פרק 1: הגדרות ואקסיומות
שפינוזה מעט מבלבל בין הגדרות ואקסיומות (במובנן המודרני). אנו נתחיל בכמה הגדרות (גם אם הוא מונה אותן כאקסיומות), ולא
בדיוק לפי הסדר של שפינוזה. אשאר עם המספור של שפינוזה (אקסיומה 6, הגדרה 1,
וכד'), כדי להקל על ההתייחסות אל אמירות אלו בהמשך.
אקסיומה 6: אידאה אמיתית (מושג נכון), חייבת להתאים למושא שהיא האידאה שלו.
זוהי הגדרת האמת הקלאסית: מושג הוא אמיתי (או משפט הוא אמיתי), אם
קיימת התאמה בין המושג במחשבה (או בין היחסים המתוארים במשפט) לבין המציאות. כך
"כדור הארץ" הוא אידאה אמיתית (מושג נכון, שריר, וקיים) אם באמת קיים
במציאות משהו שהוא כדורי, יש עליו אדמה ואוקיינוסים, וכו הלאה.
שפינוזה מונה זאת כאקסיומה, אך זו הגדרה.
הגדרה 1.1: במהות או טבע של דבר, אני מבין את הדבר,
אשר כפי שהוא נתפס בידי השכל, הוא אידאה אמיתית ברורה ושלמה של הדבר כשלעצמו, כגון
תיאורו במסגרת חוקי הטבע. מהות זו תמיד תכלול תכונות ומצבים.
אחת מהתובנות הגדולות של הפיזיקה היא שניתן להשיג מושג ברור של משהו
רק על ידי הגדרה מתמטית שלו. רק שפת המתמטיקה מאפשר הגדרות שאין חולק על פירושן
והשלכותיהן. יישארו עדיין שאלות של פירוש בשל המטאפיזיקה, כלומר ההבנה של מה
הפיזיקה אומרת על העולם, אולם לפחות בתוך הפיזיקה-פנימה, במתמטיקה שלה, המושגים
וההשלכות הם ברורים ולא נתונים לפרשנות כזו או אחרת.
מושג מתמטי כזה חייב לכלול תכונות ומצבים, שכן הוא יהיה מבוסס על
מושגים בעלי תחום-הגדרה וכדומה. כך למשל בפיזיקה קלאסית (ניוטונית) נוכל להגדיר
"גוף נקודתי" כבעל מסה מסוימת (תכונה שלו) בעזרת מספר חיובי, והמיקום של
הגוף (מצב שלו) יהיה נתון על ידי שלושה מספרים ממשיים.
שפינוזה לא מגדיר מהות או טבע, ונראה שהוא מתייחס אל אלו כ"קופסה
שחורה", כמשהו שפועל ללא מבנה.
הגדרה 1.2: בקיים-בהכרח אני מבין את מה שמהותו כוללת קיום, כלומר את שטבעו לא יכול להיות מושג
אלא כקיים.
הדבר היחיד שאולי קיים-בהכרח הוא המציאות עצמה, שהיא קבוצת כל הדברים
הקיימים. אם משהו אחד קיים, לכל הפחות, אז קבוצה זו קיימת. בהתעלם מאפשרות-דחוקה
זו, אם כך (ששום דבר לא קיים), המציאות בהכרח קיימת.
הגדרה 1.3: בסיבת-עצמו אני מבין את מה שמהותו קובעת את קיומו כפי שהוא.
הכוח-הסיבתי של המציאות (חוקי הטבע, כולל תנאי-ההתחלה או השפה וכד'),
מחייב את קיומה כפי שהיא, במובן שבהנתן שקיימות תבניות מסוימות במציאות (חוקי הטבע
ותנאי השפה), המציאות נובעת כפי שהיא. כך חוקי הטבע, כלומר הסדירויות שבתוך
המציאות, קובעים את המציאות כולל את עצמם (את הסדירויות בתוך המציאות). במובן זה
המציאות היא סיבת-עצמה.
זוהי סיבתיות במובן הפנימי, כלומר של הקבעות פנימית, בניגוד לסיבה
חיצונית, כלומר הקבעות על ידי משהו אחר.
