‏הצגת רשומות עם תוויות היסטוריה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות היסטוריה. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 28 במרץ 2012

שקרים חסודים בשירות הנאצים


[הערה: אמיר הוסיף כמה הערות למטה שכדאי לקרוא, שמבקרות את הנאמר בפסקה השנייה.]

אחד המיתוסים המעצבנים שרווחים בקרב הדתיים הוא שהיטלר היה אתאיסט, הנאציזם היה משטר אתאיסטי, וכל הרצח והעוול שהנאצים גרמו משויך לפיכך לאתאיזם.


כמובן שהאמת ההיסטורית הפוכה. הנאציזם התנגד לאתאיזם, אותו הוא זיהה עם הבולשביזם היהודי ועם ניוון מוסרי-רוחני. תנועות אתאיסטיות הוצאו מחוץ לחוק, וראש אגודת ההוגים החופשיים הגרמנית, מקס סיברס, הוצא להורג (ו"בצדק" - הוא התנגד בעוז לנאציזם). הנאציזם לעומת זאת הבטיח את זכויות הוותיקן בגרמניה, הקים זרם נוצרי חדש של "נצרות גרמנית", ו"נצרות חיובית" היתה חלק מהדוגמה הרשמית של המפלגה. היטלר החשיב את עצמו כממלא את רצון האל, הנאציזם אזכר את האל תכופות, ועל גבי אבזמי החגורות של החיילים הגרמניים היתה חקוקה הסיסמה "אלוהים איתנו". הנאציזם היה יותר תנועה נוצרית מאשר תנועה אתאיסטית.


מאיפה מגיע המיתוס הזה? ייתכן שזה פשוט השלכה על "הגרוע ביותר" (האתאיסט) את "הגרוע ביותר" (היטלר). אבל אני חושד שכמו הרבה מהתעמולה החרדית, הוא מגיע שלא מדעת מתוך תעמולת הנוצרים האוונגליסטים בארה"ב. הנוצרים טוענים זה זמן רב שהיטלר לא היה נוצרי, וזאת על סמך ציטוטים משיחות סלון [שיחות שולחן] של היטלר, שפורסמו לאחר המלחמה. במהדורה האנגלית, מצוטט היטלר למשל כאומר ש
"העידן שלנו לבטח יראה את סופה של המחלה שהיא הנצרות"
דחיית הנצרות אינה זהה לאתאיזם, אבל הקפיצה מזו לזה היא טבעית לפונדמנטליסטים הנוצרים. ומכאן קצרה הדרך להעברת המיתוס גם לקהילה היהודית האורתודוקסית.


אלא שההיסטוריון ריצ'רד קאריאר הראה שהתרגום האנגלי מבוסס על התרגום הצרפתי מאת פרנקואה גנוד, צרפתי נוצרי פרו-נאצי שללא בושה עיוות את דברי היטלר. למשל, הרישומים המקוריים, בגרמנית, של הציטוט הנ"ל אומרים ש-
"מעולם לא מצאתי עונג בהתאכזרות לאחרים, למרות שאני יודע שאין זה אפשרי לקיים את עצמך בעולם ללא כוח. החיים ניתנים רק לאלו שנלחמים הכי חזק. זהו חוק החיים: הגן על עצמך! בזמן שבו אנו חיים נראה שרעיון זה מתמוטט. זה עדיין יכול לקחת 100 או 200 שנה. צר לי ש, כמו משה, אני יכול רק לראות את הארץ המובטחת מרחוק."

מעניינת במיוחד הצדקתו של גנוד למעשיו. על פי עדות של דיוויד אירווינג (בעצמו מכחיש שואה) גנוד ניסה למכור לו אמירות מפוברקות של היטלר, ולאחר שנאלץ להודות שזהו זיוף אמר "אבל זה מה שהיטלר היה אומר, לא?". נראה שגנוד חשב שראוי שהיטלר היה מתנגד לנצרות, ולפיכך פרסם את "שיחות הסלון" של היטלר עם עיוותים כדי לשרת את המטרות התאולוגיות-אידאולוגיות שלו. הוא עסק בשקרים חסודים - שקרים לשם שמיים.


