יקומים קודמים – כך שאין כאן ממש בריאה "יש מאין", אלא מתוך יקום אחר. ואפילו אם השערות אלו נכונות, הן אינן כוללות "בריאה" אלא היווצרות ספונטנית אקראית בהתאם לחוקי הפיזיקה, ללא שום כוונה או מתכנן.

שוב, אורבך יכול להוסיף השערות כרצונו על בורא שקיים במציאות ש"מעבר" שיצר את כל הקיום הרב-יקומי הזה – אבל אין בתאוריות על היצירה מהוואקום כשלעצמן שום תמיכה ברעיון זה. להפך, בכל אותם המקרים המציאות היא זרה כל כך והיקום שלנו חלק קטן כל כך ממנה שהאלוהים היהודי נראה לא הולם – זה לא היקום שאלוהים שחשוב לו מיהודים היה יוצר, ותפיסת הזמן של “בריאה” נראית נאיבית לעומת הקיום הרב-זמני המוזר שמציירות תאוריות אלו.

(ב"מקרה" תאור ראשית היקום ע"פ תאורית המפץ הגדול תואם להפליא את הנאמר בשורות הראשונות בתנ"ך, בספר בראשית, פרק ראשון).

לא הוא לא. הנה מה שאומר התנ"ך ומה שאומרת תאוריית המפץ הגדול העכשווית, לשם השוואה:

בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ – כבר רש"י עמד על כך שזו הקדמה, שצריכה להיקרא כמו "והנה סיפור הבריאה של הכל: בהתחלה היה...”. תקרא "בראשית ברוא אלוהים את השמים ואת הארץ...". זוהי המשמעות האמיתית של הטקסט, בהקשר הספרותי וההיסטורי שבו הוא נכתב.

הקריאה הנאיבית של הטקסט היא שהאל יצר תחילה את השמים ואת הארץ. כפי שנראה עוד פסוקים מעטים, השמים הם מים שמעל הרקיע והארץ היא האדמה שאנו עומדים עליה.

מה אומר המדע: אם נתייחס לפירוש הנכון, הלוהו ראיית הפסוק כהקדמה, הרי שהוא לא אומר דבר. הוא רק הקדמה. אנחנו לא יודעים מה קדם ליקום. מה שאנחנו כן יודעים שהוא שיש לשים את היקום שלנו בהקשר רחב ומוזר יותר. ייתכן שלפני היקום שלנו קיים יקום אחר שהיקום שלנו הוא רק חלק ממנו ש"התנפח" באופן פתאומי; ייתכן שהיקום שלנו הוא רק חלק מרב-יקום רב-ממדי אדיר; ייתכן שהיקום שלנו הוא חלק משרשרת של יצירה והריסה של יקומים; וכן הלאה. לכל אלו אין זכר בפסוק הראשון של בראשית. גם כן הקדמה.

אם נתייחס לקריאה הנאיבית, אז ברור שלא. בראשית היקום כל המרחב של היקום שלנו מצומצם ביותר, ומלא בסוג חומר מוזר מאוד הנקרא "אינפלטרון". זהו חומר בעל "לחץ שלילי", כלומר שהוא דוחף את המרחב וכך גורם להתפשטותו. אין ארץ, וממילא אין שמים. מה שיש אחיד למדי ולא מכיל בתוכו שום דבר שניתן לקרוא לו "ארץ".

והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום – בתחילה היתה הארץ (האדמה) שממה וישימון, וצפה בתוך מי התהום שאפפו אותה. זוהי התמונה הקוסמולוגית המצטיירת מכל אגדות הבריאה המסופוטמיות-מצריות.

אפשר אולי, אם אנחנו רוצים לאנוס את הכתוב, להאמין שהוא מדבר על כך שבהתחלה היה היקום במצב כאוטי, ללא אור, וכולו ריק אחד גדול (“תהום").

מה אומר המדע: לא הייתה אדמה, ובטח שלא צפה בתוך מים.

הפירוש הנדיב סותר את המשך הטקסט (שבפירוש מדבר על מים וארץ), אבל אפילו אם נתעלם מכך הרי ש"תוהו ובוהו וחושך על פני תהום" זה תיאור רע מאוד של המצב הראשוני (שהוא כאמור קיום האינפלטרון). אינפלטרון המפוזר די באחידות זה לא בדיוק מה שעולה בראש למשמע "תוהו ובוהו וחושך על פני תהום". איזה תהום? למה דווקא חושך? למה לציין תוהו ובוהו ולא את האחידות והלחץ השלילי באינפלטרון? הפסוק הזה הוא פשוט לא מה שסופר מושלם היה כותב כדי לתאר את המצב הראשוני של היקום.

ורוח אלוהים מרחפת על פני המים –

מה אומר התנ"ך: לא ממש ברור, אבל כנראה משהו כמו "אלוהים מרחף לו במים הראשוניים, מעל האדמה". לא, נחמה, על פי התנ"ך אלוהים לא יצר את המים הראשוניים או את הארץ.

מה אומר המדע: נעשה לאורבך טובה ונניח שהפיזיקה לא מתארת את רוח אלוהים. היא בטוח לא "מתאימה להפליא" לתיאור שרוחו מרחפת או עושה כל דבר אחר, אבל ניחא.

מה שיותר צורם פה זה ה"מים" – איזה מים? מה מים פתאום? מים מופיעים הרבה, הרבה, הרבה אחרי זה על פי המפץ הגדול. אין שום מי תהום בראשיתיים כמו שיש בבראשית ובמיתוסים אחרים מהתקופה באזור.

ויאמר אלוהים יהי אור, ויהי אור. התיאור בבראשית מדבר על בריאת מחזורים של אור וחושך לפני בריאת השמש על ידי דיבור אלוהי, ממש כמו מיתוסים רבים מהאזור בתקופה.

מה אומר המדע: שוב נתעלם מאלוהים, אבל מה עם "יאמר"? במפץ הגדול נשמרו חוקי הפיזיקה. אין שינויים פתאומיים באיך שהטבע עובד, אלא המשכיות. אין השפעה של אמירה אלוהית ברגע אחד שיוצרת את האור, ואחרי זה עוד נס שיוצר משהו אחר, וכן הלאה. אפשר אולי להאמין שאלוהים מראש יצר את הכל מראש, שלא מדובר כאן על מעשה אלא על התגלגלות העניינים. אבל זה לא מה שכתוב. בפירוש אין התאמה ליצירה במעשה\דיבור שלב אחרי שלב, תוך שינוי סדרי עולם, כפי שמספר ספר בראשית.

ובאשר ל"אור" – לא, האור לא היה הדבר הראשון שנוצר. בשלב הראשוני, הכוחות האלקטרומגנטיים (שהאור הוא חלק מהתופעות שלהם) אפילו לא נפרדו עדיין מהכוחות הגרעיניים ה"חלשים", כך שלא היה יכול להיות “אור”. וגם לא היו מקורות אור, ולא היו גלים אלקטרומגנטיים חזקים בתדירויות שאנו קוראים להם אור – בהתחלה, אפילו לא היה מספיק מקום כדי שגלים אלו יוכלו בכלל להתקיים. כל זה השתנה עם הזמן, אבל השינוי הראשון לא היה יצירת האור אלא ההתפשטות וההתקררות האדירה של היקום. התיאור התנ"כי גם משמיט את קריסת האינפלטרון לכדי פלזמה לוהטת וצפופה של פרוטו-חומר (פלזמת קווארקים), את ההיפרדות של הכוחות השולטים בטבע זה מזה, את יצירת החומר הבראשיתי מתוך פלזמת הקווארקים, ועוד.

האור הראשון נוצר עם היווצרות הכוכבים הראשונים, הרבה הרבה אחרי המפץ הגדול. גלים אלקטרומגנטיים (אור זה גלים כאלה בתדירויות מסוימות) נוצרו מוקדם יותר, אך עדיין כ-100,000 שנים אחרי המפץ הגדול, לאחר שהתרחשו ביקום דברים חשובים ושינויים רבים. כך שגם יצירת האור זה לא הדבר הראשון שהתרחש, ושוב התיאור לא מתאים כלל.

וירא אלוהים את האור כי טוב, ויבדל אלוהים בין האור לבין החושך –

נהיה נדיבים ונאמר שההבדלה בין חושך לאור היא קליפת הפיזור האחרונה, שבה נוצר לראשונה "אור" במובן שהיה מספיק מקום בין החלקים השונים ביקום כדי שיהיו גלים אלקטרומגנטיים ו"חושך" במובן שהקרינה תתחיל להתפזר בחלל. עדיין, אין הבדלה של ממש בין האור לחושך – הכל מואר באותה מידה, הכל מאוד אחיד. ההבדלה נוצרה עם היווצרות הכוכבים הראשונים, שהפיצו לראשונה אור על פני חושך.

ויקרא אלוהים לאור יום ולחושך קרא לילה, ויהי בוקר ויהי ערב יום אחד –

נראה מיותר לציין שיום ולילה לא יתקיימו אלא לאחר שייווצרו מערכות שמש. אלא שבתנ”ך עוד לא נוצרה השמש. ניתן לפרש באופן נדיב שה”אור” של קליפת הפיזור האחרונה דעך עם הזמן, וכך עברנו מ”יום” ל”לילה”, אבל זהו פירוש בדיעבד ובכל אופן במקרה זה ה”ערב” של היום הראשון עוד לא תם – קרינת הרקע הקוסמית שהיא שיירי ה"אור" מאותה קליפת פיזור אחרונה עודנה דועכת, ותדעך עוד מליארדי שנים. וזה, כמובן, לא מתאים לתיאור המקראי.

ויאמר אלוהים יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדי בין מים למים. ויעש אלוהים את הרקיע ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים מעל לרקיע ויהי כן. ויקרא אלוהים לרקיע שמים. - המקרא שוב פשוט חוזר על הקוסמולוגיה הנפוצה בתקופתו – יש כיפת שמיים מוצקה שמעבר אליה יש מים (הרי משם יורד גשם!), ויש גם מים מתחת (מי תהום) – כך שהכיפה מפרידה בין המים שמעל לאלו שמתחת.

המדע, שוב, מספר סיפור שונה לגמרי. אין מים שעוטפים את הכל עד שמפרידים אותם, אין מים שמתחת ומים שמעל בשום שלב, אין רקיע שנוצר “בתוך המים” בשום שלב. השמים אינם כיפה מוצקה שמבדילה בין מה ש"מתחת" ומה ש"מעל", אלא אויר שעוטף את כדור הארץ ובחלל שמעבר אין "מעל" ו"מתחת" (וכמובן שהוא לא "מים").

ויש סיפור עשיר ומדהים בין קליפת הפיזור האחרונה ובין היווצרות כדור הארץ, שעליו מסתבר מדלג אלוהים לחלוטין. סיפור שמדבר על הלידה ומוות של כוכבים וגלקסיות שלמות, על יצירת האטומים הכבדים, ועל יצירת מערכת השמש והתגבשותה, על היווצרות הירח...

לא, אין התאמה בין שני הסיפורים.

ויאמר אלוהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה, ויהי כן. ויקרא אלוהים ליבשה ארץ ולמקווה המים קרא ימים –

התנ"ך מדבר על כך שהמים שנותרו מתחת לכיפת השמים המוצקה זרמו אל מתחת לאדמה המישורית שמתחתיה, ובכך גילו אותה. המים ירדו מספיק כך שגילו את כל דיסקית הארץ, ויצרו בכך טבעת של מים מסביב לה, וזהו האוקיינוס. שוב, זוהי הקוסמולוגיה הסטנדרטית לתקופה.

ושוב חוסר התאמה מוחלט למדע. המים דווקא ירדו כגשם וכיסו את האדמה, לאחר שזו התקררה מספיק כדי שמים יוכלו בכלל להיקוות עליה. זה פשוט הפוך מהמקרא - הארץ לא הייתה מכוסה במים ואז נגלתה, אלא הייתה גלויה ואז כוסתה חלקית. המים גם ירדו על כל פני כדור הארץ, יוצרים כך ימות ואגמים רבים, ולא יבשת אחת ואוקיינוס אחד.

אבל פסוק זה מבהיר כי המים הם מים לכל דבר והארץ גם היא כדור הארץ, ושלכן הגענו כבר הרבה מעבר ל"תאורית המפץ הגדול". לכן יש להניח שאורבך לא מתכוון כבר לפסוקים אלו, אז זה מקום טוב להפסיק בו את הניתוח, בתוצאה ברורה – חוסר התאמה.

במקום לקרוא את הטקסט כפי שהוא וכפי שהבינו אותו אבותיו, אורבך מנסה לאנוס עליו פרשנות מודרנית שאינה מתאימה רק בגלל שהוא לא רוצה להודות שהטקסט הקדוש יכול שלא להתאים למה שנמצא למעשה בטבע. דתיים רציונליים יותר (דגש על "יותר") מכירים בסתירה, וגורסים שאלוהים לא התכוון ללמד אסטרופיזיקה אלא מוסר. גם זו טענה מגוחכת, אבל בסדרה הזו אנחנו מדברים על אורבך, לא עליהם, אז נניח לכך.

מה בעצם עומד מאחורי המציאות הנצפית והנמדדת והאם באמת יתכן שכל ההרמוניה שאנו רואים בטבע ...הם פרי התפתחות מקרית עיוורת? לגדול המדענים עד ימינו, אלברט איינשטיין ז"ל, היתה בענין הזה מסקנה ברורה: מאחורי חוקי הטבע עומד כח עליון. זו היתה גם דעתו הנחרצת של בן דורו של איינשטין, מקס פלנק, אחד מאבות הפיסיקה המודרנית.

זהו כמובן טיעון עלוב ביותר – זה שאיינשטיין האמין במשהו מבחינה דתית לא אומר כלום שכן הוא היה מומחה לפיזיקה, לא לקיום האל. למען הדיוק ההיסטורי נבהיר שאורבך כמעט צודק בקשר לאיינשטיין – איינשטיין לא האמין ב"כוח עליון" אלא באלוהים של שפינוזה, אלוהים שהוא העולם ולא עליון לעולם – אבל איינשטיין כנראה כן האמין שמאחורי חוקי הטבע עומדת "תבונה קוסמית", לא במובן הילדותי של מתכנן או בורא אלא במובן שהם משקפים את התבונה הטהורה והנשגבת שהיא מהות הטבע\אל. מקס פלנק היה מאמין מסורתי יותר.

אבל זכרו שאיננו דנים בקיום האל ככלל אלא בהתאמת התורה לספר הטבע. בנושא זה לשניהם הייתה דעה הפוכה לזו של אורבך – איינשטיין התייחס במפורש לסיפורי התורה כאגדות עמים, ופלאנק אמר במפורש שהאמונה בניסים (שמתוארים בתורה ודברי הקודש) תיעלם עם התקדמות המדע. שניהם היו בדעה נחרצת בעד המדע, והיו מגנים את אורבך על היצמדותו לפרשנות המילולית של התנ"ך ותומכים באביוגנזה, אבולוציה, ובהתפתחות הטבעית של היקום - אם כי היו כנראה מסכימים שחוקי הטבע משקפים תבונה אלוהית.

אין מה להרחיב לעצם טענה אחרונה זו, שכן כבר דנו בה. בסופו של דבר, אין לנו הבנה טובה למה חוקי הטבע הם בדיוק כפי שהם – לא תחת הנחת הנטורליזם, ולא תחת הנחת האל. כל מי שאומר אחרת, שרומז כמו אורבך שיש לו את התשובות – מטעה את עצמו ואת שומעיו.

מתגלה לעינינו עולם מתוכנן ומתוזמן לפרטי פרטים שבו כל המערכות משוכללות ומורכבות, שלובות זו בזו ותלויות זו בזו תוך איזון עדין ושברירי. לכל הוגי הדעות ואנשי המדע הטוענים שהיקום הוא פרי של התפתחות מקרית אין שום בסיס מדעי אמיתי בטענתם זו. הם במידה רבה אנשים המאמינים בצורה עיוורת ב"דת" המיקריות.

האמונה במקריות או אי מקריות בחוקי הטבע ובמודלים של היווצרות היקום, אבולוציה, וכדומה נובעת משיקולים אמפיריים, מכוח החיזוי וההסבר של תצפיות. כלומר היא נעשית על בסיס מדעי, ולא קשורה לקיום האל, כפי שמראות הדוגמאות של המדענים המאמינים באל שאורבך עצמו מעלה.

מעבר לכך, אין “התפתחות מקרית” של היקום. הקיום לא מתפתח, אלא קיים – חוקי הטבע הבסיסיים (כגון חוזק הכוחות, אם אין יקומים אחרים) לא נוצרו במקרה שכן לא היה שום תהליך ביקום גדול יותר שבו הם יוצרו. במקום זאת, הם פשוט קיימים – העוצמות של הכוחות הן מה שהן. לכן כל אותם הוגי רוח לא מאמינים כלל ב"דת" המקריות. הם מאמינים רק במודלים שהוכחו מדעית, ותו לא, בין אם אלו כוללים אקראיות ובין אם לאו.

נראה שהטענה העמוקה יותר של אורבך היא שלא ייתכן שהיקום המאוזן כל-כך שלנו לא מתוכנן, שהוא אינו משקף תבונה. תבנית שכזו בהכרח, אליבא אורבך, קשורה בתבונה. זוהי תמונה פשטנית, שלא מכירה במורכבות של התבונה – תבונה היא תהליך של עיבוד מידע, ולכן בין כה וכה לא יכולה לאפיין את כל הקיום או ליצור אותו, אלא היא רק תכונה של חלקים בו. אולם, בואו נשקול בכל-זאת את התאוריה ברצינות. הדרך היחידה שאנו יכולים לקבוע אם היקום שלנו טבעי און מתוכנן היא לבדוק את ההתאמה של תאוריות מסוימות על החייזר\אלוהים שיצר את היקום לתצפיות שאנו עושים מתוך היקום.

בהקשר זה, אין סיבה להאמין שהאל היהודי ייצור את היקום שהמדע מגלה בפנינו. התורה והמסורת היהודית לא מספקות שום תחזית משמעותית. יתרה מכך, כפי שהניתוח של בריאת העולם בבראשית לעומת המדע הראה, התורה היהודית כלל לא מתאימה לממצאים בשטח. וכפי שאורבך אמר למעשה במבוא, אין אל שראוי לעבוד (שלא משקר, למשל) שהיה נותן לספר תורה שמדבר בשמו לכלול הטעיות וטעויות כאלו.

אם הכוונה ב"אל" היא לישות תבונית היוצרת את היקום בכוונה – אזי אין ראיות לכזה דבר. במבנה היקום המתגלה לפנינו יש דברים רבים שנכון להיום איננו יודעים להסביר, ואולי לעולם לא נדע – אבל אין אלו מסוג הדברים שמזהים בבירור את היקום כיצירה תבונית. לפחות לא בלי עוד הנחות לא-סבירות ולא-מבוססות לגבי אופיו של המתכנן. למשל, האיזון העדין שאורבך עומד עליו – למה שאלוהים ירצה דווקא איזון עדין? למה לא איזון גס? או סימטריה מופלאה? אין תשובה דתית שלא מניחה את המבוקש, שאינה תשובה בדיעבד.

מנגד, אם יש תחזית שהנטורליזם מספק היא שהיקום יהיה אחיד ואינטואיטיבי למדי בסביבה המקומית, אבל מוזר ולא אנושי יותר ויותר כלל שנעמיק חקר למחוזות רחוקים ולקני מידה לא-אנושיים. וזה אכן מה שרואים. והתמונה המתקבלת היא בהחלט של יקום טבעי, יקום שמנוהל על פי חוקי טבע אדישים ולא תבוניים. כל פי עקרון אוקאם, לפיכך, יש בהחלט מקום להאמין פשוט ביקום זה, ותו לא. זוהי ה"דת" היחידה של אותם הוגי דעות – הם מאמינים במה שהוכח מדעית, ולא בהיפותזות פרועות ולא-מבוססות בנוסף ומעבר לכך.