אסור, אסור לאיים

בכתבתו מספר תומר זרחין על שני מקרים משפטיים: בשניהם מישהו אמר "אני אזיין אותך" למישהו. במקרה אחד הסתיים האירוע במותו של המאוים, והאיום נתפס כאמיתי. אולם בשני, מכיוון שהאיום היה כלפי שוטרים שעיצבנו מישהו כשנתנו לו דו"ח, לא נתפס הדבר כאיום אלא השופטת שולמית דותן קבעה כי "מדובר, אם כן, בלא יותר מאיום סרק חסר משמעות". וכי מה בכך? גם איום חסר משמעות הוא איום, ואין לו מקום בשיח, לא כל שכן בשיח עם נציג החוק בעת מילוי תפקידו. את הטיעונים על כך שהדברים לא מסוכנים והביעו תסכול וכן הלאה יש לשמור לשלב הענישה, לא לשלב ההרשעה.

לא צריך להוציא כל דיבור העלול להתפרש כאיום מחוץ לחוק, אבל התרת איומים גסים ועמומים רק מאפשרת פתח לפורעי חוק לאיים באמת ולחסות בצל העמימות. עפילו ביטויים כגון "אתה עוד תתחרט על זה", הנאמרים בקונקסט עמום, מסוכנים. יש להילחם בהם - לא על ידי שליחת כל מי שנוקט בהם לכלא, אבל כן על ידי הרשעתו באיומים וענישה קלה כך שבסופו של דבר נבער את הנגע של האיומים מקרבנו. מי שרוצה לאיים על אחרים ש"אניי אתבע אותך" או משהו כזה, זכותו. מי שאומר "אתה עוד תתחרט על זה" בקונקסט שבו לא מדובר באיום, או ברור שמדובר באיום חוקי כגון מחיר פוליטי, גם זה בסדר. אבל מי שמפטיר "אתה עוד תתחרט על זה" באופן שעלול להתפרש כאיום שהוא יעשה מזהו, לא ממש ברור מה, שיגרום לך להתחרט על זה; או מי שמקלל ואומר ש"אני יזיין אותך", בעודו מפגין אלימות וחוסר כבוד לשלטון החוק - אותו צריך להיענש כדי שילמד לדבר בלי לאיים על בני אדם אחרים.