יום שישי, 23 בספטמבר 2022

המלצת ספר: האם העולם באמת קיים?


אני רוצה להמליץ על ספר. "האם העולם באמת קיים?", מאת יצחק בן ישראל, בהוצאת הקיפוד-והשועל המעולה (קישור). הספר הוא בעצם על הפילוסופיה (מטפיזיקה) של קאנט, ואיך הוא היה מגיב לפיזיקה המודרנית. 
החלק הראשון של הספר פשוט מעולה. זהו ההסבר הטוב ביותר של קאנט שקראתי, וקאנט הוא פילוסוף סופר-חשוב וגם סופר-קשה-להבנה.
בחלק השני, הספר מסביר יפה מאוד על פיזיקה - בדגש על יחסות פרטית, וקצת על יחסות כללית, ועל תורת הקוונטים. ההסברים הם עם מעט-מאוד נוסחאות והרבה שימוש בניסויי-מחשבה, ובגדול מצליחים לרקום הסברים מעולים של הרעיונות העיקריים בלי להיכנס יותר מדי לפרטים הטכניים.
יש כמה אי-דיוקים שחרו לי. כאשר מגדירים טמפרטורה כסכום האנרגיות הקינטיות של המולקולות, זה צורם. כאשר מתעקשים שתורת היחסות הפרטית לא יודעת לטפל בגופים מאיצים או כוחות, ועושים מזה עניין-גדול, זה כבר מתסכל. אבל הנקודה הבעייתית ביותר בעיני, היא הטיפול במכניקת הקוונטים. מצד אחד, יש הסבר מעולה של פירוש קופנהגן שלה, כולל של הפילוסופיה וההיסטוריה שלו. ממש מעולה. וגם טיפול טוב בפירוש המשתנים הנסתרים. אבל, הטיפול בפירוש העולמות-המרובים מאוד חלקי, חטוף, ובסופו של דבר לא מבין אותו - הוא מתייחס אליו כריבוי-עולמות, במקום כהתפצלות-המציאות. מאוד חבל, כי הבנה טובה יותר של פירוש העולמות-המרובים ושילוב שלו במסגרת קאנטיאנית היה יכול להיות מאוד מעניין.
החלק האחרון של הספר, התייחסות קאנטיאנית לפיזיקה המודרנית, קצת חלש וחפוז. חלק ממנו, בעיקר ההתייחסות לרצון-החופשי, די-מביך לדעתי והיה עדיף שלא היה נכתב כלל. אבל הספר עדיין מספק תמונה-בסיסית קאנטיאנית על הפיזיקה המודרנית. כאשר הרעיון העיקרי הוא שתחת פירוש קופנהגן \ בוהר, המשתנים הקוונטיים נקבעים רק כאשר נקבעת מערכת-המדידה, באופן דומה לכך שתחת קאנט אין תכונות למציאות-כשלעצמה אלא רק לתפיסת המציאות דרך מבנה-ההכרה שלנו.
אני לא מקבל, אישית, את פירוש קופנהגן, וגם לא את הניסיון של קאנט לדבר באופן קוהרנטי על השכל כמכונן חוקי הטבע ואף את הזמן והמרחב. אבל, הספר כן נותן תמונה נהדרת של העמדה הקאנטיאנית, שיש להתמודד איתה והיא מאוד מעניינת גם אם לא מקבלים את כולה; הסברים מעולים של הפיזיקה; ורעיונות בסיסיים על איך העמדה הקאנטיאנית יכולה להשתלב עם הפיזיקה.


 

יום שבת, 19 בפברואר 2022

אתיקה 1: הגדרות ואקסיומות

סדרת פוסטים זו היא יומן-קריאה שלי של ה"אתיקה" של שפינוזה. אני גם מעיר, אבל גם לפעמים מנסח-מחדש בהתאם להבנתי ונטיותי.

הסדרה מבוססת על סדרת הרצאות של ד"ר אבישי גלילי, אבל כל הטעויות הן שלי, לא שלו.

פרק 1: הגדרות ואקסיומות

שפינוזה מעט מבלבל בין הגדרות ואקסיומות (במובנן המודרני). אנו נתחיל בכמה הגדרות (גם אם הוא מונה אותן כאקסיומות), ולא בדיוק לפי הסדר של שפינוזה. אשאר עם המספור של שפינוזה (אקסיומה 6, הגדרה 1, וכד'), כדי להקל על ההתייחסות אל אמירות אלו בהמשך.

אקסיומה 6: אידאה אמיתית (מושג נכון), חייבת להתאים למושא שהיא האידאה שלו.

זוהי הגדרת האמת הקלאסית: מושג הוא אמיתי (או משפט הוא אמיתי), אם קיימת התאמה בין המושג במחשבה (או בין היחסים המתוארים במשפט) לבין המציאות. כך "כדור הארץ" הוא אידאה אמיתית (מושג נכון, שריר, וקיים) אם באמת קיים במציאות משהו שהוא כדורי, יש עליו אדמה ואוקיינוסים, וכו הלאה.

שפינוזה מונה זאת כאקסיומה, אך זו הגדרה.

הגדרה 1.1: במהות או טבע של דבר, אני מבין את הדבר, אשר כפי שהוא נתפס בידי השכל, הוא אידאה אמיתית ברורה ושלמה של הדבר כשלעצמו, כגון תיאורו במסגרת חוקי הטבע. מהות זו תמיד תכלול תכונות ומצבים.

אחת מהתובנות הגדולות של הפיזיקה היא שניתן להשיג מושג ברור של משהו רק על ידי הגדרה מתמטית שלו. רק שפת המתמטיקה מאפשר הגדרות שאין חולק על פירושן והשלכותיהן. יישארו עדיין שאלות של פירוש בשל המטאפיזיקה, כלומר ההבנה של מה הפיזיקה אומרת על העולם, אולם לפחות בתוך הפיזיקה-פנימה, במתמטיקה שלה, המושגים וההשלכות הם ברורים ולא נתונים לפרשנות כזו או אחרת.

מושג מתמטי כזה חייב לכלול תכונות ומצבים, שכן הוא יהיה מבוסס על מושגים בעלי תחום-הגדרה וכדומה. כך למשל בפיזיקה קלאסית (ניוטונית) נוכל להגדיר "גוף נקודתי" כבעל מסה מסוימת (תכונה שלו) בעזרת מספר חיובי, והמיקום של הגוף (מצב שלו) יהיה נתון על ידי שלושה מספרים ממשיים.