המציאות אינה סיבת-עצמה במובן שהיא מסבירה את קיומה
בניגוד לאי-קיומה. בלתי אפשרי להסביר את המציאות הסבר חיצוני.
שפינוזה עצמו איחד את כל אלו להגדרה אחת: "בסיבת עצמו אני מבין
את מה שמהותו כוללת קיום". אך הגדרה זה קובעת זהות בין קיים-בהכרח ובין
סיבת-עצמו, מה שממש לא נכון (כשל אקוויויקציה) כי המציאות יכלה להיות אוסף
חסר-חוקים, שעדיין היה קיים-בהכרח (כקבוצת הדברים הקיימים) אך לא היה סיבת-עצמו
הפנימית. הגדרה-אחת זו מחביאה את תפיסת הסיבתיות החזקה של שפינוזה, ומשאירה את
הרעיון של "מהות" או "טבע" עמום. מוטב לפרק לשלוש הגדרות.
אקסיומה 7: מה שאפשר להשיגו כלא-קיים, מהותו אינה כוללת קיום.
שפינוזה מונה זאת כאקסיומה, אך זוהי בעצם מסקנה מתחייבת מהגדרת
קיים-בהכרח.
הגדרה 3: בעצם אני מבין את מה שנמצא בתוך עצמו ומושג מתוך עצמו. כאשר ב"מושג
מתוך עצמו" אני מבין שמושגו אינו זקוק למושג של דבר אחר, שממנו הוא צריך
להתעצב.
כך לדוגמה ציר המספרים השלמים מושג מתוך עצמו, שכן הוא מעוצב ונפרס על
ידי המספרים שמהווים את חלקיו, ועל ידי התבניות האריתמטיות שמגדירות אותו.
שפינוזה עצמו מתכוון למציאות. המציאות אכן מושגת ומעוצבת מתוך עצמה,
במובן שחוקי הטבע, שהם התבניות של חלקי המציאות, מעצבים ויוצרים אותה הן מושגית
(מבינים את המציאות מהם) והן פיזית (הכוח הסיבתי שלהם הוא הכוח הסיבתי
ש"יוצר" את המציאות על פיהם).
זה שעצם מושג ומעוצב מתוך עצמו, זהה לסיבתיות-הפנימית שכבר עמדנו עליה
במושג של "סיבת-עצמו".
המציאות גם "נמצאת בתוך עצמה" פיזית, שכן היא נמצאת פיזית במרחב
והיא כל מה שקיים כלומר היא אינה בתוך דבר אחר. זאת בניגוד לציר המספרים שרק "מושג
מתוך עצמו", שכן הוא מושג רק במחשבה. לכן אנו זקוקים לשני החלקים: גם משהו
שנמצא בתוך עצמו, וגם שמושג מתוך עצמו. בלי חלק זה בהגדרה, ה"עצם" היה
כולל דברים שאינם קיימים במציאות, כגון ציר המספרים.
מושג "עצם" זה אינו מושג העצם של אריסטו. אצל אריסטו העצם
הוא אינדקס, שעליו תולים פרדיקטים (תארים). העצם האריסטוטלי אינו מושג (כלומר מובן)
כלל, גם לא על ידי עצמו.
הבנה זו של "עצם" כנראה די שונה מזו של שפינוזה עצמו. עבור
שפינוזה וכותבי ימי הביניים, "נמצא בתוך עצמו" הוא שם-קוד להגדרות
אריסטוטליות של עצם. משהו "נמצא במשהו אחר" במובן שאומרים אותו על משהו
אחר, כגון "אדום" במשפט "הטוש הזה הוא אדום". משהו "נמצא
בתוך עצמו" כלומר לא נמצא בדבר אחר, במובן שלא אומרים אותו על דבר אחר; כגון
"הכלב הזה", שלא אומרים אותו על דבר-אחר.
בניסוח "נמצא בתוך עצמו ומושג מתוך עצמו" שפינוזה כנראה
התכוון להקבלה, כלומר לכך ש"נמצא בתוך עצמו" זהה ל"מושג מתוך
עצמו". הקטע האחרון ("מושגו אינו זקוק למושג של דבר אחר, שממנו הוא צריך
להתעצב") אמור לפרש את שניהם, ולא רק את "מושג מתוך עצמו" כמו אצלי.
אך אלו אינן הגדרות טובות. יש להבדיל בין שני הרעיונות – ציר המספרים
מושג מתוך עצמו, אך אינו קיים פיזית ולכן אינו נמצא בתוך עצמו פיזית.
הגדרה 7: חופשי נקרא אותו דבר, הנקבע לפעול על ידי עצמו בלבד; ואילו כפוי, או
לא-חופשי, נקרא אותו דבר, הנקבע על ידי אחר לפעול בצורה קבועה ומסוימת.
כאן יש להבין "לפעול" כשינוי מצבו (או, כמקרה-גבולי, השארות
במצבו).
המציאות היא הדבר היחיד הנקבע לפעול על ידי עצמו בלבד. כל חלק
מהמציאות, נקבע לפעול גם על פי דברים אחרים, המשפיעים עליו, וגם על פי טבעו.
יחד עם זאת, נוכל בהמשך לדבר על הדרגה בה פעולות האדם נקבעות על ידי
סביבתו לעומת טבעו-הוא, וכך על מידת החופש שלו.
יש קשר הדוק בין חופש, לבין היותו של משהו סיבת-עצמו, והיותו עצם. כל
הדברים הללו הולכים ביחד.
אעיר כי זהו מושג נכון של חופש-כאוטונומיה, בניגוד לחופש כרצון חופשי,
שהוא מושג לא קוהרנטי.
את שתי ההגדרות הבאות כדאי להבין ביחד:
הגדרה 4: בתואר אני מבין את מה שהשכל תופס על אודות העצם, בתור מה שמכונן את מהותו,
כלומר בתור המצבים שמשמשים במושג טבעו.
הגדרה 5: באופן אני מבין אפשרות מתוך דבר-אחר, שמתוכו הוא מושג; כגון המצב, שהוא ערך מסוים של טווח-המצבים האפשריים.
כך לדוגמה בפיזיקה קלאסית (ניוטונית), המרחב, כלומר כל האפשרויות של
המיקום האפשרי של גוף, הוא "תואר". זהו סט המצבים שבהם אנו משתמשים כדי
לתפוס את טבעו של הגוף; גוף הוא הדבר-הזה שיכול להימצא במקום מסוים.
ואילו המיקום בפועל של הגוף הוא אופן. המיקום בפועל של הגוף הוא האופן
שבו הוא קיים ביחס לתואר המיקום.
מושג האופן אמור לכלול גם אפיונים רחבים יותר מאשר מצב-אחד, כגון למשל
מצבים מאקרוסקופיים. חשוב למשל על עצם הנמצא בטמפרטורה מסוימת. הוא מאופיין על ידי
טמפרטורה זו, כלומר זה האופן שבו נמצא העצם. אבל מה המשמעות של כך? ובכן, יש סט
מסוים של מצבים מיקרוסקופיים, שבהם נגיד שהעצם הוא במצב המאקרוסקופי של טמפרטורה
זו. האפיון של העצם כבעל הטמפרטורה הזו, זה למעשה האמירה שהמצב המיקרוסקופי של
העצם נמצא בתוך סט-המצבים המיקרוסקופיים הזה. הסט של כל המצבים המיקרוסקופיים
האפשריים (לא רק בטמפרטורה זו) הוא ה"דבר-האחר", שמתוכו מושגת החלוקה לכמה
אפשרויות שונות (טמפרטורות שונות) של העצם.
נראה שמושג האופן אמור גם לכלול תבניות-שינוי של הדבר-האחר. שוב דוגמה
במכניקה קלאסית: מהירות היא קצב שינוי המיקום (בזמן). כך מהירות היא אופן, המבוסס
על מושג המיקום, שממנו היא מחושבת. נשים לב שבמכניקה הקלאסית, תיאור המצב של חלקיק
(האופן שבו הוא נמצא) דורש קביעה גם של המיקום וגם של המהירות (קצב שינוי המקום).
נראה שגם תבניות-שינוי אחרות או תבניות אחרות בכלל ייכנסו תחת הרעיון
של "אופן".
התואר מכונן את מהות הגוף, במובן שהוא מבנה מתמטי שאנו משתמשים בו כדי
לתאר את המהות. חשוב שהוא יכונן את כל המהות, כלומר יספיק כדי ללכוד אותה. אך הוא
אינו זהה למהות הגוף, כי הוא אינו מושג (אידאת) העצם אלא הוא רק המבנה הדרוש לשם
ניסוח המושג. כך לדוגמה המושג "גוף" במכניקה ניוטונית כולל לא רק מיקום,
אלא גם את הרעיון שהתנועה (שינוי המיקום) נשמעת לחוקי הטבע (חוקי ניוטון).
אולם, ניתן להבין את המהות של העצם או את מצב העצם דרך התואר. כך
לדוגמה מבינים את זה שהגוף נמצא במקום מסוים, את מצב העצם, בעזרת הרעיון של
המיקום. תפיסה מלאה של הגיאומטריה של מיקומי הגופים ואיך הם משתנים עם הזמן, היא
במובן מסוים תמונה מלאה של המציאות. תפיסה של התבניות בגיאומטריה זו, של חוקי
הטבע, מהווה תפיסה של המהות של המציאות (והעצמים בתוכה).
תואר ואופן מסוימים הם דרך לתאר את קיומו האובייקטיבי של העצם (כגון
להגיד שהגוף נמצא במיקום מסוים), אך זו רק דרך אחת להבין את העצם ולכן
שפינוזה מדגיש את "מה שהשכל תופס". קיימות דרכים אחרות לתפוש שכלית את אותו
העצם.
כך לדוגמה בפיזיקה קלאסית (ניוטונית) לגוף יהיה מיקום שונה ביחס לצופה
שונה (קיים או מדומיין). זה לא אומר שהמיקום אינה תכונה של הגוף, אלא שפריטת
המיקום למספרים מסוימים (אופנים מסוימים) היא סובייקטיבית, ואין חלוקה אחת
"נכונה".
דוגמה קיצונית יותר היא החופש לבחור בסיס לתיאור המציאות, כלומר לבחור
תואר. כך לדוגמה במכניקה קוונטית (לא-יחסותית), ניתן לתאר חלקיק באמצעות המיקום
שלו, או באמצעות התנע (כמות התנועה) שלו, או בשילוב כלשהו של שניהם. אין בסיס אחד,
צורת תיאור אחד, תואר אחד, ש"נכון" יותר מהאחר. כך, קיימים אינסוף תארים
לחלקיק במכניקה קוונטית. אינסוף דרכים לתפוס מושגית את מהותו, על ידי מצבים
(אופנים) של אינסוף השילובים האפשריים של מיקום-תנע (תואר).
שפינוזה מכיר רק שני תארים: התפשטות, שהיא תפיסת-מקום במרחב, ומחשבה,
שהיא תודעה וחשיבה. לא אעיר על תואר המחשבה כרגע. באשר לתואר ההתפשטות, הרי
שהפיזיקה הסתבכה מאז ימי שפינוזה, ואולי כדאי לחשוב מה המצב היום. יש שלוש נקודות
מענייננות.
ראשית, יש את התארים הנוספים. כפי שכבר אמרנו, המכניקה הקוונטית
מאפשרת מעבר רציף בין ייצוג על ידי מיקום וייצוג על ידי תנע, וכך מאפשרת אינסוף
תארים. יש גם מקרים נוספים בפיזיקה, בהם אפשר לראות את המערכת בתיאורים שונים,
שקולים, כך שהבחירה בייצוג היא בחירה שרירותית; או, במילים אחרות, ניתן לתאר את
המציאות דרך תארים שונים (לרוב אינסוף תארים, שכן יש אינסוף אפשרויות תיאור).
שנית, יש את הרעיון שה"תואר" הוא מורכב יותר מרק התפשטות
(תפיסת מקום). התואר אמור להיות מספק בכדי לכונן את מושג העצם, כלומר ללכוד את
מהותו. אולם צריך יותר מרק מיקום לשם כך.
בפיזיקה המודרנית אין גופים נפרדים אלא קיימים שדות, הנמצאים בכל
נקודה במרחב. יש כמות שונה של השדה בנקודות שונות במרחב; לדוגמה כאשר יש כמות
גדולה של השדה-האלקטרוני בנקודה מסוימת במרחב, אנו אומרים שיש שם אלקטרון. כך שאין
זה למעשה נכון להבין התפשטות כתפיסת-מקום במרחב ריק, אלא כתפיסת-מקום במובן של
נוכחות גדולה באזור מסוים במרחב.
קיימים מספר שדות, כך שלמעשה קיימים מספר "גופים" במציאות,
התופסים-מקום (התפשטות) בנפרד זה מזה (בכל מקום, כל השדות קיימים). כך שאולי לא
נכון לדבר על התפשטות-אחת, אלא על כמה סוגי התפשטויות, כמה סוגי תפיסת-מקום (אחת
לכל שדה יסודי).
לבסוף, קיימות גם תכונות פנימיות, כגון הספין של האלקטרון. אלו מצבים
במרחב-פנימי של השדה, במקום במרחב-החיצוני (המרחב התלת-ממדי הרגיל) המשותף לכל
השדות.
רק כל אלו ביחד (כל סוגי השדות, על מצביהם הפנימיים), וביחד עם
התכונות הגיאומטריות של המרחב-זמן עצמו, מהווים את התואר המלא של העצם,
כלומר הם ביחד סט מספיק כדי לכונן את מהותה של המציאות (חוקי הפיזיקה, כלומר
התבניות השוררות במציאות).
לבסוף, כדאי להעיר שהפיזיקה המודרנית מכירה ביחסיות (על פי
איינשטיין), כך שההתפשטות (תפיסת המיקום) והתמדה (תפיסת פרק-הזמן) של הגוף אינן
תכונות אובייקטיביות אלא הן יחסיות לצופה (אמיתי או מדומיין). זה רק מדגיש את כך
שהתואר והאופן הם כפי שהם נתפסים על ידי השכל, כלומר מהווים רק ייצוג אחד של המהות
האחת של העצם וקיומו האובייקטיבי כפי-שהוא.
נקודה אחרונה: ההגדרה של שפינוזה ל"אופן" שונה למדי. הוא
מגדירו כ-
"באופן אני מבין את הפעלות העצם, או את מה שנמצא בתוך דבר אחר,
שבאמצעותו הוא גם מושג."
בחלק השני, יש להבין את "מה שנמצא בתוך" לא פיזית אלא במובן האריסטוטלי, כלומר כ"הוא תכונה של-". לדוגמה, שפינוזה מסביר כי התנועה היא אופן של מיקום הגוף, כי מושג התנועה מבוסס על ("נמצא ב-") מושג המיקום.
לא ברור לי מהי משמעות החלק הראשון. בלטינית שפינוזה מדבר על ה affectiones של העצם, שזה ההשפעות שלו על הגוף או הנפש. לכן
תרגמו בעברית "הפעלות", כלומר איך שהוא מפעיל דברים אחרים.
אולם זה לא איך שמתרגמים זאת באנגלית. באנגלית, ההגדרה היא By mode, I mean the modifications of substace. נראה שהכוונה היא שהעצם
יכול לקבל מצבים שונים – כאן נראה שהמחשבה היא על מושג המקרה האריסטוטלי, שבו העצם
מקבל "מקרים" כלומר תכונות.
גם שפינוזה בעצמו, בקטע המדובר על התנועה, מקביל את ה"אופן" ל"מקרה"
אריסטוטלי.
לכן הגדרתי כפי שהגדרתי למעלה. בדומה לכך שהעצם מקבל "מקרים"
תחת המטאפיזיקה האריסטוטלית, כך העצם מקבל "מצבים" תחת הפיזיקה
המודרנית, כולל אפיונים אחרים של המצב כגון שינוי המצב (תנועה) או אפיונים מאקרוסקופיים
שלו (לחץ).
מכיוון שהמצב של הגוף גם קובע איך הגוף משפיע על גופים אחרים, הרי שיש
כאן קשר כלשהו למושג בלטינית. אך נראה שזהו עדיין רעיון שונה מאוד!
הגדרה 8: בנצחי אני מבין את הקיום בכל הזמנים של סיבת-עצמו.
מאחר שהמציאות, סיבת-עצמה, פורסת את עצמה בהתאם לחוקי הטבע, הרי שציר
הזמן שחוקים אלו ייפרסו יהיה כל ה"נצח". בין אם הוא יהיה סופי או
אינסופי, או אפילו סופי לצופים מסוימים ואינסופי לאחרים וכדומה.
