אחד הדברים שמייחדים את האתאיסטים החדשים הוא הדגש שהם שמים על הרע שבדת. בעוד שאתאיסטים בימי קדם התעכבו בעיקר על העובדה שהדת היא טעות ואבסורדית, האתאיסטים החדשים מדגישים את הזוועות שהיא גורמת ואת הצורך המוסרי להילחם בה. פרק 8 בספרו של דוקינס מוקדש לסוגיה זו - מה, בעצם כל כך רע בדת?
דוקינס פותח היטב בהסבר שהדת מזיקה, בראש ובראשונה, בגלל הרגלי המחשבה הגרועים שהיא מטפחת.
כמדען, אני עוין את הדת הפונדמנטליסטית מפני שהיא משחיתה בפועל את המפעל המדעי. היא מלמדת אותנו לא לשנות את דעתנו ולא לרצות לדעת דברים מרגשים שניתן לנו לדעת אותם. היא חותרת תחת המדע ומייבשת את האינטלקט. ... הדת הלא-פונדמנטליסטית, ה"שקולה", אולי לא [הורסת את החינוך המדעי]. אבל היא עושה את העולם למקום בטוח לפונדמנטליזם בכל שהיא מלמדת את הילדים שאמונה ללא הטלת ספק היא מידה טובה.
אני הייתי מרחיב את הדיון בכך - הדת לא משחיתה את המדע בלבד אלא את האינטלקט בכלל, בכל תחומי ההגות, ובשלל מנגנונים שונים ודרכים שונות. ולא מדובר רק בדת הפונדמנטליסטית, אלא גם בדתות ה"רכות" ביותר. פשוט אין דת גדולה שלא מעודדת הרגלי מחשבה גרועים - ולא רק אמונה עיוורת אלא גם קונפורמיות חברתית, קבלת אינטואיציה והתגלות כמקור ידע, הערצה של דמויות מופת, וכדומה. ולא תהיה כזו - שכן אלו הם "דרכי ההדבקה" של הדתות, הדרכים שבהם הן עוקפות את "מערכת החיסון" של התבונה; דתות שלא משתמשות בהם יידונו להיות דתות מיעוט ומעבר-היסטורי ותו לא. בכל אופן, השחתת החשיבה היא ללא ספק שורש כל הרע שבדת לדעתי, ודוקינס מעמיד אותה תחילה בצדק רב.
לאחר מכן פונה דוקינס לדון ברעות אחרות שגורמת הדת. הוא מדבר על מוסר "אבסולוטי" ככזה - לא ברור לי לחלוטין מה הכוונה, אבל נראה שהיא שיש כללים של מה שאסור לעשות (כגון: לא לרצוח בן-אדם), במקום שיקולים של ערך (כגון: כמות הסבל או האושר שייגרמו). בפועל, הוא מעלה שלל עוולות מוסריות הנובעות מהדת, כגון הוצאה להורג על פשע מחשבה כגון כפירה בדת, יחס להומוסקסואליות, חוסר סובלנות ופלורליזם, התנגדות להפלות, ועוד - הכל בשלל ציטוטים מרשימים, בפרט מה"טליבאן האמריקאי", כלומר הפונדמנטליסטים האוונגליים הנוצריים מארה"ב. אוסיף רק מה שכבר מוסיפה הערת שוליים, והיא שיש גישות מוסריות רבות בשני הצדדים; אבל בכל זאת דוקינס צודק - ההליכה לפי כללים נוקשים ומלאכותיים היא סימן ההיכר של הדת בפועל, שגם אם יש לה יוצאים מהכלל הם אינם חשובים חברתית.
כמו כן מלין דוקינס על כך שהדת לעולם לא מואשמת בעוולות שהיא גורמת להן, בייחוד לא בטרור. מחבלים מתאבדים עושים את מה שהם עושים כי הם באמת מאמינים בהבלים הדתיים. והתרופה לכך אינה תקיפה של הדת קיצונית, אלא של האמונה כערך.
כל עוד אנו מקבלים את העיקרון שיש לכבד אמונה דתית רק משום שהיא אמונה דתית, קשה לשלול כבוד מאמונתם של אוסמה בן לאדן ושל המתאבדים המתפוצצים. האפשרות האחרת, שהיא כל-כך שקופה עד שהיתה אמורה שלדבר בזכות עצמה, היא לזנוח את העיקרון של כבוד אוטומטי לאמונה הדתית. ...ההלכות שמורה הדת "המתונה", אף כי אינן קיצוניות כשלעצמן, הן הזמנה פתוחה לקיצוניות.
דוקינס מודע היטב לכך שגם אתניות או אידאולוגיות אחרות יכולות לגרום לפעולות קיצוניות ובלתי-מוסריות. אולם, "לאמונה הדתית יש כוח עז במיוחד להשתיק כל חישוב רציונלי". זאת בגלל שמצד אחד היא מבטיחה חיי נצח מלאים אושר למתאבדים, ומצד שני היא פוגעת ביכולת להטיל ספק.
דוקינס שם דגש על חינוך. "אילו לימדו את הילדים לשאול שאלות ולחשוב לעומק על אמונותיהם... אפשר להמר בביטחון ניכר שלא היו קיימים מחבלים מתפוצצים". אני לא בטוח שכל האשמה נופלת על חינוך בגיל הרך. יש בהחלט אנשים שנעשים קיצוניים או דתיים בגיל מבוגר, וה"וירוס" הדתי נמצא כבר בטקסטים עצמם, גם בלי הוראה ממישהו אחר.
בכל אופן בפרק זה דוקינס מצביע היטב על העוולות שנגרמות בשל הדת. הוא לא מתיימר להציג את כולן - למעשה, כל הפרק הבא מוקדש לרוע נוסף, הלוא הוא השחתת הילדות. זהו גם לא המקום לדון בהשלכות החיוביות שבדת, ולהסתכל בסך השפעותיה כמכלול - זהו לא נושא הפרק. במקום זאת, דוקינס מציג סקירה שמדגימה את ההיקף המשמעותי של הרוע שמייצרת הדת בחיי היום-יום בחברה המערבית. הוא מצליח, דווקא משום שהוא לא מנסה להיות מקיף ויסודי מדי. הוא לא מדבר על מלחמות דת, וכמעט לא על הטליבאן או חברות בזויות אחרות - הדגש הוא הצבעה על ההשחתה של החברה המערבית, ובמיוחד של החשיבה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה