מחשבות על חוק החרם

לרגל שחיקת הדמוקרטיה הישראלית, אני אחרוג ממנהגי ואכתוב רשומה שאינה נוגעת לדת או לתבונה דווקא, אלא לפוליטיקה הכללית יותר בישראל - לחוק כנגד החרמת ההתנחלויות (או ישראל, או כל גוף אחר).

יש כאן כמה נושאים. אריה עמיחי טוען שאנחנו נותנים לנושא השולי - חופש הדיבור שלנו - להשתלט על השיח, במקום לעסוק בנושאים החשובים באמת.

החוק, נכון לעכשיו, איננו אוסר על קריאה לפינוי התנחלויות. אז אדרבא, במקום להיאבק על הזכות לתמוך בחרם (שכאמור, מלכתחילה היה אמצעי ולא מטרה, ואמצעי לא מאוד אפקטיבי), אפשר באופן חוקי לחלוטין לקרוא לפינוי התנחלויות. אפשר לקרוא לביטול ועדות הקבלה בהתנחלויות ומחוצה להן, כדי שגם ערבים יוכלו לקנות בית בהתנחלות. [ … ] יש המון דברים שעוד חוקי לדבר עליהם, שהם יותר משמעותיים מהזכות להחרים מוצרים (בגלל חוסר-המשמעות של החרם, כפי שפירטתי), ושהרבה מהם יפחידו את המתנחלים הרבה יותר מאשר החרם, שגם ככה לא באמת השפיע עליהם.

מנגד, דובי טוען שהגבלת חופש הדיבור היא סוף העולם, ואם לא נעמוד על שלנו עכשיו אפשר לארוז את המזוודות.

הגיעה העת להקריב. אם חפצי חיים ודמוקרטיה אנחנו, עלינו לפעול כנגד החוק הזה וחוקים דומים לו באמצעות הפרתו בראש חוצות ונכונות להתמודד עם התוצאות. … זהו הקרב האחרון. אם אנחנו מפסידים פה, ישאר לשוחרי הדמוקרטיה בישראל רק כיוון אחד: החוצה.

אני חייב להודות שאני בהחלט שייך למחנה השמאל, ורואה הן בעוולות המתרחשות בגדה והן באיסור להגיד שיש להחרים מוסד או מקום וכן הלאה כדבר רע. אבל אני מודאג בעיקר מהחברה הישראלית, ולכן נוטה יותר לכיוון עמדתו של דובי (ורועי צזנה)- אך בפחות קיצוניות.

האיסור לומר שיש להחרים את מוצרי ההתנחלויות, או את המדינה (או את כפר סבא וכן הלאה, מאחר שהם נאלצו לעשות את החוק כללי), אינו פגיעה אנושה בחופש הדיבור כשלעצמו. זה רע, אבל לא סוף העולם. יש אמנם סכנה שההשתקה תהיה חמורה יותר, שהחוק יפורש כך שכל ביקורת על ההתנחלויות תפורש כקריאה לחרם - אך זו קריאה מאולצת. אפילו בית המשפט יוכל לפסול אותה ככזו, בלי שתהיה בכך עוד שחיקה של סמכותו.

כשלעצמו החוק אינו סוף העולם. זהו גם לא הקרב האחרון, רחוק מכך. אבל הוא חלק מתבנית כללית של פופוליזם לאומני ופשיסטי. נראה שהדמוקרטיה השברירית של ישראל, שמעולם לא הבינה שדמוקרטיה זה לא רק שלטון הרוב, מאבדת את עצמה. בהחלט ייתכן שדובי צודק, ואנו נעים במהירות לעבר המדינה היהודו-נאצית שלייבוביץ' ניבא.

החוק לא פופולרי בגלל שהציבור אוהב את ההתנחלויות. החוק פופולרי בגלל שהציבור מתקפד לנוכח מה שהוא תופס כהתקפה על קיומו מבחוץ, נכנס לעמדת הגנה ונוהה לנאמנות לשבט כערך עליון. יש כאן תהליך של היזון חוזר, שכן ככל שהשבטיות והלאומנות גואה כך גם נעשים עוד ועוד מעשים ברוחן, שמבאישים את הדעה עולמית על ישראל, מה שגורר עוד התקרבנות וחוזר חלילה. אני מתקשה למצוא דרך טובה לשבור את מעגל הקסמים הזה. כל מה שאני יכול זה להוסיף את קולי לאלו שמתנגדים לו, בבלוג זה.