שקרים חסודים כאלו לא מוגבלים לדברי היטלר. זה איך שנוצרים ספרי קודש. מה שמבדר זה שהאורתודוקסים מסרבים להכיר בכך, למרות שהטקסט הקדוש שלהם עצמם אומר ורומז במקומות רבים על שינויים כאלו,
אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ, וְתוֹרַת יְהוָה אִתָּנוּ; אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה, עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים. (ירמיהו פרק ח פסוק ח)
ולמרות שההלכה שלהם עצמם תומכת בשקרים חסודים, למשל מתוך הסברי הרב יובל שרלו:
"מותר לשקר כדי להעמיד דבר תורה … תופעה נפוצה בגמרא היא הבאת דברים בשם אדם אחר כדי שיתקבלו להלכה … ישנם מצבים שהחובה להתרחק מדבר שקר נדחית. תנאים הכרחיים לפסיקה בעזרת מצבים אלו הם: 1. מניע של יראת שמים, 2. זהירות מחילול שם אפשרי …"
אבל איכשהו אנחנו אמורים להאמין שדברי הקודש לא עוותו מתוך "יראת שמים", או יוחסו למשה "כדי שיתקבלו להלכה". נכון.


כדי שלא חלילה אסיים בנימה חיובית זו, אוסיף שלמרות שזה מאפיין של דתות בכלל ודתות פונדמנטליסטיות כגון היהדות האורתודקסית בפרט, הרי ש"שקרים חסודים" יכולים לנבוע גם מאידאולוגיות אחרות. דוגמה מפורסמת היא משפטי מוסקווה, שבה בחלק מהמקרים (בעיקר בתחילה) הנאשמים הודו בההאשמות המפוברקות, בין השאר, למען בריה"מ. דוגמה בנאלית אך קרובה יותר היא מקרה שפורסם לאחרונה שבו מישהו פרסם ווידאו שמראה חרדי מכה את ביתו, אך הסתיר פרטים שמראים שהאב המכה כלל אינו חרדי ישראלי, "במטרה לחזק שנאת חרדים".


צריך להתרחק מאידאולוגיה קיצונית בכלל; מהיהדות רק בפרט. לדבוק באמת, רבותי, לדבוק באמת.

[פוסט זה נערך קלות ב-28 במרץ, להבהרה ותיקון כתיב]

יום שני, 4 ביולי 2011

ביקורת "הצדוקים והלכתם"


הצדוקים והלכתם [2005] הוא ספר ארוך (כ-400 עמודים) שהוא מעין הרחבה של עבודת הדוקטורט של איל רגב. איל רגב מנסה בו לעמוד על מי היו הצדוקים - כלומר מי היו אותם בני-פלוגתא שהפרושים, אבותי הרבנים, מתווכחים עמם בחלקים הקדומים ביותר בתלמוד. הוא מנתח זאת בעיקר מבחינה הלכתית, אבל גם פוליטית, חברתית, ודתית. הבעיה היא שיש מעט מאוד עדויות - איל רגב נסמך על קריאה סלקטיבית של הברית החדשה ומסורות נוצריות, יוספוס פלביוס, ומסורות יהודיות (תלמודיות) קדומות, וכן על מתי מעט ממצאים ארכאולוגיים. התוצאה היא שחזור (בעצם, מספר שחזורים) שאינו אמין במיוחד, שכן הטיעונים אינם חזקים וחד-משמעיים. לא ברור מה נכון, ורב הנסתר על הגלוי. למרות זאת, מדובר בדיון מקיף ורציני ביותר, ולכן יש טעם בקריאתו כדי להבין את האבולוציה של הדת היהודית בשלהי הבית השני, ועליית הפרושים (הרבנים).

