אבשלום קור הוא בחור רומנטי

האויבת הגדולה של הנאורות אינה הדת, כי אם הרומנטיות. במאות ה-17 וה-18, עת הקימו גדולי הרוח האנושית את הנאורות, קמה גם תנועה מתחרה - הרומנטיות. רומנטיות אינה רק התרפקות על יופי השקיעה - היא התרפקות על עבר מיתי, היא נאמנות לעם, היא פטריוטיות לאומנית, היא התאהבות ביופי המלחמה והערצת המנהיג הדגול. פירותיה הבאושים ביותר עלו במאה ה-20 - הפשיזם, הנאציזם, והסטאליניזם בשלהי מלחמת העולם. אבל למרות שיקוצים אלו, יש לרומנטיות חסידים רבים - ואחד מהם הוא אבשלום קור.

לאחרונה הגיש אבשלום קור הצעה למתן שמות לתחנות הרכבת הקלה בירושלים - שאף כי תבושש, נוסיף ונאמין בבואה. כמובן שד"ר קור מבטל במחי קולמוס את ההיסטוריה והקיום הערבי באזור, ומקנה להכל שמות יהודיים כשרים, בניסיון אורוולי ליצור דיבור-חדש, או אולי בניסיון פטרוני לחנך את העם. כמובן שהוא גם בוחר בשמות המהללים את הגבורה, את העבר המיתי, את המוות ואת המלחמה באופן שהיה גורם למשוררי החצר של סטאלין להסמיק בגאווה. אבל כל זה לא מענייננו - מה הקשר לישראל חילונית? אפילו חברי בפורומים כנגד כפייה דתית לא מתרגשים מהצעותיו - חלקם אפילו מסכימים עמן. אבל אני סבור שזו טעות, הצעות אלו לא רק שאינן נאורות אלא שהן גם אינן בהירות. אני אנמק.

אך לפני שאנמק - ברור שלא כל הצעותיו פסולות. למעשה, רוב ההצעות אינן אלא קבלה של השמות המוצעים בין כה וכה. כך למשל לא צריך נימוקים לאומניים מחרידים כדי לקבל את המסקנה שלתחנה בגבעת התחמושת יש לקרוא "גבעת התחמושת"; מה שכמובן לא מונע מד"ר קור לספק נימוקים כאלו. אבל יש לפחות שני מקרים שבהם קור מכוון למטרות לא בהירות.

לתחנה באזור תל אל-פול מציע אבשלום קור לקרוא "גבעת בנימין", "לכבוד בירת שאול המלך". כמובן שאין כל יסוד היסטורי לקיומו של המלך שאול, או שבט בנימין, ובטח שלא לקשר כלשהו של שבט בנימין לגבעה זו - יש רק מיתוסים. אבל לקור לא אכפת לחגוג מיתוסים כאילו היו אמת לאמיתה - וזוהי לא רק התרפקות רומנטית על העבר המיתי, זוהי גם מחשבה לא בהירה (כמובן, שהרומנטיות וחוסר הבהירות קשורים זה בזה).

עוד יסוד בעייתי בהצעתו של ד"ר קור היא קריאתו לשלב בכל תחנה ציטוט מהתנ"ך, "עומדים היינו בשעריך ירושלים, העיר שחוברה לה יחדיו". זה לא פסוק רע, אבל הוא ממקור רע. בדיוק כפי שלא צריך לצטט את הספר האדום של מאו, באופן שמראה הערכה אליו, כך אין לצטט בחיוב את התנ"ך, העומד בשורש כל כך הרבה רעות חולות במדינתנו. שוב, כמובן, יש כאן הערצה ל"ספר היסוד" בתרבות היהודית העתיקה, הערצה רומנטית של העבר, העתיק, הישן, של יצירתו של העם שלנו פשוט בגלל שהוא שלנו. אבל, שוב, יש כאן גם חשיבה לא בהירה - הסמכות על תרבות דתית פרימיטיווית במקום תרבות המערב שעליה באמת מושתתת חברתנו.

אין לי ספק שיעבור עוד זמן רב עד שישראל תפסיק לחגוג את "ספר הספרים". אנשים יצמדו, בחוסר בהירות, למיתוסים שלהם. גם לאחר שייפרדו מהם בקינה, יוסיפו להעריך אותם ואת ה"שפה" וה"תרבות" העשירה שהם הפריכו. רק לאחר זמן רב ישכילו לצאת אל האור, ולראות שזוהי תרבות מעוותת וגרועה, מיתוסים משחיתים ומושחתים היוצרים שפה מלאת אסוציאציות מחרידות המחריבות את המחשבה הבהירה. דחייה שכזו דורשת דחייה של חלק ניכר מהתרבות היהודית, כתרבות רדודה וגרועה - וזה, עוד רחוק מאיתנו. אבל גם זה, בוא יבוא.

נגד צו פיוס

צו פיוס הוא יוזמה ליברלית, פלורליסטית, המקדמת את החזון של "חברה בה חיים זה לצד לזה, בהבנה ובכבוד הדדי, יהודים בעלי גישות שונות למסורת, ומתקיימים ביניהם קשרי גומלין מתוך תחושת שותפות וערבות הדדית." לכאורה, למה יש להתנגד? הרי זוהי בעצם תנועה ליברלית, ולפיכך הומניסטית. אז זהו, שזה לא מדויק.

צו פיוס מנסה לעשות את הבלתי אפשרי - הידברות וכבוד הדדי בין בהירים (הנמצאים ב"קצה" הקשת החילונית-דתית) וחרדים (הנמצאים בקצה השני). זה בלתי אפשרי, מכיוון ששני הציבורים חלוקים בשלושה סוגיות יסוד, שהן הבסיס לכל דיאלוג חברתי פורה: הסכמה על דרך השגת האמת, על האופן שבו העולם פועל, ועל היעדים הרצויים. ללא הסכמה שכזו, לא תיתכן הידברות פרודוקטיבית. כל הידברות והכרה אמיתית עם השני רק תעמיק את הקרע, שכן היא תחשוף את מידת אי-ההתאמה שבין החזונות.

הדת היהודית, כמו כל הדתות, מושתתת בראש ובראשונה על עיוות ההכרה. היא מטמיעה בחבריה דרכים לא-טובות להשגת האמת, כגון בלבול בין שכנוע פנימי עמוק לבין ידע, בין אינטואיציה ותחושת ה"איאוריקה" לבין אמת בעולם, חשיבה סמכותית ולא-ביקורתית, וכן הלאה.

המאמין היהודי חי בעולם שונה מעולמנו שלנו. עולם זה מתקיים בשל לימוד תורה, יש בו חיי נצח בגן עדן או גיהינום, יש בו ניסים ואל השומר על העם היהודי, ועוד.

ומעל הכל, המוסר הדתי מושתת על ציות וקביעת עובדות מוסריות על ידי האל, בעוד המוסר הבהיר מושתת על עצמאות וקביעת המוסר למען האדם. אין תהום עמוקה יותר.

אין כל הצדקה מוסרית להתפייס עם מי שאינו מקבל את המוסר ההומניסטי. אין לקבל גזענות בבתי ספר, בהגשת סעד רפואי, או בכל תחום אחר. לא ניתן לקבל בצורה דמוקרטית, במלוא מובן המילה, חוקים שאין בהם שוויון לנשים או
למיעוטים - וכל ההלכה מבוססת על הבדלים אלו, החל בעזרת הנשים וכלה בזכות הקניין על המדינה. במאבק העקרוני בין האמת והצדק לבין היהדות, אין בסופו של דבר מקום לשלום - על הנטורליזם לנצח.



בפועל, רוב האנשים אינם כה קיצוניים. יש כאלו שדתם מדוללת מספיק, כך שהם אינם מאמינים בעולם הבא (או לפחות לא נותנים לאמונתם להשפיע עליהם בפועל), ומאמצים בפועל את המוסר ההומניסטי, ואף (לפחות בדיונים לא-דתיים) את דרך הידיעה המדעית. עמם, ניתן לקיים דיון פורה, ולהגיע להסכמות על מה שראוי. מצד שני, ישנם חילוניים רבים שאינם בהירים, שמאמינים בחלק ניכר מעקרונות הדת ובעיקר בחשיבות הדת והאמונה והמנהגים הדתיים. צו פיוס פועל בעצם על ידי מפגש של שתי קבוצות אלו - חילוניים החלשים בחילוניותם, ודתיים החלשים בדתם. כך נוצרת אשליה של שותפות גורל בין הקבוצות.

פעילויות צו פיוס תיצור לכן התקדמות מה בטווח הקצר. אנשים יטפחו זה לזה על השכם על כמה שהם נאורים וסובלניים, דתיים יצאו מהפגישות עם הבנה שיש לחילונים עקרונות מוסריים והחילונים ייצאו מהפגישה בהערכה גדולה יותר לרגשות הצד השני, וכן הלאה. אבל זו התקדמות מדומה. זו התקדמות האפשרית רק לאור הבורות של שני הצדדים בהבנת היסודות האינטלקטואליים שלהם עצמם. בטווח הארוך, היא מעודדת "סימפתיה" לדת מצד החילוניים ודתות עמומות, ולפיכך מחשבה עמומה, מצד הדתיים. זוהי נסיגה רוחנית המתעטפת בהילה של נאורות.

ניתן לראות זאת כבר בפירות המעשיים של פעילות צו פיוס. ביסוד ה"שותפות" וה"שוויון" נעוצה העליונות של הדת, הנלקחת כמובנת מאליה בעיני הדתיים והדתיים-לייט המתכנים חילונים המשתתפים באירועים כאלו. כך קורא צו פיוס לחילונים לקיים משחקי כדורגל לא בשבת - ברור שהדתיים לא יכולים לוותר על העקרון שאסור לשחק בשבת! הפיוס לא חשוב עד כדי כך. שהחילוניים, חסרי כל העקרונות, יוותרו על העונג הרדוד-רוחנית שלהם. מסע בדרך-ישראל מלווה בתפילת הדרך, שאליה מוזמנים החילונים כמובן להצטרף - עוד לחץ חברתי לקידום הדת. עיון בסוגיות היומיות נעשה על פי פרשיות ומובאות מהדת הליברלית, וגם כאשר טורחים להביא טקסט חילוני בשם השוויון מביאים טקסט יהודי-חילוני, לא טקסט דורסני או מלב הקורפוס החילוני, כלומר הספרות המערבית של הגויים (יימח שמם).

באופן יסודי, ההומניזם לא יכול להסכין עם מוסר לא-הומניסטי, ולכן גם עם מציאות לא נטורליסטית (כגון חיים לאחר המוות) שיש לה השלכות מוסריות אנטי-הומניסטיות. פיוס הוא בלתי אפשרי, לא ניתן אלא לקיים מלחמה. מלחמה הומנית, כמובן - מלחמת מילים. כל מה שניתן לקוות לו הוא שהדתיים הנאמנים להשקפות אנטי-הומניסטיות יוכלו להסכים לעקרון פעולה הומני זה באשר להתנהלות החברתית בפועל. זהו ה"פיוס" היחידי האפשרי, ולא ניתן להגיע אליו על ידי דו-שיח והיכרות מכיוון שאין בסיס משותף שעליו ניתן לבנות את העמדה המשותפת הזו. לכן על כל ציבור להגיע לעמדה זו בנפרד, לא מתוך התדיינות משותפת. פיוס אינו אפשרי, המיטב שאפשר לקוות לו הוא דו-קיום בשלום.

(פוסט זה הוא תגובה לפוסט "למה יש לי תקווה" באתולוגיקה, בלוג שאני דווקא מסכים עמו בדרך כלל.)

במדינת יהודה

הרשויות השלטוניות של מדינת יהודה עסקו, מזה מספר שנים, בהקמת מתקן טיהור שפכים ליד ההתנחלות עפרה. בעלות של 7.8 מליון שקל לתושבי ישראל - לא כולל הוצאות בירוקרטיות, שגם הן על חשבון ישראל. המבנה אמנם בלתי חוקי על פי חוקי ישראל, והוצא נגדו צו הריסה, אבל אין כל כוונה לשוטרי מדינת יהודה לבצע את הצו של מדינת ישראל. במקום זאת, הבירוקרטים של מדינת יהודה (במימון ישראל, כמובן) כבר עומלים במסדרונות השלטון הישראלי על הכשרת המחטף הלא-חוקי בדיעבד. ללא שום פיצוי לאותם תתי-אדם פלסטינים, כמובן. כסף, משאבי תכנון - את כל אלו ועוד הם יקחו ממדינת ישראל; לא את חוקיה.

וכי למה יקיים הנוער המזהיר הזה, נוער הגבעות והציונות האידיאליסטי, את צווי תל אביב המושחתת וירושלים הנרקבת בצילה? כפי שמסכם יאיר שלג,

איך בכלל מעיזה התרבות התל אביבית ההדוניסטית והמנוונת, זו ששיעורי הפונים בקרבה לשירות קרבי הולכים ופוחתים כל הזמן, לשפוט את המחנה האידיאליסטי. אותו מחנה שלמען יישוב הארץ מוכן לא רק לגור שנים ארוכות בקרוואנים, אלא ממשיך - גם אחרי ההתנתקות - להתנדב בהמוניו למיטב היחידות הקרביות, וגם למשימות לאומיות אחרות כמו סיוע לערי פיתוח, שירות במד"א וכדומה.

בתי הספר הגזעניים וישיבות ה"הסדר" והאחרות מקיאות מדי שנה - במימון מדינת ישראל, כמובן - את הדור הבא, אשר פרי מצוות פרו ורבו המוסיף ומעלה עוד ועוד את היכולת של מדינת יהודה לרכב על מדינת ישראל עד סופה, עד כלות החמור. מדי שנה גדל הלחץ הדמוגרפי המאפשר לשבץ עוד ועוד מאנשי אמונם בבירוקרטיה הישראלית. מדי שנה עוד ועוד תקציבים מופנים, בדרכים לא דרכים, להקמתה של מדינת יהודה. מדי שנה עוד ועוד בני ישיבות מיוצרים, מוחם מפוסטר, נקי מחשיבה ביקורתית ועצמאית, מוח כשר למהדרין המכוון רק לציות לרבנים. ועוד לא ירחק היום בו יגדל העול על מדינת ישראל עד בלי שאת, ותגדש שיאת הגזענות והכפייה הדתית - ומדינת ישראל המשוקצת, אותה מדינה חילונית מנוונת, תקרוס ותיפול. ובמקומה יקום גוי גאה, טהור גזע, ובצדק אלוהי ימחק את הטינופת הערבית מישראל, את הבג"ץ המשוקץ מירושלים, וישיב עטרה ליושנה ודין תורה לארץ. אולי גם נעלים את מזרחיים, נראה. אז תקום הסנהדרין החדשה, ומציון תצא תורה!


אז זהו - שלא. הבחירה העומדת בפני ישראל היא אם להיהפך למדינה חילונית או למדינה דתית חשוכה ממש כמו איראן תחת שלטון האייטלות. מאבק זה אינו בעתיד, אלא בהווה - כבר כיום חבלי ארץ רבים נמצאים במדינת יהודה, נשמות רבות נאמנות למדינת יהודה. אך אפילו איראן מתקשה לעמוד בפני המודרנה (מי ייתן והמהפכה החדשה תצלח) - אני משוכנע שלמרות הכל, בסופו של דבר כוחות האור ינצחו.

אסטרטגיה

התנועה הרציונלית בהודו עומדת בפני אתגרים דומים לאלו הישראלית. גם שם, הדת (הינדואיזם) היא דת לאומית לא פחות מדתית, גם שם הדת פועלת כנגד המדע והמוסר, גם שם היא מקדמת חשיבה גרועה המובילה לאמונה בקסמים ותופעות על טבעיות - וגם שם כוחות האור נאבקים כדי לקדם את הבהירות. ויש להם תוכנית. טוב, יש לאחד מהם תוכנית, שאני החלטתי לתרגם אותה בפוסט זה.

פראבהאקאר קאמאת' הוא פסיכיאטר הודי העובד בארה"ב. בסדרת מאמרים באתר נירמוקוטה הוא מציע ניתוח פסיכולוגי\היסטורי של ההינדואיזם. אבל המאמר העיקרי, אולי, הוא "גישה רציונלית לבעיית הדת האובססיבית כפייתית", שבו הוא בונה על ניסיונו הקליני על מנת להציע אסטרטגיה כדי למשוך את הקהילה הדתית ממחלת נפש האובססיבית-כפייתית שהיא הדת. הדגש של קאמאת' הוא שצריך להתקדם במספר כיוונים ותוך כדי אמפתיה על מנת להשיג שינוי חיובי. להלן הטקטיקות שהוא מציע:

1. הזדהה רגשית: איננו יכולים לשנות את הדתיים על ידי עימות, טיעון, איומים, או גינויים. אנו חייבים להפגין אמפתיה למצבם. אין הם שונים מהחולים שאני רואה, הלכודים בטקסים משוללי מחשבה. אנו חייבים להימנע מלשים ללעג את אמונותיהם, אליהם, ומנהגיהם. אף אחד לא ישתנה בשל שיטות שכאלו. אנו חייבים לזכות בכבוד ואמון שלהם על שום הגישה המדעית שלנו, כנותנו, והתנהגותנו הרציונלית. על הדתיים להאמין בכנות כוונותינו והגינות גישתנו. בנוסף, עלינו לקבל את המציאות שאמונות המושרשות היטב ותבניות פעולה הן קשת מאוד לשינוי, ולגן עלינו להיות סבלניים.

2. חנך: אנו חייבים לנסות להאיר את האנשים המשכילים לגבי אי-הרציונליות של התנהגותם על ידי מאמרים הגיוניים, ספרים, סמינרים, ודיונים פומביים. פעילים למען התבונה חייבים להיות מצוידים בידע ניכר אודות השורשים ההיסטוריים של הפעולות הלא-רציונליות הנוכחיות של האנשים. איננו יכולים פשוט לומר להם "הפסק להתנהג בדרך זו!" עלינו להראות להם מדוע זה האינטרס שלהם לעשות כך. פעמים רבות רק הידע של הבסיס לפעולות הלא-רציונליות של אדם הוא מספיק כדי שהוא יפסיק לעשותן. לאחר מכן, אנו חייבים לספק להם מערכת אמונות חלופית מציאותית, והתנהגויות רציונליות המעוגנות בה. חשיפת רמאויות ברהאמיניות כנגד ספרות אנטי-ברהאמינית תהיה חלק ממאמץ זה.

3. הדגם: על רציונליסטים לערוך הדגמות פומביות למען תועלת ההינדואיסטים הפחות משכילים כדי להפריך קסמים ונוכלות שעל ידם "עושי-נסים" מרשימים אנשים ומרמים אותם מכספם. רציונליסטים רבים עושים זאת מזה זמן רב בהצלחה רבה בכל רחבי הודו.

4. קדם את החוקה: על הרציונליסטים לחנך את האנשים באשר לעובדה שהחוקה של הודו היא הדהארמה החדשה ויישומה טמון בהגנה עליה וחיזוקה על ידי השימוש בזכויות וחובות האזרח. אם יש ארגון המיועד להגנה על זכויותיהם החוקיות של האנשים, כגון איחוד החירות האזרחית, עלינו לתמוך בו בכל ליבנו.

5. הלחם באי-צדק: עלינו להכיר בעובדה שהשחיטות הנפוצה שאנו נתקלים בה בקרב הביורוקרטים (הבראהאמינים המודרניים) והפוליטיקאים (הקאשאטיריאנים המודרניים) מקורה בשחיתות הניכרת ברשת שפרסו הבראהאמינים והקאשטיריאנים לפני שלושת אלפי שנה. רציונליסטים צריכים להיות בחוד החנית של התנועות שחושפות רמייה ושחיתות בקרב הנבחרים, ביורוקרטים, שופטים, והמשטרה, שכולם אמורים להיות מגיני החוקה ההודית. שחיתות ומשטר לא תקין מערערים את מאמץ הרציונליסטים להחדיר אמונה בחוקה. זוהי הערה עגומה על המצב שאנשים נותנים יותר אמון ברמאים הבראהאמינים מאשר במשרתי ציבור אלו. תנועות צרכנים כנגד שחיתות ביורוקרטית ושלטונית ותנועות למען זכויות אדם להילחם ברודנות צריכים להיות חלק מהתנועה הרציונליסטית.

6. קדם פעילות חברתית: עלינו לשכנע אנשים להשקיע את האנרגיות שלהם במאמצים חברתיים מתאימים, כגון שיפור התשתיות הציבוריות, מערכות הביוב, האשפה, אספקת המים, חשמל, וכדמה במקום לבזבז אותם על טקסים חסרי טעם. שירות אנשים הוא שירות הדהארמה החדשה.

7. חינוך מוסרי: לבראהאמיניזם יש יתרון אחד על החוקה של הודו: יש לו ספרות, כגון המהאבאראטה, אשר מלמדת את האנשים מוסר. מאחר שהחוקה לא מלמד אנשים מוסר, אלא רק מענישה אותם על עבירה על החוק, יש לפתח מערכת לא-דתית לחנך אנשים להבדיל בין טוב ורע. ההיסטוריה מלמדת אותנו שללא יסוד מוסרי איתן כל החברות קורסות. על הורים ומחנכים להתחיל וללמד את ילדיהם מוסר בגיל צעיר. יש צורך דחוף ב"ספר מידות טובות", "ספר מוסר", ו"ספר נימוס" עבור הודים צעירים. הצלחה של כל חברה מתורבתת נשענת על שלושת יסודות אלו. לזכותו, להינדואיזם הייתה מסורת חזקה של לימוד מוסר, אשר נשכחה לאחרונה בשל העיסוק האובססיבי בטקסים. עלינו לזהות את העוגנים המוסריים של הודו העתיקה ולהכיר בהם. אל לנו לזרוק את התינוק עם מי האמבטיה המלוכלכים.

8. הלחם בשיטת המעמדות: עלינו לחשוך את האי-רציונליות והאנכרוניזם שבשיטת המעמדות. עלינו להגיש עזרה לאלו שסבלו אי-צדק בשל מוצאם ה"נחות".

9. זהה את החכמה בעבר הודו: נאמר שהחכמה באמה מהניסיון, וניסיון בא מטיפשות. כולנו תוצרים של העבר של הודו. עלינו לדחות את הטקסים מדוללי השכל ואת הרמאויות הקשורות בהינדואיזם, אך עלינו לחפש בקפידה בעבר הודו אחר כל חכמה שאנו יכולים להשתמש בה בהווה במקום לדחות את הכל כמיושן ופג תוקף. למשל, החכמה שביסוד האופינישדות, שכוונה כנגד הבראהאמינים והקשאטיריאנים, שהאובססיה והתלות שלהם בעושר, כוח, אנשים, כבוד, תארים, העולם הבא, וכדומה הובילו להרס העצמי שלהם ולמעשים רעים - זו נכונה כיון כפי שהיא הייתה לפני עשרים וחמש מאות שנים, ותהיה נכונה גם בעוד עשרים וחמש מאות שנים מהיום.

10. הזהר: בעוד הם מנסים לשנות את החברה, על כל הרציונליסטים לזכור את ההיגד שכל הפתרונות לבעיות החברתיות, לא משנה כמה אצילית הייתה כוונתן מלכתחילה, נהפכו לבעיות בעצמם במוקדם או במאוחר. זה נכון במיוחד בהודו. אל תהיו מופתעים אם מתי שהוא בעתיד הרציונליזם יהפך להיות דת מרובת לים וטקסים חסרי דעת! אנשים מביאים לארגונים את האמונות הלא-מודעות שלהם ואת ההתנהגות המושרשת בהם, והורסים את המטרות המקוריות של הארגון. זה בדיוק מה שקרה לבודהיזם, אשר נולד ממרד כנגד הבראהאמיניזם המוצף בטקסים. בראהאמינים חדרו לשורות הבודהיסטים והפכו את הבודהיזם לדמות מראה של הבראהאמיניזם.

האופי ההודי של הפתרונות והבעיות ניכר, אבל הבעיות (ואולי גם הפתרונות?) חלים לא פחות על המדינה שלנו. גם אצלנו חסרה לפעילות הבהירה מסר מוסרי ברור, גם אצלנו השחיטות פושה, גם אצלנו הדת היא בת בריתה של הגזענות, וכן הלאה.

אני לא בטוח שאני מסכים עם כל הטקטיקות שמציע קאמאת' - אני מבין את חוסר-התועלת שבלגלוג על מאמינים, אך יש בכך תועלת כלפי מאמינים-לייט וכשחרור לחצים, למשל. איני רואה שום יכולת מעשית לספק ספר מוסר שיספק דוגמה מוסרית - זה מנוגד לכל הרעיון של הנאורות, שכן על כל אחד לכתוב את הספר שלו. אבל אולי ניתן לספק חומר גלם. וכן הלאה. אבל לא הבאתי את הכתוב כדי לבקר אותו, אלא כדי להאיר אותו - הקוראים יוכלו להסיק את מסקנותיהם בלי העזרה שלי, אני בטוח.

---

ובלי קשר לכלום, עוד כתבה על המכונה הכלכלית האיומה של הבד"ץ. כל פעם שאתם קונים מוצר עם חותמת של בד"ץ - אתם תומכים בזרם החשוך ביותר ביהדות.

.

פלסטינאי בורח לתאוקרטיה היהודית

עדיין לא ברור לי עם הכתבה של אלון עידן "נשמה של יהודי" אירונית או לא. זה נראה יותר מדי הזוי, מקבל יותר מדי את הדה-הומניזציה של הפלסטינאים ווהחילונים מכדי להיות רציני.

אלון מספר על כתבה שמספרת את סיפורו של היימן אבו סובוח, שנולד בחאן יונס וכעת הוא יהודי טוב בשם דוד שחר, לאחר שאומץ על ידי משפחה דתית מראשון לציון. היימן מתואר כמי שבורח מהרשות, שמצטיירת כממלכת הרוע שבה מסיתים כנגד האנושיות של היהודים - למשל אומרים שיש להם רגל שלישית, ומטיפים להרוג אותם. יש לו "נשמה של יהודי", אז הוא לא רוצה להרוג, והוא בורח ומכיר בשקרים. בדרך הוא עובר עינויים, אבל בסופו של דבר משפחה דתית מראשון לציון מאמצת אותו, ו"ברוך השם" הכל בסדר. אלון מסכם: "ולשאר הפלסטינים שצפו בנו כעת: שחר הוא הוכחה חיה לכך שגם אתם יכולים להפוך לבני אדם. קפצו לראשון לציון מתישהו".

הסיטואציה והשפה כל כך מגוחכות שאין לי אלא להניח שאלון לא רציני. אבל אני תוהה אם הוא גם אירוני בכך שהוא טוען, בעצם, שרק היהודים הם בני אדם - רק בעל "נשמה של יהודי" לא ירצה להרוג ויכיר בהומניות של היהודים, רק כיהודי הוא יכול להצטרף לישראל ולהיות בן אדם.

מצד שני, זו ביקורת טלוויזיה. הוא מדבר על כתבה אמיתית, שבה לכאורה נאמרו הדברים הללו. היימן\דוד הוא בן אדם אמיתי, כנראה. ואם כך המצב, הרי שהמציאות יותר אירונית מהכל. במקום להציע מקום לבני אדם המכירים ביהודים כבני אדם, ולפליטים כגון היימן המעונה, המדינה מציעה מקום רק למי שמקבל על עצמו את היהדות (האורתודוקסית, כמובן). משפחה חילונית לא היתה יכולה לאמץ את היימן, רק משפחה דתית - לה יש זכויות יתר. עוד נדבך בעיצוב התאוקרטיה היהודית.

ללכת עם ולהרגיש בלי

הדתיים רוצים מצד אחד לקבל את הכסף, המשרות וההטבות מהממלכה, ומצד שני להיות עצמאיים ולא כפופים לממלכה. להחזיק את המוט משני קצותיו.

בג"ץ דחה לאחרונה את עתירת הרבנות כנגד החלטה קודמת שלו, הקובעת שאין להפחלות את היהודים המשיחיים אלא לתת להם כשרות כרגיל. הנימוק? חוק הכשרות הוא חוק חילוני. וזה בהכרח כך, מכיוון שהמחוקק הוא חילוני, הכנסת. המדינה היא זו שקובעת מיהם הרבנים ומה הם יעשו - זו דת מדינה. לא רוצים הרבנים בכך? יואילו להתפטר מתפקידם, ולא לשרת כרב של דת המדינה אלא כרב של דתם. אלא שהם רוצים ללכת עם ולהרגיש בלי.

אותו הדבר בדיוק קורה עם ישיבת הר ברכה. הרי על מה מלינים כל הרבנים? על כך שהצבא העיז להגיד לרב מלמד מה להגיד - ומשרד הביטחון אפילו זימן אותו, כאילו שהוא "עובד שלו"!! אבל זהו, שהוא כן עובד שלו. הוא מקבל כסף רב (700,000 קשל בשנה!), וכן הטבות בדמות פטור חלקי משירות ושירות מותאם לתלמידיו (בניגוד לכל ה"זוהמה" החילונית, הנאלצת לשרת שירות כללי בלי קשר לאמונותיה - הייתי מעדיף לשרת ביחידה שלא מקפידה על חוקי הכשרות והשבת, למשל, תודה). אם הם היו ישרים עם עצמם, הם היו או מקבלים את דרישות הצבא או מפסיקים את הקשר עמו. אבל הם רוצים ללכת עם, ולהרגיש בלי.

סרבנות מימין ומשמאל

פוסט של שלום בוגוסלבסקי פותח במשפט "גם אני, אם אקבל פקודה שאני לא יכול למלא, מצפונית, אסרב." ואללה נכון, אבל מפספס את העיקר. העיקר הוא לא מה יסרב אדם כזה או אחר, אלא מה מקובל על המדינה שיסרבו ומה לא. מהו המוסר הציבורי שהמדינה כופה. והתשובה של המדינה הייתה, עד היום, מבוססת בעיקרה על ההומניזם. חייל יכול למחות על פקודות, לקבול על פקודה לא חוקית, או לסרב לפקודה בלתי חוקית ובעליל - בלתי חוקית על פי איזה חוק? על פי חוקי המלחמה, שחוקקו על פי מסורת רציונלית והומניסטית. וכך גם במרחב הציבורי - אדם יכול לעשות כרצונו, בתוך מגבלות המוסר ההומני הבסיסי. זה הבסיס. מעבר לזה תעשה כרצונך, אבל את הליבה אתה חייב לקיים.

הבישוף האנגליקני סטפאן וונר הסתבך לאחרונה כאשר אמר ש "ניתן להעריך את הטליבאן על נאמנותם לאמונתם וזה לזה". זה לא שהוא לא צודק, אלא שמוסר חלקי ומעוות גרוע לעתים ממוסר רופף ולא קיים. כך הדבר גם עם הסרבנות הדתית, מימין. ניתן להעריך את שבריר המוסר שבידיהם, אבל לא להעריך אותם. ולכן, אין לכבד את סרבנותם. פשוט לא נכון שיש לכבד את "הרגשות" שלהם, את עצם העובדה שהם לא מסכימים עם החוק. סרבנות על בסיס דתי וגזעני (הרי אין לאותם אנשים בעיה לפנות פלסטינים מבתיהם...) היא מעשה פסול מוסרית וראוי לגינוי, לא לשבח.

וזה לא שאני בעד פינוי התנחלויות. אני דווקא נגד. אני בעד העברת ההתנחלויות, על שטחן ותושביהן, לרשות הפלסטינית במסגרת הסכם עתידי. כל תושב התנחלות יוכל לקבל על עצמו אזרחות פלסטינית ולהמשיך לגור בפלסטין, או לחלופין לחזור לישראל. בכל מקרה הוא יקבל פיצויים על אבדן הדירה, אם יהיה כזה, ואם המשא ומתן יצלח, הרי שתושבי ההתנחלויות יוכלו גם לקבל חנינה על ההשתלטות על האדמות ויתאפשר להם להמשיך להחזיק בבתיהם במקום לקבל פיצויים, אם ירצו - לפחות לתושבים בגושי ההתנחלויות הגדולים. זה הכל. לא צריך להיאבק עם האנשים, ולא צריך לגרש אנשים מביתם - מי שרוצה להמשיך לגור שם ללא הגנת הצבא ובאופן בלתי חוקי, קרי לא לקבל עליו את הריבונות הפלסטינית - זבש"ו.

עוד טענה שעולה היא שלמעשה השמאל קורא לסרבנות חמורה יותר, מאחר שהוא קורא לא לשרת בצבא "הכיבוש" כלל. גם זו לא טענה נכונה. כל עוד הסירוב הוא לשרת בצבא כלל, הרי שזהו סירוב לחוק אזרחי - ודינו ככול סירוב לחוק אזרחי, כלומר לא חמור במיוחד מאחר שלא באמת נגרם פה נזק חמור לאזרחים אחרים. אבל מהרגע שבן אדם נכנס למערכת צבאית, זה כבר סיפור אחר. הצבא הוא לא דמוקרטיה, הוא בנוי על ציות. ולכן החומרה שבאי ציות חמורה הרבה יותר, ויש להתייחס אליה ככזו. ושוב, גם בתוך הצבא לא כל סירוב דינו אחד. יש שסירוב מוצדק ויש שלא - יש מוסר צדק, ויש מוסר מעוות.

אבל, עם זאת, צודק שלום בוגולובסקי שהבעיה היסודית כאן אינה הסרבנות אלא הקמת מדינת הלכה. יוסי גורביץ מביא ציטוט קולע ממכתב הרבנים,

"חשבנו שצריכה להיות אמירה ברורה כלפי הנוער המתגייס שהצבא שלנו הוא חזון הנביאים, וכשהשותפות איתו הופכת לפלורליסטית ודמוקרטית, שדעת הרוב קובעת איזה משימות הוא יקבל על עצמו ואיזה פקודות יינתנו לחיילים – הכל מתפספס".

זהו בדיוק המאבק - האם הצבא הוא צבא הקודש של עם ישראל, או צבא ההגנה של מדינת ישראל. הרבה מבאי הצבא מאמינים שהוא בעצם צבא קודש, ולא רק בני ישיבות הסדר. אבל אולי, אם אכן יממשו הרבנים את "איומם" לבטל את ההסדר, יפחת משקלם של בני ההסדר בצבא מצד אחד והשפעת הרבנים עליהם מצד שני, וכך ירחק הצבא ולו במעט מהדת וישוב להיות צבא של דמוקרטיה. בניגוד להתרברבות הרבנים, משיכת ההסדר לא תפיל את הצבא - ולו בגלל שיש להם שליטה הרבה פחות חזקה על בני ישיבותיהם ממה שהם היו רוצים לחשוב. היא כן, לעומת זאת, תרחיק מהצבא את אלו הלא נאמנים לו (אלא לרבנים), ותשיב מתי מעט מעקרון השוויון למקומותינו, ועשרות (מאות?) מליוני שקל בחזרה לקופת המדינה. ישר כוח - עזבו, עזבו את ההסדר!

זה לא אני, זו ההלכה

עד מתי תפקיר מדינת ישראל את הגיור בידי הרבנות האורתודוקסית? סיפורם של נירה וירון מאשקלון מתפרסם ב"הארץ". נירה ואלון אימצו שני ילדים. הראשון גויר, אבל נרשם לבית ספר חילוני רחמנא לצילן. עתה, כששמע הרב על כך בעקבות הבקשה לגייר את הילד השני שאימצו, איים לא רק לא לגייר את הילד השני אלא לשלול את יהדותו של הילד הראשון. שהרי ילד יהודי חייב ללמוד בבית ספר "יהודי", כלומר אורתודוקסי. למרות שרוב היהודים לומדים בבית ספר יהודי חילוני, ולא מקיימים מצוות ברמה המספקת את "כבוד" הרב, הוא זה שקובע מי יהודי למי שנכנס למדינה והוא דורש חינוך בבית ספר שמטיף לדת שלו, הדת האורתודוקסית. כל השאר, זה לא יהדות.

הרב טוען כי לא הוא זה שדורש את זה, אלא ההלכה. אלא שההלכה דורשת את מה שמבינים אנשים שהיא דורשת. בשום מקום בשולחן ערוך לא כתוב מה צריך ילד ללמוד כדי שייחשב ליהודי מספיק כדי להיות אזרח ישראל.

הבעיה היא לא ברב, אלא ברבנות. הרבנות, שהיא שלוחה של משרד ראש הממשלה. המדינה. המדינה היא שכופה את הדת האורתודוקסית, היא שמכריכה ילדים ללמוד בבתי ספר שמאביסים את הילדים באינדוקטרינצתיה אורתודוקסית - גם היא, במימון המדינה.

זה הכל בגגל שהחילונים בארץ הם "חילונים אבל". הם חילונים, אבל מאמינים באל. הם חילונים, אבל חושבים שבעצם החרדים צודקים, והם-הם המייצגים נאמנה את היהדות, הלוהי דת האמת. רק משעה שתקום בישראל חברה חילונית גאה, שדוחה בשאט נפש את החברה החרדית והאורתודוקסית, על שטיפת המוח הדתית שהיא משסה בילדים תמימים - רק אז יבוא לציון גואל. עד אז, נותר לי רק למחות ולקונן על הכפייה הדתית הגסה.

נר תשיעי של חנוכה

חנוכה אינו חג פשוט. מצד אחד, זהו חג החוגג את נצחון החופש הדתי והלאומי מול גזרות השמד של אנטיוכוס. מצד שני, ההיסטוריה מראה שככול הנראה רצה אנטיוכוס להחיל דת אחת, סובלנית וטובה יותר מהדת היהודית, על כל האימפריה, ושהוא עשה זאת בגיבוי ועם סמכות הכוהנים הגדולים שהיו מנהיגי הדת הלגיטימיים. גזרות כנגד היהודים דווקא, וגזרות המתנגדות לקיום הדת היהודית במקביל - לא ברור שהיו כאלו, ואם היו היו אלו כנראה תגובות מאוחרות יותר, כחלק מהמאבק לדיכוי המרד. כך שאנטיוכוס לא היה אנטישמי גדול, והגזרות לא היו "שמד" נורא כל-כך.

ואילו מתתיהו המכבי היה קנאי דתי קיצוני. מעשהו המכונן היה לרצוח יהודי מתייוון, ועיקר פעולותיו של המרד בשנתו הראשונה היו כנגד מתייוונים, אשר גם תמכו תמיד והתגייסו לתגבור הכוחות הצבאיים האימפריאליים שעמם נלחם מאוחר יותר. לא מדובר פה ב"שחרור" העם מכפייה דתית, אלא בקיצונים דתיים הכופים את דתם שלהם, היהדות, על היישובים המתייוונים, אשר נלחמו בהם לאורך שנים ובהקרבה (מה שמעיד על מידת נאמנותם לתרבות היוונית). בין השאר כללו מעשי המכבים מילה בכפייה, אך גם פשוט הרג ומלחמה (יש לשער, על פי דיני המלחמה היהודים, שזו כללה טוהר מידות כגון לקיחת עבדים והרג כל תושבי העיר, כולל נשים וטף). וכמו הרבנים ה"לאומיים" הקיצונים של ימנו - שלאחר שהמדינה "בוגדת" בהם, הם עוברים לנאמנות למעין אידיאל של המדינה, נאמנות לעצמם וציבורם - כך גם החשמונאים הסירו את הכוהנים הגדולים מכהונתם, מינו כוהנים אחרים מבני-אמונם במקום הכוהנים ה"מושחתים", בזזו את בית המקדש כדי לקדש את מלחמתם, ושיא השיאים - המליכו את עצמם לכוהנים גדולים ומלכים, כאחד - למרות שלא היו כלל ממשפחת כהונה גדולה, או משושלת בית דוד.

ומצד שלישי, כל החג הזה הוא בכלל לא חג יהודי. כמו כל הדתות, גם היהדות ניכסה לעצמה חגים פאגאניים וקדומים, והטילה עליהם נופך משלה. ככול הנראה החג בכלל חוגג את יום שוויון החורף, היום הקצר ביותר, שממנו מתחילה השמש להאיר יותר ויותר - יום שוויון זה (האקווינקס) חל ב-22 בדצמבר. לכן חנוכה הוא "חג האורות". זוהי חגיגה של הליך אסטרונומי טבעי לחלוטין, חג חילוני טוב. עם הזמן התערבב החג הזה עם חגיגת סיום מסיק הזיתים, והאורות נהיו אורות משמן זית - ומשם הגענו כנראה גם לאגדה על שמן הזית. שכן אגדת כד השמן היא המצאה מאוחרת. מקור שמונת הימים הוא דווקא העובדה הבאנאלית יותר ש"טיהור" בית המקדש על ידי המכבים, שבסופו הומלך יהודה המכבי לכוהן גדול (באופן לא הלכתי בעליל), לקח שמונה ימים. וכמובן שלסביבון אין שום קשר לחשמונאים (הוא מגיע בכלל מהימורים ביידיש). גם מאות החנוכה לא קשורים (הם שימשו להימורים), וכמובן הסופגניות.

איך, אם כך, ראוי ליהודי משכיל, מואר, לנהוג בחנוכה? וויתור על החג לא רק שאינו כיף, הוא וויתור על חג שבעצם לא קשור כלל לדת - כל המנהגים החילוניים (דמי חנוכה, סביבונים, סופגניות) כלל לא מגיעים מהדת, נרות החנוכה קודמים לדת ומגיעים מחגיגת תופעה אסטרולוגית שהיא אכן תירוץ טוב מאוד למסיבה, ואפילו שירי חנוכה כדוגמת "נס לא קרה לנו" הם חילוניים, ואפילו אנטי-דתיים, במובהק. ניתן בהחלט להמשיך בכל המסורות הללו בלב שלם, מתוך מוטיבציה חילונית וללא הכנסת הדת החשוכה לחגיגת האור.

מכל ניצחונות המכבים, הדבר היחיד שהיה טוב היה העצמאות והחופש הלאומי שהושגו - ורק אותן יש לחגוג, אם בכלל. ניתן להעריך את המכבים שהצליחו, אכן, להתנגד לכפייה דתית - אבל לא לחגוג את הכפייה הדתית שהם עצמם כפו. ניתן לבכות על הצלחת מתתיהו לסחוף את העם הבור כנגד ההתייוונות של האליטות המשכילות, אבל אין לחגוג אותה. נצחון המכבים הוא אם כך אליה וקוץ בה - יש בו מן הטוב, אך גם מן הרע. ויש לחגוג את החג בהתאם.

לכן, יש להדליק נר תשיעי בחנוכה. לצד כל הנרות שאנו מדליקים לחגיגת האור המתחדש, יש להדליק עוד אור אחד לזכר כל אותם מתייוונים שכילו את חייהם במאבק כנגד קיצוני הדת המכבים, לשימור דתם ותרבותם, לשימור חופש הדת והמצפון שלהם. לזכר התרבות היוונית שהבליחה בארץ ישראל בזמן ההוא, ושלהבתה כובתה באכזריות וברבריות על ידי מתתיהו וההמון הבור שהוא הנהיג. לזכר כל אותם היהודים אשר השכילו לצאת מן הבערות היהודית אל חכמת הפילוסופיה היוונית, ואשר נפלו לידי הקנאים היהודים. ובמיוחד בימים אלו, שבהם שר המשפטים קורא למימוש חוקים שיהפכו את האפיקורוס לבר דין מוות - עלינו להדליק נר כתזכורת, שאם לא נשמר גורלנו יהיה כגורלם, ונספה כולנו בידי הקנאים היהודים. הדליקו נר נוסף בחנוכה, בכל יום - נר זכרון.

אמירות תאולוגיות

אני צאצא של המהר"ל מפראג - למרות שבמשפחה שלי צוחקים שאנחנו בעצם צאצאים של הגולם. זה לא אומר שאני צריך לכבד את הרעיונות שלו. בפוסט הזוי מדבר דויד קלינגהופר בהערצה על ה"נבואה" שהמהר"ל גילה בתנ"ך:

"במתווה התנ"כי של ההיסטוריה, ארבעה ממלכות עלו וזו לאחר זו כילו את נוכחות האל בעולם במשהו מהדרה. כל אחת עשתה זו על ידי כך שמנעה מהיהודים ריבונות על אדמתם, בעוד שישראל נועדה להמשיך במשימתה במידה הגדולה ביותר האפשרית. ממלכה אחת היתה יוון. אחרת היתה רומא, שאנו עדיין שוהים בצל הגלות שלה. המהר"ל מוצא רמז לכל הארבעה בפסוק השני בבראשית. זו היה ידוע מראש, לא עניין של מזל, חלק מהתבנית שאלוהים ידע היטב שתבוא לידי מימוש."

איזו דרך חשיבה עלובה! זוהי הצרה הגדולה שבדת - שהיא מעוותת את דרכי החשיבה. כל כך הרבה עיוותים יש כאן, שאיני יודע מאיפה להתחיל.

ה"נבואה" היא שטות והבל מוחלט, פירוש לאחר מעשה ללא כל אפשרות לוודא שהפירוש נכון, המצאת משמעות חדשה לטקסט במקום נסיון צנוע להבין מה הטקסט אומר בהתאם לרקע שבו הוא נכתב, למטרת הכותבים אותו, וכדומה. שלא לדבר על זה שהיו הרבה יותר מארבעה כובשים לישראל. אבל קלינגהופר, והמהר"ל, לא נותנים לעובדות לבלבל אותם - הם יודעים את האמת, וצריכים רק למצוא את הרמזים לכך שזו אכן האמת. אפשר להתעלם מכל הרמזים הנגדיים, ולא צריך כמובן לחקור ללא ההנחה שמה שהם מאמינים אולי, מי יודע, לא נכון. זה בדיוק הפוך למדע, שמבחינה פורמלית לפחות תמיד מחפש להוכיח שמה שהוא אומר לא נכון - ומקבל כראייה לנכונות עמדותיו את העובדה שהנסיון לא צלח. החסך העצום הזה בחשיבה ביקורתית משתק את החברה הדתית, וחונק את החברים בה בערפל של בערות מרצון.

אולי לא פחות חמורה מכך היא תמונת האל ה"מסתתר" העולה מהנאמר. התאולוגיה של האל המסתתר מועלה לדרגת תאוריית קונספירציה, אשר עצם חוסר הראיות לה מהווה ראיה לה. הרי האל תכנן מראש להחסיראת עצמון מהעולם, אז ברור שלא תמצא לו ראיות בעולם! זו חלק מהתוכנית האלוהית! כך, במקום לחפש את האמת על פי הראיות, מחפשים אותה על פי חובר בראיות, ומקבלים כ"ראיות" אליה כל צירוף מקרים שאולי מתאים, איכשהו, אליה - אם נדמיין חזק מספיק.

ואולי חמורה מכל היא תמונת האל שמציירת תפיסה זו. זהו אל המשאיר את עולמו הפקר, אל החסר את היכולת או התבונה בכדי לכוון את העולם בהשגחה, ולכן זונח את יציריו כדי שיסתדרו לבד בעולם מלא הרוע והסבל שהוא יצר - ולאל זה קוראים הדתיים "טוב"! תמונה מעוותת זו של הטוב גוררת אמירות תאולוגיות מביכות כגון זה שהשואה היתה טובה (שכן "הכל לטובה"), אבל חמור יותר מכך - יש לה השלכות הרות אסון על המוסר של החברה. אל שכיבוש והרג הם חלק מתוכניתו האלוהית מוביל לכיבוש, אלימות, והרג בשמו. אל שיוצר דברים בלתי מושלמים יוצר חלוקה לדרגות של מושלמות ועל ידי כך את הגזענות, והאפלייה המינית הפושים ביהדות. וכאמור, אל נפקד מעודד חשיבה לא-ראייתית, ועמה את האדרת האמונה על פני החשיבה, ולכן את הערצת הקנאים ועידודם, ובורות והסתגרות בכדי לשמור על הנפש מפני העולם (שכן האל, והאמת, מסתתרים מהעולם, ולכן חשיפה אליו עלולה להוביל לכפירה).

הדת מבלבלת בין חושך לאור, עד כדי כך שהיא אומרת שהרע הוא טוב והטוב הוא רע. כך בפיתול תאולוגי מגיע קליגהופר למסקנה כי זה טוב שיש אנשים שנטרפים על ידי חיות טרף, כי זה "מאתגר" אותנו רוחנית. הצדקת הרשע היא ללא ספק התהום העמוקה ביותר שהתאולוגיה מדרדרת אליה. אני מניח שקליגהופר היה חושב שאדם ששיסה חיות טרף בבניו כדי "לאתגר" אותם, וכתוצאה מכך מת בן שלו, צריך לקבל כלא. אבל כשזה מגיע לאלוהים, "אבינו שבשמים", הכל מותר, הכל טוב. שום תירוץ לא ייחסך כדי לצייר את העולם חסר-האל שלנו כעולם המונחה על ידי אל טוב. כמה עלוב.

כבר יש כאן מדינת הלכה

"צעד אחר צעד ננחיל לאזרחי ישראל את חוקי התורה ונהפוך את ההלכה למשפט המחייב במדינה"

דברי שר המשפטים, בכנס של ארגון "הליכות עם ישראל", הם חלק מתהליך מתמשך לשנות את אופיה של ישראל להיות מדינת הלכה. אבל, טוען נאמן, כי "אין בדבריו אלה משום קריאה להחליף את חוקי המדינה בחוקי ההלכה, לא במישרין ולא בעקיפין". דבריו הוצאו מהקשרם. ואכן, כדי להבין דברים צריך להבינם בהקשרם. מה היה אותו הקשר?

הכנס אורגן על ידי ארגון הפועל לקידום מתן סמכויות ויכולות לבתי דין רבניים. בכנס היה הנואם הראשי (בווידאו) הרב עובדיה יוסף, שקרא להחרים את כל מי שמתדיין בערכאות משפטיות חילוניות - לא לצרף אותו למניין, שכן הוא "רשע" - כלומר, דינו מלקות. הרב הראשי יהודה מצגר יצא בו נגד סמכות בג"ץ לבטל החלטת בית דין רבני. ונאמן עצמו קרא "להשיב עטרה ליושנה", כולל את המשפט האומלל למעלה.

בהקשר זה, ברור שדווקא טענתו השנייה של השר אינה נכונה - נאמן בהחלט כן קורא "להחזיר עתרה ליושנה", ולהפוך את ישראל לעוד מדינה פנדמנטליסטית הנשלטת על ידי חוקי שריעה (יהודית, במקרה), בכף אחת עם איראן (מי ייתן ומתנגדי המשטר בה יצילוה מעצמה בימנו אמן), אפגניסטאן, ושאר המדינות המוסלמיות. נאמן וחבר מרעיו יביאו ליום בו יתבצעו דיני ההלכה האמיתיים בארץ - ימים חשוכים של סקילות, עונשים פיזיים, ומשטרת מחשבות.

זו אינה סכנה אמורפית, עתידית. כבר היום קיימים בתי משפט בלתי-רשמיים שכאלו. כבר היום נאסר על הציבור הדתי ללכת לבתי דין אזרחיים, באיומי גירוש מבתי כנסת (שממומנים על ידי המדינה!), גירוש ילדים מבתי ספר (שממומנים על ידי המדינה!), עלבונות ציבוריים, אלימות, ועוד. כבר כעת מכוננת הרשות השופטת החילופית, במימון המדינה, בניצוחם של הרבנים עובדיה ואלישיב. כפי שהקימו הארגונים הציוניים את מערכות השלטון עוד לפני העצמאות, כך מקימים החרדים את ארגוני השלטון ההלכתי עוד לפני ההשתלטות - הדמוגרפית וה"חינוכית" - על המדינה. מוסדות אלו כבר קיימים ופועלים, ויש שכונות וישובים שלמים שהחוק מודר מהם והם פועלים כמדינה אחרת, מדינת חרדיסטאן. מדינת ההלכה כבר כאן - השאלה היא האם היא תתפשט, ותעכל את המדינה, או תנמק ותיעלם.

עוד לא מאוחר מדי. ניתן לעצור את הטאלאביניזציה של ישראל, ולחייב את כל האזרחים - כולל החרדים והדתיים-לאומנים - על פי דין ליברלי דמוקרטי. אבל לשם כך יש להפריד דת ומדינה, להפסיק להזרים כספים למנגנונים שפועלים כנגד המדינה ולפעול נגד העומדים בראשם - הרבנים יוסף (עובדיה ואלישיב), אליעזר מלמד, ודומיהם.

במילים אחרות - יש להצביע אור. רק מפלגה חילונית גדולה תוכל להביא למצב בו אין קואליציה דתית, אין קואליציה בלי הפרדת דת ומדינה. רק מפלגה ששמה לראשה את האג'נדה החילונית תוכל לעמוד בפני פיתויי החרדים בוויתורים בעניינים אחרים, כגון השלום או הכלכלה - כפי שעשתה מפלגת מרץ פעם אחרי פעם.

אבולוציה או בילבולציה

בסרטון עם שם מתאים מאוד, טוען משתמש היו-טיוב segalttl בעד בילבולציה. הוא אומר, למשל, שלא נמצאו צורות ביניים, למרות שישנן כמובן אינספור כאלו - סימן לבלבול ובורות עמוקה. אבל מה שהוא הזכיר לי יותר מכול הוא ציטוט ישן של אוגוסטינוס, על הסכנה שבקשירת הדת לעמדות מדעיות:

כאשר לא מאמין שומע את הנוצרי, המתאר לכאורה את פירוש דברי הקודש, מדבר שטויות בנושאים אלו [מדעים] - זה דבר לא מכובד ומסוכן; ועלינו לנקוט בכל האמצעים כדי למנוע מצב מביש שכזה, שבו אנשים רואים בורות רבה בנוצרי ומעמידים אותה ללעג. חבל לא כל כך שבזים לאדם בור, אלא שאנשים מחוץ לחיק האמונה יחשבו שסופרינו הקדושים החזיקו באמונות שכאלו, וכך, באובדן רב לאלו שעל גאולתם אנו עמלים, הסופרים של דברי הקודש נדחים ונתפסים כאנשים לא מלומדים. (אוגוסטינוס, המאה הרביעית לספירה)

הטענות של סגל (?) יובהרו כלא נכונות לכל מי שיטרח ויבדוק אותן. בטווח הקצר, מעט אנשים יעשו כן, כלומר מעט אנשים הלכודים בתוך תפיסת העולם והחברה החרדית. אבל עם הזמן, יותר ויותר יראו את האור. וכאשר נחשפת הדת בטעות באמונותיה הארציות, קצרה הדרך להבנה שאין היא מקור אמין כלל לאמת גם בתחום המוסרי, והקוסמי, ומכאן הדרך לכפירה בעיקר ויציאה בשאלה קצרה. התנגדות החרדים לאבולוציה, וככלל למדע, תביא בסופו של דבר לסופם.