שפינוזה לא מגדיר מהות או טבע, ונראה שהוא מתייחס אל אלו כ"קופסה שחורה", כמשהו שפועל ללא מבנה.

הגדרה 1.2: בקיים-בהכרח אני מבין את מה שמהותו כוללת קיום, כלומר את שטבעו לא יכול להיות מושג אלא כקיים.

הדבר היחיד שאולי קיים-בהכרח הוא המציאות עצמה, שהיא קבוצת כל הדברים הקיימים. אם משהו אחד קיים, לכל הפחות, אז קבוצה זו קיימת. בהתעלם מאפשרות-דחוקה זו, אם כך (ששום דבר לא קיים), המציאות בהכרח קיימת.

הגדרה 1.3: בסיבת-עצמו אני מבין את מה שמהותו קובעת את קיומו כפי שהוא.

הכוח-הסיבתי של המציאות (חוקי הטבע, כולל תנאי-ההתחלה או השפה וכד'), מחייב את קיומה כפי שהיא, במובן שבהנתן שקיימות תבניות מסוימות במציאות (חוקי הטבע ותנאי השפה), המציאות נובעת כפי שהיא. כך חוקי הטבע, כלומר הסדירויות שבתוך המציאות, קובעים את המציאות כולל את עצמם (את הסדירויות בתוך המציאות). במובן זה המציאות היא סיבת-עצמה.

זוהי סיבתיות במובן הפנימי, כלומר של הקבעות פנימית, בניגוד לסיבה חיצונית, כלומר הקבעות על ידי משהו אחר.

המציאות אינה סיבת-עצמה במובן שהיא מסבירה את קיומה בניגוד לאי-קיומה. בלתי אפשרי להסביר את המציאות הסבר חיצוני.

שפינוזה עצמו איחד את כל אלו להגדרה אחת: "בסיבת עצמו אני מבין את מה שמהותו כוללת קיום". אך הגדרה זה קובעת זהות בין קיים-בהכרח ובין סיבת-עצמו, מה שממש לא נכון (כשל אקוויויקציה) כי המציאות יכלה להיות אוסף חסר-חוקים, שעדיין היה קיים-בהכרח (כקבוצת הדברים הקיימים) אך לא היה סיבת-עצמו הפנימית. הגדרה-אחת זו מחביאה את תפיסת הסיבתיות החזקה של שפינוזה, ומשאירה את הרעיון של "מהות" או "טבע" עמום. מוטב לפרק לשלוש הגדרות.

אקסיומה 7: מה שאפשר להשיגו כלא-קיים, מהותו אינה כוללת קיום.

שפינוזה מונה זאת כאקסיומה, אך זוהי בעצם מסקנה מתחייבת מהגדרת קיים-בהכרח.

הגדרה 3: בעצם אני מבין את מה שנמצא בתוך עצמו ומושג מתוך עצמו. כאשר ב"מושג מתוך עצמו" אני מבין שמושגו אינו זקוק למושג של דבר אחר, שממנו הוא צריך להתעצב.

כך לדוגמה ציר המספרים השלמים מושג מתוך עצמו, שכן הוא מעוצב ונפרס על ידי המספרים שמהווים את חלקיו, ועל ידי התבניות האריתמטיות שמגדירות אותו.

שפינוזה עצמו מתכוון למציאות. המציאות אכן מושגת ומעוצבת מתוך עצמה, במובן שחוקי הטבע, שהם התבניות של חלקי המציאות, מעצבים ויוצרים אותה הן מושגית (מבינים את המציאות מהם) והן פיזית (הכוח הסיבתי שלהם הוא הכוח הסיבתי ש"יוצר" את המציאות על פיהם).

זה שעצם מושג ומעוצב מתוך עצמו, זהה לסיבתיות-הפנימית שכבר עמדנו עליה במושג של "סיבת-עצמו".

המציאות גם "נמצאת בתוך עצמה" פיזית, שכן היא נמצאת פיזית במרחב והיא כל מה שקיים כלומר היא אינה בתוך דבר אחר. זאת בניגוד לציר המספרים שרק "מושג מתוך עצמו", שכן הוא מושג רק במחשבה. לכן אנו זקוקים לשני החלקים: גם משהו שנמצא בתוך עצמו, וגם שמושג מתוך עצמו. בלי חלק זה בהגדרה, ה"עצם" היה כולל דברים שאינם קיימים במציאות, כגון ציר המספרים.

מושג "עצם" זה אינו מושג העצם של אריסטו. אצל אריסטו העצם הוא אינדקס, שעליו תולים פרדיקטים (תארים). העצם האריסטוטלי אינו מושג (כלומר מובן) כלל, גם לא על ידי עצמו.

 

הבנה זו של "עצם" כנראה די שונה מזו של שפינוזה עצמו. עבור שפינוזה וכותבי ימי הביניים, "נמצא בתוך עצמו" הוא שם-קוד להגדרות אריסטוטליות של עצם. משהו "נמצא במשהו אחר" במובן שאומרים אותו על משהו אחר, כגון "אדום" במשפט "הטוש הזה הוא אדום". משהו "נמצא בתוך עצמו" כלומר לא נמצא בדבר אחר, במובן שלא אומרים אותו על דבר אחר; כגון "הכלב הזה", שלא אומרים אותו על דבר-אחר.

בניסוח "נמצא בתוך עצמו ומושג מתוך עצמו" שפינוזה כנראה התכוון להקבלה, כלומר לכך ש"נמצא בתוך עצמו" זהה ל"מושג מתוך עצמו". הקטע האחרון ("מושגו אינו זקוק למושג של דבר אחר, שממנו הוא צריך להתעצב") אמור לפרש את שניהם, ולא רק את "מושג מתוך עצמו" כמו אצלי.

אך אלו אינן הגדרות טובות. יש להבדיל בין שני הרעיונות – ציר המספרים מושג מתוך עצמו, אך אינו קיים פיזית ולכן אינו נמצא בתוך עצמו פיזית.

הגדרה 7: חופשי נקרא אותו דבר, הנקבע לפעול על ידי עצמו בלבד; ואילו כפוי, או לא-חופשי, נקרא אותו דבר, הנקבע על ידי אחר לפעול בצורה קבועה ומסוימת.

כאן יש להבין "לפעול" כשינוי מצבו (או, כמקרה-גבולי, השארות במצבו).

המציאות היא הדבר היחיד הנקבע לפעול על ידי עצמו בלבד. כל חלק מהמציאות, נקבע לפעול גם על פי דברים אחרים, המשפיעים עליו, וגם על פי טבעו.

יחד עם זאת, נוכל בהמשך לדבר על הדרגה בה פעולות האדם נקבעות על ידי סביבתו לעומת טבעו-הוא, וכך על מידת החופש שלו.

יש קשר הדוק בין חופש, לבין היותו של משהו סיבת-עצמו, והיותו עצם. כל הדברים הללו הולכים ביחד.

אעיר כי זהו מושג נכון של חופש-כאוטונומיה, בניגוד לחופש כרצון חופשי, שהוא מושג לא קוהרנטי.

 

את שתי ההגדרות הבאות כדאי להבין ביחד:

הגדרה 4: בתואר אני מבין את מה שהשכל תופס על אודות העצם, בתור מה שמכונן את מהותו, כלומר בתור המצבים שמשמשים במושג טבעו.

הגדרה 5: באופן אני מבין אפשרות מתוך דבר-אחר, שמתוכו הוא מושג; כגון המצב, שהוא ערך מסוים של טווח-המצבים האפשריים.

כך לדוגמה בפיזיקה קלאסית (ניוטונית), המרחב, כלומר כל האפשרויות של המיקום האפשרי של גוף, הוא "תואר". זהו סט המצבים שבהם אנו משתמשים כדי לתפוס את טבעו של הגוף; גוף הוא הדבר-הזה שיכול להימצא במקום מסוים.

ואילו המיקום בפועל של הגוף הוא אופן. המיקום בפועל של הגוף הוא האופן שבו הוא קיים ביחס לתואר המיקום.

מושג האופן אמור לכלול גם אפיונים רחבים יותר מאשר מצב-אחד, כגון למשל מצבים מאקרוסקופיים. חשוב למשל על עצם הנמצא בטמפרטורה מסוימת. הוא מאופיין על ידי טמפרטורה זו, כלומר זה האופן שבו נמצא העצם. אבל מה המשמעות של כך? ובכן, יש סט מסוים של מצבים מיקרוסקופיים, שבהם נגיד שהעצם הוא במצב המאקרוסקופי של טמפרטורה זו. האפיון של העצם כבעל הטמפרטורה הזו, זה למעשה האמירה שהמצב המיקרוסקופי של העצם נמצא בתוך סט-המצבים המיקרוסקופיים הזה. הסט של כל המצבים המיקרוסקופיים האפשריים (לא רק בטמפרטורה זו) הוא ה"דבר-האחר", שמתוכו מושגת החלוקה לכמה אפשרויות שונות (טמפרטורות שונות) של העצם.

נראה שמושג האופן אמור גם לכלול תבניות-שינוי של הדבר-האחר. שוב דוגמה במכניקה קלאסית: מהירות היא קצב שינוי המיקום (בזמן). כך מהירות היא אופן, המבוסס על מושג המיקום, שממנו היא מחושבת. נשים לב שבמכניקה הקלאסית, תיאור המצב של חלקיק (האופן שבו הוא נמצא) דורש קביעה גם של המיקום וגם של המהירות (קצב שינוי המקום).

נראה שגם תבניות-שינוי אחרות או תבניות אחרות בכלל ייכנסו תחת הרעיון של "אופן".

 

התואר מכונן את מהות הגוף, במובן שהוא מבנה מתמטי שאנו משתמשים בו כדי לתאר את המהות. חשוב שהוא יכונן את כל המהות, כלומר יספיק כדי ללכוד אותה. אך הוא אינו זהה למהות הגוף, כי הוא אינו מושג (אידאת) העצם אלא הוא רק המבנה הדרוש לשם ניסוח המושג. כך לדוגמה המושג "גוף" במכניקה ניוטונית כולל לא רק מיקום, אלא גם את הרעיון שהתנועה (שינוי המיקום) נשמעת לחוקי הטבע (חוקי ניוטון).

אולם, ניתן להבין את המהות של העצם או את מצב העצם דרך התואר. כך לדוגמה מבינים את זה שהגוף נמצא במקום מסוים, את מצב העצם, בעזרת הרעיון של המיקום. תפיסה מלאה של הגיאומטריה של מיקומי הגופים ואיך הם משתנים עם הזמן, היא במובן מסוים תמונה מלאה של המציאות. תפיסה של התבניות בגיאומטריה זו, של חוקי הטבע, מהווה תפיסה של המהות של המציאות (והעצמים בתוכה).

תואר ואופן מסוימים הם דרך לתאר את קיומו האובייקטיבי של העצם (כגון להגיד שהגוף נמצא במיקום מסוים), אך זו רק דרך אחת להבין את העצם ולכן שפינוזה מדגיש את "מה שהשכל תופס". קיימות דרכים אחרות לתפוש שכלית את אותו העצם.

כך לדוגמה בפיזיקה קלאסית (ניוטונית) לגוף יהיה מיקום שונה ביחס לצופה שונה (קיים או מדומיין). זה לא אומר שהמיקום אינה תכונה של הגוף, אלא שפריטת המיקום למספרים מסוימים (אופנים מסוימים) היא סובייקטיבית, ואין חלוקה אחת "נכונה".

דוגמה קיצונית יותר היא החופש לבחור בסיס לתיאור המציאות, כלומר לבחור תואר. כך לדוגמה במכניקה קוונטית (לא-יחסותית), ניתן לתאר חלקיק באמצעות המיקום שלו, או באמצעות התנע (כמות התנועה) שלו, או בשילוב כלשהו של שניהם. אין בסיס אחד, צורת תיאור אחד, תואר אחד, ש"נכון" יותר מהאחר. כך, קיימים אינסוף תארים לחלקיק במכניקה קוונטית. אינסוף דרכים לתפוס מושגית את מהותו, על ידי מצבים (אופנים) של אינסוף השילובים האפשריים של מיקום-תנע (תואר).

 

שפינוזה מכיר רק שני תארים: התפשטות, שהיא תפיסת-מקום במרחב, ומחשבה, שהיא תודעה וחשיבה. לא אעיר על תואר המחשבה כרגע. באשר לתואר ההתפשטות, הרי שהפיזיקה הסתבכה מאז ימי שפינוזה, ואולי כדאי לחשוב מה המצב היום. יש שלוש נקודות מענייננות.

ראשית, יש את התארים הנוספים. כפי שכבר אמרנו, המכניקה הקוונטית מאפשרת מעבר רציף בין ייצוג על ידי מיקום וייצוג על ידי תנע, וכך מאפשרת אינסוף תארים. יש גם מקרים נוספים בפיזיקה, בהם אפשר לראות את המערכת בתיאורים שונים, שקולים, כך שהבחירה בייצוג היא בחירה שרירותית; או, במילים אחרות, ניתן לתאר את המציאות דרך תארים שונים (לרוב אינסוף תארים, שכן יש אינסוף אפשרויות תיאור).

שנית, יש את הרעיון שה"תואר" הוא מורכב יותר מרק התפשטות (תפיסת מקום). התואר אמור להיות מספק בכדי לכונן את מושג העצם, כלומר ללכוד את מהותו. אולם צריך יותר מרק מיקום לשם כך.

בפיזיקה המודרנית אין גופים נפרדים אלא קיימים שדות, הנמצאים בכל נקודה במרחב. יש כמות שונה של השדה בנקודות שונות במרחב; לדוגמה כאשר יש כמות גדולה של השדה-האלקטרוני בנקודה מסוימת במרחב, אנו אומרים שיש שם אלקטרון. כך שאין זה למעשה נכון להבין התפשטות כתפיסת-מקום במרחב ריק, אלא כתפיסת-מקום במובן של נוכחות גדולה באזור מסוים במרחב.

קיימים מספר שדות, כך שלמעשה קיימים מספר "גופים" במציאות, התופסים-מקום (התפשטות) בנפרד זה מזה (בכל מקום, כל השדות קיימים). כך שאולי לא נכון לדבר על התפשטות-אחת, אלא על כמה סוגי התפשטויות, כמה סוגי תפיסת-מקום (אחת לכל שדה יסודי).

לבסוף, קיימות גם תכונות פנימיות, כגון הספין של האלקטרון. אלו מצבים במרחב-פנימי של השדה, במקום במרחב-החיצוני (המרחב התלת-ממדי הרגיל) המשותף לכל השדות.

רק כל אלו ביחד (כל סוגי השדות, על מצביהם הפנימיים), וביחד עם התכונות הגיאומטריות של המרחב-זמן עצמו, מהווים את התואר המלא של העצם, כלומר הם ביחד סט מספיק כדי לכונן את מהותה של המציאות (חוקי הפיזיקה, כלומר התבניות השוררות במציאות).

לבסוף, כדאי להעיר שהפיזיקה המודרנית מכירה ביחסיות (על פי איינשטיין), כך שההתפשטות (תפיסת המיקום) והתמדה (תפיסת פרק-הזמן) של הגוף אינן תכונות אובייקטיביות אלא הן יחסיות לצופה (אמיתי או מדומיין). זה רק מדגיש את כך שהתואר והאופן הם כפי שהם נתפסים על ידי השכל, כלומר מהווים רק ייצוג אחד של המהות האחת של העצם וקיומו האובייקטיבי כפי-שהוא.

 

נקודה אחרונה: ההגדרה של שפינוזה ל"אופן" שונה למדי. הוא מגדירו כ-

"באופן אני מבין את הפעלות העצם, או את מה שנמצא בתוך דבר אחר, שבאמצעותו הוא גם מושג."

בחלק השני, יש להבין את "מה שנמצא בתוך" לא פיזית אלא במובן האריסטוטלי, כלומר כ"הוא תכונה של-". לדוגמה, שפינוזה מסביר כי התנועה היא אופן של מיקום הגוף, כי מושג התנועה מבוסס על ("נמצא ב-") מושג המיקום.

לא ברור לי מהי משמעות החלק הראשון. בלטינית שפינוזה מדבר על ה affectiones של העצם, שזה ההשפעות שלו על הגוף או הנפש. לכן תרגמו בעברית "הפעלות", כלומר איך שהוא מפעיל דברים אחרים.

אולם זה לא איך שמתרגמים זאת באנגלית. באנגלית, ההגדרה היא By mode, I mean the modifications of substace. נראה שהכוונה היא שהעצם יכול לקבל מצבים שונים – כאן נראה שהמחשבה היא על מושג המקרה האריסטוטלי, שבו העצם מקבל "מקרים" כלומר תכונות.

גם שפינוזה בעצמו, בקטע המדובר על התנועה, מקביל את ה"אופן" ל"מקרה" אריסטוטלי.

לכן הגדרתי כפי שהגדרתי למעלה. בדומה לכך שהעצם מקבל "מקרים" תחת המטאפיזיקה האריסטוטלית, כך העצם מקבל "מצבים" תחת הפיזיקה המודרנית, כולל אפיונים אחרים של המצב כגון שינוי המצב (תנועה) או אפיונים מאקרוסקופיים שלו (לחץ).

מכיוון שהמצב של הגוף גם קובע איך הגוף משפיע על גופים אחרים, הרי שיש כאן קשר כלשהו למושג בלטינית. אך נראה שזהו עדיין רעיון שונה מאוד!

 

הגדרה 8: בנצחי אני מבין את הקיום בכל הזמנים של סיבת-עצמו.

מאחר שהמציאות, סיבת-עצמה, פורסת את עצמה בהתאם לחוקי הטבע, הרי שציר הזמן שחוקים אלו ייפרסו יהיה כל ה"נצח". בין אם הוא יהיה סופי או אינסופי, או אפילו סופי לצופים מסוימים ואינסופי לאחרים וכדומה.

 

שפינוזה עצמו, הגדיר מעט-אחרת, אך מעגלית, את הנצח כ"קיום עצמו" שנובע מהגדרתו של "דבר נצחי".

"בנצח אני מבין את הקיום עצמו, כל עוד משיגים אותו כנובע באופן הכרחי מתוך הגדרתו של דבר נצחי".

שפינוזה מיד טוען שקיום כזה לא יוכל להיות מוסבר על ידי התמדה או זמן, גם אם אלו חסרי התחלה או סוף, כי הוא "אמת נצחית". זה לא קוהרנטי ואין מה להתייחס לכך.

אקסיומה 5: אבין ב "דברים שאין ביניהם שום דבר משותף", כדברים שאי אפשר להבין אותם זה באמצעות זה, כלומר שמושגו של האחד אינו כולל בתוכו את מושגו של האחר.

שפינוזה מונה זאת כאקסיומה, אך זו הגדרה.

אקסיומה 6: הכרת התולדה תלויה בהכרת הסיבה וכוללת הכרה זו בתוכה.

כאן שפינוזה אומר שמבחינתו, להבין משהו זה כולל להבין איך הוא נוצר ולמה הוא קיים כפי שהוא.

זו תפיסה די-קיצונית של "הכרת" משהו, אבל זו ההגדרה. למרות ששפינוזה בכלל מונה אותה כאקסיומה.

 

הגדרה 2: סופי בסוגו נקרא דבר, שדבר אחר יכול להיות גדול ממנו באותו היבט של תואר

כך למשל גוף הוא בגודל סופי אם ייתכן גוף אחר שיהיה לו יותר גודל-התפשטות (נפח). נשים לב ש"יכול להיות" זה במחשבה כאן – גם אם אין במציאות משהו גדול יותר, העובדה שמושגית יכול להיות גדול יותר אומרת שהגוף סופי.

נעיר שמושג זה קשור מאוד למושג ה"חסום" במתמטיקה; אזור הוא חסום אם כל הנקודות בו נמצאות במרחק סופי אחת מהשניה, כלומר אם קיים מספר ממשי  שהמרחק בין כל שתי נקודות באזור קטן ממנו. כך, בכל מקרה, קיום של סופיות דורש קיום של מידת-גודל בעלת יחס גדול-מ.

 

אולם, שפינוזה נותן הגדרה אחרת, שאינה הגיונית. הוא כותב,

"סופי בסוגו נקרא דבר, שדבר אחר מאותו טבע יכול להגבילו. למשל, גוף נקרא סופי מכיוון שתמיד אנו משיגים גוף אחר גדול ממנו. וכך מחשבה מוגבלת על ידי מחשבה אחרת. אולם גוף אינו מוגבל על ידי מחשבה, ולא מחשבה על ידי גוף."

יש כאן מושג מעורפל של "הגבלה", שאינו מוגדר-היטב ושהדוגמה הראשונה בעצם מפירה. הסיבה שגוף מסוים הוא סופי אינה שגוף אחר מגביל אותו, אלא שגוף-דמיוני אחר גדול ממנו.

מה לגבי מיקום (תלת-ממדי) של גוף, שעבורו אין גדול-מ (אין יחס גדול-מ בין מיקומים), אבל הוא כן מוגבל במובן שהחלל מקיף וכך מגביל את מיקום הגוף?

לא ברור לי כלל איך מחשבה אמורה להיות מוגבלת על ידי מחשבה אחרת. ולא מדוע מחשבה אינה מוגבלת על ידי גוף או להפך.

הגדרה זו בעיני רעה מאוד, והיא בעצם מסתירה רעיון של "מושלמות", כלומר זיהוי (אקוויוויקציה) של גדול-יותר  עם טוב-יותר, מושלם-יותר.

מושלמות זה רעיון פסול מאוד. זו אינה תכונה של המציאות, אלא שיפוט ערכי שלנו.

 

 

הגדרה 6.1: באלוהים-זוטא אני מבין יש אינסופי באופן מוחלט, כלומר אינסופי בכל הסוגים.

שפינוזה אומר שמה שהוא אינסופי רק בסוגו (או לא בכל הסוגים), יש ביכולתנו לשלול ממנו אינסוף של תארים. אבל לא ברור מה בעצם רע בכך, ייתכן שהכוונה שזה לא משהו מספיק "אינסופי" בכדי להחשב אלוהים. אז נקרא לו אלוהים-זוטא.

הגדרה 6.2: באלוהים אני מבין עצם בין אינסוף תארים, שכל אחד מהם מבטא מהות (אחת) נצחית ואינסופית.

הדגשתי מהות אחת, כי כל התארים הם רק דרכים שונים לתפוס את אותה המהות האחת.

כזכור, העצם הוא "נצחי" כאשר הוא סיבת-עצמו ויוצר בעצמו ציר זמן. המציאות יכולה בקלות להיות גם אינסופית, במובן מרחבי או זמני (לשני הכיוונים או לכיוון אחד), ועוד. כך שהמציאות היא נצחית ואינסופית. ויש לה כאמור אינסוף תארים לכל-הפחות כצירופים שונים של בסיסי התנע והמיקום (בתורת הקוונטים). כך שהמציאות עונה להגדרת שפינוזה ל"אלוהים"!

שפינוזה עצמו מתכוון לאינסוף תארים שאנו איננו מכירים, ושהם שונים מהותית-יותר מאשר צירופים שונים של שני תארים (מיקום ותנע). והוא מתכוון לאינסופיות ברמות-מושלמות בניגוד לאינסופיות מרחבית "גרידא". אולם, העובדה שהמציאות טכנית עונה להגדרות אך לא סביר לקרוא לה "אלוהים" מצביעה לדעתי על הפגם בתפיסת המושלמות שנמצאת מאחורי הגדרת שפינוזה לסופיות.

נבדוק זאת בהמשך. כרגע, אני אחליף בכל מקום שבו שפינוזה אומר "אלוהים" או "הטבע" את המילה "מציאות".

 

אלו היו ההגדרות. נוכל עכשיו לעבור לאקסיומות.

אקסיומה 1: כל מה שנמצא, נמצא בתוך עצמו או בתוך זולתו.

אני אבין זאת פיזית: כל מה שנמצא, אכן נמצא פיזית (כלומר במרחב) בתוך עצמו או בתוך זולתו.

שפינוזה מתכוון דווקא למובן המושגי: כל דבר שקיים, מושגו מובן מתוך עצמו או מתוך משהו קיים אחר, שהדבר קיים ומובן רק על בסיסו. כגון המהירות של גוף, שמובנת וקיימת רק בשל כך שהגוף קיים ובעל מיקום (המשתנה עם הזמן).

שני המובנים נכונים.

אקסיומה 2: כל מה שאינו יכול להיות מושג באמצעות זולתו, חייב להיות מושג באמצעות עצמו.

זה זהה למעשה למובן השני של אקסיומה 1.

אקסיומה 3: מתוך סיבה נתונה וקבועה מסוימת, נובעת בהכרח תולדה; ולהפך, אם לא נתונה סיבה קבועה ומסוימת, אי אפשר שתנבע ממנה שום תולדה.

כאן שפינוזה מנסה לנסח עקרון סיבתיות חזק ושגוי: שמתוך סיבה זהה, תמיד תבוא אותה התולדה. בפועל, אנו יודעים ממכניקת הקוונטים (בפירושי עולם-אחד שלה) שאין זה נכון.

אולם, כדאי להבין את שפינוזה בפירושי עולמות מרובים, כלומר מתוך הרעיון שחוקי הטבע הם דטרמיניסטיים ולכן אכן מצב אחד של הטבע יביא תמיד לאותו המצב בהמשך (אותה תולדה). אולם, גם בהבנה זו, אקסיומה זו מטעה כי ה"תולדה" במקרה זה תכיל (בתורת הקוונטים) עולמות מרובים, שבכל אחד מהם ייראו תוצאות שונות לאותה ה"סיבה" (מצב התחלתי).

לחלק השני של האקסיומה אין שום מובן, ואני אתעלם ממנו.

 

זהו, סיימנו את ההגדרות והאקסיומות. הלאה, למשפטים!

יום שלישי, 16 ביולי 2019

פנימה צריכה לזוז מרב-תרבותיות לליברליזם

"פנימה" היא יוזמה של שי-פירון (שר-החינוך לשעבר) לגבש הסכמות-חברתיות בנושאי ליבה, שבסופו של דבר יובילו לחקיקה. עכשיו הם מוציאים את התוכנית הראשונה שלהם, תוכנית לשינוי חוק הגיוס. אני חושב שזה זמן טוב לליברלים בישראל לעמוד על הרגליים האחוריות שלהם ולהסביר ל"פנימה" שיש לנו עקרון-יסוד שלא נסכים לוותר עליו - שוויון בפני החוק. כי הפתרון של "פנימה" לא מקיים שוויון אלא רב-תרבותיות, וזה שונה.

עוד לא פרסמו את הפתרון רשמית, אבל מכינים את הקרקע לפרסומו עם ספוילרים - זה בדיוק הזמן לעמוד על הרגליים האחוריות ו, אולי, לשנות אותו. יש לו סיכוי להפוך לאמנת גביזון-מדן הבאה.

על פי הספויילר בכתבת וואי-נט, עקרונות התוכנית הם:
כל אזרח בישראל יחויב בשירות לטובת החברה באחד משלושה ערוצים: צה"ל, ביטחון פנים והצלה או רווחה וחינוך.
בחורי ישיבה, מדענים, אמנים וספורטאים יוכלו לשרת במסלול מיוחד בתחום הצטיינותם.
לצה"ל זכות בחירה ראשונה מקרב אזרחי ישראל היהודים.
מקום השירות ואופיו, הגיל וכו' ייקבעו על פי הצרכים התרבותיים של כל קהילה.
כל משרת יעבור הכשרה שתהפוך את מסלול השירות למקצועי ואפקטיבי.
כל משרת יזכה לתמריץ בהתאם לעצימות השירות: סכנת חיים, מרחק מהבית ועוד.
משך השירות בשלב הבסיסי שווה בכל הערוצים. המעוניינים להתקדם במסלולי שירות הדורשים הכשרה ארוכה יותר, יאריכו את שירותם ויתוגמלו בהתאם. 
אני לא אוהב תוכניות לשירות-לאומי. לדעתי הן פתח לשחיתות ובזבוז כספי ציבור - כספי המיסים שלנו! - ולוקחות את הנוער שלנו לעבודות מיותרות והזויות בדיוק בתקופה בו הוא צריך ללמוד ולהתפתח ולהתחיל את הקריירה והחיים שלו. אבל - זה לא עקרון יסוד שלי. אני מוכן להתפשר על קיום שירות לאומי, במידה וזה מה שצריך כדי להשיג יותר גיבוש לאומי, שוויון, וכדומה בחברה. 

אני גם מאוד-חושש ממתן פטור למצטיינים. צה"ל צריך מפקדים מצטיינים. גאונים. לתת דווקא לטובי בנינו פטור משירות בצה"ל, עלול להיות הרה-אסון. אבל נו, זו התוכנית, והיא בהסכמת ראשי מערכת הבטחון, אז נניח שאני מפריז בסכנה זו.

אבל - כפי שאומרים ב"פנימה" עצמה - די לישראבלוף. מה שהתוכנית הזו עושה הוא להעביר את חובת הגיוס מחובת גיוס חילונים בחוק, לחובת גיוס חילונים בתקנות צבא/ממשלה שייקבעו את מי צה"ל ייבחר. 

על מנת שהתוכנית תהיה קבילה, היא חייבת להיות שוויונית. לא יכול להיות שהתוכנית תתייחס בצורה שונה לאזרחים שונים בגלל ה"קהילה" שהם שייכים אליה! יש להתייחס לכל אחד כאינדיבידואל. זה לא להתעלם מזה שיש קהילות - אפשר ליצור מסלולים המיועדים לקהילות מסוימות, אבל עדיין לאפשר לכל אחד ללכת למסלול שהוא רוצה. 

אז הנה התוכנית בשינויים שלדעתי, הופכים אותה לקבילה. לא "טובה", כי עדיין יש שירות לאומי שהוא לדעתי בזבוז עצום של כספי ציבור והון אנושי וייפגע קשות בשגשוש המדינה והאזרחים, אבל לפחות עומדת בעקרון היסוד של השוויון, שעליו בנויה החברה הדמוקרטית.

ההבדלים מודגשים:
כל אזרח בישראל יחויב בשירות לטובת החברה באחד משלושה ערוצים: צה"ל, ביטחון פנים והצלה, או רווחה וחינוך.
בחורי ישיבה, מדענים, אמנים וספורטאים וכדומה יוכלו לקבל פטור למצטיינים בתחום הצטיינותם, וזאת בפרופורציה למספר התלמידים ברשתות החינוך המתאימות.
לצה"ל זכות בחירה ראשונה מקרב אזרחי ישראל [למחוק "היהודים"].
מקום השירות ואופיו, הגיל וכו' ייקבעו על פי רצון המתגייס, בהתאם לתוכנית שאליה הוא מתגייס ולגמישות שהיא מציעה.
כל משרת יעבור הכשרה שתהפוך את מסלול השירות למקצועי ואפקטיבי.
כל משרת יזכה לתמריץ בהתאם לעצימות השירות: סכנת חיים, מרחק מהבית ועוד.
משך השירות בשלב הבסיסי שווה בכל הערוצים. המעוניינים להתקדם במסלולי שירות הדורשים הכשרה ארוכה יותר, יאריכו את שירותם ויתוגמלו בהתאם.

השינוי הראשון הוא שכמות ה"מצטיינים" תקבע באופן פרופורציונלי לכמות הלומדים. כך אם נקבע ש-10% מצטיינים, אז כל מוסד לימודי שלומדים בו עד גיל 18 יוכל לסמן עד 10% מהלומדים בו כ"מצטיינים". ישיבה, בית ספר תיכון, מה שלא יהיה. מצטיינים אלו יקבלו פטור מלא משירות. השאר, חייבים בנקודה זו לסור ללשכת הגיוס. [אני מדבר רק על הקווים הכלליים, לא נכנס לכל הפרטים של חוק הגיוס כגון דחיית שירות מסיבות שונות.]

ושום מריחה על "לשרת בתחום הצטיינותם". זה בתכלס הרי אומר לתת פטור לבחורי ישיבות. אז יאללה, לתת פטור לכל המצטיינים.

שינוי זה מאפשר פטור-משירות בצורה שוויונית. ללא העדפה של מישהו על פני מישהו אחר כי הוא דווקא ספורטאי, אמן, מדען (מי מדען בגיל 18?!) או בחור ישיבה. אין צורך ולא נכון שהממשלה תתערב ותקבע שזה שמישהו הוא דווקא עילוי בתור מהנדס לא מגיע לא פטור, או שיש לתת פטור לבחורי-ישיבה מצטיינים אבל לא לחכמי-אסלאם מצטיינים.

השינוי השני הוא למחוק את זה שלצה"ל יש זכות בחירה רק מקרב היהודים. בזמנו צה"ל פתח את האפשרות לגיוס ערבים, וכמות גדולה-במפתיע ביקשה להתגייס. עד שצה"ל סגר את האפשרות הזו. יש לפתוח אותה מחדש, ולאפשר לצעירים ערבים להתגייס אם הוא רוצים בכך, גם אם זה למורת רוחה של הנהגת הציבור הערבי. 

עכשיו, זה לא שהציבור הערבי או החרדי יתחיל להתגייס בהמוניו, או שייכפו עליו גיוס. חלק מהקריטריונים של צה"ל בהחלטה את מי לגייס צריך להיות מוטיבציה לשרת - ולכן מן הסתם הוא לא יגייס את הרוב המוחלט של החרדים והערבים. אבל לא צריך לקבוע קהילות בחוק או בתקנות, אלא פשוט להשאיר את זה ברמת קריטריון המוטיבציה. ככה אותו קריטריון גם ייפסול פציפיסטים, למשל, או אנשי שמאל-קיצוני. לא צריך לקטלג אנשים, צריך לתת שוויון

השינוי האחרון הוא שמקום השירות, אופיו, גיל תחילת השירות, וכד' ייקבעו לא לפי הקהילה אלא לפי המסלול שאליו האינדיבידואל בוחר להתגייס. ושוב, בפועל יהיו מסלולים שמכוונים לאוכלוסיות מסוימות כך שזה לא יהיה הבדל גדול. אבל עדיין, יש לאפשר לכל אדם לבחור כרצונו. לא לקטלג אותו כשייך לקהילה כזו או אחרת. לכל אזרח מגיעות זכויות וחובות שוות, זה הבסיס לשלטון החוק שהוא מעקרונות הדמוקרטיה.

כל השינויים האלה הם קטנים. חלקם אולי אפילו נכללים בפירוט התוכנית (נתנו לנו רק ראשי פרקים, כך שאי אפשר לדעת). דווקא משום כך, יש לעשותם. אלו שינויים קטנים שיכולים לעשות את ההבדל בין תוכנית רב-תרבותית שמטבעה תטה עם הזמן להעדפת תתי-חברות מסוימות (חרדים, דתיים-לאומיים, ואז חילונים, ורק בסוף ערבים), לבין תוכנית שמראש מיוסדת על מצע של שוויון ולכן תוכל יותר להתנגד למגמות כאלה ולהפוך את הגיוס מנושא שמחלק את החברה הישראלית, לרק עוד חלק מהחיים בה.



זהו לגבי התוכנית של "פנימה". אוסיף רק הערה מה אני הייתי מעדיף - הייתי מעדיף פשוט להוריד מהתוכנית את כל הקטע של השירות הלאומי. שהוא לדעתי ישראבלוף לא פחות קטן מהשוויון בנטל (הגיוס), ורק ייגדל לממדים מפלצתיים תחת תוכנית זו. (שירות לאומי של שלוש שנים לכל אזרח במדינת ישראל?! אמאל'ה.)

זה משאיר את העקרון של פטור משירות צבאי עבור מצטיינים, את השוויון בזמן השירות, את מתן החופש לצה"ל לא לגייס, ואת ההגבלה לתגמל בהתאם לעצימות השירות (כיום צה"ל מתגמל גם עבור ילדים, למשל). לכך יש להוסיף רק את זה שהקריטריונים השונים צריכים להיות שוויוניים, וזהו. 

בכך מתקבלת תוכנית שוויונית, שפוטרת משירות את המצטיינים ואת אלה שצה"ל אינו מעוניין בשירות שלהם (מה שיכלול את אלה שמאוד לא רוצים לשרת בצה"ל), ונפטרת מכל המסלולים הפריווילגיים כגון ישיבות ההסדר.

החשש הגדול שלי הוא מירידת מוטיבציה לשירות ואיכות כוח האדם. אני הייתי לכן מחיל את התוכנית מאוד בזהירות, ועם מעקב, ומאפשר לצה"ל לפתוח מסלולים עם תנאי שירות מוטבים כדי למשוך את המצטיינים. עוד חשש הוא שצה"ל לא יירצה לנצל את זכות הסירוב שלו, ולכן יש גם ללוות את יישום התוכנית עם יעדי צמצום כוח-אדם.

יום שלישי, 12 בדצמבר 2017

חבל שגם הרפורמים, נו... דתיים

אני בגדול מסמפט את התנועה הרפורמית. היא מלאה באנשים שלא רוצים לכפות את הדת שלהם על אחרים, שדוגלים בערכים הומניסטים, ושמנסים לפחות להתרחק מאמונות בהבלים ודחיית המדע.

אבל הם עדיין דתיים, לפחות ברובם הגדול. אז הם עדיין עושים דברים טיפשיים, כמו להאמין בניסים. מה שמצחיק הוא שהם יודעים שזה לא הגיוני, אבל לא נותנים לזה לבלבל אותם.

למה אני מזכיר זאת? כי נתקלתי בפרסום שלהם (בפרסום בפייסבוק) על "ניסים". המאמר מנסה ללכת בין הטיפות - מצד אחד להיות רציונלי, ומצד שני לא באמת לכפור בניסים. כך הוא פותח בכך ש
בעידן המודרני הניסים הודרו לעולמם של ילדים, לסרטי דיסני וספרי הפנטזיה. להאמין בניסים זה קצת כמו להאמין לפיית השיניים, מתי שהוא צריך להתבגר ולהפסיק עם זה.
ומעט לאחר מכן מוסיף

אכן כיום קשה להחזיק באמונה בנס כפשוטה, בהתערבות אלוהית ישירה אשר לרגע אחד תשנה את מסגרת חוקי הטבע כפי שקרה בחציית ים סוף. 

נכון לחלוטין. לא יכולתי להגיד את זה טוב יותר.
אבל כל המאמר כולו הוא נסיון למרות זאת כן לתת משמעות חיובית ל"ניסים". כבר בתחילתו הם אומרים
אך לאמיתו של דבר הוויכוח התאולוגי האם קיימים ניסים בעולם או לא, קיים כבר מאות בשנים. זאת אינה המצאה מודרנית, היה זה כבר אריסטו שטען שאין ניסים בעולם. ורבים מההוגים היהודים כגון הרמב"ם התפתלו סביב השאלה הזאת והתמודדו איתה בדרכים מורכבות.

אלו לא "דרכים מורכבות" אלא התפתלויות עלובות של אדם שרואה שאכן ניסים הם לילדים, אבל מנסה בכל כוחו לא לדחות אותם בכל זאת. לא באמת. כל המאמר שלהם הוא ניסיון לעשות את אותו הדבר.

הרעיון העיקרי של המאמר הוא שאנו יכולים להבין נס לא כדבר הנוגד את הטבע באמת, אלא כמשהו הנוגד את מה שאנו כרגע מבינים ומצפים, לאור הידע הפגום והחלקי שלנו.
הבנה זו מאפשרת לנו להכיר בכך שאנחנו עוד לא באמת מבינים את העולם עד הסוף ושניסים, חריגות ממה שנראה לנו כטבע, הם חלק מובנה מההיסטוריה של כל תחום. 

הרעיון הוא שיש להאחז בתקווה ש"נס" ייקרה והדברים ייקרו לטובה. בפוליטיקה, בכלכלה, בחיים הפרטיים - יש תקווה, גם אם נראה שב"דרך הטבע" אין מקום לתקווה, כי אנו לא באמת יודעים מה ייקרה.

כשלעצמו זה רעיון סביר, אבל הבעיה היא הכריכה שלו עם העל-טבעי. כך למשל הם מעלים את העובדה שאנו לא יודעים-הכל בפיזיקה כדי להצדיק את כך ש
 יש בעיות שבשביל להבין ואותן ולפתור אותן אנו זקוקים לחרוג מהמובן מאליו שלנו ולהציע פתרונות שנראים בתחילה לא מציאותיים או "על טבעיים" . 
(על טבעיים!)

והם מציעים "תוספת לברכה"
ברוך אתה ה' אלוהינו אורו של עולם נותן תקווה מתוך המסתורין.

זו התייחסות ילדותית לחוסר הידע שלנו, וגם לנס ולאל. ממש כמו ההתייחסות הילדותית לאל אותה הם לכאורה פסלו בתחילת המאמר.

זו הבעיה העיקרית שלי עם הרפורמים - הם רוצים ללכת בלי, ולהרגיש עם. הם לכאורה משילים מעצמם את האמונות הילדותיות, אבל לא באמת. הם עדיין מתייחסים לדת כאילו שהיא אמיתית, עדיין נושאים תפילות לאל שלא קיים, אפילו מקיימים את התפילות הרבניות ואת חוקי התורה האנאכרוניסטים. הם מן יצור כלאיים שכזה, לכוד בין ההכרה האינטלקטואלית בכך שזה הכל ילדותי ושטויות ורצון לכפות על צורות המחשבה הילדותיות הללו איזשהו עומק למרות זאת.

זהו נסיון נואל, שעדיף לא להתחיל בו כלל. אפשר בהחלט לקיים יהדות חילונית, רציונאלית, אבל לא על זה מדובר כאן. זוהי אינה יהדות חילונית, המשוחררת מהבלי ההעבר; זוהי יהדות דתית, המתחפשת להיות רציונלית בשלל רציונליזציות שרק מבזות את הנוקטים בהן.

כאמור, אני בגדול מסמפט את התנועה הרפורמית. הוויכוח איתם הוא וויכוח "לשם שמיים" - וויכוח על מהי המציאות, איך כדאי להתייחס למסורת, וכדומה, מתוך כבוד הדדי לזכותו של האחר לדעתו; וזאת בניגוד לבנט ודרעי, שהוויכוח עמם הוא על האם האם יכפו עלינו לקיים את השבת האורתודוקסית, לחנך את ידלינו לאמונות הדתיות שלהם, ולממן את שגיונותיהם הדתיים. אבל, עדיין.