מכון טאוב פרסם
דו"ח חדש על מצב המשק הישראלי, בראייה היסטורית ובינלאומית. מעניין, אבל ארוך (355 עמודים). כמה מחשבות על הדו"ח:
1. חלק ניכר מהדו"ח הוא בעצם של בן-אדם אחד, דן בן-דוד. לא יודע מי זה. בכל אופן, הדו"ח הוא בעיקר כלכלי, אם כי הוא נוגע בכל ההיבטים שהרי הכלכלה נוגעת בהכל. יש הרבה השוואות מעניינות, אבל נראה שהנתונים לקוחים מהלמ"ס ושאר מקורות גלויים במקום ממקורות בסיסיים, וחבל; זה משרה רושם לא רציני, ומקשה על השוואות רציניות וחלוקות מעניינות יותר של הנתונים. מה שחסר לי במיוחד זו הצגה פשוטה של הכסף שהולך לבזבוז על לימוד תורה, ועל תמיכה בהתנחלויות (וכן, שניהם בזבוז, מבחינתי). ומה קורה עם אוכלוסיה הערבית אם מורידים את תושבי מזרח ירושלים. זה מה שקורה כשמסתמכים על נתונים רשמיים - קשה לברור חלוקות שמחלקי הנתונים הרשמיים לא רוצים להראות.
2. המסקנה הבסיסית של הדו"ח היא שהחמור גמור. הכלכלה הישראלית מונעת על ידי היהודים הלא-חרדים, שסוחבים על גבם את שאר המשק. עד כה הנטל עליהם הוגבר יותר ויותר כדי לתמוך בקבוצות הגדלות האחרות (חרדים ובמידת מה הערבים), אבל בקרוב כבר פשוט לא יהיה מספיק לקחת כדי לפצות על הגידול ולמעשה כבר עתה הנטל גדול מדי ויש סימנים לשבירת גב החמור. החרדים והערבים חייבים לצאת לעבודה, או שהמשק כולו פשוט יקרוס. ובשביל זה חייבים לשנות את מערכות החינוך שלהם כדי שיתנו להם כלים להשתלבות בשוק העבודה הגלובלי, ועכשיו; אם לא עכשיו, אז מאוחר מדי.
3. אחד הקטעים המבדרים בדו"ח הוא הניסיון של בן-דוד להבין איך זה, בעצם, שהחרדים לא עובדים. ממה הם חיים? בן-דוד לא ממש מצליח להבין את זה, אבל מעלה את האפשרות שהם בוחרים לחיות חיי דחק ועוני על חשבון המדינה,
ברמן ( 2000 ) מפרט את התלות הרבה בתמיכה ציבורית של משפחות, שראשיהן תלמידי ישיבות. בשנים 1996-1993 , רק 18 אחוז מהכנסת המשפחות הללו – לעומת 81 אחוז בממוצע הארצי – מקורו בעבודה (בעיקר של האישה). תמיכות ממוסדות (מלבד תמיכות המועברות מהביטוח הלאומי) מהוות 39 אחוז מההכנסות. מדובר בעיקר במלגות לתלמידי ישיבות. קצבאות הילדים תורמות עוד 32 אחוז, כך שלפחות 70 אחוז מהכנסות המשפחות החרדיות – לא כולל תשלומים מפנסיות, נכות או תכניות אחרות של הביטוח הלאומי – בא כתמיכות, בעיקר מהמדינה. למעשה, ברמן מוצא שתמיכת המדינה במשפחות החרדיות יותר מהוכפלה בין . 1982-1979 ובין 1996-1993
דו"ח המועצה הלאומית לכלכלה ( 2009 ) מפרט חלק ממקורות המימון האפשריים של משפחה חרדית עם ששה ילדים מתחת לגיל 18 , מתוכם שניים עד גיל 3. המשפחה מקבלת 910 שקלים כקצבת ילדים. אם הגבר אינו עובד, המשפחה מקבלת עוד 700 שקלים כמלגת כולל ממשרד החינוך, כ 2,000-1,000 שקלים מלגת כולל (זו הערכת מינימום) נוספת, כ 500- שקלים תלושים לחג של ארגוני צדקה (שווי ממוצע חודשי) – ואם גם האישה איננה עובדת, עוד 940 שקלים קצבת הכנסה ממשרד הדתות. בסך-הכל מדובר בתמיכות בהיקף של 5,000-4,000 שקלים בחודש למשפחה בה שני ההורים אינם עובדים.
כאשר מתמקדים בטיפול שורש בסוגיית אי-התעסוקה בקרב גברים חרדים בגיל העבודה, בנוסף לבחינה כוללת של הסיוע הרב, המאפשר ככל הנראה את התופעות יוצאות הדופן בתעסוקה ובילודה, על מדינת ישראל לתת את הדעת לארגז הכלים שמקבלים תלמידי מערכת החינוך החרדי. מי שאינו לומד את המקצועות הנדרשים להתמודדות מוצלחת בשוק העבודה המודרני יתקשה יותר לחיות מעל לקו העוני לכשיגדל. לאור העובדה שמדובר בקבוצה שתהפוך להיות קבוצת הרוב בישראל, ביחד עם ערביי המדינה, המקבלים חינוך ירוד אף הם – אם כי, מסיבות אחרות – הרי לא ניתן לחכות עם החלת תכנית לימודי חובה אחידה ומשופרת במידה ניכרת בתחומי היסוד, הנדרשים לעובדים ולאזרחים במשק גלובלי ובחברה מודרנית.
