מחשבות על חוק החרם

לרגל שחיקת הדמוקרטיה הישראלית, אני אחרוג ממנהגי ואכתוב רשומה שאינה נוגעת לדת או לתבונה דווקא, אלא לפוליטיקה הכללית יותר בישראל - לחוק כנגד החרמת ההתנחלויות (או ישראל, או כל גוף אחר).

יש כאן כמה נושאים. אריה עמיחי טוען שאנחנו נותנים לנושא השולי - חופש הדיבור שלנו - להשתלט על השיח, במקום לעסוק בנושאים החשובים באמת.

החוק, נכון לעכשיו, איננו אוסר על קריאה לפינוי התנחלויות. אז אדרבא, במקום להיאבק על הזכות לתמוך בחרם (שכאמור, מלכתחילה היה אמצעי ולא מטרה, ואמצעי לא מאוד אפקטיבי), אפשר באופן חוקי לחלוטין לקרוא לפינוי התנחלויות. אפשר לקרוא לביטול ועדות הקבלה בהתנחלויות ומחוצה להן, כדי שגם ערבים יוכלו לקנות בית בהתנחלות. [ … ] יש המון דברים שעוד חוקי לדבר עליהם, שהם יותר משמעותיים מהזכות להחרים מוצרים (בגלל חוסר-המשמעות של החרם, כפי שפירטתי), ושהרבה מהם יפחידו את המתנחלים הרבה יותר מאשר החרם, שגם ככה לא באמת השפיע עליהם.

מנגד, דובי טוען שהגבלת חופש הדיבור היא סוף העולם, ואם לא נעמוד על שלנו עכשיו אפשר לארוז את המזוודות.

הגיעה העת להקריב. אם חפצי חיים ודמוקרטיה אנחנו, עלינו לפעול כנגד החוק הזה וחוקים דומים לו באמצעות הפרתו בראש חוצות ונכונות להתמודד עם התוצאות. … זהו הקרב האחרון. אם אנחנו מפסידים פה, ישאר לשוחרי הדמוקרטיה בישראל רק כיוון אחד: החוצה.

אני חייב להודות שאני בהחלט שייך למחנה השמאל, ורואה הן בעוולות המתרחשות בגדה והן באיסור להגיד שיש להחרים מוסד או מקום וכן הלאה כדבר רע. אבל אני מודאג בעיקר מהחברה הישראלית, ולכן נוטה יותר לכיוון עמדתו של דובי (ורועי צזנה)- אך בפחות קיצוניות.

האיסור לומר שיש להחרים את מוצרי ההתנחלויות, או את המדינה (או את כפר סבא וכן הלאה, מאחר שהם נאלצו לעשות את החוק כללי), אינו פגיעה אנושה בחופש הדיבור כשלעצמו. זה רע, אבל לא סוף העולם. יש אמנם סכנה שההשתקה תהיה חמורה יותר, שהחוק יפורש כך שכל ביקורת על ההתנחלויות תפורש כקריאה לחרם - אך זו קריאה מאולצת. אפילו בית המשפט יוכל לפסול אותה ככזו, בלי שתהיה בכך עוד שחיקה של סמכותו.

כשלעצמו החוק אינו סוף העולם. זהו גם לא הקרב האחרון, רחוק מכך. אבל הוא חלק מתבנית כללית של פופוליזם לאומני ופשיסטי. נראה שהדמוקרטיה השברירית של ישראל, שמעולם לא הבינה שדמוקרטיה זה לא רק שלטון הרוב, מאבדת את עצמה. בהחלט ייתכן שדובי צודק, ואנו נעים במהירות לעבר המדינה היהודו-נאצית שלייבוביץ' ניבא.

החוק לא פופולרי בגלל שהציבור אוהב את ההתנחלויות. החוק פופולרי בגלל שהציבור מתקפד לנוכח מה שהוא תופס כהתקפה על קיומו מבחוץ, נכנס לעמדת הגנה ונוהה לנאמנות לשבט כערך עליון. יש כאן תהליך של היזון חוזר, שכן ככל שהשבטיות והלאומנות גואה כך גם נעשים עוד ועוד מעשים ברוחן, שמבאישים את הדעה עולמית על ישראל, מה שגורר עוד התקרבנות וחוזר חלילה. אני מתקשה למצוא דרך טובה לשבור את מעגל הקסמים הזה. כל מה שאני יכול זה להוסיף את קולי לאלו שמתנגדים לו, בבלוג זה.

זו מלחמה על ערכים, לא על שוויון

הדינמיקה ידועה  מראש. הסחיטה הדתית מגעילה את הציבור החילוני, משלם המיסים, וכך ממהרים הפוליטיקאים לרכב על הגל העולה כנגדה. גם העיתונאים ממהרים לפרסם כתבות להלעיט את הציבור במה שהוא רוצה. אנו נמצאים בעיצומו של תהליך זה, ולכן העברת הכסף לחרדים - שרק לפני כמה שנים, בהקמת הקואליציה, עברה בשתיקה - היא פתאום נושא חם.  צודק משה גפני (יהדות התורה) בכך שההתקפה על החוק היא צביעות - או ליתר דיוק, פופוליסטיקה זולה.

כל ממשלות ישראל בעשרות השנים האחרונות, כולל ממשלת קדימה קיימו את ההסדר של הבטחת ההכנסה", אמר. "יתרה מזאת, קדימה העבירה חוקים רבים לטובת הציבור החרדי, ובהם חוק הישיבות הקטנות, אשר עברו בדממה תקשורתית. ההתקפה הנוכחית על החוק היא צביעות ממדרגה ראשונה ואין לה כל הסבר, אלא ברצון לפגוע בממשלה.

כן, גם החרדים צודקים לפעמים. 

כולם עטים על השלל הפוליטי והתקשורתי. והפעם, המאבק הוא בשם השוויון. "הארץ" מפרסם מאמר מערכת כנגד שימור חברת העוני על ידי עסקנים חרדיים ,ואומר כי הצעה זו  "עומדת בניגוד חריף לעקרון השוויון ומציבה את סולם הערכים המוצהר של מדינת ישראל על ראשו." הוא מבליט את הצעת החוק חסרת הסיכוי של יואל חסון (קדימה) לספק הבטחת הכנסה גם לסטודנטים נזקקים. גם מעריב מדבר על שוויון והאשמות בגזענות (כמה אירוני מצד אלי ישי מש"ס, אביר האפלייה בעמנואל). ופעילים שונים מקדמים עצומה הקוראת לשוויון זכויות בין אברכים לסטודנטים. 

לא מסכים. הבעיה כאן אינה בשוויון דווקא. אין שוויון מהותי בין תלמידי ישיבה לתלמידי אוניברסיטה, והמדינה צריכה להחליט במה היא רוצה לתמוך. אני בעד תלמידי אוניברסיטה, אבל (בניגוד לפסיקת בג"ץ), אין כאן בעיה בשוויון אלא בערכי המדינה - להלכה, לא אלו ה"מוצהרים". כפי שגילה דו"ח טאוב כבר מזמן ממשלות ישראל מורידות בהדרגה את התמיכה הריאלית בחינוך האקדמי, ומעלות את התמיכה ב"חינוך" התורני. זו הבעיה.

לכן, אני מסכים עם שחר אילן שהפתרון אינו ב"השוואת תנאים" אלא בביטול התמיכה בחינוך התורני כליל, בוודאי במתכונת מעודדת-העוני ה"הומניטרית" (ועל כך, כדאי לקרוא גם את בן-כספית). אני מסכים עם חסון כשאמר "יש לסייע לסטודנטים ולהבטיח שלדור הצעיר ולהשכלה הגבוהה יהיה כאן עתיד במדינה מתוקנת ושוויונית" - וזה לא עולה בקנה אחד עם לימודים תורניים. אני מסכים עם גדעון סער (ליכוד) בכך שצריך להסדיר את כלל הנושאים, כולל הליבה - "אין זה נכון לקבל תכתיבי חקיקה בשיטת הסלמי. הדרך הנכונה היא להגיע עם הנציבות החרדית תוך הידברות להסדרה כוללת של מכלול נושאים, כולל לימודי הליבה" - אך לא באמונתו ביכולת להגיע להסדרים מספקים.

גם סופה של הדינמיקה ידוע מראש. הציבור, אם רק ימאיסו עצמן המפלגות החרדיות מספיק (ונראה שהן לא יודעות שלא לעשות כן), תעלה עוד "שינוי" לאוויר - אולי קדימה האופורטוניסטית, אולי כוכב מבחוץ - מישהו שירכב על הגל ובעצם לא יבצע תהליכים ארוכי טווח, כי מה שבאמת יהיה חשוב לו זה דברים אחרים (כגון להיות שר המשפטים ולקדם את הקפיטליזם, עבור טומי לפיד). למשך זמן קצר המפלגות החרדיות ימצאו את עצמן מחוץ לקואליציה, מה שלא ייפגע מהותית בכוחן אבל ישכיח מהעם את סיאובן. וכך, בבחירות שאחר כך או קרוב לכך, המפלגה שעלתה תתמוטט מכיוון שלא איחד אותה באמת חזון  אידיאולוגי רחב (ראה ערך: מפלגת העבודה), המפלגות החרדיות ייכנסו שוב לקואליציה, וכל הסיפור יתחיל מחדש - רק הפעם, עם יותר חרדים, בשל הריבוי הטבעי. וכך מאבדת מדינת ישראל את עצמה לדעת. כדברי אסף וול, "הציבור אינו מבין את האיום על חירותו ואף על שרידותו". אני מאמין שניתן להסיט את התהליך הזה, אבל זה מחייב בחירה באידיאולוגים (כגון מפלגת אור), לא בפוליטיקאים האופורטוניסטיים שעליהם מלגלג בצדק גפני.

לפטר את השופט משה דרורי

השופט משה דרורי, שמועמד להיות שופט בג"ץ. הגיש גזר דין בזיוני שמדגים הן את עליבות המוסר והחוק הדתי והן את הסכנה שבחדירתו למערכת המשפט. הוא דן לזכות אדם הדרס אישה, למרות ראיות ברורות והודאה, מכיוון ש...

1. הפשע של הנאשם יפגום בסיכוייו להיות דיין בבית דין רבני, ולכן אין להרשיעו ואף אין לפרסם את שמו. חס וחלילה לתת לפושע לשלם את המחיר החברתי על מעשיו! חס וחלילה לראות בכך שהוא לא יתקבל להיות דיין דבר שעל בית הדין להכריע על סמך האמת! הסתרה שכזו של האמת מפני הציבור היא לבדה דיה לפסול את משה דרורי מלהמשיך בכהונתו כשופט.

2. הרי הפרשה בכלל היטיבה עם הנתבעת, ולכן אין לה סיבה להתלונן. שכן הנדרסת היא אתיופית, ובביהמ"ש זכתה ליחס שוויוני כבן אדם, וזהו פרס בפני עצמו - לאו זכות יסוד לכל אדם, חס וחלילה.

"המאורע המכונן של חייה, שבו היא התקבלה סופית לחברה הישראלית, כשווה בין שווים, הוא הדיון בפניי", כתב. "היא החלה את דבריה בהיסוס, בתחושה שהיא אינה נחשבת, ואדם בעל רכב (הנאשם) התייחס אליה כאל כלב. בהדרגה נוכחה לדעת כי שופט מקשיב לכל הגיג מדבריה, עורכי הדין פונים אליה בנימוס, וגם מי שפגע בה מתנצל בפניה... היא הבינה את השיפור העצום במעמדה החברתי בין תחילת הדיון לסופו".

זלזול שכזה בכבוד האדם והשוויום בפני החוק גם הוא לבדו פוסל את השופט.

3. השופט לא שחרר את הנאשם על פי חוקי מדינת ישראל הנקבעים באופן דמוקרטי (פוי!), אלא על פי דין תורה.

לאחר שניתח את הלכות הרמב"ם הגיע למסקנה שהנאשם עבר בהצלחה את כל שלבי התשובה, ולכן אפשר להימנע מהרשעתו בעבירה.

שופטו בבית משפט צריך לשפוט על פי חוקי מדינת ישראל. אם הוא רוצה לשפוט על פי דין תורה, שיילך נא לבית דין רבני. (ושלא יעז לגרור לשם מי שלא רוצה להישפט על ידיו!) גם זו עילה מספקת לפיטוריו.

בפסק דין אחד, הוכיח השופט משה דרורי שהוא בלתי ראוי לחלוטין לכהן כשופט במדינת ישראל. יש לפטרו, ולשקול להאשים אותו במעילה באמון הציבור. אני שילמתי כסף לבן-אדם, משכורת, מהמיסים שלי, כדי שיקיים את חוקי מדינת ישראל, לא את פרשיונותיו ההזויות לרמב"ם - יואיל נא להחזיר את הכסף למדינה, ולשבת בכלא כשאר המועלים האחרים שגנבו ממנה את כספה.

(דרך נמרוד, שמאוד כדאי לקרוא)