בלוגר אתאיסט זה לא מקצוע בטוח במדינה מוסלמית

הבלוגר האתאיסטי וואליד חאלד חוסיין נעצר, וצפוי למאסר עולם, על פעילותו האתאיסטית. זה לא רחוק מכאן - ברשות הפלסטינית, בקלקיליה, רק כמה קילומטרים מכפר סבא ותחת שטח שלכאורה נמצא בשליטת ישראל ושלטון שלכאורה נהנה מתמיכת המערב.  אולי לא מפתיע שסתימת הפיות הדתית מתרחשת דווקא בקלקיליה, מעוז של החמאס, אבל היא פרי יצירתה של הרשות ה"חילונית" וה"ליברלית" הפלסטינית.

הכתבה הטובה ביותר על כך שקראתי היא דווקא בYNET-מחשבים. ניצן סדן מזהיר בצדק שהאינטרנט אינו מספק את האנונימיות שחושבים שהוא מספק, ומשרת את המשטרים החשוכים לא פחות ואולי יותר מאת החותרים תחתיהם.

סתימת פיות היא טקטיקה דתית עתיקה להגנה מפני האמת, אבל למרות מגבלותיו - האינטרנט מחליש אותה. לוואליד לא היו את היכולות לפרסם עצמו ברבים או את היכולות להגיע לגרפיקות, נימוקים, וטענות שהוא הפיץ, למד, ושכלל ללא גישה לאינטרנט. לא לחינם אוסרת הכת החרדית על גישה לאינטרנט לחלוטין. בצד התקווה שיומתק גזר דינו, אני מקווה גם שיותר כותבים פלסטינים וערבים ישכילו להשתמש בכלים האנונימיים שמספקת הרשת ביתר תבונה וזהירות, ויוכלו להמשיך להשמיע קול ערבי אתאיסטי. יש לחשוף את העיוותים העובדתיים והמוסריים בדת המוסלמית ממש כמו בדת היהודית.


מה שקורה ברשות הפלסטיניאית זה לא בדיוק מה שקורה בישראל, אבל מעבר לצביטה בלב ולרצון למחות על גורלו המר של וואליד חוסיין, רציתי גם להעיר שישראל לא רחוקה כל-כך מכך. יש בה רשמית חוקים כנגד "פגיעה גסה באמונתם או ברגשותיהם הדתיים של אחרים", ואפילו הדתיים ה"מתונים" לא רואים את הבעייתיות בכך. ככל שתתחרד המדינה, כך יגדלו הדרישות להפעיל את החוק ולהגדיל גם את העונש. המרחק ביננו לבין הרשות קטן לא רק גאוגרפית.

יום חילול הקודש 2010

היום הוא יום חילול הקודש הבינלאומי. אז כן, זהו יום מצוין לאכול בו המבורגר עם בייקון ב"איוו" הקרוב אליכם, אבל זו לא המטרה. כפי שהסברתי בחג הקודם, יום חילול הקודש הבינלאומי קם על רקע פרסום הקריקטורות של מוחמד בדנמרק, כמחאה על שלילת חופש הביטוי והחופש בכלל על ידי הדת. גם השנה עומד החג בסימן של כפייה דתית, כאשר באיראן אייטלות הטילו גזר דין מוות על שורפי קוראנים ואפילו באנגליה הנאורה נעצרו שישה אנשים בשל שריפת קוראן (יש לשער שהם לא יוצאו להורג).

אני נגד שריפת הקוראן. על כך כבר נאמר, "מקום שבו שורפים ספרים, שם ישרפו בסוף גם בני אדם". יחד עם זאת, בהחלט יש לאפשר לאנשים לשרוף כל ספר שנמצא ברשותם. זו זכותם, חלק מחופש הביטוי וזכויות הקנין שלהם.

אז כן, תנצלו את היום הלא-קדוש הזה לשלל חילולי קודש. אכלו "נבילה" לתיאבון - ולמטרה טובה נוספת. שכן בכך אתם שמים ללעג ולקלס את החוקים הדתיים אשר מגבילים את החופש שלנו, ומונעים את יישומם. ביהדות לא צריך פסק חדש ולא שריפת ספר תורה כדי לזכות בגזר דין מוות, מספיק לעשות עבירה כלשהי להכעיס ודמכם מותר -

"המינים, והם עובדי עבודה זרה מישראל, או העושה עבירות להכעיס אפילו אכל נבילה או לבש שעטנז להכעיס הרי זה מין, והאפיקורוסין, והן שכופרין בתורה ובנבואה, מישראל, מצוה להרגן, אם יש בידו כח להרגן בסייף בפרהסיא הורג...

לא, זה לא מ"תורת המלך". זה מהרמב"ם.

והנה התרומה הקטנה שלי ליום הכפירה הזה, חילול הקודש הקטן שלי - אני לובש היום חולצת שעטנז. דווקא, להכעיס. לו יהי ויהיה זה צעד קטן למגר חוקים זוועתיים שכאלו, וכבוד לדת שמכבדת אותם, ממקומותינו.

על מידע ושימושיו

יש סערה בישוב הדתי אלעד עקב פעילות של "דעת אמת", שחילקה שם בדואר פליירים המכילים דברי כפירה. התגובה, כמובן, היא לשרוף את הדברים, כדי להגן על נפשם העדינה של התושבים. כי מה שחשוב אינו האמת שחושפים אולי הפליירים אלא האמונה והנאמנות הקבוצתית.

"הוא שואל שם שאלות בצורה מתוחכמת, שנראית כאילו מדובר בדברי תורה", אמר אחד התושבים. "אלא שתוך כדי כך הוא סותר את כל מה שאנחנו מאמינים בו. משם הדרך לילדים ולנוער מחוץ לעולם החרדי קצרה, ולכן יש להשמיד את כל הדפים האלה במהירות".

 כמו כל כת, החרדיות מנסה למנוע גישה למידע חיצוני. וכשהכת מתפשטת, אנשים כמו ירון ידען (ראש "דעת אמת") מפריעים לבידוד זה - זו אחת הסיבות שלכתות קשה לגדול. מנגד, ההצלחה המספרית של הכת החרדית נובעת במידה רבה מהצלחתה במניעת גישה למקורות חיצוניים של ידע, הגות, וסמכות.


אבל זאת כת. מה עם הציבור הנאור? הוא חשוף להרבה מידע, ומאפשר לבניו גישה חופשית למידע (אם כי כמובן לא להפחדה ופיתוי, פירותיה הבאושים של תנועת חב"ד, שהם דבר אחר). אבל עובדה שיש להאיר עליה את הדעת היא שחשיפה למידע לא בהכרח משנה את דעותינו. אנו נוטים שלא לקבל מידע שסותר את מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים, ממגוון סיבות. מאמר דעה (באנגלית) מאת ג'ו קאוהן מונה כמה:

•  "אפקט תגובת הנגד" (backfire) הוא הנטייה שלנו להעמיק בדעותינו אפילו יותר לאור מידע סותר. הוא נובע מכך שההודעה בטעות כואבת, אז אנחנו מעדיפים פשוט לא לעשות זאת, וזה מחייב אותנו להצהיר בגאון על צדקתנו. ניסוי שערך ברנדן נייהן (Brendan Nyahn), למשל, הראה לאנשים כתבות על ממשל בוש, כולל תיקוני עובדות. נייהן הראה שככול שהיה אכפת לאדם הנושא המודבר יותר, כך היה אפקט תגובת הנגד חזק יותר (אגב, אפקט זה חלש יותר אצל ליברלים, אך גם הם לא שינו את דעותיהם בעקבות העובדות).
• אנשים שיודעים הכי פחות בתחום נוטים להיות הכי בטוחים שדעותיהם, הלא-נכונות, צודקות. כך למשל ג'יימס קוקלינסקי (James Kuklinski) שאל מעל אלף תושבי אילנוי על עובדות במדיניות הסעד, והראה שאלו שהיו בטוחים ביותר בתשובותיהם טעו הכי הרבה.
• מנגד, אלו שבאמת יודעים הכי הרבה בטוחים בעצמם גם כן, כך שקשה להם לשנות את דעותיהם. למשל, צ'רלס טאבר (Charles Taber) הראה ב-2006 שאנשים מעורים פוליטית מתקשים יותר לקבל מידע חדש.

אני לא בטוח כמה מחקרים אלו אמינים. נראה לי שאנשים מקבלים מידע סותר באופן הדרגתי, בשל חשיפה ממושכת ולעתים בירור מעמיק (במידה כזו או אחרת), ולכן ניסויים אלו לא בהכרח משקפים משהו מעבר לתגובה הראשונית. יחד עם זאת, מנגנונים אלו בהחלט משפיעים על היווצרות האמונות שלנו ומהווים כשלים מחשבתיים שיש להיזהר מהם.


איך להימנע מהם? יש להשתדל שלא לחשוב על הנושא מתוך פחד או תחושת חוסר בטחון, שמגדילים את הכשלים המחשבתיים הללו. תחושת בטחון עצמי ותחושת הצלחה אישית מפחיתים אותם. וכמובן, עצם המודעות לנטיות אלו בעצמנו וניסיון מודע להימנע מהן על ידי גישה ביקורתית למידע שאנו מסמכים עליו יכול להיות משמעותי מאוד.


אבל זה קשה, אולי בלתי אפשרי בפועל, להשתמש בפתרונות אלו באופן רציף. הפתרון הטוב ביותר הוא לדרוש רמה גבוהה של אמינות ממקורות המידע שלך. אם תקפיד לזכור את השגיאות שתפסת את העיתונות בהן, לא תייחס לה אמינות. עדיף תמיד לפנות למקור אקדמי-ביקורתי, במידת האפשר, ולהעדיף כותבים ומקורות שניסיון העבר מראה שהם מביאים את המידע ללא עיוותים. ויש להקפיד לפרסם חוסר אמינות והטעייה, כדי שאחרים יוכלו לראות אותה ולהיזהר גם כן, וכדי להגדיל את העלות החברתית של הטעיית הציבור וכך להפחיתה.

חופש הביטוי- סותר אמונה דתית?

אתמול בערב נכחתי בכנס קטן בשם "חופש הביטוי - קורבן הדת?", או לפחות זו היתה הכותרת באנגלית. במוקד האירוע היתה הרצאה של פלמינג רוז, מי שפירסם את הקריקטורות המפורסמות של מוחמד בדנמרק. כמעט ארבע שנים לאחר מכן, הוא גיבש לעצמו כמה תובנות מענייניות מכל הסיפור.

ראשית, פלמינג מזכיר לנו כי המילה סובלנות (tolerance) מגיע מ"לסבול" (tolerate), כלומר לשאת בכאב. כל הרעיון של הסובלנות התגבש באירופה לאחר מלחמות הדת, כקריאה לאנשים לשאת בסבל של החיים ביחד עם אנשים שמבקרים ולא מסכימים עם הדת שלהם. עם הזמן התעמעם המושג, עד שהיום הקריאה לסובלנות נהפכה לקריאה לא לבקר, ההפך הגמור מהמקור ומהצודק.

עוד תובנה שהוא הגיש נגעה לכך שבעבר היה הסר החברתי באירופה מבוסס על הדת. לפיכך, כפירה דתית נחשבה כמערערת על הסדר החברתי ועל הבטחון והצדק של כולם - ולכן נענשה חמורות. היום, קהילות מוסלמיות באירופה המוסלמים מנסים ליצור משהו חדש, לשלב את שני הערכים. הם רוצים חברה מבוססת דת, מבוססת-שריעה, אך באותו זמן הם גם רוצים חברה מודרנית, למשל בעלת חופש דת. אני לא בטוח כמה זה נכון, עד כמה באמת החברות המוסלמיות החדשות חדשות ומטמיעות ערכים מודרניים בנוסף לערכים עתיקים, אבל זו בהחלט נקודת השקפה חדשה ומעניינת על המצב.

נקדה מעניינת שהוא העלה היא ש חוקים כנגד חילול הקודש יוצרים פוליטיקה של הצדקת טרור. אם משהו הוא אסור, ובייחוד אם הוא פשע חמור, איפה שאתה חי, הרי שזה יוצר לגיטימציה להנגד לו גם במקומות אחרים, "מושחתים" יותר, שבהם אין חוקים שכאלו.

פלמינג העלה שלושה רעיונות שיש להתנגד להם, העומדות בבסיס הבעיה.
א. הרעיון שיש למישהו זכות שלא להעלב, שאין לאף אחד את הזכות להכעיס או להעליב אותך. זהו כמובן רעיון מגוחך שיחסום כל אפשרות לשיח ביקורתי ושיפור הרעיונות שלנו. מה שהעציב אותי היה שבחורה מוסלמית עלתה ואמרה שלימדו אותה את זה בבית הספר - שהזכות שלך להבטא נעצרת כאשר אתה פוגע במישהו אחר. איזו הוראה גרועה יש בארצנו. כמובן שהיא גם לא התכוונה לכל עלבון... לא, למעשה, למרות שהיא לא ניסחה את זה כך, היא דיברה על העלבה של הרגשות הדתיים שלך. יש כאן ניסיון להשתיק ביקורת על הדת, להוציא אותה מחוץ לתחום הדיון הציבורי. לא - עוד מהמהפכה הצרפתית החופש נגמר כשהוא מפריע לחירות של מישהו אחר, לא כשהו פוגע ברגשותיו. יבל שלא לימדו אותה את זה.
ב. הרעיון שזכויות אדם הם זכויות של דתות, תרבויות, כדומה, במקום של אנשים. אני חייב להגיד שיש משהו בכך שלמכלול של אנשים יש זכויות שאין לפרטים, למשל הזכות להינשא היא של זוג והזכות להתקבץ היא של ציבור וכן הלאה; אבל כל הזכויות הללו נובעות מזכויות של פרטים, לא של מערכות אמונה או אפילו מוסדות, ובכך אני מסכים עם פלמינג לחלוטין.
ג. הרעיון השלישי הוא שמיעוטים תמיד צודקים. אכן, הבחנה מדויקת וקולעת. יש איזה ריון אווילי בשמאל שבגלל שמישהו הוא מיעוט הוא ישר צודק, ישר מגיעות לו זכויות יתר, וכדומה. כמובן שזה בדיוק להפך - לכולם מגיעות אותן זכויות, והמיעוט צודק רק אם הוא מנושל מהזכויות בשל היותו מיעוט.

פחות התרשמתי מהמסקנות האופרטיביות של פלמינג. הוא טוען בעד חופש דיבור בסגנון אמריקאי, כלומר לאסור (חוץ מאיסור על דיבה והפרת פרטיות) רק מה שגורם לנזק מיידי (immanent danger). אני לא ממש מסכים - לבטח יש לאסור גם נזק פחות מיידי, כגון הסבר כיצד לבנות פצצה, אימון מליציה, וכדומה. אני גם משתעשע באיסור הפרסום בציבור של פסאודו-מדע; אם אתה טוען לנכונות טענות כאילו-מדעיות שלא נבדקו, הרי שיש כאן פרסום דבר שקר. בכלל גם יש לאסור פרסום דברי שקר וכזב, כגון פרסום לקוי, וכיוצה באלה סוגים של הגבלים שפלמינג לא דיבר עליהם. אני לא משוכנע שהוא חשב עליהם כהלכה.

אבל הבעיה היותר גדולה היתה שהוא לא באמת הציע תוכנית אופרטיבית כלשהי. מישל קישקע, עוד דובר באירוע, דיבר על פעילותו במסגרת "קריקטוריסטים למען השלום", ארגון שבעצם מטיף ליצירת קריקטורות שלא פוגעות ברגשות העדינים של אנשים אחרים. אני לא ממש מאמין בגישה זו, אבל הוא לפחות עושה משהו אמיתי. כל מה שפלמינג מציע זה משהו רעיוני. אילו לפחות היה מקים אגודה לקידום הרעיון באירפה או משהו....

בגדול, ברור שפלמינג צודק. אסור להרשות לשלושת העקרונות שהוא הצביע עליהם להשתרש. אבל נצטרך יותר מלדבר בכנסים שאף אחד לא שומע עליהם בכלל כדי לעשות זאת.