יום חמישי, 8 ביולי 2010

נניח שהדתיים צודקים – חלק א

הבלוג ישראל חילונית לא מיועד להיות שופר לדעותי האישיות דווקא, ואני שמח לארח כותבים אחרים. הפעם, אני נותן במה לליאור הלפרין. ליאור, בעבר תלמיד ישיבה, כותב קבוע באתר "חופש". 

ביהדות המוקדמת לא היה שכר ועונש בעולם הבא. לכן אין אזכור של העולם הבא במקרא, אלא כל השכר והעונש הוא בעולם הזה (גם אם בדורות הבאים), ובספר קהלת כתוב במפורש "..המתים אינם יודעים מאומה, ואין-עוד להם שכר כי נשכח, זכרם” (קהלת פרק ט פסוק ה). הגיהנום כנראה הגיע ליהדות בהשפעת הדת הזורואסטרית, החל מתקופת גלות בבל (597-538 לפנה”ס). זו המצאה גאונית, המשרה פחד וציות על המאמינים ותורמת רבות לשרידת הדת.

כך יוצא שגם חילונים, או דתיים לייט, נתפסים לעתים בפחד מפני המחשבה - “מה אם באמת יש גיהנום? לא כדאי לקיים את מצוות הדת, שמא הדתיים צודקים?” אז זהו, שלא. להלן ההסבר של ליאור הלפרין, שמראה בדיוק מדוע הטיעון הזה לא תופס. התוכן פורסם לראשונה ב"חופש" (בגרסה קודמת), וכדי שלא ייצא ארוך מדי אני חילקתי את הנאמר לשני חלקים – החלק הזה, הראשון, עוסק בהפרכת הטיעון מבחינה אינטלקטואלית.


הנקודה מזכירה לי את טיעון "ההימור של פסקל". מתחילים בפחד מפני עונש, ומיד אחר כך נשאלת השאלה "אז מה בעצם יש להפסיד?". אסביר מעט מהו אותו "הימור":

המתמטיקאי בלייז פסקל (Blaise Pascal) העלה את הסברה, שגם אם הסיכויים שאלוהים אינו קיים גדולים מאוד, יש א-סימטריה גדולה עוד יותר כשחושבים על חומרתו של העונש, אם יתברר שהניחוש שגוי. עדיף שתאמינו באלוהים, כך אליבא דפסקל, כי אם הצדק אתכם יש סיכוי שתזכו באושר לנצח נצחים, ואם טעיתם, ממילא זה לא משנה. לעומת זאת, אם לא תאמינו באלוהים ויתברר שטעיתם תהיו ארורים בגיהינום לנצח, ואם תימצאו צודקים, זה לא ישנה דבר. על פניו ההחלטה היא לכאורה ברורה: האמינו באלוהים
  בלייז פסקל
יש משהו מוזר בעליל בטיעון זה. אמונה אינה משהו שאפשר להחליט עליו כמדיניות פעולה. לכל הפחות זה לא משהו שאני יכול להחליט כפעולה של רצון. אני יכול להחליט למשל ללכת לבית הכנסת, ולדקלם את 13 הפסוקים של חסידי חב"ד, ואני יכול להחליט להישבע על ערימת ספרי תנ"ך שאני מאמין לכל מילה שכתובה בהם. אבל שום דבר מכל אלה לא יגרום לי להאמין באמת אם איני מאמין. ההימור של פסקל יכול לשמש - אם בכלל - טיעון בזכות העמדת פנים של אמונה באלוהים. לא כל כך נחמד לחשוב על זה במונח זה, נכון? מוטב שאותו אלוהים שאתה מתנהג כאילו אתה מאמין בו לא יהיה הטיפוס של האל הכול-יודע, כי הוא יגלה מיד את העמדת הפנים שלך.