4. אז מה התמיכה בכלל בהחלת תוכנית ליבה בציבור? מסתבר שלא מעט, אך שוב אנו בדור האחרון לפני השינוי:
השנה שאלנו שתי שאלות בנושא של הנהגת תכנית ליבה בתחומי הלימוד במערכת החינוך, סוגיה העולה מידי פעם לסדר היום הציבורי. התשובות מעניינות למדי: 41 אחוז מהמשתתפים חושבים, שעל המדינה לקבוע תכנית מחייבת, בהיקף שלא יפחת מ 75- אחוז מכלל השעות, ועוד כרבע מהנשאלים חושבים, שיש לקבוע תכנית מחייבת, שלא תפחת מ 50- אחוז. לעומתם, רק 23 אחוז חשבו שאין צורך שהמדינה תקבע תכנית ליבה בתחומי היסוד. עמדה זאת מתיישבת עם העמדה באשר לסנקציות שיש לנקוט כלפי בתי-ספר שאינם מלמדים בהתאם לתכנית ליבה, כאשר כשלושה-רבעים מבין המשיבים סבורים, שיש לנקוט בסנקציות, החל באיסור מלא של פעילות וכלה בפגיעה בתקצוב.
הקשר בין תשובות הנשאלים למידת הדתיות שלהם היה צפוי, והוא מעניין להצגה. התמיכה בהנהגת תכנית ליבה, שאיננה פחותה מ 75- אחוז משעות הלימוד בבית-הספר, יורדת עם רמת הדתיות: מ 50- אחוז בקרב החילוניים, ל 45- אחוז בקרב המסורתיים, 25 אחוז בקרב הדתיים ועד 5 אחוזים בלבד בקרב החרדים. העובדה שהציבור החרדי ברובו המכריע ( 76 אחוז) מתנגד לתכנית ליבה איננה מפתיעה אמנם, אך בכל זאת מצאנו שכרבע מציבור זה תומך בשיעורים שונים בהנהגת תכנית ליבה בתכנית הלימודים.
...עוד מעניין לציין את הקשר בין התמיכה החזקה בהנהגת תכנית ליבה לבין גיל המשיבים: מצאנו שיש עלייה משמעותית בתמיכה בתכנית ליבה עם עליית הגיל, משיעור של 32 אחוז בקרב הצעירים (עד 29 ) ועד 55 אחוז בקרב בני ה +65- . ובנוסף לכך מצאנו, שהמשיבים הצעירים נוטים יותר מהמבוגרים לשלול הפעלת סנקציות כלפי בתי-ספר שאינם מלמדים את תכנית הליבה.
כפי שרואים, זה הזקנים והחילוניים שרוצים ליבה חובה לכולם; ככול שתשתנה הדמוגרפיה, יאבד הסיכוי להחיל את השינוי הזה.
5. אמרו לנו שהקפיטליזם מת? אז אמרו. הנה הגרף שמסכם את הגישה הכלכלית של מכון טאוב:
מה שאתם רואים פה זה "צמיחה בת-קיימא". וזה כל מה שחשוב, בעצם - איך לשמור על הצמיחה. המשבר הנוכחי? כמו השפל הגדול שעבר על ארה""ב (זה הגל באמצע, שם), זו סתם הפרעה זמנית במגמות ארוכות הטווח. לכן, צריך לייצר כאן חרדים בעלי "ארגז כלים" שיאפשר להם "להתחרות בשוק הגלובלי" של המועסקים (על ידי הקפיטליסטים, כמובן).
הממ. אני לא לחלוטין בטוח שזו נקודת ההשקפה הנכונה על כל המצב הזה. אין ספק שיש הרבה אמת בניתוחים הקפיטליסטיים, אבל זה לא אומר שצריך לקבל את אמות המידה הקפיטליסטיות להצלחה. רמת החיים, למשל, נמדדת על ידי מכון טאוב כתוצר הלאומי הגולמי לנפש. בכלל, תמצאו שם הרבה מדדים המבוססים על התוצר הלאומי לנפש. מה שלא תמצאו זה מדדים של איכות חיים כגון כמות ואיכות זמן פנוי, סקרי אושר ושביעות רצון (אם כי יש סקר, המצורף כספיח בסוף , הדן בדברים דומים), ורק מעט התייחסות לבריאות (שוב, פרק לקראת הסוף, וללא התייחסות רבה מעבר לכך).
6. עוד ממצא מעניין הוא בקשר להעדפות הלאומיות כפי שהן משתקפות בתקציב. מסתבר שההוצאה הבטחונית לא ממש גדולה עלינו; לא בשנים האחרונות, לפחות. גם תשלומי הריבית, הגבוהים מדי (אשמת הממשלות הרבות, שלקחו הלוואות כדי להוציא יותר ממה שיש) לא יותר מדי מכבידים. יש תקציב סביר, ועיקר ההוצאה הוא על צרכים חברתיים.
ובכלל נראה שמושקע מספיק כסף בתחומים הנכונים (בריאות, חינוך, וכדומה), לפחות פחות-או-יותר. זו לא הבעיה העיקרית. הבעיה העיקרית היא איך מושקע הכסף. למשל, הנה ההשקעה לסטודנט במונחים ריאליים:
הממשלות שלנו ממש מעודדות את ההשכלה הגבוהה, שהיא המנוע של הכלכלה לפי טאוב (וגם נתניהו), נכון?
