בקושי הספקנו להתאושש מהאפלייה הדתית שניסה להשתית השופט משה דרורי, ובעודנו מעורערים מרצונו של שר המשפטים יעקב נאמן ליישם בארץ את המשפט העברי, והנה עוד פנינה מהלכות המפשט העברי הזה נוחתת על מערכת המשפט הישראלית. שופט חובש-כיפה בבית משפט לתעבורה שוכנע להקל בעונשו של עבריין מכיוון ש"על פי ההלכה, נהוג למחול לחתן על המעשים הרעים שלו לפני החתונה". לא עזרה העובדה שזו הפעם התשיעית שהצעיר מורשע על נהיגה במהירות מופרזת (66 קמ"ש מעל המותר, במקרה שלפניו - בדרך כלל שוללים רשיון ומחרימים מכונית על עבירה ראשונה כזו), או שהוא כל-כך לא ראה בעניין דבר חשוב שלא טרח לבוא לבית המשפט אלא נשאר לישון. רק כאשר הצטעקה התביעה שזה לא קביל, מאחר שהנתבע מבצע שוב ושוב עבירות חמורות, הסכים השופט גם לשלול את רשיונו - לשבועיים, וגם זאת רק עוד חודשיים, כדי שיוכל לנסוע בזמן החתונה וירח הדבש. "זאת מתנה ממני לחתונה", קבע השופט.
האמת - שאני לא חושב שהעניין כאן הוא המשפט הדתי. השופט, רחמן בן רחמן, היה נוהג באופן דומה כנראה גם בלי קשר להלכה. אני גם לא חושב שהבעייה העיקרית היא בשופט - בעייה באנשים היא תמיד רק סימפטום לבעייה מערכתית. במקרה זה ישנן שתי בעיות מערכתיות:
ראשית, אין ביקורת יעילה על איכות ואופן השיפוט במדינת ישראל. לא ניתן לפטר שופטים, וכמעט שאין מנגנוני ביקורת, הערכה, וחשוב מכל מנגנוני לימוד ושיפור פנימיים, בתוך המערכת המשפטית. במצב כזה עולים שופטים, בייחוד בבתי משפט שוליים וזוטרים, ושופטים לפי הקפריזות שלהם. גם אין הערכה מערכתית של יעילות השיפוט והענישה, או אפילו הסכמה על מערכת הכללים לבדיקת איכות פעילות מערכת המשפט ומנגנונים לשיפורה. בקיצור, כל המערכת בנויה בסגנון "יהיה בסדר, סמוך עלינו", בחוסר מקצועיות ורצינות משווע.
שנית, בשל הרצון לכבד את המשפט העברי מחד והמשפט הבינלאומי מאידך, אין בישראל משנה סדורה של מה זה להיות שופט, מה בעצם התפקיד. אמנם יש את ההגדרות הפורמליות של קיום חוקי המדינה, אבל יש גם את הלחצים מצד ההלכה ומצד המשפט הבינלאומי (כלומר, עקרונות הצדק על פי הפילוסופיה המערבית והפרקטיקה שלה במערב), שדוחפים לכיוונים מנוגדים ולשניהם יש לגיטימציה בקרב הציבור ולכן גם בקרב השופטים. דבריו של נאמן הם הד לכך מכיוון ההלכה, וכך גם מעשי השופט הנואל דרורי, והאקטיביזם המשפטי של ברק והאג'נדה המשפטית ההומנית של ראשי מערכת המשפט היא דמות המראה לכך מהצד השני.
בקיצור, הבעיה גדולה הרבה יותר מפסק דין הזוי זה או אחר. הבעיה היא שכל מערכת המשפט בישראל בנויה על כרעי תרנגולת, והבקיעים בה נראים בבירור תחת העומס האדיר שהיא כורעת תחתיו.
האמת - שאני לא חושב שהעניין כאן הוא המשפט הדתי. השופט, רחמן בן רחמן, היה נוהג באופן דומה כנראה גם בלי קשר להלכה. אני גם לא חושב שהבעייה העיקרית היא בשופט - בעייה באנשים היא תמיד רק סימפטום לבעייה מערכתית. במקרה זה ישנן שתי בעיות מערכתיות:
ראשית, אין ביקורת יעילה על איכות ואופן השיפוט במדינת ישראל. לא ניתן לפטר שופטים, וכמעט שאין מנגנוני ביקורת, הערכה, וחשוב מכל מנגנוני לימוד ושיפור פנימיים, בתוך המערכת המשפטית. במצב כזה עולים שופטים, בייחוד בבתי משפט שוליים וזוטרים, ושופטים לפי הקפריזות שלהם. גם אין הערכה מערכתית של יעילות השיפוט והענישה, או אפילו הסכמה על מערכת הכללים לבדיקת איכות פעילות מערכת המשפט ומנגנונים לשיפורה. בקיצור, כל המערכת בנויה בסגנון "יהיה בסדר, סמוך עלינו", בחוסר מקצועיות ורצינות משווע.
שנית, בשל הרצון לכבד את המשפט העברי מחד והמשפט הבינלאומי מאידך, אין בישראל משנה סדורה של מה זה להיות שופט, מה בעצם התפקיד. אמנם יש את ההגדרות הפורמליות של קיום חוקי המדינה, אבל יש גם את הלחצים מצד ההלכה ומצד המשפט הבינלאומי (כלומר, עקרונות הצדק על פי הפילוסופיה המערבית והפרקטיקה שלה במערב), שדוחפים לכיוונים מנוגדים ולשניהם יש לגיטימציה בקרב הציבור ולכן גם בקרב השופטים. דבריו של נאמן הם הד לכך מכיוון ההלכה, וכך גם מעשי השופט הנואל דרורי, והאקטיביזם המשפטי של ברק והאג'נדה המשפטית ההומנית של ראשי מערכת המשפט היא דמות המראה לכך מהצד השני.
בקיצור, הבעיה גדולה הרבה יותר מפסק דין הזוי זה או אחר. הבעיה היא שכל מערכת המשפט בישראל בנויה על כרעי תרנגולת, והבקיעים בה נראים בבירור תחת העומס האדיר שהיא כורעת תחתיו.
דומני שגם מנקודת מבט חרדית יש לשלוח את השופט לכלא. ידוע לי על מקרה בו אישיות רבנית שללה עסקת טיעון של עברין תנועה חרדי עם התובע, על מנת שהנאשם ישא במלא האחריות וימוצא עמו הדין. ההנהגה הרבנית אוסרת על כל אדם שהוא להצטרף לנסיעה עם נהג שעובר על כל אחת מתקנות התעבורה, וברור שלשחרר אדם כזה לחפשי ולתת לידיו לאחוז בהגה היא פשע אף מנקודת מבט זו.
השבמחק