עבור איל רגב, ה"צדוקים" הם אלו שנקראו כך (ובשמות מקבילים, כגון בייתוסים) בספרות המשנה והתלמוד שמתנצחת עמם. נראה כי הצדוקים מייצגים גישה יהודית קדומה יחסית, שראתה בפולחן בבית המקדש את עיקר העיקרים והדרך ליצור קשר עם האל. זו הייתה הגישה השולטת לפני עליית הפרושים, ייתכן שעוד מימי בית ראשון. מנהיגי הצדוקים שייכים לבתי כהונה אצילים, מורמים מעם, שלבטח ייחסו את מוצאם לבית אהרון. תחת מרותם לימודי התורה והתפילות ברבים מועטים, שכן העיקר הוא הפולחן בבית המקדש. האריסטוקרטיה הכוהנית השתלשלה גם לאריסטוקרטיה צבאית ופוליטית, והצדוקים היו רבים בין קציני הצבא ואצילי העם.

בניגוד לכך, צמחה התנועה הפרושית החל בימי החשמונאים [כנראה]. תנועה זו הייתה מבוססת על ה"חכם", הבקי בתורה ובפירושה, והעמידה כעיקר את לימוד התורה. בכך היא אפשרה מגע רב יותר עם ה"קדושה". היא חידשה חידושים של מצוות וגדרות ("בעיקר טהרת חולין ומצוות התלויות בארץ, וכן דיני שבת ומועד, תפילה ואישות", הקמת בתי כנסת ולימודי תורה,  והעברת דיני הטהרה לתוך הבית בסעודה, תפילה, ועוד) שסיפקו יותר את צרכי היחיד, שהיה מרוחק מעבודת המקדש. הפרושים גם חידשו את תפיסת השכר והעונש בעולם הבא [ויש המקשרים אותם לכן לתקופה הפרסית].

הפרושים והצדוקים נאבקו אלו באלו (לצד כתות לא-משמעותיות אחרות, כגון כת קומראן והנצרות הקדומה) לאורך התקופה החשמונאית וההרודיאנית. היו עליות ומורדות, אך ככלל הקרב נטה לכיוון הפרושים, שזכו יותר ויותר לתמיכת העם. הוא הוכרע סופית לטובתם עם השמדת בית המקדש, והרג רוב שדרת מנהיגי הצדוקים על ידי הקנאים (שהיו פרושים, אך לא שעו למנהיגי הפרושים המרכזיים). מאחר שבית המקדש היה מרכז עולמם ותפיסתם הדתית, הם לא יכלו לשאת את אובדנו, וממילא כבר היה כוחם בעם מועט.

מדוע בכלל צצו הפרושים, ובפרט בזמן זה? איל רגב מעלה השערה שהסיבה לעליית הפרושים היא המעבר לחברה אינדיווידואלית יותר בעקבות הגידול הדמוגרפי. הארכאולוגיה מראה מעבר לקבורה אינדיווידואלית יותר, שכנראה מרמז על מעבר מחברה של חמולות לחברה עם תא-משפחתי גרעיני. נראה שמה שאיל רגב אומר למעשה זה שבחברה של שבטים וחמולות הדת משמשת בעיקר לצרכים פוליטיים של זהות ולצרכי ראשי השבט, ולכן דווקא מודל של ריכוז הפולחן והידע הדתי הוא שימושי. לעומת זאת, בחברה אינדיווידואלית הצרכים הדתיים של האינדיווידואל מביאים אותו לחפש דת שתספק אותם, ועל צרכים אלו ענתה התנועה הפרושית.

עד כמה שחזור זה נאמן למציאות? אינני יודע. אבל נקודת מחלוקת חשובה לדעתי היא עד כמה השחזור הזה מתאר נכונה את הדת הקדומה, שקדמה לפרושים. לדעת איל רגב, ההשקפה הצדוקית שקדמה לפרושים הייתה דומה מאוד ליהדות הפרושית - מבוססת על אותו לוח שנה ודברי קודש, ואותו גוף בסיסי של הלכות.

נקודת השקפה אחרת ניתנת על ידי פרופסור רחל אליאור, שעבורה ה"צדוקים" הם חברי כת קומראן. אסור לתת לשם הזהה לבלבל - שתי קבוצות ה"צדוקים" הונהגו על ידי כוהנים המיוחסים לבית צדוק, אבל זה לא אומר ששתי הקבוצות זהות. על פי אליאור הצדוקים ששלטו מימי אהרון ועד לעידן החשמונאים, הם-הם כת קומראן. הכוהנים ה"צדוקים" והבייתוסים שנאבקים בפרושים לאורך שנות שלטון החשמונאים וההרודיאנים חמסו את כתר המקדש, והם אינם הצדוקים האמיתיים. הוויכוח הגדול בין הצדוקים-המקוריים וכל השאר  היה על לוח השנה, כאשר לוח השנה הצדוקי היה לוח שמשי הסובב סביב עבודת בית המקדש; וכן על הקדושה של ספרי הקודש הצדוקיים, שקידמו את לוח השנה ועבודת המקדש. חידושם הגדול של הפרושים היה פיתוח הרעיון של "תורה בעל פה" שאסרה על כתיבת ספרים, דחיית חלק ניכר מכתבי הקודש המסורתיים-צדוקיים, וכן ניסוח ה"קנון" של ספרי הקודש שנערכו מחדש לאחר חורבן בית המקדש וכינון מחדש של היהדות על בסיס לוח שנה שונה (ירחי). הפרושים צמח על רקע הפילוג בין הכוהנים הצדוקים (המקוריים) וכוהנים חשמונאים ופרו-יווניים (גם הם בחלקם צדוקים), שיצר צורך בחכמי דת "נייטרליים" ובסופו של דבר הוליך להלכה הפרושית.

איל רגב מתעמת ישירות עם ההשקפה שכת קומראן זהה לצדוקים על ידי השוואת ההלכות שלהם. הוא גורס כי יש רק התאמה חלקית ביותר בין ההלכות שהפרושים מייחסים לצדוקים ולבייתוסים ובין הלכות קומראן, ולכן אין לשייך את הקבוצות. גם לא ניתן להתעלם מן העובדה שיוספוס פלביוס והמסורות הנוצריות מדברים בבירור על הצדוקים\כוהנים כשולטים במקדש, ולא ככת שולית המנודה מאחיזה בו. הצדוקים שבספרות זו גם בבירור לא מקיימים את לוח השנה השמשי של דת קומראן.

לי נראית יותר גישת אליאור. לא נראה לי שפירוט משמרות הכהונה ושאר הפרטים הרבים במגילות ים המלח נוצרו על ידי כת שלא הייתה לה אחיזה בניהול בית המקדש. אני סבור שמעט לפני עליית החשמונאים גורשו צדוקים אלו מניהול בית המקדש על ידי אנטיוכוס, אך נותרו גם צדוקים שיישרו קו עם השלטונות (היווניים, חשמונאים, ולבסוף רומאים), ואלו הצדוקים שאיל רגב עוסק בהם. איל רגב טוען כנגד כך שלוח השנה השמשי לא מעשי ומורכב מדי, אבל זה לא נשמע לי משכנע. מה שיותר מטריד אותי זה שאין סימן לספרי הקודש האחרים, ה"צדוקיים-מקוריים", בוויכוחים בין הפרושים לצדוקים.

זה, כרגע, נראה לי השחזור הסביר ביותר. איל רגב חזק בהשוואת ההלכות ולקיחת המסורות הנוצריות (וכן יוספוס פלביוס) בחשבון, ונראה לי שהוא צודק מן העיקר ואי-אפשר להתעלם מעדויות אלו. מצד שני, גם רחל אליאור חזקה בניתוח מגילות ים המלח והשוואתם למסורה, ולא ניתן להתעלם גם מעדויות אלו. לכן שילוב של שניהם נראה לי סביר.  

ספרו של איל רגב לא מתייחס לצערי מספיק לפרושים ולשינויים החברתיים-דתיים שהם הביאו. הוא מתייחס לצדוקים, ומזכיר את הפרושים רק לשם הניגוד. ככלל, רגב לא מסביר מספיק על התקופה כדי שקורא שלא בקיא בה כבר יבין אותה כראוי - זוהי, כאמור, יותר עבודת דוקטורט מספר לקהל הרחב. כאמור, אני גם חושד שהוא לא צודק בדחייתו את כת קומראן כמקור ידע על הצדוקים וכמייצגת את הצדוקים הקדומים, ובכך מאבד חלק חשוב מאוד מהמידע עליהם.. לאור כל זאת אני מרגיש נאלץ לתת לספר זה ציון 2 מתוך 5 בלבד - זהו ספר שכדאי לקרוא למי שרוצה מאוד להתעמק בנושא, שכן הוא מוסיף לידע ולהבנה של התפתחות היהדות בתקופה, אבל הוא לא בנוי לקריאה על ידי הקהל הרחב ואני חושב שמסקנותיו חלקיות ואינן מספקות.

יום שני, 18 באפריל 2011

חירות לאומית ומחירה ההיסטורי


אחד מהדברים הנפלאים במהפכת התקשורתית הוא הסרטים שכל דכפין יכול לראות ביוטיוב. בצד עותקים בלתי חוקיים של סרטים וסרטונים של תינוק שנושך אצבע, יש גם תוכן רב בעל ערך, כגון סרטונים שמסבירים מדע (כולכם מכירים את הסרטים של נובאמת, נכון?), ובמיוחד - הרצאות וקורסים שלמים שמעלות אוניברסיטאות לאינטרנט. זה מאפשר "לפתוח" את מגדלי השן קצת לציבור הרחב, ולספק משהו שהוא מעין השכלה הנגישה לכל. כמובן שצפייה בסדרת הרצאות באינטרנט אינה שקולה ללימוד האינטנסיבי הכלול ברכישת תואר אקדמי, אבל ההרצאות – ובמיוחד ההרצאות המיועדות לקהל הרחב – הן עדיין מקור נהדר לרכוש מעט השכלה בחינם ובקלות. גם בעברית.

אחת מסדרות ההרצאות המעולות הוא סדרת ההרצאות "ישראל הקדום: ארכיאולוגיה, מקרא ומה שקרה" שנשא ישראל פינקלשטיין באוניברסיטת תל-אביב ב-2006/7. מדובר בקורס שלם, בן 13 הרצאות (1:30 כ"א, כלומר כמעט 20 שעות סה"כ) שבהן שוטח פינקלשטיין – אולי גדול הארכאולוגים של ארץ ישראל בדורנו, ומרצה מוצלח - את השקפתו לגבי ההיסטוריה העתיקה של ישראל, לאור ממצאי הארכאולוגיה וחקר המקרא. זהו מבוא נהדר וסקירה טובה מאוד של התחום.



אחד המושגים שפינקלשטיין מעלה במהלך הקורס הוא "המשך הארוך", ניתוח ההיסטוריה בהתייחסות לתהליכים מערכתיים ותבניות החוזרות על עצמן, מעבר לפרטים ההיסטוריים הנקודתיים. חג חירות זה, שבו אנחנו חוגגים את עצמאותנו הלאומית, הוא הזדמנות מצוינת לעמוד על התבנית של עצמאות לאומית המתגלה במשך הארוך לאור הרצאותיו של פינקלשטיין.

לאורך כמעט כל שנותיה הייתה ישראל (בשתי ממלכותיה ואף לפניהן) מדינת חסות של האימפריות העולמיות. כאשר שירתה את האינטרסים שלהן והייתה שותפה נאמנה להן, שגשגה. כאשר נקלעה בין שתי מעצמות, ובחרה שלא בתבונה ביניהן, כילתה בה השנייה את זעמה. אך החורבנות הגדולים באו עליה כאשר מרדה באימפריה השולטת. או-אז כלתה ממלכת ישראל לאחר שמרדה באשור, ואף ממלכת יהודה כמעט כלתה במרידה באשור, ואחר כך בבל, ולבסוף (אף כי פינקלשטיין לא מגיע לכך) ברומא. עם יוצא מן-הכלל בולט אחד (ממלכת החשמונאים), אשר גם הוא התאפשר רק בזכות התערבות אימפריה אחרת (רומא), מרידה באימפריה השולטת הפילה אסון כבד על ישראל. שוב ושוב השאיפה לעצמאות מן האימפריה לוותה בתחייה דתית ולאומנית שדחתה לאומים ודתות אחרות, דרשה אחידות וריכוז בפולחן, ותיעבה מסחר, נשואי תערובת, וסובלנות דתית. שוב ושוב עידוד הגלובליזציה, סובלנות ופתיחות דתית, עידוד המסחר, והשתלבות במסגרת הסדר הבינלאומי הובילו לשגשוג הממלכה – עד שגל לאומנות-דתית שוב נשא את ישראל לאובדן.

אני לא חושב שיש צורך להמשיל את הנמשל.

יום שבת, 14 באוגוסט 2010

גלגולו של שם


הבלוג ישראל חילונית לא מיועד להיות שופר לדעותיי האישיות דווקא, ואני שמח לארח כותבים אחרים. הפעם, אני נותן במה לליאור הלפרין. ליאור, בעבר תלמיד ישיבה, כותב קבוע באתר "חופש”.

ברשומה זו ליאור מספר על שמות האל של הדת היהודית, החל מראשיתו כאיחוד של אלים מאזור מסופוטמיה והמזרח התיכון, וכלה בשמותיו הקבליים. (רשומה זו פורסמה לראשונה באתר "חופש".)


"לאלוהים יש 70 שמות", כך אומרים לנו המתעסקים בתורת הקבלה. 70 השמות הללו אמורים להיות סוד גנוז ושמור ואין "האדם הפשוט" רשאי לדעת אותם. הם גם יטענו בנמרצות שלשם האל יש כוח כמו-מגי לשנות את המציאות, כמו בסיפור הגולם מפראג, ושמות האל שמורים ונמסרים רק למקובלים כדי שלא יעשו בהם שימוש לרעה.

אומנם אנו רואים "קמעות קבלה" בשקל בכל דוכן נייד באילת עם שלל "שמות" האל עליהם – אלד, עלם, מהש, ההע ועוד שלל צירופים תמוהים של 3 אותיות – אבל לא עליהם ברצוני לדבר כאן, כי אם על השמות הרגילים: אלו שמופיעים בתנ"ך ובתפילה ובחיי היום יום, שכולנו מכירים כה טוב. מהו גלגולו של שם.


שמות האל ע"פ הקבלה


יהוה. רובנו מכירים את השם הזה ספציפית כ"שם המפורש", אותו הס מלהזכיר אחרת עברנו על "לא תישא את שם יהוה אלוהיך לשוא". זהו שמו של האל העברי כפי שהוא מופיע בתנ"ך עצמו, והחשש של האדם הדתי מלהעלות אותו על בדל שפתיו הוא כה גדול, עד שאפילו בזמן קריאת התורה לא אומרים "יהוה" אלא "אדוני". אבל הבסיס האטימולוגי לשמות הללו, יהוה ואדוני ואלוהים, כבר מוכרים לנו היטב מדתות אחרות שהתקיימו במקביל או בזמן קודם לדתם של בני ישראל:

יהוׁ– הוא ראש פנתאון האלים המדייני. מתואר כאלוהי השמים והארץ, בורא בני האדם וחיות המשק. מתואר לעתים כשצורתו היא צורת שור, ובמקומות מסוימים נקרא בשם המלא "יהוה" - בדיוק כמו האל העברי לעתיד לבוא.

אֵל – הוא ראש פנתאון האלים הכנעני. אבי כל האלים, אל השמים והנהרות, שליט הזמן ויוצר האדם. נקרא גם בשמות "אֵלו", "אֵלוהָ", "אֵל עליון" ו-"קָדוש". גם סמלו של האל אֵל הוא השור, ושם נוסף שלו הוא "שור-אל" (אולי מכאן "ישראל").

אַדון – אל חשוב בפנתיאון האלים הכנעני. אל האדמה, הצמחייה והיבולים. בכל שנה מת מחדש ויורד לשאול כשקמלים היבולים וחוזר לחיים עם תחילת הגשמים של השנה החדשה. מקביל בתפקידיו ותכונותיו לאל הבבלי תמוז ולאל היווני אדוניס.

אַנׂכי – הוא אחד משלוש האלים הראשיים במיתולוגיה המסופוטמית. אל השמים, החכמה והמגיה. המיתולוגיה המסופוטָמית היא המיתולוגיה המשותפת של השומרים, האשורים, האכדים והבבלים, וידוע לנו שהעם העברי הושפע מהם לא פחות משהושפע מהכנענים ומהמדיינים.


כשאני רואה את הדבר הזה לנגד עיני, אני לא יכול שלא לגחך לנוכח המשמעות הסמויה במשפט "אנוכי יהוה אלוהיך". פשוט מדובר כאן בהזכרת 3 שמות של 3 אלים שונים מ-3 מיתולוגיות: המסופוטמית, המדיינית והכנענית!

שמות האלוהים לא אומרים שום דבר נסתר, הם פשוט שמות שהוטמעו בדת העברית מתוך כל שאר הדתות שהיו סביבה ושהתערבבו בתוכה, בין אם בניסיון להפוך את האל העברי לעליון על האלוהויות האחרות ובין אם בניסיון לומר שמדובר באותו האל עצמו ומחיקת שאר הפנתאון בהדרגה.

בהקשר הזה, מומלץ בחום לקרוא את הספר 'מאין באנו- הצופן הגנטי של התנ"ך' של פרופ' ישראל קנוהל, שמציע מצב בו העברים הקדומים שאבו הן מהדת הכנענית והן מזו המדיינית, ובטרם הפכה הדת העברית למונותאיסטית היו בה שני אלים ראשיים. ובאותו הקשר, שיקרא את הספר גם כל מי שסקרן לגבי משמעותו האלילית של עגל הזהב.



אל – ראש פנתאון האלים הכנעני


פחד. זה דבר נוסף שגורם לאנשים לחשוש כל כך ולהקפיד כל כך שלא לומר את שמו של האל העברי. אני מאמין שלא חרדי אחד קיבל צמרמורת כשראה שכתבתי פה את השם "יהוה", ואולי גם כמה מהחילונים חשו כך. הרי אלוהים "עצמו" טרח לאיים עלינו בתוך עשרת הדברות, פעמיים, שלא נעז להוציא תחת שפתינו את שמו: "לאם-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַשָּׁוְא: כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה, אֵת אֲשֶׁר-יִשָּׂא אֶת-שְׁמוֹ לַשָּׁוְא" (שמות כ' ו' ו-דברים ה' י'). במידה והמילים "לא ינקה" לא מדברות כאן על עבודות בית עם מגב וסחבה, אני די בטוח שזה אומר שהוא יתחשבן אישית עם מי שיעשה זאת. ואם תשאלו אותי, זה גורם לאנשים להתנהג בצורה הזויה.


במה דברים אמורים? ובכן, כבר דיברנו על כך ש"יהוה" הוא דבר חמור יותר להגיד מאשר "אדוני", ושגם כשקוראים בתורה בבית הכנסת הם אומרים אדוני למרות שכתוב בפירוש יהוה. בסידור, אגב, החליטו שגם כתיבת "השם המפורש" היא דבר רע, וקיצרו את זה ל-יי', ושוב- קוראים את זה אדוני. קשה לי לומר שקריאה בתורה או בסידור נחשבת לשאת את שמו לשוא, אבל מי אני שאתווכח?

תופעה מוזרה נוספת שנפוצה בקרה דתיים היא סימון מכפים או אפוטרופיסים במה שהם כותבים בכל פעם שנוצר אצלם שילוב בין האותיות י', ו' ו-ה'. למשל: המשפט "יהיה טוב" זוכה להפוך ל-"יה'יה' טוב" או "י-ה-י-ה טוב". תהרגו אותי עכשיו אם אני מוצא בזה תועלת או הגיון.

אז נכון שיש אנשים שאומרים לעצמם, "יהוה" הוא השם המפורש שאסור להגיד אותו, אבל "אדוני" הוא רק תיאור כבוד שאומר "האדון שלי", וזה מותר, ו"אלוהים" הוא פחות היותר המקצוע שלו, וגם זה מותר. אני מאחל לאותם אנשים לבריאות ולא מוצא צורך להתעכב עליהם.

הבעיה מתחילה כשאנשים מחליטים שגם תיאורי הכבוד והסטטוס הם מוקצים מחמת פחד, ומחליטים לשנות את המילים ללא כל ביסוס אטימולוגי לכך. לדידם, גם להגיד "אלוהים" זה יותר מידי והם משנים את זה ל"אלוקים" עם ק', ואומרים "קֵל" במקום "אֵל". ואם זה היה יותר מידי, כמובן שגם "אדוני" זה יותר מידי, והם הופכים את זה ל"אדושֶם". משם קצרה לנו הדרך לרדת לאמירות מופשטות כמו "השֶם", כלומר, The name. אסור להגיד את שמו, אז אומרים "השם"... קצת כמו וולדמורט מסדרת ספרי הארי פוטר, אם תשאלו אותי. יש את גרסת המקפידים של "הקדוש-ברוך-הוא" שמקבילה ל"זה-שאין-לנקוב-בשמו" ויש את המחפפים שאומרים "השם" שמקבילה ל"אתם-יודעים-מי".

אבל חכו רגע אחד - מה קורה כשאנשים מתחילים לחשוב שגם להגיד "השם" זה יותר מידי? מה קורה אם מעכשיו נוצרה אינפלציה בשם ונצטרך לרדת עוד ועוד בתיאורינו אותו מחשש שנעבור על נשיאת השם המפורש לשוא? מהשם זה הופך ל-ה', ומ-ה' ל-ד' ואני כבר כמעט ורואה מעבר לפינה את ה-ג' מגיע.

עד כמה אפשר??


האות ד', כמייצגת את שם האלוהים, על פשקוויל חרדי


אנו, האנשים המפוקחים, שיודעים שאלוהי היהדות הוא רק עוד אליל שוא בסדרה של אלים ואלות שלא היו ולא נבראו ואין הם אלא המצאה של המוח האנושי, אנו יכולים להשתחרר מהפחד הקמאי חסר הפשר הזה מפני שמו של אותו האליל, ולומר אותו בישירות כפי שהוא.
אין ממה לפחד ואין על מה להתנצל. שמו של האליל הזה הוא יהוה, תוארו של האליל הזה הוא אלוהים. לא אלוקים ולא השם ולא ד' – ושכל הדתיים יצטמררו בבעתה ככל שיראו לנכון.

בכל הנוגע למחנה הדתי בנושא הזה, נדמה לי שהדברים התדרדרו עד כדי איבוד הדעת ממש, ומרוב הקפדות על הקפדות גם המילים עצמן איבדו משמעות. רק ניתן לי להצטער על כך שאין הם מקפידים בדרך זו על דיברות נוספות מתוך העשר החקוקות באבן, כמו למשל איסור עשיית צלם ותמונה. למה אין הם שומרים באותה מידה את לא תעשה לך כל תמונה, כשתמונת מנחם מנדל שניאורסן מליובביץ' תלויה בראש כל גבעה נישאה ותחת כל עץ רענן, ובביתו של כל חסיד חב"ד, עד כדי "עבודה זרה" של ממש?

כנראה שלא חשבו על זה עד הסוף. בעתיד אני מצפה לראות גם "גלגולה של תמונה".


משיח בכל בית – ישוע מנצרת ומנחם מנדל מליובאביץ'.
איקונות משיחי שקר של דתות הבל