שפינוזה עצמו, הגדיר מעט-אחרת, אך מעגלית, את הנצח כ"קיום
עצמו" שנובע מהגדרתו של "דבר נצחי".
"בנצח אני מבין את הקיום עצמו, כל עוד משיגים אותו כנובע באופן
הכרחי מתוך הגדרתו של דבר נצחי".
שפינוזה מיד טוען שקיום כזה לא יוכל להיות מוסבר על ידי התמדה או זמן,
גם אם אלו חסרי התחלה או סוף, כי הוא "אמת נצחית". זה לא קוהרנטי ואין
מה להתייחס לכך.
אקסיומה 5: אבין ב
"דברים שאין ביניהם שום דבר משותף", כדברים שאי אפשר להבין אותם זה באמצעות זה, כלומר שמושגו של
האחד אינו כולל בתוכו את מושגו של האחר.
שפינוזה מונה זאת כאקסיומה, אך זו הגדרה.
אקסיומה 6: הכרת התולדה תלויה בהכרת הסיבה וכוללת הכרה זו בתוכה.
כאן שפינוזה אומר שמבחינתו, להבין משהו זה כולל להבין איך הוא נוצר
ולמה הוא קיים כפי שהוא.
זו תפיסה די-קיצונית של "הכרת" משהו, אבל זו ההגדרה. למרות
ששפינוזה בכלל מונה אותה כאקסיומה.
הגדרה 2: סופי בסוגו נקרא דבר, שדבר אחר יכול להיות גדול ממנו באותו היבט של תואר
כך למשל גוף הוא בגודל סופי אם ייתכן גוף אחר שיהיה לו יותר גודל-התפשטות
(נפח). נשים לב ש"יכול להיות" זה במחשבה כאן – גם אם אין במציאות משהו
גדול יותר, העובדה שמושגית יכול להיות גדול יותר אומרת שהגוף סופי.
נעיר שמושג זה קשור מאוד למושג ה"חסום" במתמטיקה; אזור הוא
חסום אם כל הנקודות בו נמצאות במרחק סופי אחת מהשניה, כלומר אם קיים מספר ממשי 
שהמרחק בין כל שתי נקודות באזור קטן ממנו. כך,
בכל מקרה, קיום של סופיות דורש קיום של מידת-גודל בעלת יחס גדול-מ.
אולם, שפינוזה נותן הגדרה אחרת, שאינה הגיונית. הוא כותב,
"סופי בסוגו נקרא דבר, שדבר אחר מאותו טבע יכול להגבילו. למשל,
גוף נקרא סופי מכיוון שתמיד אנו משיגים גוף אחר גדול ממנו. וכך מחשבה מוגבלת על
ידי מחשבה אחרת. אולם גוף אינו מוגבל על ידי מחשבה, ולא מחשבה על ידי גוף."
יש כאן מושג מעורפל של "הגבלה", שאינו מוגדר-היטב ושהדוגמה
הראשונה בעצם מפירה. הסיבה שגוף מסוים הוא סופי אינה שגוף אחר מגביל אותו, אלא
שגוף-דמיוני אחר גדול ממנו.
מה לגבי מיקום (תלת-ממדי) של גוף, שעבורו אין גדול-מ (אין יחס גדול-מ
בין מיקומים), אבל הוא כן מוגבל במובן שהחלל מקיף וכך מגביל את מיקום הגוף?
לא ברור לי כלל איך מחשבה אמורה להיות מוגבלת על ידי מחשבה אחרת. ולא
מדוע מחשבה אינה מוגבלת על ידי גוף או להפך.
הגדרה זו בעיני רעה מאוד, והיא בעצם מסתירה רעיון של
"מושלמות", כלומר זיהוי (אקוויוויקציה) של גדול-יותר עם טוב-יותר, מושלם-יותר.
מושלמות זה רעיון פסול מאוד. זו אינה תכונה של המציאות, אלא שיפוט
ערכי שלנו.
הגדרה 6.1: באלוהים-זוטא אני מבין יש אינסופי באופן מוחלט, כלומר אינסופי בכל הסוגים.
שפינוזה אומר שמה שהוא אינסופי רק בסוגו (או לא בכל הסוגים),
יש ביכולתנו לשלול ממנו אינסוף של תארים. אבל לא ברור מה בעצם רע בכך, ייתכן שהכוונה
שזה לא משהו מספיק "אינסופי" בכדי להחשב אלוהים. אז נקרא לו
אלוהים-זוטא.
הגדרה 6.2: באלוהים אני מבין עצם בין אינסוף תארים, שכל אחד מהם מבטא מהות (אחת) נצחית
ואינסופית.
הדגשתי מהות אחת, כי כל התארים הם רק דרכים שונים לתפוס את
אותה המהות האחת.
כזכור, העצם הוא "נצחי" כאשר הוא סיבת-עצמו ויוצר בעצמו ציר
זמן. המציאות יכולה בקלות להיות גם אינסופית, במובן מרחבי או זמני (לשני הכיוונים
או לכיוון אחד), ועוד. כך שהמציאות היא נצחית ואינסופית. ויש לה כאמור אינסוף
תארים לכל-הפחות כצירופים שונים של בסיסי התנע והמיקום (בתורת הקוונטים). כך
שהמציאות עונה להגדרת שפינוזה ל"אלוהים"!
שפינוזה עצמו מתכוון לאינסוף תארים שאנו איננו מכירים, ושהם
שונים מהותית-יותר מאשר צירופים שונים של שני תארים (מיקום ותנע). והוא מתכוון לאינסופיות
ברמות-מושלמות בניגוד לאינסופיות מרחבית "גרידא". אולם, העובדה שהמציאות
טכנית עונה להגדרות אך לא סביר לקרוא לה "אלוהים" מצביעה לדעתי על הפגם
בתפיסת המושלמות שנמצאת מאחורי הגדרת שפינוזה לסופיות.
נבדוק זאת בהמשך. כרגע, אני אחליף בכל מקום שבו שפינוזה אומר
"אלוהים" או "הטבע" את המילה "מציאות".
אלו היו ההגדרות. נוכל עכשיו לעבור לאקסיומות.
אקסיומה 1: כל מה שנמצא, נמצא בתוך עצמו או בתוך זולתו.
אני אבין זאת פיזית: כל מה שנמצא, אכן נמצא פיזית (כלומר במרחב) בתוך
עצמו או בתוך זולתו.
שפינוזה מתכוון דווקא למובן המושגי: כל דבר שקיים, מושגו מובן מתוך עצמו
או מתוך משהו קיים אחר, שהדבר קיים ומובן רק על בסיסו. כגון המהירות של גוף,
שמובנת וקיימת רק בשל כך שהגוף קיים ובעל מיקום (המשתנה עם הזמן).
שני המובנים נכונים.
אקסיומה 2: כל מה שאינו יכול להיות מושג באמצעות זולתו, חייב להיות מושג באמצעות עצמו.
זה זהה למעשה למובן השני של אקסיומה 1.
אקסיומה 3: מתוך סיבה נתונה וקבועה מסוימת, נובעת בהכרח תולדה; ולהפך, אם לא נתונה סיבה קבועה ומסוימת, אי אפשר שתנבע ממנה שום תולדה.
כאן שפינוזה מנסה לנסח עקרון סיבתיות חזק ושגוי: שמתוך סיבה זהה, תמיד
תבוא אותה התולדה. בפועל, אנו יודעים ממכניקת הקוונטים (בפירושי עולם-אחד שלה)
שאין זה נכון.
אולם, כדאי להבין את שפינוזה בפירושי עולמות מרובים, כלומר מתוך
הרעיון שחוקי הטבע הם דטרמיניסטיים ולכן אכן מצב אחד של הטבע יביא תמיד לאותו המצב
בהמשך (אותה תולדה). אולם, גם בהבנה זו, אקסיומה זו מטעה כי ה"תולדה"
במקרה זה תכיל (בתורת הקוונטים) עולמות מרובים, שבכל אחד מהם ייראו תוצאות שונות
לאותה ה"סיבה" (מצב התחלתי).
לחלק השני של האקסיומה אין שום מובן, ואני אתעלם ממנו.
זהו, סיימנו את ההגדרות והאקסיומות. הלאה, למשפטים!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה