הבלוג ישראל חילונית לא מיועד להיות שופר לדעותיי האישיות דווקא, ואני שמח לארח כותבים אחרים. הפעם, אני נותן במה לליאור הלפרין. ליאור, בעבר תלמיד ישיבה, כותב קבוע באתר "חופש”.
ברשומה זו ליאור מספר על שמות האל של הדת היהודית, החל מראשיתו כאיחוד של אלים מאזור מסופוטמיה והמזרח התיכון, וכלה בשמותיו הקבליים. (רשומה זו פורסמה לראשונה באתר "חופש".)
"לאלוהים יש 70 שמות", כך אומרים לנו המתעסקים בתורת הקבלה. 70 השמות הללו אמורים להיות סוד גנוז ושמור ואין "האדם הפשוט" רשאי לדעת אותם. הם גם יטענו בנמרצות שלשם האל יש כוח כמו-מגי לשנות את המציאות, כמו בסיפור הגולם מפראג, ושמות האל שמורים ונמסרים רק למקובלים כדי שלא יעשו בהם שימוש לרעה.
אומנם אנו רואים "קמעות קבלה" בשקל בכל דוכן נייד באילת עם שלל "שמות" האל עליהם – אלד, עלם, מהש, ההע ועוד שלל צירופים תמוהים של 3 אותיות – אבל לא עליהם ברצוני לדבר כאן, כי אם על השמות הרגילים: אלו שמופיעים בתנ"ך ובתפילה ובחיי היום יום, שכולנו מכירים כה טוב. מהו גלגולו של שם.
שמות האל ע"פ הקבלה
יהוה. רובנו מכירים את השם הזה ספציפית כ"שם המפורש", אותו הס מלהזכיר אחרת עברנו על "לא תישא את שם יהוה אלוהיך לשוא". זהו שמו של האל העברי כפי שהוא מופיע בתנ"ך עצמו, והחשש של האדם הדתי מלהעלות אותו על בדל שפתיו הוא כה גדול, עד שאפילו בזמן קריאת התורה לא אומרים "יהוה" אלא "אדוני". אבל הבסיס האטימולוגי לשמות הללו, יהוה ואדוני ואלוהים, כבר מוכרים לנו היטב מדתות אחרות שהתקיימו במקביל או בזמן קודם לדתם של בני ישראל:
יהוׁ– הוא ראש פנתאון האלים המדייני. מתואר כאלוהי השמים והארץ, בורא בני האדם וחיות המשק. מתואר לעתים כשצורתו היא צורת שור, ובמקומות מסוימים נקרא בשם המלא "יהוה" - בדיוק כמו האל העברי לעתיד לבוא.
אֵל – הוא ראש פנתאון האלים הכנעני. אבי כל האלים, אל השמים והנהרות, שליט הזמן ויוצר האדם. נקרא גם בשמות "אֵלו", "אֵלוהָ", "אֵל עליון" ו-"קָדוש". גם סמלו של האל אֵל הוא השור, ושם נוסף שלו הוא "שור-אל" (אולי מכאן "ישראל").
אַדון – אל חשוב בפנתיאון האלים הכנעני. אל האדמה, הצמחייה והיבולים. בכל שנה מת מחדש ויורד לשאול כשקמלים היבולים וחוזר לחיים עם תחילת הגשמים של השנה החדשה. מקביל בתפקידיו ותכונותיו לאל הבבלי תמוז ולאל היווני אדוניס.
אַנׂכי – הוא אחד משלוש האלים הראשיים במיתולוגיה המסופוטמית. אל השמים, החכמה והמגיה. המיתולוגיה המסופוטָמית היא המיתולוגיה המשותפת של השומרים, האשורים, האכדים והבבלים, וידוע לנו שהעם העברי הושפע מהם לא פחות משהושפע מהכנענים ומהמדיינים.
כשאני רואה את הדבר הזה לנגד עיני, אני לא יכול שלא לגחך לנוכח המשמעות הסמויה במשפט "אנוכי יהוה אלוהיך". פשוט מדובר כאן בהזכרת 3 שמות של 3 אלים שונים מ-3 מיתולוגיות: המסופוטמית, המדיינית והכנענית!
שמות האלוהים לא אומרים שום דבר נסתר, הם פשוט שמות שהוטמעו בדת העברית מתוך כל שאר הדתות שהיו סביבה ושהתערבבו בתוכה, בין אם בניסיון להפוך את האל העברי לעליון על האלוהויות האחרות ובין אם בניסיון לומר שמדובר באותו האל עצמו ומחיקת שאר הפנתאון בהדרגה.
בהקשר הזה, מומלץ בחום לקרוא את הספר 'מאין באנו- הצופן הגנטי של התנ"ך' של פרופ' ישראל קנוהל, שמציע מצב בו העברים הקדומים שאבו הן מהדת הכנענית והן מזו המדיינית, ובטרם הפכה הדת העברית למונותאיסטית היו בה שני אלים ראשיים. ובאותו הקשר, שיקרא את הספר גם כל מי שסקרן לגבי משמעותו האלילית של עגל הזהב.
אל – ראש פנתאון האלים הכנעני
פחד. זה דבר נוסף שגורם לאנשים לחשוש כל כך ולהקפיד כל כך שלא לומר את שמו של האל העברי. אני מאמין שלא חרדי אחד קיבל צמרמורת כשראה שכתבתי פה את השם "יהוה", ואולי גם כמה מהחילונים חשו כך. הרי אלוהים "עצמו" טרח לאיים עלינו בתוך עשרת הדברות, פעמיים, שלא נעז להוציא תחת שפתינו את שמו: "לאם-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַשָּׁוְא: כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה, אֵת אֲשֶׁר-יִשָּׂא אֶת-שְׁמוֹ לַשָּׁוְא" (שמות כ' ו' ו-דברים ה' י'). במידה והמילים "לא ינקה" לא מדברות כאן על עבודות בית עם מגב וסחבה, אני די בטוח שזה אומר שהוא יתחשבן אישית עם מי שיעשה זאת. ואם תשאלו אותי, זה גורם לאנשים להתנהג בצורה הזויה.
במה דברים אמורים? ובכן, כבר דיברנו על כך ש"יהוה" הוא דבר חמור יותר להגיד מאשר "אדוני", ושגם כשקוראים בתורה בבית הכנסת הם אומרים אדוני למרות שכתוב בפירוש יהוה. בסידור, אגב, החליטו שגם כתיבת "השם המפורש" היא דבר רע, וקיצרו את זה ל-יי', ושוב- קוראים את זה אדוני. קשה לי לומר שקריאה בתורה או בסידור נחשבת לשאת את שמו לשוא, אבל מי אני שאתווכח?
תופעה מוזרה נוספת שנפוצה בקרה דתיים היא סימון מכפים או אפוטרופיסים במה שהם כותבים בכל פעם שנוצר אצלם שילוב בין האותיות י', ו' ו-ה'. למשל: המשפט "יהיה טוב" זוכה להפוך ל-"יה'יה' טוב" או "י-ה-י-ה טוב". תהרגו אותי עכשיו אם אני מוצא בזה תועלת או הגיון.
אז נכון שיש אנשים שאומרים לעצמם, "יהוה" הוא השם המפורש שאסור להגיד אותו, אבל "אדוני" הוא רק תיאור כבוד שאומר "האדון שלי", וזה מותר, ו"אלוהים" הוא פחות היותר המקצוע שלו, וגם זה מותר. אני מאחל לאותם אנשים לבריאות ולא מוצא צורך להתעכב עליהם.
הבעיה מתחילה כשאנשים מחליטים שגם תיאורי הכבוד והסטטוס הם מוקצים מחמת פחד, ומחליטים לשנות את המילים ללא כל ביסוס אטימולוגי לכך. לדידם, גם להגיד "אלוהים" זה יותר מידי והם משנים את זה ל"אלוקים" עם ק', ואומרים "קֵל" במקום "אֵל". ואם זה היה יותר מידי, כמובן שגם "אדוני" זה יותר מידי, והם הופכים את זה ל"אדושֶם". משם קצרה לנו הדרך לרדת לאמירות מופשטות כמו "השֶם", כלומר, The name. אסור להגיד את שמו, אז אומרים "השם"... קצת כמו וולדמורט מסדרת ספרי הארי פוטר, אם תשאלו אותי. יש את גרסת המקפידים של "הקדוש-ברוך-הוא" שמקבילה ל"זה-שאין-לנקוב-בשמו" ויש את המחפפים שאומרים "השם" שמקבילה ל"אתם-יודעים-מי".
