יהדות חילונית - נגד, נגד, וקצת בעד

יש דבר כזה שנקרא "רב חילוני". רבנים אלו הם אנשים הומניסטיים, שמכירים בהבל שבשורש אמונות היהדות האורתודוקסית, אשר בכל זאת מקדישים את חייהם ללמוד את המסורת היהודית הדתית (התורה והתלמוד בעיקר), וללמוד ממנה מוסר וחכמת חיים הומניסטית. דוגמה טובה לגישה היא הפסקה הבאה מאת הרב (החילוני) נרדי גרין,

התפיסה שהתגבשה אצלי נשענה על המשפט הבא מתוך המאמר של ארי אלון: "המהפכנים הריבוניים הציבו אתגר נשגב בפני העם הזה: להפוך את תורת ישראל ממקור סמכות למקור השראה". אמירה זו שיחררה מחסום שהיה אצלי, ומאז אני עוסק ברכישה מחדש של הבעלות על מה שאני תופס כמקורות התרבותיים שלי, מהתנ"ך, המשנה והתלמוד ועד לספרות וההגות העברית המודרנית. וגם את הבעלות על הפרקסיס החינוכי והטקסי. דברים אלה הובילו אותי לעסוק בפיתוח תכניות לימודים , לעסוק בטקסי חיים ובסופו של דבר להרהיב עוז ולהיות מוכשר כ"רב חילוני" השייך לזרם ההומניסטי.

הבעיה שאני רואה עם הגישה הזו היא שהיא ירודה מבחינה ספרותית, פילוסופית, אקדמית, ותרבותית.

כל המדרשים והפירושים הם למעשה בירור ספרותי, אלא שהוא בדרך כלל ירוד כי אלו העוסקים בו חושבים שהם עוסקים במשהו אחר. כשמישהו דתי קורא חתיכת טקסט תנ"כי ומתחיל להמציא לו פרשנויות "עמוקות", הוא עושה את זה מתוך מחשבה שהטקסט מכיל את המשמעויות הללו שנכתבו לתוכו על ידי האל - ובכך הוא מעוות את הטקסט ועושה לו עוול ספרותית. הרבנים החילוניים לא חוטאים בחטא זה, שכן הם מודעים היטב לכך שלטקסט יש הרבה מחברים ועורכים ושהוא מעולם לא כיוון למשמעויות ה"עמוקות" יותר, אבל הם עדיין מתעקשים לבצע את אותן הפרשנויות עצמן במודע. לפעמים זה יכול להיות מגוחך ממש, כמו פרשנות על ה"פסוק" הידוע "נד נד, נד נד, מה למעלה מה למטה". פרשנויות שכאלו מקשות על ההבנה של הטקסט כמשקף מחשבות ותהליכים היסטוריים, וחמור יותר מתעלמות מהתכנים הנוראיים שכן קיימים ומשתקפים בטקסטים. זה כמו שמישהו יספק פירוש "עמוק" של "מיין קאמפף" - זה אולי אפשרי, אבל עיוות שכזה של הטקסט הוא עוול מבחינה ספרותית, שמבזה הן את המחשבות הנעלות שהוא מדבר עליהן והן את המשמעות (הנוראית) של הטקסט שהוא עוסק בו.

מבחינה פילוסופית, העיסוק בבירור האמת על המצב האנושי בעזרת ספרות הוא בעייתי ביותר. ניתן וכדאי להשתמש בספרות ובאומנות ככלל כדי להבהיר ולהמחיש מציאות, אבל השימוש בהן כדי לעמוד עליה הוא מאוד בעייתי. הכוח השיכנועי של האומנות, וספרות פרשנית בפרט, מגיע מאימות וחשיפת האינטואיציות שלנו. זה נשמע לנו "אמת עמוקה" כי זה כבר אומר את מה שברמה מסוימת אנחנו כבר מאמינים בו. אך זוהי לא הדרך לבירור האמת, שכן כך לא לומדים שטועים. וזוהי לא הדרך לבירור עצמי, שכן היא עמומה ולא יסודית. הרבנות החילונית פונה לפרשנות ולהגות רשלנית ("קונטיננטלית", בשפת הפילוסופיה) כדי להשיג תובנות "עמוקות", ובכך היא שוגה שגיאה אפיסטמולוגית עמוקה.

מבחינה אקדמית, ההתמקדות בספרות היהודית-דווקא מתעלמת מהעושר העצום שקיים בכל שאר ספרות העולם. הספרות היהודית פשוט לא טובה מספיק כדי שיהיה נכון להתעלם משאר כתבי ההגות והקודש הקיימים, או אפילו להדיר אותם ממרכז הבמה. ההיתקבעות על הספרות שלנו רק בגלל שהיא שלנו היא עלובה, מעוררת רחמים, וטיפשית.

לבסוף, מבחינה תרבותית ההתמקדות בטקסטים הדתיים בעייתית מאוד שכן העיסוק האובססיבי בהם, ובפרט העלתם כמקור לתובנות וחכמה הומניסטית, תורם למעמדם הציבורי. כפי שלא נכון לצטט איזה משפט חכמה שאולי אפשר למצוא במיין קאמפף, שכן זה יקדם ויהלל את הספר האיום הזה, כך בדיוק אין לקדם את התורה או התלמוד, על המוסר הכמעט תת-אנושי שהם משקפים. בשני המקרים יש להיזהר מלקדם את המקורות הללו כיוון שיש חשש שמא, חלילה, זה יגרום לאנשים ללכת בעקבותיהם ולנסות ליישמם. אמנם, לא חסרים מקורות שמעודדים אנשים ללכת בעקבות התורה והתלמוד. אבל זה לא אומר שצריך להצטרף למקהלה נוראית זו, ויש בהחלט להימנע מלעודד ולו אדם אחד ללכת בדרך האופל הזו.

לפיכך אני לא בדיוק חסיד של "יהדות חילונית" במובן זה. לרבנים חילונים יש תפקיד חשוב בחברה החילונית, של הנחיית טקסי חיים (בעיקר חתונות). צריך מישהו שיעשה את זה, והם מתאימים לכך בגישתם הפתוחה. הם גם יכולים לספק רעיונות לחגיגת חגים יהודיים וכן הלאה. אבל אין הם ממלאים את כלל התפקידים שהרבנים ממלאים בחברה האורתודוקסית, ממש כפי שהכוהנים כבר לא ממלאים את כלל התפקידים שהם מילאו בעבר בחברה היהודית הטרום-רבנית. הסמכות המשפטית הועתקה לבתי המשפט, הדעת למדענים, והסמכות הרוחנית די רוסקה, ורק מעט ממנה הועבר לאנשי רוח - וטוב שכך.

עוד מובן של "יהודי חילוני" הוא יהודי מאמין שלא מקיים את המצוות. קשה לדעת כמה כאלו יש בעצם. סקר של הלמ"ס מ-2009 מצא כי מבין אלו המגדירים את עצמם כחילוניים, 2% נוהגים להתפלל, 10% מקפידים לאכול כשר, ו-24% ביקרו בשנה האחרונה בבית כנסת בראש השנה או יום כיפור; אני מניח שאלו סדרי הגודל. אנשים מאמינים בעיקרי היהדות האורתודקוסית, ורואים ברבניה את הפרשנים המוסמכים של ספרות הקודש - אבל בכל זאת, לא מקיימים את מצוות הדת. אני רואה בכך צביעות, וכמובן גם טעות.

כך שגם יהדות חילונית זו אין בה ממש.


אבל יש עוד מובן ל"דת יהודית חילונית". דת אינה רק אמונה, אלא גם מנהגים, טקסים, ומסורות. כ-29% מהחילוניים מדליקים נרות בשבת, אבל עבור חלקם (רובם?) זה לא נעשה בטקס הדתי המסורתי. המסורת מתקיימת, אבל המשמעות משתנה כדי לשקף את האמונות שכבר לא כפי שהיו בדורות הקודמים, והמילים המלוות את הטקס משתנות בהתאם (או נעלמות כליל). זה לא משהו חדש - כמעט כל טקס דתי, בכל דת, מוצאו בטקס של דת קדומה יותר או מנהג עממי שנוכס לדת בשינוי אדרת. כך דתות פועלות. במובן זה, הדת היהודית-חילונית אינה שונה מכל דת אחרת.

גורס א.א. יהדות, ובצדק, שיש בכך סכנה.

אתיאיסט אנטי-דתי אמיתי, שחושב שהדת היא דבר רע ומקור הרוע בעולם, לא יעז לסובב סביבון בחנוכה, לא יחשוב אפילו לאחל "שנה טובה" בראש השנה, ואפילו לא יתחפש בפורים. משום שאם הוא עושה את כל אלו, ואפילו בתור מה שהוא מגדיר כ"אקט תרבותי", הוא-הוא עוזר בלשמר את "הרוע" הדתי בעולם (ואפילו בשכונה שלו).

אמנם אין שום דבר רע כשלעצמו בלהיתחפש בפורים. ויש אפילו יסוד סביר לסברה שהתחפשות בפורים כשלעצמה אינה אלא אימוץ של מסורת לא-דתית, עממית, על ידי היהדות. אבל בכל זאת, מכיוון שההתחפשות מזוהה עם הדת היהודית השתתפות בה מקדמת את הדת הזו, ולו במעט. וזה, כמובן, אכן רע מאוד.

אין לי תשובה חדה וברורה בסוגיה זו, אבל אני חושד שהדרך הראויה לנהוג היא "לא להיות פאנאטיים". לא במקרה דתות מנכסות טקסים קודמים במקום לאסור עליהם - זה הרבה יותר יעיל. הטקס הפורימי החילוני שונה מאוד מזה המסורתי - בכל עדלאידע שמכבדת את עצמה יש חוסר בצניעות, שילוב של אגדות רבות מעבר לאגדת אסתר שמוצגות כשוות-מעמד לה, וכן הלאה. לכן, הטקס לא באמת מהווה תמיכה של ממש ביהדות האורתודוקסית. לעתים קרובות, דווקא שינויים קטנים בטקס - כגון הדלקת נר לזכר עוולות החשמונאים בחנוכה, לצד החנוכייה, או של מצעד גאווה בעדלאידע - משמשים להבדלה בין הדת הקודמת לחדשה, וכך מקדם קיום הטקס החדש את הדת החדשה דווקא.

אבל הנימוק העיקרי לשימור המנהגים הוא ללא ספק פשוט שאנשים רוצים לקיים את המסורות מכיוון שאלו המסורות שלהם, וכי מסורות אלו כיפיות וטובות כשלעצמן. החילוניים לא רוצים, ובצדק, לזרוק את כל התרבות שלהם רק כי היא הושפעה ממגע הדת. זהו שיקול חשוב, ולא צריך להתעלם ממנו בשקלול. הרוע שיצמח מקיום מנהגים דתיים מסוימים, בצורה חלקית ומעוותת המשקפת את ערכינו שלנו, קטן ביותר; ולעומת זאת הטוב שיצמח בגין קיומם, כגון הרגשת השייכות וההמשכיות ההיסטורית והעונג הצרוף של חגיגת החג, אינו מבוטל. 

לכן, שוב - לא להיות פאנאטיים. אפשר בהחלט לקיים את הדת היהודית החילונית, ולסבול בנחת את העובדה שכמו כל דבר, עלולות להיות לזה גם תוצאות שליליות. אך בניגוד לדתות הפונדמנטליסטיות כגון הדת היהודית האורתודוקסית, יש להכיר באנושיות שבמנהגים שאנו מקיימים, ולפיכך יש לברור ולשנות את המסורות בצורה מודעת, כך שישקפו את ערכינו ואמונותינו.

טעיתי

אמרתי למישהו לא מזמן שעוד לא פגשתי רבי שהיה כדאי להקשיב למה שיש לו להגיד. אני חייב להודות שטעיתי.

בד"כ הרבנים הם אורתודוקסים, ואז החינוך שלהם לקוי ומעוות והפילוסופיה שלהם רדודה ולא מעודכנת, כך שיוצא שהדבר היחיד שבוא יש להם ידע, שבו כדאי להקשיב להם, הוא פירושים לא-מעניינים של רבני עבר לחוקים הזויים - וגם בזה עדיף להקשיב לחוקר מקרא או חכמת ישראל טוב, שלא מתבלבל לחשוב שהזוהר הוא מימי הרומאים למשל. לחלופין, הרבנים (כולל רבנים חילוניים) מספקים פרשנות ספרותית יוצרת לתנ"ך או לספרות אגדה, מעשה המזכיר לי קורפופגיה, שבו הם מלעיטים את עצמם בחרא כאילו היה מציאה גדולה.

אבל בעוונותי, שכחתי דבר מה - שדיבור יכול להיות לא רק תאורטי, אלא גם כולל קריאה למעשים. אמנם, גם בכך אין להקשיב לרוב הרבנים, כמו הרב עובדיה יוסף שמייעץ לא לעשות הפלות. אבל יש גם רבנים רציונליים יותר, וכאשר הם מדברים על פעולות מוסריות לפעמים יש טעם בדבריהם. וכך אני מגיע סוף סוף לטעות שלי -

אני מביא את קריאתו של הרב אורי רגב, ראש חדו"ש, להגעיל את הממשלה, ומצטרף אליה. לו יהי והפסח הזה תקום עלינו ממשלה הנקייה מכפייה דתית ואי שוויון, ממשלה חילונית.

עמותת חדו"ש לחופש דת ושוויון פתחה בקמפיין גולשים חדש לקראת פסח בסיסמה "להגעיל את הממשלה". הקמפיין מציע לגולשים את האפשרות לשלוח באמצעות האתר החדש של חדו"ש מייל לראש הממשלה בו יקראו לו "להחליף את הקואליציה הלא כשרה הזו ולהקים ממשלה אזרחית כשרה למהדרין, ממשלת חופש דת ושוויון בנטל".

ההפרעה האלוהית

יש כתבה מעולה של איתי להט בכלכליסט על הדת לאור המדע. ניכר שלהט חרש את התחום ואף דיבר אישית עם חלק מהחוקרים. כתבות שכאלו כמעט גורמות לי לקנות עיתונים. למה אתם מחכים? לכו תקראו.

אבל לדעתי איתי להט מפספס בכמה דברים שכדאי להעמיד על דיוקם. ראשית, הוא פותח בכך שמסתמן ש"האמונה היא פגם מוחי מולד שרוב אוכלוסיית העולם סובלת ממנו". אולי בשביל הסנסציה, אולי זאת אפילו כותרת משנה של העורך - בכל אופן, זה ממש לא מדויק. המחקר מצביע על המנגנונים הפסיכולוגיים, האינטואיציות והרצונות, שגורמים לדת לפרוח; אבל גם המדע או פסיכולוגיה וכן הלאה "רוכבים" על מנגנונים אלו או אחרים. ההתמקדות בהבנת הגורמים המובילים לדת כ"מחלה" מונעת מאיתנו להבין את הגורמים האלו כנורמליים.

למשל, איתי להט כותב

על אחד הגילויים המשמעותיים בתחום חתום ד"ר גארי וונק, נוירולוג ומומחה לרפואה גנטית ופגיעות במערכת החיסונית באוניברסיטת אוהיו בארצות הברית. וונק גילה שאנשים רבים שמנהלים אורח חיים דתי וחשים תלות בהנהגה הרוחנית של דתם סובלים ממחסור בחלבון מסוים במוחם, חלבון שהיעדרו עשוי גם להחמיר תחושות חרדה ולהגביר את הרגישות לסמים משני תודעה כגון LSD.

טוב ויפה, אבל כל מה שזה אומר בעצם זה שאנשים בעלי נטייה לחרדות נוטים לפנות יותר לדת, כנראה כי היא מספקת להם מזור. האמונה הדתית אם כך אינה פגם מוחי מולד - אלא ישנה א-נורמליות (רחוק מ"פגם") אצל אנשים מסוימים שנוטה לגרום להם לפנות לאמונה דתית בהקשר חברתי מסוים.

עוד נקודה שאני חושב שרצוי להעלות היא שמחקרו של איתי רהט נראה לי לא מאוזן. למשל, הוא מזכיר את "קסדת האלוהים" של פרסינגר, הגורמת לתחושות התעלות דתית וחוויות מיסטיות על ידי גלים מגנטיים, אבל לא מזכיר שלא הצליחו עד כה לשחזר את ממצאיו. זוהי מכשלה עצומה לקבלת עבודתו ברצינות. כדוגמה מהצד השני, איתי להט מציין את המחקרים הרבים המראים על השפעות חיוביות של הדת (כגון שיפור הבריאות), אבל לא מציין את המחקרים שהמראים שזה תלוי-חברה ודווקא בחברות אתאיסטיות כגון סקנדינביה המצב הפוך. הוא גם נגרר שוב לאנקדוטות שאינן עיקר הממצאים.

את הביקורת שלי צריך לקחת בערבון מוגבל כי לא חקרתי את הנושא ברצינות בעצמי לכבוד הרשומה; אני מדבר מזיכרון. אבל למיטב הבנתי הכתבה אמנם מסכמת מחקר רב אבל לא משקללת אותו נכון ולא מבינה אות בהקשר הרחוב יותר של הממצאים המדעיים על הדת. ראו הוזהרתם. 

יהודית ולא דמוקרטית

מדינת ישראל, כך יודעים כולם, היא מדינה יהודית ודמוקרטית. אבל מה זה אומר, בעצם, ואיפה זה נקבע? ובכן, זה לא נקבע בהכרזת העצמאות - מדינת ישראל יוסדה כ"מדינה יהודית בארץ ישראל". היו הבטחות על שוויון זכויות, חופש דת, וכן הלאה - אבל המילה "דמוקרטיה" אינה מוזכרת.

המדינה הוכרה כ"יהודית ודמוקרטית" רק ב-1985, בחוק יסוד הכנסת. חוק זה נחקק כדי לזרוק החוצה את מפלגת כ"ך שרצתה לכונן מדינת הלכה, יהודית ולא דמוקרטית. החוק (בגרסתו העכשווית) קובע כי

"רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת ולא יהיה אדם מועמד בבחירות לכנסת, אם יש במטרותיה או במעשיה של הרשימה או במעשיו של האדם, לפי העניין, במפורש או במשתמע (...) שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית (...)"

בכך הפכה ישראל מדמוקרטיה לציונוקרטיה - שכן שום מדינה ששוללת מראש אידיאולוגיות דמוקרטיות שאינן מתאימות לאידאולוגיה השולטת, אינה יכלה להיחשב דמוקרטיה. ניתן, על פי דוקטרינת "הדמוקרטיה המתגוננת", לפסול מפלגות גזעיות ו/או שקוראות לביטול הדמוקרטיה, כגון כ"ך, ועדיין להיות דמוקרטיה. אבל לא ניתן לפסול דרכי פעולה דמוקרטיות לעילא, כגון הניסיון (בדרכים דמוקרטיות) לשכנע את אזרחי ישראל לתמוך במדינה דו-לאומית - ועדיין להיקרא דמוקרטיה.

המדרון של הציונוקרטיה מהווה דרך חלקלקה לפשיזם. אם הדמוקרטיה הישראלית מותנת בהיותה יהודית, הרי שהצעד הבא המתבקש הוא הגבלת חופש ההתארגנות לקידום מטרות שכנגד האידאולוגיה השולטת, הציונות. וכך אנחנו מגיעים להצעת החוק החדשה שמעלה אורי אריאל (האיחוד הלאומי), שעל פיה יאסרו גם הקמת עמותות  או חברות "המסכנות את אופייה היהודי או הדמוקרטי של המדינה". הצעד הבא, כמובן, יהיה גם לאסור על לימודים השוללים את יהדות המדינה, על דיבור בציבור (כגון בבלוגים) נגד אופייה היהודי, ולבסוף אפילו על מחשבות אנטי-ציוניות כשלעצמן. זהו המדרון הפשיסטי, המשליט את הדוגמה הלאומית על החברה והמדע במקום לאפשר לה לדבר זכות עצמה ולהתקיים (כפי שעושה הציונות כבר מעל שישים שנה) בצורה דמוקרטית.

אם, קוראי המועטים, אינכם רואים את הסכנה שבקביעה אנטי-דמוקרטית של האופי היהודי של המדינה, עצרו וחישבו - מה זה בעצם כולל? אורי אריאל רוצה למנוע, למשל, את קיומה של עמותה "שתכליתה המוצהרת היא העברת יהודים על דתם" - כי כנראה שהמרת דת מהווה איום על אופיה היהודי של המדינה. כנראה שהיהדות של אדם נמדדת רק בדת שלו. חבל שמר אריאל לא יכול היה להסביר את זה להיטלר - זה היה מציל מספר גדול של אנשים בשואה, שהנאצים משום מה חשבו שהם יהודים למרות שהיו אתאיסטים או בני דתות אחרות.

וחישבו הלאה - מהי אותה היהדות שהמדינה חייבת להגן עליה? הרי היא היהדות האורתודוקסית הממלכתית, הנשלטת על ידי החרדים. ואם תצלח הצעת החוק המפלצתית הזו, הרי שגם זו תפוצל שוב ושוב ליהדות "אמיתית" וכזו שיש לדכאה. על כך כבר נכתב

בהתחלה הם באו לקחת את היהודים, ואני לא הרמתי קול, כי לא הייתי יהודי.
אז הם באו לקחת את הקומוניסטים, ואני לא הרמתי קול, כי לא הייתי קומוניסט.
אז הם באו לקחת את אנשי האיגוד המקצועי, ואני לא הרמתי קול, כי לא הייתי איש האיגוד המקצועי.
ואז הם באו לקחת אותי, ולא נשאר עוד איש, שיוכל להרים את קולו למעני.
(השיר מיוחס למרטין נימלר, כומר נוצרי, ונכתב כנגד הנאצים)

הפשיזם לעולם אינו צומח מאיום אמיתי על האומה - הוא אינו תגובה רציונלית לסכנה, אלא עווית לא-רציונלית הרסנית. יש במדינת ישראל עדיין רוב ציוני גדול, ואין צורך לעגן את יהדותה בחוק. האיום הגדול על קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית הוא דווקא שהיהדות בה תשמיד את הדמוקרטיות שבה, והצעת החוק הפשיסטית הזו היא חלק מאיום זה.

 (ותודה ליוסי גורביץ)

פייסנות

ד"ר יגאל פת-אל פרסם מאמר אומלל הקורא לאתאיסטים להפסיק לנסות להוכיח דברים כי אי אפשר לדעת כלום. למה שד"ר באסטרונומיה, השוקד על הנחלת ידע אסטרונומי לציבור, יחזיק בעמדה משונה שכזו? ובכן, קוראים לזה "פייסנות " (accommodationism).

אחד מהוויכוחים הגדולים בקרב קהילת האתאיסטים ההולכת וגדלה היא על פייסנות. מצד אחד יושבים הפייסנים, שככלל חברים ב- ומנהלים ארגונים שונים לקידום המדע בציבור. כך גם יגאל פת-אל, שהוא יו"ר האגודה הישראלית לאסטרונומיה ושוקד על הנחלת הידע ואהבת האסטרונומיה בציבור. מנגד, יושבים כל ה"אתאיסטים החדשים", מנהיגי האתאיסטים במידה שיש דבר כזה - אנשים כגון ג'רי קוין, פ.ז מיירס, ריצ'רד דוקינס, ועוד.

הטיעון העיקרי של הפייסנים הוא שהדת אינה סותרת את המדע - הנה, יש מדענים דתיים! וכך גם פת-אל,

בקנשטיין הוא יהודי מאמין, חובש כיפה. יש עוד דוגמאות של מדענים העוסקים בתחום האסטרונומיה, האסטרופיזיקה וחקר מערכת השמש שהם יהודיים מאמינים, דתיים, חלקם אף מה שאנו קוראים – יהודים חרדים...

אמרו כבר גדולים ממני שזה שקול ללומר שפדופיליה והדת לא סותרים זה את זה, שהרי יש פדופילים דתיים. אני תוהה אם ד"ר פת-אל יסכים.

הדת והמדע סותרים זה את זה ברמה עמוקה, ברמה של צידוק ודרכי מחשבה. הדת בפועל, כגון הדת היהודית, האורתודוקסית, גם עומדת בסתירה לעובדות המדעיות. אין לי מושג איך בקנשטיין יכול ליישב בפני עצמו את העובדה שהוא מקיים מסורת דתית המבוססת על יציאת מצריים שלא הייתה, מעמד הר סיני שלא היה, כיבוש הארץ שלא היה, ועוד; או איך הוא יכול לכבד דת שספר הקודש שלה פותח בתיאור הבריאה של עולם שטוח וממשיך בתיאור אל לא-מוסרי המבצע רצח-עולם ומנחיל מורשת של רצח עם ושאר מעשי נבלה; או איך הוא יכול להקדיש את חייו לבירור ספקני של המציאות מחד ולהעריך את האמונה מאידך. זו - בעיה שלו. אך הסתירה בין הדת למדע עומדת בעינה.

הפייסנים רוצים להגיד לדתיים במה לאמין. כך גם ד"ר פת-אל מתעקש שאם אתה מאמין בדת שסותרת את המדע, אז הוא, אתאיסט, יטיף לך לשנות את דתך לדת אחרת (שגם בה הוא אינו מאמין).

לו אני אדם מאמין הייתי תובע את עלבונו של האל. האם לא יותר פשוט לטעון כי האל ברא בששה ימים, או בארבעה ימים או במשך שתי שניות, את חוקי הטבע שהניעו את הבריאה? איזה מהאלוהים גדול יותר? זה הבורא את העולם במו ידיו והולך לנוח או זה הבורא חוקים אלגנטיים שמניעים את הטבע וכל אשר בו, כולל את התהליכים לפיהם המוח האנושי חושב?

האתאיסטים החדשים, לעומת זאת, רוצים להתעמת מול הדת כפי שהיא קיימת ברבים, לא בקרב מיעוט זניח או כפי שהפייסנים מדמיינים שהיא יכולה להיות. הם מדברים על אותה הציונות הדתית ה"מודרנית" ששעלה בה קול צעקה בגלל שה"מדען" הראשי העז לרמוז שאולי האבולוציה נכונה ומתאימה ליהדות - אותה העמדה שהפייסנים דוגלים בה. אותה הדת שרק לאחרונה חגגה 5,771 שנה לבריאת העולם. אותה הדת שגורסת שלא, אלוהים מרוחק שמזניח את עולמו להפקר אינו גדול יותר, שלא, אלוהים שיוצר חוקים כל-כך לא מסובכים אינו מרשים דווקא, שלא, אלוהים שמשקר למאמיניו בכותבו ספר קודש מטעה אינו ראוי לפולחן.

השורה התחתונה היא שהאמונה באל והדת עומדות בסתירה לפילוסופיה ולמדע. הניסיונות הפייסניים ליצור דת חדשה ואל חדש שלא סותרים את המדע הם לא יותר ממגוחכים.

אבל פת-אל קיצוני אפילו בקרב הפייסנים, שכן הוא כורת את הענף שעליו הוא עומד. רוב הפייסנים מסכימים לפחות שהמדע צודק, הם רק אומרים שלא כדאי לצעוק את זה בחוצות העיר כי זה יעצבן את כל הדתיים האלו. אבל מבחינת פת-אל, המדע הוא הבל הבלים. הוא אולי לא-מאמין, אבל הוא בכל זאת מאמין ש"קיומו של האל נובע, בראש ובראשונה, מעצם האמונה בקיומו" (כמה חבל שאני לא יכול להביא לידי קיום מליון דולר בחשבון בנק שלי בצורה כה פשוטה!), ואילו במדע, נו...

הויכוח אם קיימת או לא קיימת סתירה בין ספר בראשית לידוע לנו על בריאת העולם מיותר ... [כי] ...המדע מתחדש תדיר. כנראה שלעולם לא נגיע לתשובה סופית ומוחלטת על מהות היקום ויתר השאלות שהמדע מציב לפנינו. זו תמצית יופיו של החקר המדעי.

מה יקרה אם נוכיח באותות ובמופתים כי יש סתירה מוחלטת בין הידוע לנו על בריאת העולם לבין המתואר במקורות האמונה שלנו ומחר יבוא מדען דגול שיראה שמה שהיה ידוע לנו אינו מדויק?

אבל אני מבולבל. אם הוויכוח מיותר כי אנו עלולים לטעות, מדוע מתעקש פת-אל כנגד "אנשים דתיים המבקשים לקבל את הכתוב בספר בראשית ככתבו וכלשונו"? כן, אנו יודעים שהעולם עתיק, בן מיליארדי שנים ולא אלפים - אבל הרי "מחר יבוא מדען דגול שיראה שמה שהיה ידוע לנו אינו מדויק". אז גם הוויכוח אם העולם אכן עתיק - טענה בסיסית באסטרונומיה שד"ר פת-אל מלמד - גם הוא מיותר. ולמה בכלל לעסוק בלימוד והנחלת הידע המדעי לציבור אם הוא כה רעוע?

ובכל זאת, פת-אל ממשיך ללמוד את האסטרונומיה המדעית וללמדה. אולי בכל זאת, הוא יודע שיש הבדל בין "אינו מדויק" לבין "ממש לא נכון". אולי הוא יודע שלא משנה כמה גדול יהיה המדען, בפועל הוא לא יראה ששביל החלב אינו אלא ציור על כיפת השמיים העשויה מקריסטל, כפי שהאמינו היהודים הקדמונים. גלקסיית אנדורמדה תמשיך להיות במרחק של כ-2.5 מליון שנות אור מאיתנו, ולכן 2.5 מליון שנים בעבר, הרבה לפני ש"נברא העולם".

אז למה פת-אל מנסה כל-כך להתעלם מהסתירות בין הדת למדע? הציניקנים יאמרו שזה בגלל שכמו כל הפייסנים הוא רוצה "למכור" את המדע לציבור דתי ברובו, ולכן חייב להימנע מעימותים, אולי ברמה תת-הכרתית. אבל אני חושב שיש כאן עוד משהו. התשובה העיקרית, אני סבור, נעוצה בסוף המאמר.

...האמונה בקיומו של אלהים או ישות עליונה אחרת – תהיה נכונה או שגויה – נעוצה באמונתו של האדם בלבד, היא אינה ניתנת להפרכה מדעית, היא ככל הנראה נצחית והיא תחיה כל עוד המוח האנושי ימשיך לחשוב וינסה להבין את הטבע וחוקיו.

אתם מבינים, ד"ר פת-אל לא מאמין באלוהים. והוא גם אדם. אבל הוא לא אדם כשאר האדם - לא, הוא מיוחד. רק אנו, המעטים, בני המזל, האתאיסטים, לא מאמינים באלוהים. זה לא בגלל הראיות, זה כי אנחנו לא נורמליים. בני אדם נורמליים מאמינים באלוהים, לא בגלל שזה נכון אלא כי ככה הם בנויים.

זהו מיתוס מסוכן. האפיקורסים אינם שונים משאר בני האדם. אל דאגה ד"ר פת-אל, האמונה בקיומו של האלוהים אינה טבועה בטבע האדם. כבר עתה דוחים 74% מהאסטונים כל "ישות עליונה" - מה, הם לא בני אדם? המוני האדם הדתיים מאמינים בדת לא מסיבות טובות או בגלל מטבעם, אלא מסיבות תרבותיות. הגורמים העיקריים לאתאיזם הם ביטחון כלכלי, וחינוך הומני רחב. אין סיבה שגם בישראל לא יפרחו אלה, ובעקבות כך יכפור רוב-רובו של הציבור באלוהים - ויפה שעה אחת קודם.

מחלת הדתיות - חלק ב

הבלוג ישראל חילונית לא מיועד להיות שופר לדעותיי האישיות דווקא, ואני שמח לארח כותבים אחרים. הפעם אני נותן במה לכותב אנונימי, שפרטיו לא שמורים במערכת.

מאמר זה הינו מאמר סאטירי, הדן בדתיות כמחלה בהיתול יותר מאשר ברצינות. הוא משמש תגובה הולמת למאמר השטנה רצוף הבורות "חיידק האתאיזם" מאת דניאל בלס. רשומה זו ממשיכה את התיאור של הדתיות כמחלה, שעל הקשר בינו לממטיקה הערנו כבר בחלק א של המאמר. בקשר לחלק ב אעיר רק שההמלצה שלא לדבר עם "חולים אקטיביים" נחוצה בשל ההתבססות על המאמר המקורי של דניאל בלס, אבל חשוב במיוחד לא לקחת אותה ברצינות – כמובן שיש להיות פתוחים לכל דעה, והבעיה אינה בקריאת ספרים של מטיפים או משהו כזה אלא רק בדיון שמבוסס על רטוריקה, לחץ רגשי, ובורות (מסיבה זו, בין השאר, עדיף לא להתווכח לעולם באופן אישי, אלא בדיונים כתובים – בשיטה המדעית, קוראים להם “מאמרים”).

---

מאפייני המחלה:

1) החולה בדתיות חושב שיקום, העולם וכל אשר בו, נבראו במיוחד עבורו. אמונה זו גורמת לדתי להתייחס לטבע ולעולם החי כהפקר, מתוך מחשבה שמותר לו לפגוע בהם ככל שתאבה נפשו.

2) החולה בדתיות חושב שכל בני האדם בעולם נחותים לו ולבני עמו, ושהוא חבר בעם הנבחר על ידי האלוהות מהזיותיו. אמונה זו גורמת ליצירת הפרדה רעה של "אנחנו מול הם", הסתגרות ומגלומניה. הדבר גורר מיידית את הפליית החילוני והפליית הגוי, גם בדיני נפשות.

3) מחלת הדתיות גורמת לעיוורון נפשי ומוחי, ולא מאפשרת לחולה בה לראות ולהתפעל מנפלאות המדע והידע האנושי, ומשפע היצירות והתרבויות שיש לעולם להציע, למעט תרבותו הצרה ודתו הצרה עוד יותר.

4) האמונה הדתית מוחדרת למוחם של ילדים מרגע לידתם והלאה באופן אינטנסיבי: כל ילד הגדל בבית הנגוע במחלה מקבל חינוך לדת כבר מגיל 0, בין אם בלימוד שירים, מנהגים, סיפורי אבות וברכות שונות שיש לומר. לאחר מכן, הדת היא כוח מרכזי בחייו הן בבית והן בבית הכנסת והילד נחשף אליה באופן אינטנסיבי יותר ויותר ככל שהוא גדל. בכל יום מחזקים בך את תחושת צדקת הדרך שאליה חונך, בין היתר בהעלאת שאלות שהתשובות להן מוכנות מראש, המובאות בדיוק להנחתה (גם בנצרות יש את זה, ושם זה נקרא קטכיזם).

5) החולה בדתיות יקדיש את עיקר יומו לפרקטיקות חסרות טעם, כשבכל יום הוא חוזר על כל הפעולות הטקסיות הכרוכות בתפילה שלוש פעמים ביום או יותר, ושוב לפני ואחרי שהוא מכניס משהו לפה, ושוב, אחרי שהוא מוציא אותו החוצה מהצד השני – ובכך הופך את זה לחלק בלתי נפרד מחייו ומתפיסת המחשבה שלו. אחרי כל זה, לא יהיה נפלא בעינינו הדבר שהאיש שחונך חינוך שכזה יהיה משוכנע עד עמקי נשמתו שהדת אליה הוא חונך היא אמת ויעביר אותה הלאה גם לילדיו שלו. 

 

6) החולים בדתיות מתאפיינים באמונה שקיום אותן פרקטיקות ריקות מתוכן הוא הדבר החשוב מכל. במקרים מסוימים הם יקבעו נחרצות ששינון הטקסט הדתי הא שמחייה את העולם ומנחיל לעמנו ניצחון במלחמות, ולכן יש לפטור אותם משירות צבאי למען יוסיפו לעסוק בפרקטיקות הללו ובדקדוקי עניות, וכן ימנעו מלעבוד למחייתם כדי שיהיה להם יתר פנאי לשינון טקסטים מתים. אמונה זו גוררת חלוקה לא שווה של הנטל בהגנה על המדינה ומאלץ את ציבור האנשים הנורמליים וכן את הדתיים המתונים לממן את טפילותם של החולים הקשים.

7) החולים בדתיות מסתגרים מפני העולם החיצון, ומרבים לפתות ולאיים בשיטת המקל והגזר על חבריהם. בין הדוגמאות לאטרקטיביות נמנית האמונה חסרת הבסיס שלאחר מותך עוד תוסיף להתקיים, ושלו תתמיד ללכת בדרך הדת תקבל שכר נפלא הן בחייך והן לאחר מותך. בין הדוגמאות לאיומים נמנות ההפחדה המתמידה מפני חמת זעמו של האל, איומי הגיהינום, האיסור החד להתבוללות, האיסור הגורף להתקרב לכל דבר שעלול לערער את אמונתך ("ספרים חיצוניים", כפי שהם נקראים) והתפיסה שככל שאדם מאמין חזק יותר תוך הסתמכות על ראיות מעטות יותר כך הוא גם יותר צדיק וראוי ליותר כבוד. הדבר הזה הוא שהוביל להתבדלות הגלותית של קהילות חולים רבות, ויצר חממה של בורות ועיוורון לעולם החיצון.

8) החולים בדתיות נמצאו חולים גם במחלת האליטיזם, ולכן הם מגלים דחף בלתי נשלט ללעוג לחילונים ואנשים נורמליים. המחלה גורמת להוזים לחשוב את עצמם לאנשים המוסריים והנעלים ביותר על פני כדור הארץ, ומנגד ליצור דמוניזציה לחברה השפויה והכללת כל נגעי העולם עליה, תוך גילוי עיוורון גמור לדעות השונות משלהם.

9) החולים בדתיות מתאפיינים בשנאה. רק מוח נגוע יכול להמציא את הביטוי 'שנאת חינם - כאילו שישנה שנאה שאינה חינם – אשר היא מותרת ואף רצויה. הם שונאים את שאינם דתיים, ואת כל דתות העולם אשר שונות מהן. מקללים ומגדפים אותם עוד. אלו מהם שהפכו מטיפים לדתיות ומפיצים את המחלה אינם מסוגלים לכבד את השונים מהם ולדבר בנימוס במהלך ויכוחים עם אנשים נורמליים. במקום זאת הם יגלו עוינות, זלזול וחוצפה כלפי אנשים נורמליים ודעות חילוניות.

10) החולים בדתיות עשויים לגלות אחד או יותר מהסימנים הבאים: פתיינות בדרכי נועם, קביעות אבסולוטיות ונחרצות, דמגוגיה, שחצנות, בורות בעניינים שאינם דתיים, התעלמות מהביקורת על אותם עניינים דתיים, זלזול חסר מעצורים, שנאת חילונים, שנאת חילוניות, שנאת אנשי מדע, שנאת המדע עצמו, שנאת אומות העולם, שנאת הדמוקרטיה, אהבה לאויבי ישראל, ניסיון לכפות על אחרים את דרכם ואורחות חייהם, טקסים פגניים, העדפת בני דתם על פני "גויים", שיגעון גדלות, שנאת חופש, רצון עז להתבלט בכל דרך אפשרית ולפרסם את דעותיהם מעל כל במה אפשרית.

11) החולים בדתיות מגלים הערצה בלתי נשלטת לחולים קיצוניים מהם. אלו מתנהגים ככת, והחולים הקיצוניים יהפכו למטיפי הכת ומנהיגיה. נמצאה השפעה ישירה של החולים הקיצוניים על פני החולים הפסיביים. החולים בדתיות יתייחסו לחולים הקיצוניים כמנהיגים החכמים והנערצים ביותר בעולם, הם יפרסמו את דבריהם ביראת קודש של ממש, ויפגעו מאוד כאשר יפחיתו מהוד קדושתם.

12) בנוסף לכך, מחלת הדתיות גורמת לחולים בה להתכחש לבחירה החופשית, לטעון ש"אין אדם נוקף אצבעו מלמטה לא אם כן מכריזים עליו מלמעלה" (תלמוד בבלי, חולין ז ע"א). להסיר אחריות אישית. לא אתה אשם, אלא "יצר הרע". החולים בדתיות יתלו את המוסר והצדק בדברה של פיית השמיים בה הם מאמינים, ויחשבו שמה שהיא אומרת הוא מוסרי גם כאשר היא קוראת לרצח חורבן והרג בכל עובר עבירה פעוטה ובכל לא-מאמין. יש לטבוח בלא- מאמינים באמצע הרחוב ובחרב, והעונש על קטיפת פרח בשבת הוא מוות. הדתיות גורמת לחולים בה לחשוב שהם עושים "טובה" לאנשים שהם מצווים להרוג, משום שכך נעשה "תיקון" לנשמתם.

13) החולים המודרניים בפסיכוזה הדתית ינסו למצוא תכלית מיוחדת בדתיות, מלבד הקדושה שהם מוצאים במטיפים הקיצוניים לדתיות. החולים יטענו שבכוח הדת לרפא את כל בעיות העולם והחברה. מנגד זאת הם יטענו שהחילוניות והמדע גורמות לכל המלחמות והצרות בעולם, וזאת כמובן, תוך המעטה בערכן של מלחמות הדת הגדולות שהתחוללו בכל העולם. מסעות הצלב, האינקוויזיציה והטרור האסלאמי הן מטרות קלות מידי, וגם היהדות לא חסרה את להט בפנטיות. גם בתקופת החשמונאים, הורקנוס גייר את האדומים בכוח הזרוע ובנו אריסטובולוס המשיך במבצע זה וגייר בכפייה את ההיטורים, שחיו בצפון ישראל ודרום לבנון של ימינו. הדגם הפנטי הבסיסי: "תצטרף לדת שלי או תמות", משורש עמוק עמוק ביהדות.

* * *

מה יש לעשות אם נתקלים בדתי חולה?

מכיוון שדתיים הם קרבן של מחלתם, לא חייבים לשפוט אותם כל עוד הם מניחים לאנשים הנורמליים לחיות את חייהם. ברם, מטיפים דתיים נוהגים להתבלט כדי להפיץ את המחלה, ולכן יהיה זה שכיח להיתקל במטיף בתוך קהל גדול, כמו פורום אינטרנטי, מערכת תגובות באתר או הרצאה.

במקרה של מפגש עם דתי, יש לבדוק תחילה עד כמה הוא חולה. ישנם חולים פסיביים (רגועים/חיוביים), לעומת חולים אקטיביים (קיצוניים/שליליים). לחולים הפסיביים בדתיות רצוי לעזור, ויש מקום לרפא אותם. אך מן החולים הקיצוניים יש להתרחק. ההבדל בין דתי פסיבי לקיצוני, הוא שהדתי הפסיבי רוצה לשמוע (ואולי גם להבריא מהמחלה), בעוד המטיף הקיצוני רוצה רק להשמיע את טענותיו (וכך להוסיף ולהדביק אחרים).

כיצד מזהים חולה פסיבי (חיובי/רגוע)?

ישנם שלושה סוגים של אלו: "דתי חושב", "דתי חסר ידע" ו"דתי שמנסה לצאת מארון הקודש". חלקם של אלו האחרונים גדול באוכלוסיה מכפי המשוער. ברוב המקרים, החולים הפסיביים אינם מתכחשים לעובדות מדעיות, אך לא ממש מכירים אותן, ולא זכו לחינוך פורמלי בנושאים שעשויים היו לפגוע באמונתם הדתית (כגון אבולוציה), כך שהתחלת מאבקם להשתחרר מהמחלה לא תוכל להתקיים עד שיזכו להכיר את התחומים הללו. מחלת הדתיות דבקה בהם בשל חינוך דתי שוטף מוח מילדות, ונשארה שם בשל השפעות החברה בה הם חיים. ניתן לזהותם בקלות בתור אנשים שלא יודעים היכן נמצאת האמת, אך הם רציניים מספיק כדי לחפש שיטות ריפוי למחלה (רבים מהם ינסו לאתגר את אנשי החילוניות לרפא אותם ממחלת הדתיות, ולכן הם יהיו מוכנים לנהל שיחה ולשמוע דעות ועובדות שלא נחשפו להן עד כה). חולים פסיביים לא שונאים חילוניים, ובדרך כלל גם מעוניינים לשמוע תשובות מאנשים חילוניים. הם לא מזלזלים באנשים נורמליים, לא צועקים או מתחצפים לזולת, לא מתנשאים ולועגים, ולא מגלים הערצה עיוורת לחולים קיצוניים מהם.

כאשר נתקלים בדתי פסיבי (חיובי) שרוצה לדבר ולהקשיב, ניתן להציע לו להיכנס לאתר 'חופש' ולקרוא בנושאים שבין דת למדע. להיכנס לאתר 'דעת אמת' ולקרוא בנושאים של טעויות בתלמוד ובתורה, המורים שמדובר ביצירות אנושיות, וכן ברמת הגיחוך של דברי החולים הגדולים ביותר בדתיות. או אפילו למסור לידיו איש קשר שיכול לדבר אתו בנושא שיציע, כדי שיענה על כל שאלותיו, יטפל בו בדרך הטובה ביותר, ואף ייתן לו כתף תומכת במקרה הצורך. 

במקרה של חולים פסיביים, המחלה דבקה בהם רק בשל החינוך אותו קיבלו וחוסר הכרת המציאות הלא-דתית, ולכן עם חשיפה למידע בנושאים אלו עשויים החולים הפסיביים להתרפא מיד. אך כדי שהרפואה תהיה שלמה - רצוי לשלוח את החולים הפסיביים למקומות בהם יזכו גם לתמיכה נפשית, כגון עמותת ה.ל.ל., שכן תהליך היציאה מהחברה החולה עשוי לא אחת להיות רב קשיים ולחצים נפשיים מהבית ומהסביבה הלוקה במחלה.

כיצד מזהים חולה אקטיבי (שלילי/קיצוני)?

חולים אקטיביים מחולקים לסוגים "דתי קיצוני" ו-"מטיף להחזרה בתשובה". החולים האקטיביים אינם מחפשים עזרה, ולא מעוניינים להתרפא ממחלתם. ניתן לזהותם בקלות כאנשים שמחפשים תשומת לב, מנסים להתבלט, בעלי אף מורם, מדברים במשלים ובציטטות מכתבי הקודש שנועדו להסתיר את רמת הידע האמתית שלהם בכל נושא אחר, בעלי בטחון במיליון אחוזים בצדקת דרכם, וכל האמצעים כשרים עבורם. הם חושבים את עצמם ליודעי כל וחכמים גדולים, הם לא יתביישו לזלזל בחילוניות ולהראות שנאה כלפי אנשים חילוניים, הם ידברו בחוצפה ובלעג כלפי כל מי שחושב אחרת מהם, הם יגלו דעות קדומות כלפי המדע וביקורת המקרא, ומנגד הם יגלו הערצה עיוורת ויראת כבוד לחולים קיצוניים מהם. דתיים שליליים יעסקו רבות בפרסום דעותיהם מעל כל במה אפשרית, יתארו את החילוניות כשורש כל הרע ויחשבו את עצמם למושיעי הדור. הם גם יתייחסו לתנ"ך ולדברי התלמוד כקודש הקודשים, ויטיחו האשמות חמורות בכל מי שמעז לבקר אותם, או אפילו רק להטיל ספק בנכונות הכתוב בהם.

במקרה של חולים מהסוג המטיף יש להיזהר במיוחד. מטיפים דתיים אינם פתוחים לשמוע דעות חדשות, והם ינהלו שיחה עם חילונים רק על מנת להדביקם במחלה. ישנו פסק הלכה האוסר עליהם לדבר עם חילוניים שלא למטרות החזרה בתשובה. כאשר נתקלים בדתי מטיף אקטיבי (שלילי), יש לשמור ממנו מרחק ולא להתווכח עמו. כל ייעודו הוא להפיץ את מחלתו, ולכן הוא מסוכן לשומעים אותו. כל האמצעים כשרים. מותר להם הלכתית לשקר במצח נחושה וביודעין כדי להחזיר בתשובה, והמטרה מקדשת את האמצעים. חילונים מקבוצת הסיכון שהתקרבו יותר מידי לדתיים שליליים סבלו בעצמם מהשפעות המחלה. הם ילכדו באסטרטגיית "דרכי הנועם" ויפותו למכוני ההדבקה, ההרצאות והסמינרים שעורכים המטיפים. באם לא ישמרו על חשיבה ביקורתית וימנעו ממתן מקום לפניות אל הרגש ולטפיחות על השכם – סופם שידבקו קשות במחלה בעצמם, ולהבריא ממנה שוב יהפוך לסיפור לא פשוט בכלל.

ההשפעה הרגשית של המטיפים היא בלתי נמנעת, וחילונים שהתווכחו תדירות עם דתיים קיצוניים הפכו בעצמם לחדורי אמונה פנטית. נהיו לאנשים מנותקים יותר, הפכו להיות קיצוניים יותר בדעתם, למדו ללעוג לזולת ולזלזל בעולם ממנו באו, הפכו למכורים להרצאות של החזרה בתשובה כדי להמשיך ולחזק את דעתם בכיוון שהולכו בו, התנתקו מהמשפחה, התחילו לשקר ולהפנות את האנשים בסביבתם למטיפים שהדביקו אותם, איבדו את אהבתם האישית לידע ולחקר העולם , חיפשו להתנצח ולנצח בוויכוחים שלא עבור האמת, איבדו את הכבוד לעובדות ולתצפיות, ופיתחו כבוד עיוור ל"רבנים" ואמונה דתית עיוורת.

מסיבה זו אין להתווכח עם דתיים קיצוניים, ואין לקרוא את מאמריהם הארסיים של מטיפים להחזרה בתשובה. כאשר מתווכחים עם אנשים שלא מחפשים אמת - מאבדים את אהבת האמת. אם אתה נתקל בדתי שלילי, אין להתווכח אתו. ניתן להפנותו לאתרים רלוונטיים ולמומחים, אך אין לשמור אתו על קשר. לא ניתן לעזור לחולה שאינו מעוניין בעזרה, וקיים סיכון להידבקות במחלה. 

 

חשוב לזכור שהדתיים הקיצוניים עוסקים בהפצת המחלה, הם מתווכחים רק כדי להצדיק את עצמם, ולכן יש לשמור מהם מרחק.