אבל למה בכלל אנחנו מקבלים בנכונות שכזאת את הרעיון
, שהדבר היחיד שצריך לעשות, אם מבקשים לרַצות את אלוהים, הוא "להאמין" בו? מה כל כך מיוחד במעשה האמונה? האם אין זה סביר באותה מידה שאלוהים יגמול על טוב לב, על נדיבות או התחשבות? או על כנות? ומה אם אלוהים הוא מדען, שבעיניו חיפוש כן של האמת הוא המידה הנעלה ביותר? לאמתו של דבר, האם המתכנן של היקום אינו חייב להיות מדען?
ברטרנד ראסל (Bertrand Russell) נשאל מה יעשה לאחר מותו אם ימצא את עצמו עומד נוכח אלוהים התובע לדעת מדוע הוא (ראסל) לא האמין בו. "אין מספיק ראיות, אלוהים, אין מספיק ראיות", הייתה התשובה שנתן. האם לא ייתכן שאלוהים יכבד את ראסל על הספקנות האמיצה שלו הרבה יותר מכפי שיכבד את פסקל על ההימור הפחדני שלו? האם היית מתערב על כך שאלוהים יעריך אמונה שפוברקה במרמה על פני ספקנות כנה? או אפילו אמונה כנה על פניה?
 
ברטרנד ראסל
וכאן אנו חורגים לסוגיה אחרת. מה יקרה אם יתברר לך, שהאלוהים שיפגוש אותך במותך הוא בעל - אל הסופות והסערות הכנעני, ונניח שבעל הוא קנאי בדיוק כפי שמספרים על יריבו הוותיק יהוה? האם לא עדיף היה לפסקל להמר על כך שאין שום אלוהים יותר מאשר על האלוהים הלא-נכון?(1). אתה, הקורא הישראלי, במקרה נולדת בקרבת דת היהדות, וספגת אותה מילדותך, ואתה יודע מה זה להיות אתאיסט כלפי מערכות אמונה אחרות כי אינך מוסלמי, אינך נוצרי ואינך הינדואיסט. מדוע אינך הינדואיסט? משום שבמקרה נולדת בישראל ולא בהודו. לו היית נולד בהודו היית הינדואיסט; לו היית נולד באיראן היית מוסלמי; לו היית נולד בדנמרק של תקופת הוויקינגים היית מאמין בווטן ובת'ור; לו היית נולד ביוון הקלסית היית מאמין בזאוס; לו היית נולד במרכז אפריקה היית מאמין בג'וג'ו הגדול של ההר. אין שום סיבה לבחור ספציפית את האל העברי-יהודי שלתוך החברה האוחזת בדתו נולדת, ולהחליט שכל זה מה שקיים. אם כל דת חושבת ומאמינה שהיא הדת הנכונה האחת והיחידה - מי מהן אפוא היא הנכונה באמת? התשובה שנצפה לקבל מכל אדם שיישאל את השאלה הזו תהיה אחת - "שלי" - אבל הרי תשובה זו לא תקדם אותנו לשום מקום. נכון?
כל אחד משתדל לחשוב שהאמונה שלו נעלה על כל האמונות האחרות, שאם לא כן לא יהיה הרבה טעם באמונתו. אבל אולי הגיע הזמן לקבל את העובדה הפשוטה, שכל הדתות שוות ערך הן, ולדתו של אף אדם אין ערך מיוחד ועדיף על האחרות. כולן תקפות (או שמא לא-תקיפות?) באותה מידה ממש. האם אין במספר הגדול של אלים ואלות פוטנציאלים שאפשר להמר עליהם כדי להפריך לחלוטין את ההיגיון של פסקל

כל אדם דתי שתדבר אתו יסביר לך שאמונה לבדה אינה מספיקה
. אתה צריך גם לקיים את פולחני אותה דת ולשמור את מצוותיה ולהשקיע את מרצך וזמנך בשינון עקר של תורתה בחינת "והגית בו יומם ולילה". אתה צריך לנהל את כל חייך על פי הדרך שקובעת אותה דת החל מחיי האישות וכלה באיך לקשור את שרוכי הנעליים. אתה צריך לבטל את עצמך ואת שכלך ואת אישיותך ואת מחשבותיך ואת רצונותיך ולא לסור מתורתה ימין או שמאל, וכמו שכתוב בספר דברים יז יא ומביאו רש"י: "לא תסור מן התורה אשר יגידו לך ימין ושמאל אפילו מראים בעינך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שמע להם".
אתה אולי חושב שבהתערבות זו שאתה מציע אין לך מה להפסיד, או כמאמר פסקל "אם תטעה זה לא ישנה דבר", אבל זה בהחלט ישנה, ועוד איך! כי בינתיים תפסיד את חייך עלי האדמה. מה אם תחייה חיים טובים יותר, מלאים יותר, אם תהמר על אי-קיומו וכך לא תבזבז את זמנך על עבודת האל והקרבת קרבנות לכבודו (ביטוי), על לחימה רדיפת השונה למענו וכו'? שהרי החיים שניתנו לנו הם מהות ידועה, ברורה וקיימת, בעוד 'אלוהים' נותר מאז נולד כרעיון ללא כל הוכחה מעשית-עובדתית. בהימור שאתה מציע אתה מוותר ביודעין על הדבר הבטוח למען דבר חסר כל בסיס פרט לאמונה.

חשוב על כל אלו
, ובינתיים אני מציג בפניך כמה מאמרים מאתר 'חופש', בו אני חבר, הדנים בהימור תוך מתן הדגשים שונים

מאמר
"הקזינו של החיים"http://www.hofesh.org.il/religion_merchants/claims/casino.html

אינדקס טיעוני המחזירים בתשובה בסעיף
"ההימור על האל"http://www.hofesh.org.il/religion_merchants/index.html

בתשובות לטיעונים נוספים בסעיף
"פסקל מכה שנית"http://www.hofesh.org.il/articles/god/claims2.html#Claim12


  1. דבריי לגבי ההימור של פסקל, ברטראנד ראסל והאל הכנעני בעל, מבוססים על הכתוב בספרו של ריצ'ארד דוקינס "יש אלוהים?", בפרק "ההימור של פסקל" מעמ' 155 והלאה.

יום שישי, 2 ביולי 2010

קריאה בדוקינס בעשרה ויותר חלקים: חלק 1 - הלכות נימוס



[רשומה זו היא חלק מסדרה. ניתן למצוא את האינדקס כאן.]

מה הקשר בין איינשטיין ופגיעה ברגשות דתיים? אין קשר. אז למה דוקינס מדגיש את הפרק הראשון בספרו לשתי סוגיות אלו? לאלוהים, אם תסלחו לי על המליצה, פתרונים. אני אתעלם מבחירה מוזרה זו של דוקינס, ואקדיש רשומה זו דווקא לחלק השני של הפרק הראשון - הדיון בחסינות הדת מפני ביקורת.

דוקינס מבכה על כך שבחברה שלנו מקובל כי "האמונה הדתית פגיעה לעלבונות, ויש להגן עליה בקיר מגן עבה מהרגיל, של כבוד מסוג מיוחד לעצמו, שונה מן הכבוד שכל אדם אמור לגלות כלפי כל אדם אחר". כלומר, הוא מוחה על כך שהדת נתפסת כשונה מדעות אחרות, שאין להעביר עליה ביקורת ולעג כפי שעושים לאמונות בתחום הכלכלה, האומנות, המדע, וכדומה. כנגד, דוקינס מצטט באהדה את דברי המבקר אמריקאי ה. ל. מנקן: "עלינו לכבד את דתו של האחר, אבל רק באותו מובן ובאותה מידה שאנו מכבדים את התאוריה שלו שאשתו יפיפייה וילדיו חכמים". בפועל, למרות שדוקינס מצהיר שהוא לא יצא מגדרו כדי להעליב מישהו, בהחלט נראה שהוא מתאמץ כדי להציג את הדת כמגוחכת, ולהראות קבל עם ועדה את קלונה.

אך רוב רובו של חלק זה של הפרק מודגש לציון מספר רב של מקרים שבהם הדת זכתה למעמד מיוחד, או שרגשות הדתיים נפגעו. רוב הדוגמאות של דוקינס הם מארה"ב, ולכן פחות מרשימות לקורא הישראלי - ואולי גם פחות ידועות לו. אז החלטתי שכדאי למצוא חלופות ישראליות לנאמר.

דוקינס פותח בכך שקל יותר להשיג מעמד של סרבן מצפון בשל סיבות דתיות מאשר בשל סיבות מהותיות, רעיוניות. אין מקום בו זה יותר רלוונטי מבישראל. מספיק שתגיד שאתה לומד בעדה האורתודוקסית הנכונה, ומיד תקבל פטור משירות צבאי כדי לקיים את לימודי התורה. לימודי חול - תצטרך להשלים בזמנך הפנוי, אחרי הצבא. רק לימודי קודש ראויים לכך שיפטרו אותך משירות צבאי. גם "תלמיד" תורה הטיפש ביותר, ששבב תורה לא נכנס אל מוחו העמום, יקבל פטור, ואילו גאון הדור שעומד על סף פיתוח הבנה חדשה של המציאות או פתרון בעיה שהעסיקה מתמטיקאים מאות שנים יצטרך לשרת כמו כולם, כי הרי יש שוויון. סרבני מצפון אמיתיים, שלא מוכנים לשרת בצה"ל או בצבא בכלל, כגון יונתן בן-ארצי, משוחררים רק לאחר חודשי ושנות מאסר אם בכלל. אין כל מקבילה חילונית ל"תורתם אומנותם". שחרור נשים דתיות משירות קל אפילו יותר - הן צריכות רק לומר ש"הכרתן הדתית" אינה מאפשרת להן לשרת בצה"ל. שחרור נשים חילוניות משירות קשה כמעט בו-במידה כמו שירות בנים (מלבד נשים נשואות או בעלות ילדים - וזה כבר נושא אחר וסבוך יותר). בקיצור, האמונה בדת ה"נכונה" מאפשרת לבת לפטור את עצמה משירות צבאי כלל, ובן יכול לפטור את עצמו בשל לימודי אותה דת. זכויות היתר שהחברה - החילונית ברובה - נותנת לדת ה"נכונה" עולים בהרבה על אלו שדוקינס נדבר עליהן.

הדוגמה השנייה שדוקינס מעלה הוא הסירוב לקרוא לעימותים עימותים דתיים. בארץ הלא-מתורבתת שלנו זה פחות נפוץ, אבל גם לכך ניתן למצוא הקבלות - למשל בהפגנה האחרונה למען שלטון החוק ונגד הגזענות בעמנואל. מארגני ההפגנה - אגודות הסטודנטים - נזהרו מאוד שלא להצטייר כאנטי-חרדיים, ואמרו "חשוב לציין שמהות האירוע היא לא לצאת נגד החרדים, אלא לתמוך במערכת המשפט בפרט ובשלטון החוק והדמוקרטיה בכלל". זו, כמובן, היתממות - נכון שמהות האירוע היא שמירה על שלטון החוק והדמוקרטיה, אבל מי שמאיים עליהם הם החרדים ולכן לתמוך בדמוקרטיה זה  לצאת נגדם. אבל נוח יותר לאגודות הסטודנטים, שמכילות סטודנטים רבים שמכבדים את החרדים כיהודים ה"אמתיים" (שטות מוחלטת), ולכן לא רוצים "לצאת נגדם". כך מתעלמים מהעובדה הפשוטה שזו הכת החרדית, הדת החרדית-יהודית, שהיא באופן מהותי הבעיה פה - זו מסורת היהודית שמובילה את הכת החרדית לאנטי-דמוקרטיות וריבוי טבעי גבוה, ובכך מסכנת את הדמוקרטיה במדינת ישראל.

אני אדלג על שאר הדוגמאות, ואגיע ישירות לדוגמה השישית , שלה מקדיש דוקינס הכי הרבה מקום, והיא הדוגמה של הקריקטורות הדניות - כמה האסלאם אלים, ואין לפגוע ברגשותיו. אבל דוקינס יוצא במיוחד נגד ה""כבוד" ו-"הבנה" ל"עלבון" העמוק ול"פגיעה" ש"סבלו" המוסלמים". בהקשר זה יש לציין שגם בישראל פגיעה ברגשות הדת היא עבירה פלילית. חוק העונשין קובע (פרק ח - פגיעה בסדרי הממשל והחברה - סימן ז, סעיף 170 והלאה):
עלבון דת
170.[א/146]
ההורס, מזיק או מחלל מקום פולחן, או כל עצם המוחזק מקודש לקהל אנשים, בכוונה לבזות דתם, או ביודעין שהם עשויים לראות במעשה זה עלבון לדתם, דינו – מאסר שלוש שנים.
הפרעה לפולחן
[תיקון: תש"ם]
171.[א/147]
המפריע במזיד אסיפת אנשים שנתאספו כדין לשם פולחן דתי, או תוקף במזיד אדם הממלא תפקיד באסיפה כאמור או את אחד מבאיה, ואין בידו להוכיח צידוק או הצדק כדין, דינו – מאסר שלוש שנים.
כניסה ללא רשות למקום פולחן או קבורה
172.[א/148]
הנכנס שלא ברשות למקום פולחן או קבורה או למקום שיוחד לצרכי לוויית המת או לשמירת עצמותיו של מת, או נוהג במת שלא בכבוד, או גורם הפרעה לאנשים שנתקהלו ללוויית המת, והכל בכוונה לפגוע ברגשותיו של אדם או לבזות דתו, או כשהוא יודע שהדבר עשוי לפגוע ברגשותיו של אדם או לבזות דתו, דינו – מאסר שלוש שנים.
פגיעה ברגשי דת
[תיקון: תשמ"ח]
173.[א/149]
העושה אחת מאלה, דינו – מאסר שנה אחת:
(1)
מפרסם פרסום שיש בו כדי לפגוע פגיעה גסה באמונתם או ברגשותיהם הדתיים של אחרים;
(2)
משמיע במקום ציבורי ובתחום שמיעתו של פלוני מלה או קול שיש בהם כדי לפגוע פגיעה גסה באמונתו או ברגשותיו הדתיים.
פגיעה בבניני ציבור ובמצבות
174.[א/150]
ההורס, משמיד או מפיל בנין או מצבה שיוחדו לשימוש הציבור או לנוי או גורם להם נזק, דינו – מאסר שלוש שנים.
מתן הטבות כפיתוי להמרת דת
[תיקון: תשל"ח]
174א.
הנותן או מבטיח לאדם כסף, שווה כסף או טובת הנאה חמרית אחרת כדי לפתות אותו להמיר דתו או כדי שיפתה אדם אחר להמיר דתו, דינו – מאסר חמש שנים או קנס 50,000 לירות.
קבלת הטבות תמורת המרת דת
[תיקון: תשל"ח]
174ב.
המקבל או מסכים לקבל כסף, שווה כסף או טובת הנאה חמרית אחרת תמורת הבטחה להמיר דתו או לגרום לכך שאדם אחר ימיר דתו, דינו – מאסר שלוש שנים או קנס 300,000 לירות.


כלומר, גם במדינת ישראל כנראה שאלוהים הוא מאוד רגיש וצריך שיגנו עליו, המסכן, והדת נורא שבירה ולא יכולה לעמוד בביקורת, חס-וחלילה. והעברת אדם על דתו - הרי זה פשע! העברתו על דעתו הקודמת בנוגע לאיך צריך לנהל את הכלכלה, או האם תורת האבולוציה הנכונה היא הדרגתית או לא - זה בסדר. אבל שישנה את דעתו בענייני דת?! תועבה. את זה אי אפשר להרשות.

בקיצור, למרות שיש באופן יחסי הרבה אתאיסטים בישראל, המצב בה גרוע יותר מאשר מה שמציג דוקינס. בעוד הקהל המערבי שדוקינס פונה אליו שכח, ברובו, מדוע אנשים דתיים חושבים שדתם חשובה כל-כך, הרי שבישראל עבור רבים הדת היא הזהות העצמית של החברים בה. בעוד במערב הדת אינה אלא רעיון או זהות חברתית, בישראל היא זהות עדתית ולאומית, היא משהו חי וגדול יותר מהאדם, שפגיעה בה היא כמו פגיעה במשפחתו או מדינתו. בעוד שבמערב חופש הביטוי מתרחב והכבוד לדת קטן,  בישראל חופש הדת והביטוי קטן בהתמדה ככול שגדל אחוז הדתיים, והדת מקבל יותר ויותר כבוד בלתי מוצדק. 

יום ראשון, 27 ביוני 2010

המוסר של היונקים

בעקבות שיחה במקום אחר: להלן הרצאה של פטרישיה צ'רצ'לנד (Patricia Churchland) על המוסר ביונקים - באנגלית, למרבה הצער. פטרישיה צ'רצרלנד היא מהפילוסופים העכשווים הנחשבים ביותר בתחום הפילוסופיה של ההכרה (mind). היא תומכת בעמדה הנקראת "מטריאליזם אלימינטיבי", שאני סבור שאינה נכונה, אבל זה סיפור לרשומה אחרת. היא גם מומחית לא קטנה במדעי המוח, וזה יותר לעניין - כיוון שההרצאה היא בעיקר על המוסר מבחינת מדעי המוח ולאור האבולוציה.




אציין שמה שהיא אומרת מסתדר טוב עם ההקדמה לתורת המוסר שכתבתי. עיקר ההקדמה הוא שהמוסר נובע מהטבע האנושי, וצ'רצ'לנד בעצם מתחילה להעמיק במהו טבע זה - לאור האבולוציה, כמובן, שכן כל דבר בביולוגיה (ולכן בפסיכולוגיה) מובן רק לאור האבולוציה.

יום שישי, 25 ביוני 2010

קריאה בדוקינס בעשרה ויותר חלקים: חלק 0



דוקינס כתב את הספר שלו כדי לעורר מודעות. לעורר מודעות לארבע דברים:

  1. דוקינס רוצה לעורר מודעות לכך ש "יש ביכולתך להיות אתאיסט שהוא בה-בעת גם אדם מאושר, מאוזן, מוסרי ונהנה מסיפוק אינטלקטואלי". כלומר, דוקינס רוצה לפנות לאנשים דתיים (או על הגדר), הנמשכים לאתאיזם אבל מנועים מלהגיע אליו בשל שטויות שהחדירה בהם החברה הדתית שסביבם, ולומר להם - אתאיזם הוא דבר טוב, הוא האמת שאתם מחפשים. הוא לא רדוד אינטלקטואלית, אלא מציע דווקא סיפוק ועומק אינטלקטואלי. הוא לא יגרום לכם להיות לא-מאושרים, ולא יביא לשחיתות מוסרית, לסמים, לאלימות, ושאר רעות חולות. כל הדברים האלו ששמעתם על ה"חילונים" המשוקצים אינם אלא תעמולה זולה שאין בה כלום. לכן, אין לכם מה לפחד מאימוץ האתאיזם - העזו ובחנו אותו, והחליטו לבד. וכשתבחנו אותו ברצינות - תראו שהוא האמת. שכן דוקינס חושב שהוא מצדיק את האתאיזם כל-כך טוב ש"קוראים שהם דתיים בתחילת הקריאה יהיו אתאיסטיים לאחר שיניחו [את הספר] מידיהם". דוקינס עצמו מודה שזה די אופטימי, אך גורס כי "נשמות חופשיות" ששטיפת המוח הדתית לא "תפסה" עליהם מסיבה כלשהי זקוקים רק לעידוד קל כדי לפרוץ את חומות הדת. בוודאי שיש כאלו, אך הם נדירים - הם לא כל קורא דתי.
      
  2. דוקינס רוצה לעורר מודעות לאיכות האינטלקטואלית העדיפה של העמדה האתאיסטית, ולסיפוק האינטלקטואלי שמספקת הבנה נטורליסטית של העולם. בכך הוא מתכוון בראש ובראשונה לסיפוק שמספקת הפנמה של תורת האבולוציה, אבל גם לטיעונים פילוסופיים נגד קיום האל והפרכת הטיעונים בעד קיומו.
  3. דוקינס רוצה לעורר מודעות לכך שאין דבר כזה ילד חרדי, או נוצרי, או מוסלמי - ילדים קטנים הם עדיין חסרי דת, אין להם את היכולת אפילו להבין מה זה באמת "אסלאם", והתייחסות אל ילד כילד "אסלאמי" היא חוסר התחשבות בזכותו וכבודו כאדם להחליט לבד מהי דתו לכשיגדל.
  4. אבל בעיקר ומעל הכל, דוקינס רוצה לעורר את הגאווה האתאיסטית. הוא משתמש במודע במילה שמשתמשים בה ההומוסקסואלים, כי מטרתו דומה - הוא רוצה לעורר מודעות בקרב האתאיסטים שהאתאיזם אינו משהו שיש להתבייש בו, ובקרב החברה שיש לקבל את האתאיסטים. חלק מזה הוא שהדיון באתאיזם יהיה מקובל בחברה, כלומר ש"פגיעה ברגשות הדתיים" ושאר ההגנות שהדת מערימה כדי למנוע דיון פומבי ורציני בה יוסרו מהבימה הציבורית. דוקינס רוצה לראות קהילה אתאיסטית מגובשת, הפועלת בתוך החברה הדתית באופן מתואם כדי לקבל שוויון והכרה וכדי לקדם את אמונותיה.

הצלחתו של דוקינס ניכרת במיוחד במטרה הרביעית שלו - הוא אכן הצליח לעורר מספר רב של אתאיסטים ממרבצם, ולהמריצם להשתתפות פעילה במסגרות חברתיות אתאיסטיות כגון תנועת הבהירות (Brights). כתוצאה מכך, ומהשינויים הדמוגרפיים באמונה בכלל, החברה נעשתה יותר מודעת לאתאיזם, גם אם לא יותר סובלנית כלפיו (בינתיים - שלטי פרסום אתאיסטיים עדיין נעקרים ברחבי אמריקה).

הצלחתו בשאר הסעיפים חלקית יותר. דוקינס אכן מצליח לפנות לדתיים אחדים ולגרום להם לזנוח את דתם, אבל זו נראית לי תופעה שולית. ובצדק - אני מקדים את המאוחר, אבל ה"סיפוק האינטלקטואלי" שדוקינס מספק אינו עמוק ואינו משקף את העצמה האינטלקטואלית האמתית של האתאיזם. גם הטון המזלזל של דוקינס מרחיק מאמינים רבים מלחשוב לעומק על דבריו, והאנלוגיות הרבות והדיבור העממי שהם סגננו מאפשרות לקורא הדתי לפרש את דבריו באופן מעוות וכך לשכנע את עצמו שאין בהם ממש. 

אני סבור שעדיף בהחלט להבין את ספרו של דוקינס בעיקר לאור המטרה הרביעית, כמניפסט אתאיסטי הקורא לגאווה וכינון קהילה אתאיסטית. תוכן הספר וצורתו כאחד נובעים ממטרה זו. כך, הוכחה ניצחת של העליונות האינטלקטואלית בשפה מתנשאת ומבדרת עדיפה בהרבה על דיון פילוסופי מעמיק ויבש. יוצא מכך שבהגדרה ספרו לא יהיה מה שמתאים כדי להמיר את דתם של ההמונים הדתיים או להציג טיעונים וניתוחים אינטלקטואליים עמוקים על עליונות האתאיזם על הדת. בשביל זה - לכו לספרים אחרים. בשביל זריקת מרץ אתאיסטית - דוקינס הוא כתובת טובה.

קריאה בדוקינס בעשרה ויותר חלקים: אינדקס




האתאיזם מעולם לא היה כל-כך פופולרי. בארה"ב לבדה עלה שיעור המצהירים על עצמם כאתאיסטים או אגנוסטיים מ-0.9% ב-2001 ל-1.6% ב-2008. באופן הזוי, אחוז הלא-מאמינים באל גבוה הרבה יותר (ב-2008, על פי אותו סקר, כ-12% אתאיסטים או אגנוסטים באמונותיהם, ועוד 12% אתאיסטים לגבי אל אישי אבל מאמינים באל עליון)* - אבל אני רוצה להתרכז דווקא באלו שמצהירים שהם אתאיסטים. אחוז זה גדל. כמעט הוכפל תוך שבע שנים. למה? זה כנראה לא בגלל שיש יותר אתאיסטים - אחוז הלא-מאמינים באל אומנם גדל גם הוא, אבל כנראה לא כל כך מהר. קורה כאן משהו אחר.

חלק מהגורמים למגמה זו הם "האתאיסטים החדשים". מדובר בכמה כותבים, שכתבו ספרים אתאיסטיים רבי-מכר ומעודדים רבות את ההתפתחות של חברה אתאיסטית גאה ומגובשת (פחות או יותר), החותרת לקבלת האתאיזם בחברה ו"יציאה מהארון" של אתאיסטים. אני חושד שפעילותם היא חלק גדול מהסיבה לאותו גידול מסתורי באחוז המזהה את עצמו כאתאיסטים בין 2001 ל-2008 בארה"ב.

ריצ'רד דוקינס (Richard Dawkins) הוא המוביל שבין האתאיסטים החדשים. ספרו, "אשליית האל" (The God Delusion) שיצא לאור ב-2006 מכר כבר מעל ל-2 מליון עותקים, במגוון שפות. וב-2009, הוא יצא בעברית. לא בשמו האמתי - לשווא תחפשו את "אשליית האל" על מדף הספרים. לא, ההוצאה לאור ("ספרי עליית הגג", מבית ידיעות אחרונות) החליטה משום מה לנקוט בקו הפחדני של שינוי השם ל-"יש אלוהים?", כאילו שדוקינס כתב ספר שמעלה את השאלה במקום לענות עליה (בשלילה).

לא קניתי את הספר. כבר קראתי את רובו באנגלית, ולא מאוד התרשמתי. דוקינס כותב טוב ובלהט, אבל אני כבר יודע את מה שהוא כותב, ולפעמים לא ממש מסכים עמו פילוסופית. אבל היה מבצע טוב (שבוע הספר זה דבר מסוכן), והחלטתי לקנות את הספר ולקרוא אותו מחדש. ולחלוק את החוויה - אני הולך לכתוב על זה. מכיוון שיש לספר 10 פרקים, אני הולך לכתוב על זה בעשרה חלקים - בעצם יותר, כי יש גם הקדמה, ואולי כמה פרקים יהיו ראויים ליותר מרשומה אחת של רשמים. 


* בישראל, אגב, עומד אחוז האתאיזם והאגנוסטיציזם על כ-30%, מה שהופך אותנו לאחת הארצות האתיאיסטיות ביותר.

הקדמה קצרה לתורת מוסר בהירה: הנוסח הסופי

אני שמח לבשר שסוף-סוף שמתי את מאמר ההקדמה לתורת מוסר בספריה הבהירה. כמובן, עדיין אפשר לשנות, אבל זו הגרסה הרשמית הראשונה.

יום חמישי, 24 ביוני 2010

הפגנה!

לא אני מהמארגנים, אבל בכל זאת ארשה לעצמי לחזור כאן על כל הטקסט הקורא להפגנה במוצ"ש - שאני מקווה לראות בה את כל ישראל. כל השבעה מליון.
בחודשים האחרונים התגברו הקולות המערערים על סמכות הרשות השופטת וחרגו מגבולות הדיון הציבורי הלגיטימי בנוגע לגבולות תחומי שיפוטה. הפגנות החרדים נגד החלטת בית המשפט בפרשת 'האם המרעיבה' , זריקת הנעל לעבר נשיאת בג"צ, ניסיונות חוזרים ונשנים לפגיעה בשופטים, הם תמרור אזהרה לדמוקרטיה הישראלית. מעבר לכך, התבטאויות חוזרות ונשנות של חברי כנסת, שרים ומנהיגים שונים, מערערים את הלגיטימיות של בג"צ לקבל החלטות הנתונות בתחום שיפוטו מהוות סכנה מוחשית ומיידית.

ניתן ואף ראוי לגלות אזרחות אחראית ולהתנגד להחלטות שלטוניות של הממשלה, כנסת, בית המשפט או מערכת אכיפת החוק. ניתן ואף רצוי להפגין, לשבות, להתאגד, למחות ולהתנגד בכל צורה דמוקרטית בעד ונגד תהליכים ואירועים במדינת ישראל. אולם יש למתוח קו ברור: זילות בית המשפט, לקיחת החוק לידיים והתעלמות בוטה מכל דרך ארץ, אשר תאפשר חיים משותפים של אוכלוסיות שונות אך שוות בארץ ישראל, איננה מקובלת. יש לקרוא קריאה ברורה לעצור בעדה!

במוצאי שבת הקרובה (26.06.10) בשעה 20:45, הרוב השפוי במדינת ישראל יצעד ברחובות תל אביב-יפו עם דגלי ישראל ויביע מחאה על הפגיעה בערכים הדמוקרטיים עליהם מושתתת מדינת ישראל. עם תום הצעדה, תיערך עצרת במהלכה ינאמו אופיר פינס-פז (לשעבר חבר כנסת, שר הפנים ושר המדע, התרבות והספורט), הרב גלעד קריב (מנכ"ל התנועה ליהדות מתקדמת) ושחר בוצר (יו"ר אגודת הסטודנטים באונ' ת"א) - שיקראו כאחד להגן על הדמוקרטיה בישראל. במהלך העצרת תתקיים הופעה של הזמר ירמי קפלן.

***חשוב לציין שמהות האירוע היא לא לצאת נגד החרדים, אלא לתמוך במערכת המשפט בפרט ובשלטון החוק והדמוקרטיה בכלל.***

היציאה בשעה 20:45 מהגן הצמוד לרכבת ארלוזורוב (גן וולובלסקי-קרני) לכיוון היכל המשפט.
טוב, טוב, לא כל השבעה מליון יגיעו. אבל חבל.

שימו לב למשפט הלפני-אחרון - "חשוב לציין שמהות האירוע היא לא לצאת נגד החרדים..."  - ועל כך, ברשומה הבאה.