אבל חכו רגע אחד - מה קורה כשאנשים מתחילים לחשוב שגם להגיד "השם" זה יותר מידי? מה קורה אם מעכשיו נוצרה אינפלציה בשם ונצטרך לרדת עוד ועוד בתיאורינו אותו מחשש שנעבור על נשיאת השם המפורש לשוא? מהשם זה הופך ל-ה', ומ-ה' ל-ד' ואני כבר כמעט ורואה מעבר לפינה את ה-ג' מגיע.
עד כמה אפשר??
האות ד', כמייצגת את שם האלוהים, על פשקוויל חרדי
אנו, האנשים המפוקחים, שיודעים שאלוהי היהדות הוא רק עוד אליל שוא בסדרה של אלים ואלות שלא היו ולא נבראו ואין הם אלא המצאה של המוח האנושי, אנו יכולים להשתחרר מהפחד הקמאי חסר הפשר הזה מפני שמו של אותו האליל, ולומר אותו בישירות כפי שהוא.
אין ממה לפחד ואין על מה להתנצל. שמו של האליל הזה הוא יהוה, תוארו של האליל הזה הוא אלוהים. לא אלוקים ולא השם ולא ד' – ושכל הדתיים יצטמררו בבעתה ככל שיראו לנכון.
בכל הנוגע למחנה הדתי בנושא הזה, נדמה לי שהדברים התדרדרו עד כדי איבוד הדעת ממש, ומרוב הקפדות על הקפדות גם המילים עצמן איבדו משמעות. רק ניתן לי להצטער על כך שאין הם מקפידים בדרך זו על דיברות נוספות מתוך העשר החקוקות באבן, כמו למשל איסור עשיית צלם ותמונה. למה אין הם שומרים באותה מידה את לא תעשה לך כל תמונה, כשתמונת מנחם מנדל שניאורסן מליובביץ' תלויה בראש כל גבעה נישאה ותחת כל עץ רענן, ובביתו של כל חסיד חב"ד, עד כדי "עבודה זרה" של ממש?
כנראה שלא חשבו על זה עד הסוף. בעתיד אני מצפה לראות גם "גלגולה של תמונה".
משיח בכל בית – ישוע מנצרת ומנחם מנדל מליובאביץ'.
איקונות משיחי שקר של דתות הבל
קראתי חצי מספרו של ישראל קנוהל ופירשתי אותו בתור כתב הגנה (פירוש מקורי? תודות לרבנים? כבר צריך לעלות דריכות). הוויכוח היום במיינסטרים של חקר התנ"ך, הוא לא לגבי אם יש דמיון בין האלים בסביבה לבין שמות בתנ"ך או אם התנ"ך נכתב בתקופות אלא לגבי העקביות ההיסטורית של התנ"ך כמקור אמין ועל העקביות הפנימית שלו, הUNITY שלו ("A true and genuine unity is the hallmark of the people of God"). וזה מה שקנוהל מנסה להגן על, כך התרשמתי מקריאת חציו.
השבמחקאפולוגיה במסווה חקר התנ"ך, וכמו כל הקטגוריה הזאת אני חושב שקנוהל מתבלבל בין מה שאפשרית היסטורית לבין מה שסביר היסטורית.
ההתרשמות שלי מקנוהל היתה שונה. נראה לי שהוא מבין את ההבדל בין מה שסביר לבין מה שאפשרי - הוא מעלה טיעונים להצדקת השערותיו. אבל אלו לעתים טיעונים חלשים למדי. גם לא התרשמתי שהוא רוצה להגן על אמינות ובוודאי שלא על עקביות התנ"ך (יש חוקרי תנ"ך שחושבים שהוא עקבי?!), אלא על הרעיון שהוא משקף מסורות אמיתיות, גם אם מעוותות בראי הזמן. כך סיפור מעמד הר סיני, למשל, הוא עירוב של הרבה מסורות שונות, ולא אחידות כלל (החל מהתפרצות הר געש מדייני קדום וכלה בהכנסת חטא העגל לאחר נפילת ממלכת ישראל הצפונית) - אבל עדיין משקף גרעינים היסטוריים אלו ולפיכך אינו סתם סיפור אגדה פרועה שמישהו המציא סתם כך.
השבמחקאני כלל לא בטוח בלפחות חלק מהשערותיו - הנימוקים לפעמים ממש דחוקים. אבל זו נראית לי האג'נדה שלו, בגדול.