אחת הסיסמאות של מפלגת אור היא "ציונות - כפי שהרצל התכוון". אני לא יודע רבות על היסטוריה ועל ההיסטוריה של הציונות בכלל, ולכן אני לא יודע כלל למה הרצל התכוון. אולם לעניות דעתי, הציונות נמנעה ככלל להתעמת באופן עמוק עם בעיות יסוד כגון התושבים הערבים בארץ ישראל, מבנה הארץ והשלטון בה, ומקור הזכות של עם למדינה. זאת לא מכיוון שלא היו בה בוגי דעות שעמדו על בעיות אלו, אלא מכיוון שהיו בה השקפות רבות וחוסר אחדות דעים, וכן כיוון שאותם רעיונות שהתהוו ונוסו הלכה למעשה לרוב נכשלו בדיעבד. התפיסות האידיאולוגיות לא הצליוחו להבין כהלכה את התהליך הפוליטי בפועל והלשפיע עלוי בכיוון הרצוי להם.
בעיית היסוד אשר עמדה כנגד הציונות היתה בעיית היישוב הערבי. מצאתי מאמר טוב בנושא, כאן. סקירת התהליך ההיסטורי מראה שהיו מגוון דעות, אולם בפועל התהליך שדחף את ההיסטוריה היה עליית אחוז היהודים בארץ עקב עלייה מסיבית וכן, בעקבות מלחמות, יציאת פליטים פלסטינאים ממנו. כך נוצר, הלכה למעשה, רוב מכריע בתוך גבולות ארץ ישראל. מכיוון שתהליך זה לא הספיק ליצירת רוב מכריע גם ב"שטחים" שמעבר לגבולות 67', ומסיבה זו בלבד, לא הרחיבה המדינה את ריבונותה המלאה לשטחים אלו. המדיניות נשארה מדיניות של זכויות והצבעה לאזרחים יהודיים, תוך דחיקת ואי-עידוד תושבים לא-יהודיים מקבלת אזרחות ושותפות מלאה.
כך, מתאפשר הפרדוקס - המדינה יכולה להיות דמוקרטית ויהודית כאחד אם רובה המכריע הוא יהודי.
בעיית היסוד עומדת בזכות הציונות הינה הזכות של עם למדינה. גם כאן היו חילוקי דעות רבים, למין קומוניסטים שרצו לברוא אדם חדש ועד רבנים ציונים השללו זכות זו מכל וכל; פשוט לא קיימת אידיאולוגיה "ציונית" סדורה. בפועל, נמצא שהלאומיות (האתנית ותרבותית בעיקר) דחפה את התהליך, ללא קשר להצדקתו. הבידול בין החברות העמיק עם כל משבר, עד ליצירת הנגשות חזיתית בין זכותו המוחלטת של העם הפלסטיני על כל ארץ ישראל לבין זכותו המוחלטת של העם היהודי על אותה הארץ. כל עם דוחק את רגלי השני, ומעניק לו זכויות של אזרח מסוג ב' בשם הדמוקרטיה והשוויון. כך למשל מסמך "החזון העתידי" קובע כי
כך, אינני מוצא שאני לא מאושר מהפתרונות שהעמידה הציונות בפועל לאף אחד מן הסוגיות הללו. אני רוצה משהו אחר. פתרון טוב יותר, הומני יותר, צודק יותר. פתרון שתי הסוגיות הינו הומניזם מלא.
בעיית הערבים הישראלים תפתר מאליה כאשר תהפוך המדינה לבעלת רוב הומני, במקום רוב יהודי. אזי לא יהיה כל מכשול בין קיומה של ישראל כמדינה יהודית במובנים החילוניים ובין קיום הישוב הערבי בה. גם הערבים הם, אחרי הכל, בני אדם.
זכותו של העם היהודי לחזור לארצן למצוא בה בית ללאום שלו הינה זכות הומנית, זכות הנוסעת מתוקף התנועה וההתארגנות של אנשים בודדים הרואים בעצמם חלק מן העם והתרבות היהודית. אין צורך ברוב יהודי לשמור על זכות זו, אלא ברוב הומני. בשלב זה, אין בקרב הפלסטינאים - או אף ערביי ישראל - רוב הומני, ולכן אינטגרציה הינה בלתי מעשית; לכן, לצערי, לא נראה לי שניתן כרגע לקיים זכות זו לעם הפלסטינאי על ידי קבלת זכות השיבה. אולם מההומניזם נובע כי אין כלל זכות לעם כלשהוא למדינה. כל מה שיש הוא זכויות לאדם, לא לעם. בכך מתאיידת בעיית הלאומנות, משני הצדדים.
החזון העתידי שלי הוא של מדינה הומנית, אשר הוקמה על יסודות יהודיים ומקיימת לפיכך סממנים יהודיים ממלכתיים אך ביסודה היא אינה אלא איחוד של בני אדם, לא של עמים. מדינה זו מאפשרת לכל הרוצה לבוא בשעריה ודורשת מכל אזרחיה להיות חלק פעיל ושווה בה.
האם חזון זה אפשרי? אני מאמין שזה מן האפשר. התהליכים של המשך יהוד הארץ נפסקו למעשה; אזל זרם העולים, ואין סיבה להאמין כי ישנם מקורות משמעותיים חדשים של עלייה. תהליך מרכוז הכלכלה ואדמות המדינה בידי יהודים בלבד נחלש, אם כי הוא עדיין נמשך בעוז. ותהליכים של חילון וקבלת ההומניזם גואים ועולים, עפי שמדגים מס השפתיים להומניזם שמראה מסמך ה"חזון העתידי". נמשכים התהליכים של גדילת הלאומנות היהודית והערבית והעמקת הבידול ביניהם מחד, ונסיונות לאיחוד ויצירת תרבות מאוחדת הומניסטית מאידך. אינני נביא ואינני יודע אלו תהליכים ינצחו, אך יש מקום לתקווה.
האם זה מה שהרצל רצה? אינני יודע, ולא אכפת לי למעשה. די להערצת העבר! הרצל אמר גם ש
בעיית היסוד אשר עמדה כנגד הציונות היתה בעיית היישוב הערבי. מצאתי מאמר טוב בנושא, כאן. סקירת התהליך ההיסטורי מראה שהיו מגוון דעות, אולם בפועל התהליך שדחף את ההיסטוריה היה עליית אחוז היהודים בארץ עקב עלייה מסיבית וכן, בעקבות מלחמות, יציאת פליטים פלסטינאים ממנו. כך נוצר, הלכה למעשה, רוב מכריע בתוך גבולות ארץ ישראל. מכיוון שתהליך זה לא הספיק ליצירת רוב מכריע גם ב"שטחים" שמעבר לגבולות 67', ומסיבה זו בלבד, לא הרחיבה המדינה את ריבונותה המלאה לשטחים אלו. המדיניות נשארה מדיניות של זכויות והצבעה לאזרחים יהודיים, תוך דחיקת ואי-עידוד תושבים לא-יהודיים מקבלת אזרחות ושותפות מלאה.
כך, מתאפשר הפרדוקס - המדינה יכולה להיות דמוקרטית ויהודית כאחד אם רובה המכריע הוא יהודי.
בעיית היסוד עומדת בזכות הציונות הינה הזכות של עם למדינה. גם כאן היו חילוקי דעות רבים, למין קומוניסטים שרצו לברוא אדם חדש ועד רבנים ציונים השללו זכות זו מכל וכל; פשוט לא קיימת אידיאולוגיה "ציונית" סדורה. בפועל, נמצא שהלאומיות (האתנית ותרבותית בעיקר) דחפה את התהליך, ללא קשר להצדקתו. הבידול בין החברות העמיק עם כל משבר, עד ליצירת הנגשות חזיתית בין זכותו המוחלטת של העם הפלסטיני על כל ארץ ישראל לבין זכותו המוחלטת של העם היהודי על אותה הארץ. כל עם דוחק את רגלי השני, ומעניק לו זכויות של אזרח מסוג ב' בשם הדמוקרטיה והשוויון. כך למשל מסמך "החזון העתידי" קובע כי
אימוץ שיח חדש בענייני הקרקע והתכנון, שיכלול דרישה לאי אכיפת חוק התכנון והבניה הנוכחי על האזרחים הערביים ויישוביהם, עד אשר יושג שוויון בינם לבין האזרחים היהודים ויישוביהם.ובכך (כדוגמא) רוצה להפוך את הערבים הישראלים לאזרחים סוג א' במדינה, אזרחים שאינם כבולים בחוקים שכל אזרח אחר צריך לציית להם.
כך, אינני מוצא שאני לא מאושר מהפתרונות שהעמידה הציונות בפועל לאף אחד מן הסוגיות הללו. אני רוצה משהו אחר. פתרון טוב יותר, הומני יותר, צודק יותר. פתרון שתי הסוגיות הינו הומניזם מלא.
בעיית הערבים הישראלים תפתר מאליה כאשר תהפוך המדינה לבעלת רוב הומני, במקום רוב יהודי. אזי לא יהיה כל מכשול בין קיומה של ישראל כמדינה יהודית במובנים החילוניים ובין קיום הישוב הערבי בה. גם הערבים הם, אחרי הכל, בני אדם.
זכותו של העם היהודי לחזור לארצן למצוא בה בית ללאום שלו הינה זכות הומנית, זכות הנוסעת מתוקף התנועה וההתארגנות של אנשים בודדים הרואים בעצמם חלק מן העם והתרבות היהודית. אין צורך ברוב יהודי לשמור על זכות זו, אלא ברוב הומני. בשלב זה, אין בקרב הפלסטינאים - או אף ערביי ישראל - רוב הומני, ולכן אינטגרציה הינה בלתי מעשית; לכן, לצערי, לא נראה לי שניתן כרגע לקיים זכות זו לעם הפלסטינאי על ידי קבלת זכות השיבה. אולם מההומניזם נובע כי אין כלל זכות לעם כלשהוא למדינה. כל מה שיש הוא זכויות לאדם, לא לעם. בכך מתאיידת בעיית הלאומנות, משני הצדדים.
החזון העתידי שלי הוא של מדינה הומנית, אשר הוקמה על יסודות יהודיים ומקיימת לפיכך סממנים יהודיים ממלכתיים אך ביסודה היא אינה אלא איחוד של בני אדם, לא של עמים. מדינה זו מאפשרת לכל הרוצה לבוא בשעריה ודורשת מכל אזרחיה להיות חלק פעיל ושווה בה.
האם חזון זה אפשרי? אני מאמין שזה מן האפשר. התהליכים של המשך יהוד הארץ נפסקו למעשה; אזל זרם העולים, ואין סיבה להאמין כי ישנם מקורות משמעותיים חדשים של עלייה. תהליך מרכוז הכלכלה ואדמות המדינה בידי יהודים בלבד נחלש, אם כי הוא עדיין נמשך בעוז. ותהליכים של חילון וקבלת ההומניזם גואים ועולים, עפי שמדגים מס השפתיים להומניזם שמראה מסמך ה"חזון העתידי". נמשכים התהליכים של גדילת הלאומנות היהודית והערבית והעמקת הבידול ביניהם מחד, ונסיונות לאיחוד ויצירת תרבות מאוחדת הומניסטית מאידך. אינני נביא ואינני יודע אלו תהליכים ינצחו, אך יש מקום לתקווה.
האם זה מה שהרצל רצה? אינני יודע, ולא אכפת לי למעשה. די להערצת העבר! הרצל אמר גם ש
הדמוקרטיה, אשר מלך לא יעמוד בראשה, אינה יודעת כל מעצור לרוחה, אם תהלל או תקלל, תרבה להג בבתי המחוקים ... החכם מונטסקיו היה אומר: “Le resort dune democratie est la vertn” לאמור: הדמוקרטיה תצלח רק בהיות דרכה ישרה, ואיה אפוא תמָצא הדרך הישרה הזאת בחיי המדינה? אינני מאמים בישרת דרכנו המדינית, יען כי לא שונים אנחנו מכל העמים החיים אתנו, ויען כי, בהנתן לנו החפש, נלבש גאה וגאון. "ההצעות" (Referendum) לפני העם ללא הועיל הנה, לפי דעתי... עניני המדינה צריכים להיות נחתכים מפי גבוה מעל גבוהים... אשר על כן שויתי לנגד עיני את הריפובליקה האריסטוקרטית.האם לכן עלינו לנטוש את הדמוקרטיה, כיוון שזה מה שהרצל רצה? הבל הבלים. עלינו לשאוף לעתיד טוב יותר, לא למימוש חזון היסטורי כזה או אחר פשוט משום שהוא הנחה את אבותינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה