ישראל חילונית

איזו שיטה?

2012-01-19T05:01:00.003+02:00

יש קמפיין חדש, "זו השיטה, גאון", שמנסה לקדם את שינוי שיטת הבחירות בישראל. הקמפיין מנסה להביא ל"יציבות הממשל בישראל" (תוך התעלמות מכך שממשלת נתניהו דווקא נראית די-יציבה, תודה).

דובי (שמבין בדברים הללו יותר ממני) גורס שהאשמה אינה בשיטת הממשל שלנו, אלא בתרבות הפוליטית שלנו. אני חושב שאולי זה נכון, אבל שאת האחרונה קשה יותר לשנות ובין כה וכה השיטה מעצבת השלטון (כמובן שהיא רק גורם מעצב אחד, יש אחרים, אבל בכל זאת).

אני חושב שיש למצוא שיטת שלטון עם הפרדת רשויות טובה ומאוזנת יותר - שבית המשפט יהיה עצמאי (שלא כיום, כשהפוליטיקאים ממנים את ראשיו), שהממשלה לא תהיה שלוחה של הכנסת אלא עצמאית, אבל שיהיה לה באמת כוח לפעול בצורה עצמאית, ושכוחה של הכנסת - שבשיטה שלנו הוא עליון, כיום, על כל הרשויות האחרות - יוגבל לחקיקת חוקים כלליים ולא, למשל, לאישור של כל סעיפי התקציב.

ממשלה שכזאת, שתוכל לפעול ביציבות ביחס לכנסת, תאפשר יציבות שלטונית, ותאזן את הכנסת (אולי על ידי כוחות ווטו על החוקים שזו מעבירה). בחירה ישירה שלה תאפשר לה לייצג את עמדות הקונזצנזוס, ולא השוליים, שזה מה שהרפורמה שמציעים "זו השיטה" מנסים כנראה לעשות.

לכן, אני שותף להסתייגות של דובי מהרפורמה המיועדת. היא לא תשיג, לדעתי, את המיוחל. למה? ובכן, היא לא עושה את השינויים הללו ולא מתקדמת לעברם. "זו השיטה" רוצים לשנות ארבעה דברים:

* העלאת אחוז החסימה.

תמיד מדברים על העלאת אחוז החסימה כמעין מתכון-קסם לייצר יציבות. אני לא מבין למה. במשטר קואליציוני, היציבות נקבעת לפי אופי השותפות לקואליציה. אם אלו נאמנות לעקרונות והסכמי הקואליציה, יש יציבות. אם לא, תהיה חוסר יציבות. חוסר יציבות יכולה להיגרם ממפלגה אחת, שמשמשת כלשון מאזניים וכל הזמן סוחטת. זה לא משנה כמה מפלגות יש בפלרמנט. להיפך, כאשר יש הרבה מפלגות יש "שוק", ואפשר להרכיב קואליציה ממפלגות שנאמנות להסכמים ולקואליציה ולהחליף כאלו שאינן נאמנות באחרות.

אתר "זו השיטה, גאון" מסביר שהעלאת אחוז החסימה "תתרום לשילובן של קבוצות שונות ומגוונות בחברה הישראלית במפלגות הגדולות". ובכן, העלאת אחוז החסימה תביא לדעתי לשתי תגובות, בהתאם לסוג הקבוצה. חלק גדול מהקבוצות פשוט יעלמו מהמפה הפוליטית, מה שייפגע קשה מאוד בעקרון הייצוגיות. אם אתה בעד הליגליזציה של קנביס, למשל, לא תהיה יותר דרך להצביע "עלה ירוק" וכך לקבל נציגות בכנסת שמקדמת את הדבר שחשוב לך ביותר. העלאת אחוז החסימה תביא לכן לרידוד הפוליטיקה לנושאים ה"גדולים", ודחיקה לשוליים של דברים חשובים אחרים.

לעומת זאת, קבוצות מגובשות יוכלו להיכנס למפלגות ולפעול כ"פייגלינים", וכך להשפיע על הפעולה של הממשל בדרך לא-דמוקרטית ולא-פרופורציונלית מתוך המפלגה. מעשה פייגליני במיוחד יהיה להשפיע כך על המפלגה, אבל להצביע למפלגה אחרת, מה שייתן ייצוג "כפול" בפרלמנט - וזה ייתכן עבור הציבור הדתי-לאומי והחרדי במיוחד.

* להגדיל את הכמות הדרושה לאי-אמון

כרגע, צריך 61 חברי כנסת כדי להצביע אי-אמון, וזה מחייב לא סתם הצבעת אי-אמון אלא בניית קואליציה חלופית. זה בדיוק המתכון הנכון עבור ממשלת קואליציה, שצריכה לעבוד עם הכנסת אחרי הכל. ניתן אולי להגדיל את כמות ההצבעות הדרושות כדי להפיל ממשלה שנבחרה בבחירה ישירה, אם כי גם לממשלה שכזו תהיה בעיה לעבוד מול כנסית לעומתית - אבל כל עוד הממשלה היא ממשלת קואליציה, לדרוש מעל 61 חברי כנסת זו דרישה מוגזמת ולא הגיונית. אם יש קואליציה חלופית, שתקום ותעלה.

* הגבלת מספר השרים בממשלה

דובי מציין בצדק שההגבלה הזו היתה קיימת בעבר. דווקא השיטה - ממשלת קואליציה - היא זו שדחפה את הכנסת לבטל את החוק הזה. והשיטה תעשה את זה שוב. הדרך היחידה למנוע מספר שרים מגוחך הוא לבחור ממשלה בצורה אחרת. למשל בבחירה ישירה. (או לשנות את האקלים הפוליטי, אבל באמת - בואו נהיה יותר מציאותיים.)

* שילוב בין בחירות ארציות ואזוריות

בסעיף מוזר זה מציעים "זו השיטה" להצביע לכנסת הן ברשימה ארצית והן עבור מועמד מקומי. לא ברור איך שני אלו ישתלבו. בהנחה ששני סוגי ההצבעות ייספרו בנפרד, מה שדובי מכנה "השיטה המצרית", הרי שיהיה כאן בלגן רציני בשל חלוקת האזורים. נציג אזורי מביא לייצוג מוגבר למפלגת הרוב, ולמעשה יוצר רוב מלאכותי; אם 30% מהמצביעים ב-10 אזורים מצביעים לליכוד ו-20% לעבודה, יהיה 10 נציגים לליכוד ו-0 לעבודה.חלוקה לאזורים לכן עוזרת למפלגות הגדולות, אבל גם לציבורים שמרוכזים גאוגרפית. זה אומר חרדים, מתנחלים, וערבים. יהיה כאן קרקס שלם באשר לאיך קבוע את איזורי החלוקה (ג'רימנדרינג של ממש). לא ברור לי למה זה יהיה דבר טוב.

לסיכום, נראה לי שהשינויים שמציעים "זו השיטה" יעלו את כוחם של החרדים, המתנחלים, ובמידה מסוימת הערבים באופן לא יחסי למספרם בחברה. הם לא ייצרו יציבות שלטונית, אלא מפלגות ושלטון משותקים, שלא יכולים לעשות כלום. והם ייצרו משחק מסוכן בתיחום אזורי בחירה, שיבאיש את הפוליטיקה עוד יותר.

אני בעד שינוי שיטת הבחירות והדמוקרטיה בישראל. אבל לא נראה לי שאלו צעדים לכיוון הנכון.

נגזל החופש לבזות את השואה

2012-01-10T05:24:00.002+02:00

משפחת פלפס היא המשפחה השנואה ביותר באמריקה. פרד פלפס, אבי המשפחה, הוא נוצרי קיצוני שגורם לנוצרים קיצוניים אחרים להראות כמעט סבירים בהשוואה, והוא מוביל את המשפחה\כת שלו בשרשרת ארוכה של עימותים מתוקשרים-היטב עם החוק והציבור האמריקאי. אחד מהמעשים הבזויים ביותר, שהעלו עליהם את חמתו של הציבור האמריקאי, הוא ההפגנות שהמשפחה ערכה באזכרות של חיילים שנפלו במלחמה, עם שלטים כגון "תודה לאל על חיילים מתים".סלוגן זה בהחלט מציג את אמרת השפר "הכל לטובה" באור חדש.

אביו של אחד החיילים טבע את פלפס לדין, אבל פלפס זכה ובית המשפט (לזכותו) פסק לטובת חופש הדיבור. בית המשפט העליון של ארה"ב קבע כי
… לא ניתן להגביל דיבור פשוט בגלל שהוא מטריד או מעורר בוז. "אם יש עקרון יסוד עליו מושתת התיקון הראשון, הרי הוא שאסור לממשלה לאסור ביטוי של רעיון פשוט בגלל שהחברה מוצאת את הרעיון עצמו פוגע או אינה מסכימה לו" טקסס נגד ג'ונסון, 491 U.S 397, 414 (1989). אכן, "הנקודה של כל הגנה על דיבור... היא להגן בדיוק על אותן בחיורת התוכן שבעיני מישהו הן טועות או אפילו פוגעניות" …

בית המשפט העליון צדק. אין מה לאסור על "פגיעה ברגשות" כשלעצמה. זה שלחרדים עדיני-הנפש "מפריע" לראות נשים בלבוש "לא צנוע", לא אומר שיש להם זכות למנוע מהן ללכת ברחוב (כל רחוב), או להעלים אותן מפרסומות. ובאותו אופן, זה שלנו - לכל אדם שפוי, ואפילו להרבה חרדים - מפריע שהחרדים הקיצוניים משתמשים בטלאי הצהוב ומבזים את השואה לא אומר שיש לנו זכות למנוע מהם את זה. לבוז להם על כך, לנאץ ולגדף אותם בהתאם, ובאופן כללי יותר לפעול כנגד חוסר-הבהירות המחשבתי הנקרא "דת" שעומד מאחורי המחזה ההזוי הזה - כן. אבל למנוע בחוק, או בכוח - לא. זכותם לומר את דעתם, כולל את דעתם ההזויה ש"כפיית" חופש שקולה לשואה, ולבזות כל סמל שיבחרו לנכון. בניגוד לדברי שחר אילן, חברה דמוקרטית אינה "רשאית להחליט שיש לה דברים קדושים שאסור לפגוע בהם". אין משהו קדוש בדמוקרטיה - מותר להגיד הכול, כל עוד זה לא פוגע במישהו אחר, או במרקם החיים הדמוקרטי-ליברלי. זה בדיוק ההבדל בין עריצות הרוב, לבין דמוקרטיה-ליברלית אמיתית.

מה לעשות, גם לחרדים יש זכויות. במדינה דמוקרטית. כמה חבל שהמדינה שהם מבשלים לנו לא כזו. עוד חוק פשיסטי-פופוליסטי [עדיין מותר להגיד "פשיסטי"?] עבר שמגביל את חופש הדיבור - רק לאחרונה אבדה לנו הזכות לקרוא לחרם, היום אבדה לנו הזכות להגיד למישהו שהוא יהודונאצי. לייבוביץ לדין ומיד!

איך שהתדרדרות נראית מרחוק

2011-12-18T18:39:00.000+02:00

אני "נהנה" כעת מלהיות רחוק מישראל, להשקיף עליה דרך התקשורת מקנדה הרחוקה. וזה לא נראה טוב. לפחות יש עדיין אנשים בה שנאבקים על שימור גחלת הדמוקרטיה והחופש - אבל נראה שלפחות כרגע, ידם על התחתונה.

ראשית, חוק המסתננים. כפי שאומרת אוואז,

בשבוע הקרוב הכנסת עומדת להצביע על הצעת חוק מזעזעת, לפיה פליטים שנמלטים מסכנת מוות ומעינויים במולדתם ישלחו למעצר של שנים, יחד עם ילדיהם הקטנים. רק לחץ ציבורי יכול לעצור את אישור החוק הנורא הזה.

הצעת החוק הזו אינה חוקתית ועומדת בניגוד לאמנות הבינלאומיות שישראל חתומה עליהן ולערכי המוסר היהודי והאנושי. אישורה ישלח לכלא פליטים שגם סגן שר החוץ דני איילון מאשר שנתונים לסכנת מוות בארצם, ואף תעניש אזרחים שיגישו להם כוס מים או כל עזרה אחרת בחמש שנות מאסר. בשנה שעברה לחץ ציבורי הצליח להסיר את ההצעה מסדר היום של הממשלה. אם מספיק מאתנו ירימו את קולם עכשיו כנגד החקיקה הלא אנושית הזו, נוכל לעשות זאת שוב.

זה שיא הבושה הלאומית שמדינת היהודים, שעברו את השואה, מתייחסת כך לפליטים. בצעד זה מתרחקת ישראל עוד מערכי ההומניזם והמוסר הבינלאומיים, ונהפכת עוד במעט למדינה פולקיסטית אפלה. אני קורא לקוראי הבלוג להצטרף לשליחת האימיילים לחברי הכנסת כנגד החוק הזוועתי הזה.

במקביל, מנסה שר התשתיות עוזי לנדאו לקדם הצעת חוק "להכשיר" את חברת ורשת החשמל, הצעה שתעלה לנו מאות מליונים, תנציח ותעמיק עוד את האפלייה בין יהודים לבין לא יהודים בשוק העבודה, ותעמיק את שליטת הרבנות (האורתודוקסית) במדינה. אני קורא לכל מי שיכול לחתום על העצומה ולבוא להפגנה (ב-28 לחודש) כנגד הזוועה הזו.

במקביל, כדאי להזכיר גם שמגוון עמותות (כולל "נאמני תורה ועובדה", יש לציין), מדליקים ביום חמישי (ה-22 לחודש) את "חנוכת השוויון" מול הקרייה, כנגד אי-השוויון בגיוס ובשירות בצה"ל.

ביום חמישי ה-22/12 בשעה 17:00 ידליקו חברי "הפורום לשוויון בנטל" ותשעה ארגונים חברתיים נוספים את "חנוכיית השוויון בנטל" המרכזית, בכדי להוקיר את הנושאים בנטל השרות הצבאי, האזרחי והלאומי. ברחבת הכניסה למשרד הביטחון – דרך מנחם בגין בת"א.

במקביל יודלקו ברחבי הארץ עשרות חנוכייות שוויון על ידי המוני בני נוער, ארגונים חברתיים ותומכי "הפורום לשוויון בנטל" בכדי להזכיר לכולם: כל אחד הוא אור קטן-כולנו אור איתן!

"מטרת אירוע ארצי ורב משתתפים זה נועד להזכיר לשר הביטחון וחברי הכנסת , כי הנושאים בנטל הביטחוני, המהווים 50% בלבד מהאזרחי המדינה, אינם מוכנים עוד לשאת לבדם את הנטל הביטחוני ודורשים שרות = לכולם!" סיפרה מירי בר און יו"ר הפורום לשוויון בנטל.

כדאי להצטרף גם לקריאה כנגד הזוועה הזו.

כמובן שיש גם דברים חיוביים שמתרחשים, לא רק זוועות ומחאות נגדן. כדאי להפנות אולי את תשומת הלב לקול הקורא לעידוד השכלה גבוהה במגזר החרדי (PDF).

משרד החינוך מבקש לעודד את הציבור החרדי לרכוש השכלה אקדמית וזאת במטרה להקל את השתלבותו של ציבור זה בשוק התעסוקה.

לצורך כך, יעניק המשרד מלגות סיוע למימון שכר הלימוד של סטודנטים מן המגזר החרדי במוסדות אקדמיים המוכרים ע"י המועצה להשכלה גבוהה.

למיטב הבנתי, ולשם שינוי, המלגות נועדו לסייע ללימודים אקדמיים שוויוניים של ממש, לא לחרטה של "מכללות" מופרדות ושאר גטאות.

הסטודנט/ית / לומד ת במוסד לימודים שמקיים מערכת לימודים ל 2- תחומי דעת 2( פקולטות) לפחות, הן לגברים והן לנשים

אני בהחלט בעד אפלייה מתקנת - במקרה זה, תיקון של האפלייה של חוסר בחינוך ראוי - ויוזמה זו היא דוגמה טובה לדרך בה צריך לקדם את החברה החרדית. לדרוש שוויון וחופש, אבל במקביל לעודד השכלה, שמירת חוק, ותרומה לקהילה (שירות צבאי, ותשלום מיסים ולכן עבודה).

בייסיאניזם: כלל החיבור

2011-11-16T22:18:00.001+02:00

[רשומה זו היא חלק מסדרה על תורת הידיעה הבייסיאנית; ראה אינדקס כאן.]

הנחנו כבר את ההנחות שיאפשרו לנו להוכיח את משפט המפתח של הגישה בייסיאנית - משפט קוקס*. הוא גורס, בערך, שהסבירויות של טענות חייבות להתאים לתורת ההסתברות. כדי להוכיח אותו, אנו חייבים לפיכך לקשר את הסבירויות להנחות של תורת ההסתברות. אלו נוסחו על ידי קולמוגורוב בשנות השישים. הנחה יסודית היא "כלל החיבור", שניתן לנסח כך:

כלל החיבור של קולמוגורוב: ההסתברות שיתרחש אחד משני מאורעות הסותרים זה את זה היא הסכום של ההסתברויות של כל אירוע בנפרד.

כדי להסיק כלל דומה נתבונן בסכום (יחס הבידול הלוגי "A או B") של שתי טענות. כבר הראנו שהסבירות שלו היא באופן כללי פונקציה של ארבעה סבירויות.

(A+B|X)=F[(A|X),(B|X),(A|B,X),(B|A,X)]

עכשיו נתמקד במקרה שבו שתי הטענות סותרות זו את זו כך ש A|B)=(B|A)=vF). במצב זה אפשר לכתוב

(A+B|X)=F[(A|X),(B|X),vF,vF]

כך שהפונקציה תלויה רק בשני משתנים. נרשום בקיצור

(A+B|X)=F[A,B]

עתה נשקול שלושה טענות (A,B,C) הסותרות זו את זו. נשים לב שנובע מכך שכל הסכומים החלקיים שלהן סותרים זה את זה גם כן (A+B סותר את C וכדומה). אנחנו לפיכך יכולים להשתמש בצורה המקוצרת של F כדי לרשום

(A+B+C|X)=((A+B)+C|X)=F[A+B,C]=F[F[A,B],C]
(A+B+C|X)=(A+(B+C)|X)=F[A,B+C]=F[A,F[B,C]]

נשווה את שתי המשוואות

F[F[A,B],C]=F[A,F[B,C]]

מה שיש לנו כאן זה פונקציה [F[x,y עם שני משתנים, המקיימת

F[F[x,y],z]=F[x,F[y,z]]

פתרון (שאפשר להוכיח על ידי הצבה) הוא

F[x,y]=f-1(f(x)+f(y))

או באופן שימושי יותר למטרותינו

f(F[x,y])=f(x)+f(y)
f(A+B|X)=f(A|X)+f(B|X)

זוהי תוצאה חשובה שכן היא שקולה לחוק החיבור של קולמוגורוב. הראינו כי קיימת פונקציה f המאפשרת לנו להגדיר מחדש את הסבירות כך שהסבירות שטענה אחת משתיים הסותרות זו את זו היא נכונה היא הסכום של הסבירויות של כל טענה בנפרד.

כדאי לשים לב מה כלל חיבור זה אומר על ההשלמה. במקרה שבו B=A אנחנו מקבלים

משפט 3.4: השלמה: ניתן לייצג את הסבירות על ידי פונקציה (f(A|X כך שהיא תקיים את יחס ההשלמה

f(A|X)+f(A|X)=fT

כלל חיבור זה מגניב, אבל הוא לא ממש שימושי כי אפשר ליישם אותו רק לטענות הסותרות האחת את השנייה. היה נחמד אם היינו יכולים לנסח כלל חיבור לכל שתי טענות. אז זהו, שאפשר. המפתח הוא לשים לב לכך שאנו יכולים לפרק את סכומן של כל שתי טענות A ו-B לשלושה טענות המדירות זו את זו.

A+B=(AB)+(AB)+(AB)

מכלל החיבור שהגענו אליו נובע לכן

f(A+B)=f(AB|X)+f(AB|X)+f(AB|X)

אנחנו יכולים לחבר ולהחסיר (f(AB לצד ימין כדי לקבל

נשתמש שוב בכלל החיבור

f(A+B)=f(AB+AB|X)+f(AB+AB|X)-f(AB|X)

ומכיוון ש AB+AB=A ו AB+AB=B,

f(A+B)=f(A|X)+f(B|X)-f(AB|X)

זהו כלל חיבור כללי, התקף לכל שתי טענות.

משפט 3.5: כלל החיבור: ניתן לייצג את הסבירות על ידי פונקציה (f(A|X כך שהיא תקיים את כלל החיבור

f(A+B|X)=f(A|X)+f(B|X)-f(AB|X)

* ההוכחה של משפט קוקס שאני משתמש בה מבוססת על ההוכחות של קאטיצ'ה (Ariel Caticha).

Quantifying Rational Belief

פספסתי את עונת החגים

2011-11-12T06:19:00.001+02:00

מתחיל להיות קר בקנדה.

המעבר מתחיל להירגע, אבל עדיין אין לי זמן אלא להתחיל להשלים את מה שהפסדתי בשבועות האחרונים, בלחץ של המעבר לקנדה. פיספסתי כמה תאריכים שרציתי לכתוב עליהם:

יום חילול הקודש הבינלאומי חל ב-20 לאוקטובר. השנה נתנו לנו הדתיים תירוץ מעולה (ושקרי) לחגוג אותו בשירת נשים בציבור. כמה טוב שהם דואגים לרענן את החגים שלנו.

ב-20 לאוקטובר חל יום הסטטיסטיקה הבינלאומי. סטטיסטיקה, כמו העובדה שסל ההטבות לאברכים עומד על 3.3 מיליארד שקל (זה לפני שאלי ישי דאג להם עוד קצת; ולא לדאוג - ביבי כבר דואג להשמיד את מקור המידע הזה, ערוץ 10). אפשר עדיין לחגוג, ב-14 לנובמבר, בעצרת ספקנית חגיגית!

יום קארל סאגאן חל ב-12 לנובמבר. אני ממליץ לזכור ולהוקיר דווקא עם סימפוניה של מדע בהשראתו.

וכמובן לא כתבתי כמה צודק אפרים הלוי שהאיום הקיומי לישראל הוא ההתחרדות, לא איראן; לא הסכמתי עם רחל עזריה שהתשובה היחידה האפשרית היא הצבעה למפלגה חילונית-במוצהר (ושזה בעצם מפלגת אור); אבל גם לא חלקתי בצער על רועי צזנה שטוען שחיסול צהר יביא להחלשת הרבנות הראשית - לצערי, סביר יותר שזה יביא לחיזוקה, שכן יותר אנשים יעברו דרכה. אבל אולי הוא צודק, והמעבר לקנדה סתם עושה אותי פסימי.

ואני מזכיר מראש, שב-10 לדצמבר יש את יום זכויות האדם הבינלאומי - בהחלט חג שיש לחגוג!

בייסיאניזם: סבירויות מורכבות

2011-10-29T13:22:00.000+02:00

[רשומה זו היא חלק מסדרה על תורת הידיעה הבייסיאנית; ראה אינדקס כאן.]

ההנחה האחרונה של ליבת הבייסיאניזם היא שהסבירות של טענות מורכבות (לוגית) תלויה, בצורה מאוד מסוימת, בסבירויות של הטענות המרכיבות אותן. אני אכתוב אותה בצורה הבאה*:

הנחה 3: סבירות מורכבת: הסבירות של האיחוד הלוגי ("A וגם B" או "AB") ושל הבידול הלוגי ("A או B" או "A+B") היא פונקציה אוניברסלית של הסבירויות המרכיבות אותה, ושל המשלימים שלהן, תחת כל תנאי הידע הרלוונטיים.

(A+B|X)=F[(A|X),(B|X),(A|X),(B|X),(A|B,X),(B|A,X),(A|B,X),(B|A,X),(A|B,X),(B|A,X),(A|B,X),(B|A,X)]
(AB|X)=G[(A|X),(B|X),(A|X),(B|X),(A|B,X),(B|A,X),(A|B,X),(B|A,X),(A|B,X),(B|A,X),(A|B,X),(B|A,X)]

הפונקציות הן "אוניברסליות" במובן שהן לא תלויות בתוכן הטענות או תחום הדיון. הטענה היא שהסבירות של האיחוד או הבידול הלוגי תלויה בסבירויות הטענות, לא במה שהן מדברות עליו.

הנחת האוניברסליות בבירור נכונה במקרים של וודאות או דחייה מוחלטת. אם A נכון ו-B שגוי, למשל, אנחנו יודעים ש A+B הוא אמת - בלי קשר לתוכן של הטענות A ו-B, הנושא שהן מדברות עליו, וכן הלאה. פחות ברור מדוע האוניברסליות צריכה להתקיים בדרגות ביניים של וודאות. יש המציעים** לקחת את זה כהיפותזה - נניח שיש כללים כלליים לחשיבה, ובואו נראה מהם.

עוד היבט של הנחה 3 הוא שהפונקציות האוניברסליות תלויות רק במרכיביהן. אך בהנחה שהן אכן אוניברסליות - במה עוד הן יכולות להיות תלויות? הן יכולות להיות תלויות רק בסבירויות כלשהן. הן לא יכולות להיות תלויות בסבירות של טענה שלא קשורה בכלל, שכן אז לא ניתן יהיה לזהות אותה בתחומי דיון שונים. הן חייבות להיות תלויות לפחות בערכי הסבירויות של מרכיביהן כי כאמור זה המצב תחת וודאות וחוסר-אפשרות מוחלטות. ניתן אולי לשער שבנוסף הן יהיו תלויות באיזו טענה מורכבת אחרת שמורכבת מתוך הטענות הבסיסיות שדנים בהן, ובדרך שלא תשפיע על מקרי הקיצון של וודאות ודחייה. אני לא יכול לראות מדוע זה אינו אפשרי, אבל זה לבטח מוזר מאוד. אם כך לכל הפחות הפירוק נראה פשוט ו"הגיוני" - אני לא מכיר התנגדות לו.

הבה נמשיך, אם כך, תחת הנחה 3.

זוהי הנחה מסורבלת, שכן כל פונקציה תלויה בהמון משתנים. למרבה המזל, אנחנו יכולים להוריד את מספרם. שקול את המרה בו B היא שלילת A, כלומר B=A. במקרה זה

(A+B|X)=F[(A|X),(A|X),(A|X),(A|X),F,F,T,(A|X),T,T,F,F]

כך ש-F תלויה רק בשני משתנים, (A|X) ו-(A|X). מצד שני, ההגיון מחייב שלסבירות זו יהיה ערך קבוע,

(A+B|X)=(A+A|X)=(T|X)=vT

בהנחה שהפונקציה האוניברסלית F אינה קבוע, הדרך היחידה שבה נוכל לשמור על ערך קבוע כאשר אנחנו משנים את (A|X) היא לשנות את (A|X) במקביל. אנו נאלצים להסיק שהסבירות של טענה קשורה לזו של המשלימה לה על ידי פונקציה אוניברסלית,

משפט 3.1: הסבירות של טענה A קשורה לסבירות של שלילתה על ידי פונקציה אוניברסלית, (A|X)=S(A|X).

אנו נקבע את S מפורשות מאוחר יותר, אבל כרגע די לנו בכך שהיא קיימת.

קרה כאן משהו מאוד חשוב - מתוך ההנחה שקיימים חוקים כלליים למחשבה, קיבלנו את העובדה שהסבירות של שלילת הטענה (A|X) נמדדת על ידי הסבירות של הטענה עצמה (A|X). לכן, מספיק להתעסק רק במידה אחת לשם הערכת הסבירות של טענות. כפי שכבר אמרנו, זהו חלק מהותי מהמבנה הבייסיאני, ואנו רואים כאן שהוא נובע ישירות מהנחת האוניברסליות. התורה החלופית העיקרית, תאוריית דמפסטר-שייפר, מדברת על מידת התמיכה בטענות ודורשת מידה נוספת לתמיכה בשלילת הטענה. קיומה של S אומר שדמפסטר-שייפר חייבים לדחות את האוניברסליות של התורה שלהם-עצמם! לא יכולה להיות דרך אוניברסלית לשקול את התמיכה בטענות מורכבות מתוך התמיכה בטענות בסיסיות, ואפילו בתוך תחום מסוים אם ניתן לעשות כן הרי שהתאוריה שלהם תתנוון לכדי התאוריה הבייסיאנית. לא במפתיע, שייפר אכן מטיל ספק בקיומם של כללי היסק אוניברסליים.

נמשיך הלאה. קיומה של S מאפשר לנו להעיף את המשלימים A ו-B מהפרמטרים של הפונקציות האוניברסליות, שכן בין כה וכה הם בעצמם פונקציה של הטענות שהן משלימות A ו-B.

משפט 3.2: צורות פשוטות: הפונקציות האונברסליות F ו-G ניתנות לכתיבה בלי תלות מפורשת בסבירויות המשלימים.

(A+B|X)=F[(A|X),(B|X),(A|B,X),(B|A,X),(A|B,X),(B|A,X)]

(AB|X)=G[(A|X),(B|X),(A|B,X),(B|A,X),(A|B,X),(B|A,X)]

זה עדיין קצת מסובך, ואפשר לפשט יותר. שקול את המקרה שבו A היא טאוטולוגיה. במקרה זה אין שום משמעות לכתוב (B|A,X) - אין שום אינפורמציה שיכולה לשכנע אותנו שטאוטולוגיה אינה נכונה. הביטוי הזה פשוט לא מוגדר. אבל הסבירות של (AB|X)=(B|X) עדיין צריכה להיות מוגדרת! אם כך, חייבת להיות דרך לכתוב את הפונקציה G בדרך שאינה תלויה במשתנה הבלתי מוגדר (B|A,X). נשים לב שהמשתנה המקביל לו (B|A,X) דווקא מוגדר במקרה זה, ולכן אולי G עדיין תלויה בו. המצב דומה עבור צמד המשתנים (A|B,X) ו-(A|B,X). נוכל לפיכך להסיק שאפשר לכתוב את הפונקציות האוניברסליות ללא תלות בחצי מכל זוג.

משפט 3.3: צורות פשוטות יותר: ניתן לכתוב את הפונקציות האוניברסליות F ו-G ללא תלות באינפורמציה ש-A או B שגויות.

(A+B|X)=F[(A|X),(B|X),(A|B,X),(B|A,X)]

(AB|X)=G[(A|X),(B|X),(A|B,X),(B|A,X)]

לא ניתן להשתמש בצורות אלו כאשר A או B הן סתירה, אבל מעבר לכך הן צריכות להיות ישימות. עם רק ארבעה משתנים, הן פשוטות מספיק כדי שנוכל להסיק מהן את בסיס הבייסיאניזם - משפט קוקס.

* ההנחה שאני מניח מעט כללית יותר מזו המונחת בדרך כלל. הניסוח שלה מבוסס על אלגברה בוליאנית; ראה ניספח.

** למשל ואן הורן.

הבהרה של ה"חקירה באשר לעקרונות המוסר" של יום

2011-10-22T07:58:00.000+02:00

הפילוסוף הסקוטי דיוויד יום (בן המאה ה-18) נחשב בעיני נטורליסטים רבים לגדול הפילוסופים. הוא החשיב את ספרו "חקירה באשר לעקרונות המוסר" כיצירתו החשובה והטובה ביותר, וזוהי היצירה שאנו עומדים לסכם כעת. כנראה שאחת הסיבות לכך היא דווקא שמדובר ביצירה פופולרית יותר מיצירותיו הקודמות בענייני מוסר. יום החשיב את ההשפעה ציבורית יותר מאשר את הדיוק הפילוסופי גרידא, והחקירה הוא ספר פופולרי (כלומר, נגיש) יותר. החקירה מספקת הרבה פחות נימוקים ולא עוסקת בחלק הנושאים והמושגים שיום הניח בספריו הקודמים, ולעתים תכופות מראה במקום להוכיח. גם סקירה זו לא תשחזר את כל נימוקי יום, אלא תתרכז בהצגת עיקר משנתו.

אנו נתמקד בעקרונות הפילוסופיים הכלליים שיום מעלה ביצירה, ולא בניתוחים המפורטים של המידות הטובות וכן הלאה שמהווים את עיקר הספר פיזית. דווקא העקרונות הכלליים, יותר מאשר הנימוקים האמפיריים-למחצה שהוא שוטח ברוב הספר, הם החשובים יותר פילוסופית.

יום פותח את החקירה בהצגת השאלה המרכזית שהוא מנסה לענות עליה.

יש מחלוקת שהתעוררה לאחרונה, השווה הרבה יותר בדיקה, באשר ליסודות המוסר - האם הם נגזרים מן התבונה, או מהרגשות; האם אנו משיגים את הידע אודותם על ידי שרשראות של טיעון והסקה, או על ידי תחושה מיידית וחוש פנימי עדין; האם, כמו כל שיפוט נבון אודות לאמת ולשקר, הם יהיו זהים לכל יצור בעל תבונה, או שמא, כמו תפיסת היופי והפגם, הם מבוססים לחלוטין על המתווה והמבנה המסוים של המין האנושי.

עבור יום כל הניסוחים הללו הם ניסוחים מקבילים של אותם הרעיונות. תבונה משמעה שאנו משיגים ידע על ידי טיעון והסקה, ושידע זה זהה עבור כל יצור רציונלי. רגשות משמעם שאנו משיגים "ידע" על ידי חישה ותחושה מידיים, והם מה שגורם לשיפוט אסתטי, והם מבוססים על הטבע האנושי.

כדאי להבין את יום במונחים של תורת ההחלטות הרציונליות המודרנית. על פי תיאוריה זו קבלת החלטה מבוססת על שני מרכיבים: הסתברויות ותועלת. ההסתברויות מייצגות את הסבירויות של האפשרויות השונות - האם זו האפשרות הנכונה, או שאולי היא רק סבירה ביותר, וכן האלה. התועלת היא פונקציה המייחסת ערך לכל אפשרות, ויש אינספור פונקציות תועלת רציונאליות השונות זו מזו ואף סותרות זו את זו. ההחלטה הרציונלית היא זו שתביא לתועלת הצפויה המרבית.

השאלה המרכזית שעומדת בפני יום היא האם טענות מוסריות נופלות בצד של ה"הסתברויות", כלומר שמוסר הוא תחום תחת שיפוט התבונה ממש כמו מתמטיקה או מדעים מדויקים, או שמא טענות מוסריות נופלות בצד של התועלת, כלומר שהמוסר הוא עניין של העדפה ושקלול ערך. התשובה שהוא נותן היא שזה קצת משניהם, אבל במובן מאוד מסוים. יום מציג במהרה את ההיפותזה המרכזית שלו,

אני חושד... שהתבונה והרגש מסכימים כמעט בכל בירור ומסקנה מוסריים. נראה סביר שבסופו של דבר הקביעה כי מעשים הם טובים או רעים … תלויה בחוש פנימי או בהרגשה, שהטבע סיפק לכל המין האנושי כאחד.

יום מציע ששיפוטים מוסריים הם הערכות רציונאליות של ערכים מוסריים המשותפים לכל המין האנושי. כך ניתן לומר שאדם שופט נכונה או אי-נכונה את המוסריות של מעשה או תכונת אופי אם זוכרים ש"נכונה" מתייחס לרציונליות של האדם בהערכתו את העדפות המוסריות שלו עצמו (יישומן של פונקציות התועלת המוסריות שלו), שהן גם אותם הערכים המוסריים של כל אדם אחר. במובן זה, הן התבונה והן הרגש, הן הרציונליות והן התועלת, מהווים חלק בכל שיפוט מוסרי.

יום מודע לכך שטענתו שהערכים והרגשות המוסריים זהים בכל בני האדם היא טענה אמפירית, וממשיך לשטוח עדות אמפירית עבורה בכל הפרקים הבאים. הוא מנסה להראות, בנימוקים קלושים למדי, שמה שאנחנו מעריכים מוסרית בסופו של דבר נובע מהסימפתיה שיש לנו כלפי אנשים אחרים, וזוהי תמצית החוש המוסרי שלנו. המידה שבה משהו מקל על סבל או גורם אושר היא לפיכך השימושיות או התועלת המוסרית שבו. לאחר שהקדיש את כל הספר כדי לבסס את העמדה הזו, יום שב לעסוק בפילוסופיה בנספח הראשון של הספר.

יום חוזר לבדוק "עד כמה התבונה או הרגש נכנסים לכל ההחלטות של שבח או גינוי [מוסרי]". הוא שם לב לכך שברגע שבו קבענו את ערכינו - הוא משתמש במילה "שימושיות" במקום "תועלת" - אנו מחויבים רציונלית לפעול על מנת למקסם אותם.

מאחר שמניחים שעקרון ראשי של שבח מוסרי מונח בשימושיות של כל תכונה או פעולה, נראה בבירור שהתבונה חייבת להיכנס בחלק ניכר בכל החלטות מסוג זה; שכן רק יכולת זו יכולה להנחות אותנו בנטייתם של תכונות או מעשים, ולהראות את השלכותיהם הטובות לחברה ולמחזיקים בהם.

הוא ממשיך להסביר שהתבונה (הרציונליות) אינה ערך בפני עצמה, שאנו מונעים על ידי הרגש המוסרי (הערך, התועלת, המוסריים) ולא על ידי התבונה לכשעצמה.

אך למרות שהתבונה, כאשר היא משופרת ובעזרה מספקת [כלומר הערכה רציונלית של ערך התועלת], מספיקה כדי להנחות אותנו באשר לאופיין השימושי או המזיד של תכונות או פעולות, אין בה לבדה מספיק כדי ליצור בנו כל תחושת בושה או דחייה. התועלת היא רק נטייה לסוף מסוים; ואם היינו אדישים כלפי סוף זה, הרי שנרגיש את אותה האדישות גם כלפי האמצעים להשיגו. נדרש רגש שיציג כאן את עצמו, על מנת שתיווצר העדפה למה שמועיל על פני מה שמזיק. רגש זה לא יכול להיות אחר מאשר התרגשות מאושר האנושות, וצער על סבלם, שכן אלו הם המצבים [מטרות] שלמידות הטובות והראות יש נטייה לקדם. לפיכך התבונה מנחה אותנו בנטיות שונות של פעולות, והאנושיות [החוש המוסרי האחיד] שבנו מבחינה ביניהן לטובת אלו שמועילות ומיטיבות.

הרציונליות מנחה אותנו איך לפעול נכון בכך שהיא מכתיבה את כל המבנה של שקילת הערכים ועל ידי קביעת ההסתברויות, אבל זהו החוש המוסרי המשותף לכולנו (האמפתיה באשר לאושר וסבל של כל אדם באשר הוא אדם) שקובע את הערכים המוסריים שלנו, ומניע אותנו לפעולה.

מאוחר יותר, הוא מוסיף:

ההשערה שאנו מקבלים היא ברורה. היא גורסת שהמוסר נקבע על ידי הרגש. היא מגדירה את הטוב ככל פעולה או תכונה נפשית המעניקים לצופה את הרגש המהנה של אשרור מוסרי; ואת הרע כהפוך.

יש להבין זאת כהגדרת מילים מוסריות כגון "טוב" בהתאם לחוש המוסר (פונקציית התועלת) האנושי האחיד. אין להבין מכך שאין לתבונה מקום במוסר, שכן כפי שהוסבר בפסקאות למעלה היא משמשת להערכת התוצאות על פי ערכי המוסר, ולכן התבונה היא זו שיכולה לשפוט אם דבר כלשהו הוא מוסרי.

פילוסופים מודרניים מנסים לשייך ליום עמדה מטא-אתית (כלומר הבנה של המילים המוסריות) מסוימת. הם יכולים, למשל, לראות ב"הגדרה" שלמעלה הגדרה המזהה את ה"טוב" עם אותו הרגש של האשרור המוסרי, כך שכשאדם אומר שמשהו הוא "טוב" הוא למעשה מדווח על קיום הרגש המוסרי הזה בו; עמדה הידועה כאקספרסיוויזם. אני סבור שזו טעות לשייך ליום ניסוחים מדויקים כל-כך. יום עושה שימוש במילים בצורה יותר גמישה. ההגדרה המדויקת של מושגים אינה חשובה, וניתן להגדיר בדרכים שונות. מה שחשוב זה להבין שהמוסר נסוב על שיפוטים רציונליים המבוססים על ערכינו המוסריים המשותפים.

כל אחד יכול להשתמש במושגים באיזה מובן שהוא ירצה, אבל זה, בכל אופן, חייב להישמר: שהרגשות של האשמה ושבח [מוסרי] מורגשים כל יום, ונסובים על נושאים שמעבר לשלטון הרצון או הבחירה, ושלהם ראוי שאנו, אם לא כאנשי מוסר אז לפחות כפילוסופים חוקרים [במקור: משערים], לספק תיאוריה והסבר מספקים. פגם, קלקלה,מעשה רע, פשע; נראה שמושגים אלו מייצגים דרגות שונות של דחייה ואי-אישור שכולן, למרות זאת, ביסודו של דבר די אותו סוג של דבר. ההסבר של אחד יוביל אותנו במהירות להמשגה נכונה של האחר, וזה יותר חשוב לשים לב לדברים מאשר לכינוים.

בכל אופן, לאחר שהסביר איך פועל המוסר יום ממשיך וטוען שזוהי הדרך היחידה שבה ניתן לבצע החלטות מוסריות באופן רציונלי.

הנח שהשערה זו שלנו אינה נכונה. יהיה אם כך הכרחי לחפש תיאוריה מספקת אחרת [של המוסר]. ואני מעיז להצהיר בזאת ששום תורה שכזו לא תימצא, כל עוד אנו מניחים שהתבונה לבדה היא המקור למוסר. כדי להוכיח זאת, יהיה נכון לשקול את חמשת השיקולים הבאים.

אנו יכולים לראות היום שמסקנתו של יום נובעת ישירות מהתבונה עצמה, מתורת ההחלטות הרציונליות - החלטה רציונלית על איך לפעול אינה יכולה לנבוע מהתבונה לבדה, מההסתברויות הנכונות והרציונליות בלבד, אלא מחייבת גם פונקציות תועלת, ערכים שעל פיהם יוערכו התוצאות. אבל בואו נתבונן בחמשת הטיעונים של יום.

יום קודם כל מסב את תשומת הלב לכך שהתבונה עוסקת במה שאנו קוראים לו "הסתברויות" בתאוריית ההחלטות הרציונליות המודרנית: באמת, או במונחים מודרניים יותר באמונות שלנו לגבי מהי האמת.

התבונה שופטת רק בענייני עובדות או יחסים.

אנו יכולים לקבוע את ההסתברויות שטענות מסוימות הן נכונות (ונכונותן, או ההסתברות לנכונותן, תהיה עובדה), ובכך כלולות טענות לגבי יחסים כגון "אם A אז לא B" (יחס של שלילה). הסתברויות אלו מהוות "דרגות אמונה רציונאליות", אשר בהינתן מספיק מידע יהיו זהות (תחת ההבנה המודרנית של רציונאליות) עבור כל סוכן רציונלי.

ההבחנה כאן היא לעומת עניינים של טעם, שבהם אין עובדה לכאן או לכאן. יש, כמובן, עובדה לגבי מה אנחנו מעריכים, מהי פונקציית התועלת שלנו (או של כל מישהו אחר). אבל אין שום עובדה לגבי איזו תועלת היא נכונה, לגבי מה שכל סוכן רציונלי חייב להעריך.

עם ההבחנה הזו בראש, יום פונה לטיעון הראשון שלו, שעוסק בדוגמה מסוימת, והיא "חוסר הכרת תודה". הוא שואל - מהי העובדה שמתקיימת במקרה של "חוסר הכרת תודה"? מהי ההסתברות שאנחנו מעריכים?

חקור אם כך, ראשית, מהי העבודה שאנו קוראים לה כאן פשע. הצבע עליה, קבע את זמן קיומה, תאר את מהותה או טבעה, הסבר את החוש או היכולת השכלית שאליה היא מגלה את העצמה. היא נמצא בשכלו של האדם חסר הכרת התודה. הוא חייב, איפה, לחשוב בה, להיות מודע לה. אבל אין שם [במוחו] כלום, מלבד תחושת המשטמה או האדישות. אינך יכול לומר שאלו, בפני עצמם, תמיד ובכל הנסיבות, הינם פשעים. לא, הם פשעים רק כאשר הם מכוונים כלפי אנשים ושלפני כן הביעו והראו רצון טוב כלפינו. לפיכך, אנו יכולים להסיק שהפשע שבאי הכרת תודה אינו איזה שהיא עובדה יחידה, אלא עולה מתוך נסיבות מורכבות אשר, כאשר הן מוצגות בפני הצופה, מעלות בו את הרגש של האשמה מוסרית, בשל המבנה המסוים של שכלו הוא.

זה לא מדויק לומר שאין כאן עובדה - הרי זו עובדה שיש "נסיבות מורכבות כלשהן" שלהן אנו קוראים "חוסר הכרת תודה". אבל, עובדה זו היא נפרדת מהעובדה שנסיבות אלו "מעלות את רגש ההאשמה" בצופה, וגורמות לו להביע סלידה מחוסר הכרת התודה. עובדה אחרונה זו היא עובדה באשר לטבע האנושי, לא לגבי הנסיבות. זוהי עובדה לגבי פונקציות התועלת האנושיות, לא לגבי מה "נכון" באשר למצב.

התשובה הסטנדרטית לטיעון זה היא לומר שהתבונה מגלה את חוקי המוסר ושאלו מהווים את הסטנדרט שלעומתו נמדדת "חוסר הכרת התודה". יום מגנה חשיבה שכזו כמעגלית וכמטפיזיקה ריקנית.

"לא", אתה אומר, "המוסר נסוב על היחס של הפעולות לחוק הצודק, ואלו מחולקות לטובות או רעות על פי התאמתן לחוק זה". מהו החוק הצודק הזה? מה תוכנו? איך הוא נקבע? "על פי התבונה", אתה אומר, "אשר בוחנת את היחסים המוסריים בין הפעולות". כך שהיחסים המוסריים נקבעים על פי ההשוואה של פעולות לכלל, והכלל נקבע על ידי השוואת היחסים המוסריים בין דברים. האין זה הגיון מופלא?

"כל זה מטפיזיקה", אתה קורא. וזה מספיק, אין צורך ביותר מזה כדי לספק סבירות גבוהה של טעות. "כן", משיב אני, "יש כאן מטפיזיקה לבטח" - אבל כולה בצידך, המספק השערות לא ברורות, שלעולם לא ניתן לעשותן לברות הבנה, או להתאימן לאיזה מקרה מסוים או דוגמה.

יום כאן מתוסכל, ומקור תסכולו ברור - מאחר שאין פונקציית תועלת רציונלית אחת, ערך מוסרי ומה שנכון מוסרית לא יכולים להיקבע על ידי התבונה באותו הדרך שבה למשל "אם A הוא רווק, אז הוא אינו נשוי" יכול. הניסיונות לעשות כן לעולם מערבים הנחות לא מבוססות ("מטפיזיות") המניחות את המבוקש, או לחלופין מסתכמות בהגיון מעגלי כגון זה שיום מגנה.

הטיעון הבא של יום הוא לשים לב לכך שהחשיבה הרציונלית והשיפוט המוסרי עובדים בצורה שונה: הראשון מנסה להסיק יחסים ואילו האחר לשייך אשמה או שבח לאחר שהיחסים ידועים.

הוגה השוקל משולשים או מעגלים שוקל את מספר היחסים הידועים והנתונים של חלקיהם של צורות אלו, ומתוך כך מסיק יחסים שאינם ידועים, התלויים באלו הקודמים. אך בחשיבה מוסרית... אנו מניחים שכל נסיבות המקרה כבר מונחות לפנינו, כאשר אנו באים לשבח או להאשים. אך לאחר שכל הנסיבות, כל היחסים, ידועים, להבנה [תבונה] אין עוד שום מקום לפעול, ושום נשוא שעליו היא תוכל לפעול. השבח או ההאשמה שעולים אז לא יכולים להיות תוצאה של השיפוט [תבונה], אלא של הלב [רגש], ואין זו השערה ספקולטיבית או אשרור [לוגי], אלא תחושה פעילה או רגש. על ידי בירור של ההבנה [תבונה], מנסיבות ויחסים מוכרים, אנו מסיקים כאלו חדשים שאינם ידועים לפני כן. בהחלטות מוסריות, כל הנסיבות והיחסים חייבים להיות ידועים לפני כן, והשכל, ההוגה במכלול, מרגיש רושם חדש של תמיכה או גועל, הערכה או בוז, שבח או האשמה.

הנקודה של יום היא שהמוסר פועל כשיפוט ערכי. זוהי בחירה ערכית, הערכה של ערך מוסרי ולא של העובדות הנוגעות בדבר. זוהי, שוב, ההבחנה בין הסתברויות לתועלות. התבונה מאפשרת לנו לברר את ההסתברויות בדרך אובייקטיבית, ועל ידי יישומה אנו יכולים להסיק הסתברויות מסובכות שלא היו ידועות לנו קודם באשר לעובדות. אבל ההערכה המוסרית של המצב יכולה להיעשות רק כאשר כבר שייכנו לכל הטענות הרלוונטיות הסתברויות, והיא מבוצעת כראוי רק כאשר כל האמיתות הרלוונטיות ידועות כך שהערכתן נכנסת לשכלול.

במהלך טיעונו השלישי יום מקביל בין שיפוט מוסרי לשיפוט אסטתי, וטוען שלא נונע מוסרית אלא אם כן אנחנו, טוב - נונע מוסרית.

...הדובר עלול לצייר זעם, חוצפה, וברבריות בצד אחד; שפלות רוח, סבל, צער, וחפות מפשע מהצד השני. אבל אם אינך חש כל זעם צדקני או חמלה מתעוררים בך בעקבות תיאורים מסובכים אלו של הנסיבות, לשווא תשאל אותו במה מתקיים אותו הפשע או הרשעות שהוא נואם נגדה כה בשצף. באיזה זמן, או באיזה עצם, הוא [הפשע] החל להתקיים לראשונה? ומה אירע לו כמה חודשים מאוחר יותר, כאשר כל רגש ומחשבה של כל הנוגעים בדבר כבר השתנו לחלוטין או נעלמו? שום תשובה מספקת לא יכולה להינתן לשאלות אלו, מתוך עקרונות מופשטים של המוסר. אנו חייבים לבסוף להודות שהפשע או חוסר המוסר אינו שום עובדה או יחס שיכולים להיות מושא של ההבנה [תבונה], אלא עולים לחלוטין מתוך רגש הגינוי המוסרי, אשר בשל מבנה הטבע האנושי אנו חשים ללא יוצא מן הכלל כאשר אנו מכירים בברבריות או בגידה.

יותר מדויק לומר שלא אכפת לנו מהו "פשע" כפי שהוא מוגדר על ידי איזשהם עקרונות מופשטים. הפילוסוף שמגדיר מהו "מוסר" בלי להתחשב בטבע האנושי יכול באותה המידה לדבר על "לוסר" או איזו מילת-שטות אחרת; זוהי רק הגדרה שרירותית שאין לה שום חשיבות בקבלת החלטות רציונאלית אנושית, ולפיכך אין לה שום משמעות לחיי אדם.

נימוקו הרביעי הוא שיחסים קיימים עבור חפצים דוממים גם כן, כך שהם צריכים גם להיות "אשמים" ואחראים מוסרית אם התבונה לבדה קובעת חוקים מופשטים מתוך יחסים.

עצמים דוממים יכולים לקיים אחד ביחס לשני את כל היחסים שאנו רואים שמתקיימים בין סוכנים [מוסריים], למרות שהם לעולם לא יכולים להיות הנושא של שנאה או אהבה, ולכן אינם ראויים לשבח או האשמה. עץ צעיר, אשר צומח מעל והורס את הורו, מקיים בכל את אותם היחסים עם [הקיסר] נרו, כאשר הוא רצח את אגריפינה, ואם מהות המוסר היא רק בקיום יחסים, הרי יהיה הוא פושע באותה המידה.

כאן אני חושב שיום טועה. מוסר מופשט יכול להיות מוגבל ליחסים בין סוכנים מודעים (לפחות בעיקר), כך שההתנגדות הזו כושלת.

הטיעון האחרון של יום הוא ממטרות סופיות. הוא גורס שבסופו של דבר, אנו רוצים בדברים מסוימים למענם-הם, ולא יכולים לספק שום הסבר מדוע מלבד שזה טבענו לעשות כן. והטוב - מה שטוב, מה שאנחנו שופטים כנכון מוסרית - הוא אחד מהם.

עכשיו מאחר שהטוב הוא מטרה, והוא רצוי בזכות עצמו, ללא תשלום או פרס מלבד לתחושת הסיפוק שהוא מייצר, חייב להיות איזה רגש שבו הוא נוגע, איזה חוש פנימי או הרגשה, או מה שתרצה לקרוא לזה, המבדיל בין טוב ורע, ואשר מחבק את האחד ודוחה את האחר.

מדוע אנו מעריכים דווקא את אותם הדברים המסוימים שקשורים ב"טוב", כגון צדק או הקלת סבל? אין סיבה הגיונית לעשות כך, אומרים יום ותיאוריית ההחלטות הרציונליות. זה לא רציונלי, זה פשוט מה שאנחנו. אנחנו בנויים כך שאנו מעריכים דברים מסוימים, יש לנו פונקציות תועלת מסוימות. זה מה שהחוש המוסרי שלנו מגיב לו, וכך הוא עובד.

לבסוף, אנו מגיעים למסקנה הגדולה של יום, לסיכום של כל מה שנאמר עד כה.

כך מובחנים בקלות הגבולות והתפקידים המוגדרים של התבונה והטעם. הקודמת [התבונה] מספקת ידע באשר לאמת ולשקר; האחרון [הטעם] מעניק את הרגשת היופי והפגם, הרע והטוב. האחת [התבונה] מגלה את העצמים כפי שהם באמת עומדים בטבע, ללא תוספת או גריעה; האחר [הטעם] בעל יכולת יוצרת, המצפה או צובעת את כל העצמים בצבעים השאולים מחוש פנימי, ומעלה בדרך זו יצירה חדשה. התבונה, באשר היא קרירה ואדישה, אינה מניעה לפעולה, ורק מנחה את הדחפים המתקבלים מן התיאבון או הנטייה, על ידי כך שהיא מראה לנו את האמצעים להשגת אושר הימנעות מאומללות; הטעם, אשר מעניק הנאה או כאב, ובכל מהווה את האושר או האומללות, מהווה מניע למעשה, והוא המניע או הדחף הראשון לרצון ותנועה מכוונת. מהנסיבות והיחסים, הידועים או משוערים, הקודמת [התבונה] מובילה אותנו לגלות את מה שנסתר או לא ידוע; לאחר שכל הנסיבות והיחסים פרוסים לפנינו, האחרון [הטעם] גורם לנו להרגיש מתוך הכלל תחושה חדשה של אשמה או אשרור. הסטנדרט של האחד [התבונה], בהיותו נעוץ בטבע הדברים, הוא נצחי ולא גמיש, אפילו בפני רצון ישות עליונה; הסטנדרט של האחר [הטעם] עולה מתוך המסגרת הנצחית והמבנה של בעלי חיים, ונובע בסופו של דבר מאותו רצון עליון, אשר בירך כל יצור כזה בטבע מיוחד משלו, וארגן את הדרגות וסוגי הקיום.

במונחים מודרניים יותר, במסגרת תורת ההחלטות הרציונליות, ניתן אולי לנסח את אותם הדברים כך:

כך מובחנים בקלות הגבולות והתפקידים המוגדרים של [ההסתברות והתועלת]. [הרציונאליות מייצרת] ידע באשר [לדרגת האמונה באמיתות טענות]; [התועלת] נחוות כהרגשת היופי והפגם, הרע והטוב. [הרציונאליות] מגלה את [דרגות האמונה הרציונלית וערכי האמת המתאימים למציאות האובייקטיבית] כפי שה[יא] באמת בטבע, ללא תוספת או גריעה;[התועלת מתעדפת את העצמים באופן סובייקטיבי, ומעניקה להם ערך שאינו קיים בהם כשלעצמם]. התבונה, באשר היא [ההסתברות ואלגוריתם השקלול], אינה מניע לפעולה, ורק מנחה את [הבחירה והפעולה] על ידי כך שהיא מראה לנו את האמצעים ל[מיקסום התועלת]; [התועלת], אשר [נחוות כ]הנאה או כאב, ובכל מהווה את האושר או האומללות, מהווה מניע למעשה, וה[י]א המניע או הדחף הראשון ל[בחירה ופעולה]. מהנסיבות והיחסים, הידועים או משוערים, [התבונה] מובילה אותנו לגלות את מה שנסתר או לא ידוע [על ידי אינדוקציה ודדוקציה]; לאחר שכל הנסיבות והיחסים פרוסים לפנינו, [התועלת מעניקה לו ערך, חיובי או שלילי]. הסטנדרט של [התבונה], בהיותו נעוץ [בהגיון ובמציאות], הוא נצחי [אוניברסאלי] ולא גמיש, אפילו [בכל עולם אפשרי]; הסטנדרט של [התועלת] עולה מתוך המסגרת [המקרית] והמבנה של בעלי חיים, ונובע בסופו של דבר [מהאבולוציה], אשר [עיצבה] כל [מין בדחפים ורצונות] משלו, [ויצרה את מגוון המוחות והמבנים הנפשיים שבטבע].

מעשה קניוק

2011-10-07T00:50:00.000+02:00

חשוב: בעקבות הצלחתו של יורם קניוק לשנות את רישום דתו במשרד הפנים ל"חסר דת", מארגנת תנועת "ישראל חופשית" מפגש המוני עם עורכי דין שיוכלו להגיש במרוכז בקשות לשינוי דומה של סעיף הדת. על פי האתר בפייסבוק, המפגש הוא ביום ראשון. בשאיפה, זה יאפשר לנהל את ההליכים המשפטיים בזול וביעילות יחסית, במקום באלפי שקלים והרבה כאב ראש.

...כל ישראלי שרוצה להגדיר את עצמו כראות עיניו צריך לשלם אלף שקל אגרה לבית המשפט (ואלפי שקלים לעורך דין).

אי לכך ובהתאם לזאת נתכנס ביום ראשון, 9/10, בשעה 20:00 בבית העם (רוטשילד 69, תל אביב) ונשגר משם הודעות למשרד הפנים על שינוי הסטטוס שלנו, מ-"יהודי" ל-"חסר דת". החוק קובע כי חובתנו לדווח על כל שינוי שחל במעמדנו, ואנחנו הרי אזרחים שומרי חוק.

אחרי מעמד החתימה אצל עורכי הדין עמר שץ ויפתח כהן, ישאו דברים יורם קניוק ומנכ"ל "ישראל חופשית" מיקי גיצין.

נא להצטייד במאתיים שקל ובתעודת זהות (הישנה)

השינוי הוא ברישום של סעיף הדת במשרד הפנים, מ"יהודי" ל-"חסר דת". אך חשוב להבין שלמעשה שינוי זה הוא שינוי של הקטגוריה החוקית שאליה שייך האזרח: כל אזרח בישראל כפוף לבתי דין דתיים, בהתאם לשיטת המילט העותומאנית הישנה, מלבד "חסרי הדת". לכן, שינוי הסעיף אינו צריך להיתפש ככפירה ביהדותך או אפילו ביהדותך האורתודוקסית. כל מי שאינו רוצה שחוקי מדינת ישראל יחייבו אותו להתדיין בפני בתי דין דתיים מסוימים צריך להשתתף ולבקש לשנות את מעמדו במשרד הפנים. גם חרדי, שאינו מכיר ואינו רוצה בסמכות הרבנות, צריך לדרוש זאת. גם יהודי אורתודוקסי ליברלי, שאינו רוצה שהמדינה תחליט בשבילו לאיזה בית דין רבני לפנות, צריך לעשות זאת. גם ערבי ישראלי, שאינו רוצה להיות כפוף לדיני השריעה או הנצרות, צריך לבקש את שינוי מעמדו. שינוי המעמד הוא הרבה יותר כללי מהצהרה על מידת דתיות כזו או אחרת - זוהי עמידה על זכותנו הבסיסית, כאזרחים במדינה דמוקרטית, להיות כפופים רק לחוקי המדינה, ולא לשום מערכת חוקים (דתית או אחרת) מעבר לכך (אלא מבחירה חופשית).

כמובן שזהו צעד הצהרתי בלבד. בפועל, בדינים העיקריים שבתי הדין הדתיים שולטים בהם (דיני אישות) לא אתה תקבע שאתה חסר דת, אלא בתי הדין הדתיים... יש להם זכות ווטו לקבוע עבורך שאתה שייך לזרם הדתי שלהם. המפגש גם יביא רק לבקשה למשרד הפנים, לא בהכרח להליך המשפטי הארוך יותר. אולם, סביר בהחלט שמספר גדול של "חסרי דת" שכאלו יאלצו את בתי המשפט וספרי החוקים של ישראל "ליישר קו", ולאפשר חופש אמיתי מדת במדינה. זהו צעד מחאתי, אבל צעד שיכול להיות חזק ביותר לדעתי.

יש לשים לב לכך שהשינוי הוא בסעיף הדת, לא בלאום. יהודי שיוכרז כחסר דת יהיה עדיין בן ללאום ה"יהודי" ברישומי משרד הפנים. כמו רבים אחרים, אני מוצא שזה מצב הזוי - הלאום היחידי שמדינת ישראל צריכה לערוך רישום לגביו הוא הלאום הישראלי, בדיוק כפי שאזרח צרפת נחשב לשייך ללאום הצרפתי וכן הלאה. אבל זו לא המהפכה שמדובר בה פה. להיפך - שינוי סעיף הדת ל"חסר דת" אינו אנטי-לאומי, אלא הוא אקט לאומני ממש. הוא מפריד בין הלאום, שנשאר יהודי, לדת, שמוסרת. הוא הטענה שיש הבדל ביניהם, שאפשר להיות בן ללאום היהודי ולא להשתייך לדת היהודית. אני כמובן חושב שזה נכון, אבל שזה לא רלוונטי. רישומי המדינה לא צריכים לכלול את הזהות הלאומית של האדם, ממש כמו שהם לא צריכים לכלול את דתו או כל אידאולוגיה אחרת; זה עניינו הפרטי. מה שחשוב למדינה זה הסטטוס האזרחי של האדם - האם הוא אזרח ישראל, תושב, תייר, וכן הלאה - זה הכל.

ולבסוף, ווידוי - אני לא אגיע לכנס ההוא ביום ראשון. חבל, כי זה נראה מאוד חשוב - אבל אני בשלבים האחרונים של כתיבת הדוקטורט שלי ומעבר לקנדה (זמני, זמני), כך שממש אין לי זמן לטיולים למרכז. חבל.

בייסיאניזם: ניספח על אלגברה הגיונית

2011-09-22T10:11:00.000+03:00

[רשומה זו היא חלק מסדרה על תורת הידיעה הבייסיאנית; ראה אינדקס כאן.]

פתחנו את הסידרה על הבייסיאניזם בכך שאנו רוצים לשקול את ערך האמת של טענות מורכבות לוגית, כגון "גם A וגם B". כדי לעשות זאת בצורה טובה, אנחנו נמיר בעיות בהיגיון לבעיות בחשבון. גישה זו ללוגיקה ידועה כאלגברה בוליאנית.

הרעיון של האלגברה הבוליאנית הוא לכתוב את היחסים הלוגיים כיחסים חשבוניים. ניקח למשל את פעולת ה"או" הלוגי, ("A או B"). פעולה זו לוקחת בחשבון שני משתנים לוגיים, ומחזירה ערך של "שקר" אם שניהם "שקר", וערך של "אמת" בכל מקרה אחר (לא להתבלבל - הכוונה היא ש"A או B" נכון גם אם שניהם נכונים; הבדיקה אם רק אחד מהם נכון היא פעולה לוגית אחרת). לשם הגדרת האלגברה הבוליאנית, פשוט נרשום את הסכום "A+B" במקום "A או B".

באופן דומה, נוכל לרשום את היחס "A וגם B" כמכפלה "AB" (ממש כמו ש"2x" זה 2 כפול x). היחס הלוגי "גם" מחזיר ערך אמת של "אמת" אם שני המשתנים שלו אמתיים, וערך של "שקר" בכל מקרה אחר.

נוכל לחשוב על השוויון "=" כמסמן את הזהות הלוגית, כלומר כזהות של ערכי האמת. "A=B" משמעו ששתי הטענות שקולות לוגית, הן מספקות את אותם ערכי האמת.

על ידי בדיקה ישירה, ניתן לראות שהמשפטים הבאים נכונים:

אסוציאטיביות (AB)C=A(BC) (A+B)+C=A+(B+C)

קומוטטיביות AB=BA A+B=B+A

דיסטרוטיביות A(B+C)=AB+AC A+(BC)=(A+B)(A+C)

קיום יחידה AT=A A+F=A

קיום האפס AF=F A+T=T

השלמה AA=F A+A=T

אידמפוטנציה AA=A A+A=A

ספיגה A(A+B)=A A+(AB)=A

כאשר T ו-F הם ערכי האמת "אמת" ו-"שקר", וקו תחתון מסמן את השלילה (A זה "לא A").

אלו לא בדיוק הכללים של החשבון הרגיל, אבל זה מאוד דומה. הם מגדירים חשבון אחר - חשבון לוגי. על ידי שימוש בכללים אלו ניתן להוכיח כל יחס לוגי ולבצע כל הוכחה לוגית. ניקח למשל את ההוכחה הפשוטה:

או ש-A או ש- B, או שניהם. לא A. לפיכך, B.

אלגברית, נוכל לרשום את שתי ההנחות כ

A+B=T

A=F

על ידי הצבה של נוסחה אחת בשנייה נוכל להסיק את המסקנה:

F+B=T (הצבה של הנחה 2 בהנחה 1)

B+F=T (קומוטטיביות של חיבור)

B=T (יחידה של חיבור)

וכך הוכחנו ש-B נכונה.

בצורה כזו הפכנו בעיות בלוגיקה לבעיות בחשבון. זה יהיה שימושי מאוד בהמשך.

השואה המלתוסיאנית הקרבה

2011-09-22T10:02:00.000+03:00

יש פוסט נהדר של רן ישר בבלוג "החברים של ג'ורג'" שמצדד בנאו-מתלוסיאניזם. זוהי העמדה שהאנושות גדלה מהר מדי כך שהיא מכלה את המשאבים שלה ובקרוב תהיה קריסה כתוצאה מכך. בבסיס הטענות עומדת העובדה - הבלתי מעורערת - שהנפט נגמר ולכן שאיבת הנפט תדעך מדי שנה. מה שזה אומר זה שמחירי הנפט יאמירו, והיכולת שלנו ליצר עוד ועוד אנרגיה - שעומדת בבסיס הצמיחה הכלכלית - תסתיים. המשק יפסיק לצמוח, וכל הפעילות הכלכלית, שמבוססת בעצם על ההנחה שהמשק ימשיך לצמוח, תקרוס באסון כלכלי שיביא גם לאסון הומניטרי, מלחמות על משאבים, מלחמת עולם שלישית, וסוף האנושות.... טוב, אולי הרחקתי לכת, אבל הבנתם את הרעיון.

שורש הבעיה הוא שגידול מעריכי הוא פשוט כל כך מפתיע בגודלו. נגיד שלכל משפחה בממוצע יש יותר ילדים מהורים - מכך נובע שהאוכלוסייה תגדל באחוז מסוים לשנה. אם היא תשמור על אותה טכנולוגיה, ואותה רמת חיים, אז גם גידול צריכת האנרגיה שלה יצטרך להיות קבוע כל שנה, כלומר מעריכי. כמובן שבמציאות צריכת האנרגיה מושפעת מהרבה דברים אחרים, כגון ייעול של טכנולוגיות וכדומה, אבל בפועל אכן ישנו גידול די מעריכי בייצור וצריכת האנרגיה לאורך השנים במאות האחרונות, מאז המהפכה התעשייתית בעצם.

האנרגיה שארה"ב מייצרת, בסולם לוגריתמי (כך שקו ישר מייצג גידול מעריכי).

וגידול מעריכי זה משהו מדהים. למשל - האוכלוסייה בישראל עומדת על כ-7.4 מיליון וקצב הגידול שלה הוא כ-1.8% בשנה. זה אולי נשמע קצב גידול קטן, אבל המשמעות שלו היא שעוד פחות מ-400 שנה נגיע לאוכלוסייה הנוכחית של כל העולם....אילו האוכלוסייה היהודית הקדומה של ישראל, שמנתה אולי 100,000 לפני 3,500 שנה, הייתה מקיימת גידול כזה היו היום 1032 (!) יהודים ... גידול מעריכי זה פשוט משהו שלא יכול להימשך לאורך זמן, זה לא מציאותי.

הבעיה שהמלתוסיאנים מצביעים עליה הפעם (בכל דור ודור הם מצביעים על בעיה אחרת) היא יצור הנפט. הפקת משאב כמו נפט אינה דבר פשוט כי ככל שהטכנולוגיה משתפרת אנחנו יכולים למצוא יותר נפט ולהפיק נפט ממקורות שמקודם לא יכולנו, וככול שהמחיר עולה נעשה כדאי כלכלית להפיק אותו בדרכים רבות יותר. למרות זאת, כריית משאבים בד"כ עובדת בצורה די מוגדרת: היא עולה בצורה מעריכית, עד שהיא מגיעה לשיא, ואז יורדת. ונראה שאנחנו כבר עברנו את שיא כריית הנפט.

הפקת הנפט העולמית. כבר עברנו את השיא.

האנרגיה היא המטבע של כל דבר, כל שינוי שעושים בעולם - החל מהאוכל שאנחנו אוכלים וכלה במיחשוב. ללא האנרגיה שמספק הנפט, אנחנו פשוטו כמשמעו נגווע ברעב (שכן ללא נפט, אין חקלאות מודרנית). כל הכלכלה שלנו, הכלכלה הקפיטליסטית, מבוססת על גדילה ללא גבול. וזה פשוט לא קורה - הנפט מפסיק לגדול, האנרגיה לא גדלה יותר.

כל זה טוב ויפה, אבל האם זה אומר שהגדילה המעריכית אכן תופסק בקרוב? השאלה, בעצם, היא האם נצליח לעבור לייצור אנרגיה ממקומות חלופיים. לא חסרים כאלו. אפשר, למשל, לייצר נפט על ידי חוות של חיידקים או אצות בעזרת הנדסה גנטית. ייצור נפט על ידי אצות זה משהו שמשקיעים בו הרבה, ואצות יכולות לייצר הרבה נפט. כמה נפט? ההערכות מגוונות מאוד, אבל נראה שהמציאותיות מדברות על אולי 60,000 חביות נפט לקמ"ר לשנה (10,000 גלונים לאקר). אם נניח (בפראות) שטח חוות השווה לשטח החקלאי המנוצל כיום לגידול חיטה וכדומה (כ-14 מליון קמ"ר), בעיקר בחוות ימיות, נגיע ל8x10^11 חביות; בקצב גידול (של צריכת נפט) של 2% לשנה, כמות כזו תספק את צריכת הנפט האנושית ל-460 השנים הבאות. זה מספיק זמן כדי שניתן לדורות הבאים לשבור את הראש איך להתמודד עם המשבר המלתוסי.

ויש כמובן דרכים אחרות לניצול אנרגיה סולרית, וגם מקורות אנרגיה חלופית אחרים - בעיקר אנרגיה גאותרמית, גרעינית (אורניום), והיתוך (מימן ומים). יש כאן עוד המון אנרגיה לנצל.

כל זה לא אומר שאנחנו לא נעמוד בפני משבר מלתוסי בייצור אנרגיה בדורנו. העובדה שיש בנמצא אנרגיות זמינות לא אומרת שנצליח לנצל אותן. אבל זה כן אומר שאם המשבר יקרה עכשיו, זה בגלל שלא היינו חכמים מספיק לנצל את המשאבים שקיימים, לא בגלל שנגמרו משאבים.

כל זה היה באשר לייצור אנרגיה, לא לכלכלה. גם אם יצור האנרגיה יפסיק לגדול מעריכית, לא ברור שהכלכלה תפסיק לגדול באופן מעריכי. ייתכן מאוד שלפחות לזמן מה יותר ויותר שירותים דלי-אנרגיה - כגון חישובים, בידור, וכן הלאה - יקבלו תפקיד חשוב יותר בכלכלה והיא תמשיך לצמוח על בסיסם, בלי להגדיל באופן משמעותי את צריכת האנרגיה שלה.

וגם אם הכלכלה אכן תאט עד כדי עצירת הגדילה המעריכית, לא ברור כלל שזה אכן יוביל למשבר כל-כך נורא. הכלכלה כבר צנחה - לא רק האטה, צנחה - לא במעט בלי שתהייה מלחמת עולם שלישית ובוודאי לא שואה עולמית. תסתכלו על צריכת הנפט של ארה"ב:

בכל פעם שהיה משבר, היתה קריסה שאחריה התאוששות לקצב גדילה איטי יותר. למה שתבנית זו לא תהיה נכונה גם לייצור האנרגיה ככלל? או לכלכלה ככלל?

השאלה היא לכן מה צופן העתיד הקרוב. התרחיש הנאו-מלתוסי הוא שאנחנו כבר בתחילת הסוף של המהפכה התעשייתית, שההתמוטטות באה. מה שהם מקווים לעשות לכן הוא מעבר מושכל לכלכלה-בת-קיימא (שלא מניחה גידול תמידי) עכשיו. כדי למזער את הנזקים. התרחיש הסביר בעיני הוא דווקא שיהיו עליות ומורדות, ושאכן אנחנו כנראה בירידה לתקופת מה, אבל שאנחנו ניגרר על נפט ואח"כ על פחם וגז טבעי למשך עוד כמה עשורים, ושאז פיתוח אנרגיה סולרית, גאותרמית, ביקוע, והיתוך יאפשרו ביחד המשך גדילה לעוד כמה מאות שנים - ואז אכן יגיע כנראה סוף הגידול, ונצטרך לעבור לכלכלה בת-קיימא. אבל זה עוד כמה מאות שנים, לא עכשיו.

חשוב להבין שבכל מה שקשור לייצור אנרגיה, המלתוסיאנים בסופו של דבר יהיו צודקים. בסופו של דבר, הגבול הפיזיקלי הוא שמסה היא אנרגיה. כמות המסה במערכת השמש היא 1047 ג'אול. גם אם האנושות תמצא דרך לנצל אחוז משמעותי מערך זה (ואני בספק), הרי שתימצא מספיק אנרגיה לגידול מעריכי של 2% למשך אלפי שנים - אבל לא יותר מזה. בפועל, כאמור, אני מעריך שלא תיתכן גדילה מעריכית לעוד יותר ממספר מאות שנים בודדות.

וחשוב באותה המידה להבין שגם אם הנאו-מלתוסים טועים, והחגיגה לא נגמרה עדיין, זה לא אומר שלא יהיו לנו כמה שנים או עשורים רעים לפננו, שכן מה שבטוח הוא שהמעבר לאנרגיות חלופיות לא יהיה מהיר וקליל. ועוד לא דיברנו על המחסורים הצפויים בשאר חומרי הגלם. העשורים הבאים הולכים להיות... מעניינים.

יאללה להתפקד

2011-09-10T17:44:00.000+03:00

לא כתבתי על על העניין של המחאה החברתית עד כה, כי לא ממש היה לי משהו חכם להגיד ואני גם שקוע עד הראש בעבודה. אז מאותן סיבות אני גם לא אכתוב פוסט ארוך הפעם, אבל יש קמפיין באמת חשוב שנובע מהמחאה ואני רוצה להצטרף אליו - ולקרוא לכולם להתפקד למפלגות. הפגנות ברחובות זה נחמד, אבל מה שמשנה בדמוקרטיה זה בחירות. ובחירה בקלפי זה נחמד, אבל אתה מצביע בעצם בד"כ לעומד בראשות המפלגה, ויש לך מעט מאוד בחירה בהרכב הרשימה; וההבדל בין האידאלים והנושאים הקרובים ללבו של מנהיג המפלגה לבין אלו של שאר חברי הרשימה יכול להיות גדול מאוד, וראה מקרה אהוד ברק או שרון. אז כדי להשפיע באמת, כדי ליצור מפלגה בדמותך, שתשקף את מה שחשוב לך, אתה צריך להתפקד ולהצביע בפריימריס. רק כך נוכל לשנות באמת את סדרי העדיפויות במדינה.

בשיטת הפריימריס, רק למרכז המפלגות יש את הכוח להצביע באמת על כלל הנושאים, לבחור באמת אנשים מתאימים לייצוגם. ככול שהמרכז קטן והמפלגה בעלת השפעה, וזה המצב בכל המפלגות הגדולות בימנו, המרכז נוטה לשחיתות , סקטוריאליות ואינטרסים אישיים ולכן המפלגה חדלה מלייצג את מה שהיא מתיימרת לייצג ונהפכת בעיקר למכשיר להשגת שררה. לכן, כדי לייצב את הדמוקרטיה חייבים או מרכז חזק ואידאולוגי - וזה לא מחזיק מעמד - או מרכז גדול, שייצג לכן את כלל הציבור התומך במפלגה ללא אפשרות לאינטרסים צרים להשתלט עליו.

מכל הסיבות האלו, חייבים להתפקד. חייבים להצטרף למפלגות, ולהשפיע מבפנים. זה לא ממש חשוב איזו מפלגה. אני אישית חבר במפלגת "אור", שודגלת בכל האידאלים שלי כגון הדגש בראש ובראשונה על החינוך, כגון הפרדת דת ומדינה, ועוד. אבל אם לכם יש אידיאלים אחרים - גם אז, כדאי שהם יהיו מיוצגים נכון בכנסת וברשימת המפלגה, ולא ייפלו בשל חוסר ייצוגם ברשימה שיצר מרכז קטן בשל אינטרסים צרים. אל תתנו לקול שלכם לבחור אנשים שאתם לא רוצים לכנסת. הצביעו בפריימריס, איפה שאתם משפיעים הרבה יותר מאשר בבחירות לכנסת.

התפקדו.

בייסיאניזם: סבירות עקבית

2011-09-10T17:19:00.000+03:00

[רשומה זו היא חלק מסדרה על תורת הידיעה הבייסיאנית; ראה אינדקס כאן.]

ברשומה הקודמת הנחנו את הנחת היסוד של הבייסיאניזם, הלוהי שסבירות של טענה היא מספר ממשי. עכשיו נניח את הטענה השנייה: עקביות. אנו נניח כי סבירויות רציונליות של טענות שקולות-לוגית חייבות להיות שוות.

הנחה 2: עקביות: אם A ו-B הן טענות זהות (לוגית), אז סבירויותיהן חייבת להיות שוות גם הן (A|X)=(B|X). עליהן גם להשפיע בצורה זהה כאינפורמציה, (C|A,X)=(C|B,X).

זוהי הנחה טריוויאלית - התייחסות שונה לדברים זהים היא שיא האי-הרציונליות. לא נראה לי שמישהו יכול להתנגד להנחה זו.

כל הטאוטולוגיות הן תמיד נכונות ולכן זהות לוגית זו לזו ולאמת (T). מאחר ששום דבר לא יכול להיות יותר בטוח מאשר האמת של האמת, הן חייבות לקבל את ערך הסבירות המקסימלי (בלי תלות באינפורמציה כלשהיא). הדבר דומה באשר לסתירות, שתמיד שגויות.

משפט 2.1: אם A היא טאוטולוגיה, אז A|X)=(T|X)=vT), כאשר vT הוא ערך הסבירות הגבוה ביותר, המייצג וודאות מוחלטת. אם A היא סתירה אז A|X)=(F|X)=vF), כאשר vF הוא ערך הסבירות הנמוך ביותר, המייצג דחייה מוחלטת של הטענה.

לאור כך אנו יכולים לכתוב מחדש את ההגדרה שסיפקנו למידע נוסף בצורה פשוטה יותר:

משפט 2.2: הסבירות (A|A,X) של טענה A תחת מידע X ומידע נוסף שA נכונה, היא זו של אמתA|A,X)=vT). הסבירות (A|A,X) של טענה A תחת מידע X ומידע נוסף שA אינה נכונה, היא זו של שקר A|A,X)=vF).

אלו תוצאות די ברורות מראש. החשיבות של הנחת העקיבות תופיע בהמשך, בדיון בטענות מורכבות.

בייסיאניזם: סבירות ממשית

2011-09-01T23:54:00.000+03:00

[רשומה זו היא חלק מסדרה על תורת הידיעה הבייסיאנית; ראה אינדקס כאן.]

ברשומה קודמת קבענו שהבייסיאנים מתעניינים בערך האמת של טענות (A,B,C...)*. אולי ההנחה הבייסיאנית היסודית היא שניתן לייצג את דרגת האמונה שלנו באמת של טענה על ידי מספר.

הנחה 1: סבירות ממשית: הסבירות של טענה A תחת מידע X ניתנת לייצוג על ידי מספר (A|X) כך שסבירות גדולה יותר מתאימה למספר גדול יותר.

מדוע שנקבל את ההנחה הזו? בגלל מה שאנחנו רוצים לעשות כשאנחנו חושבים על סבירות של טענות.

אנו רוצים לשקול את ערך האמת של טענות. זה אומר שאנחנו חייבים לאפשר חוסר- וודאות לגבי הערך שלו, אך גם וודאות. ה"סבירות" שבהנחה 1 היא מידה לכמה בטוחים אנחנו שהטענה נכונה. אנו רוצים שביטחון מוחלט יהיה הערך הגבוה ביותר, אבל גם לאפשר ערכים נמוכים יותר של וודאות**.

אנחנו גם רוצים להשוות את הסבירויות של טענות שונות. אנו רוצים להיות מסוגלים לומר דברים כמן "טענה A מאוד סבירה, וטענה B גם אפשרית, אבל טענה C אינה רצינית". הדרישה ליכולת השוואה עקבית של כל הסבירויות זו עם זו היא הדרישה לקיום סדר חזק (או "מוחלט") - כלומר שנוכל לסדר כל שתי טענות ואת כל הטענות על פי סדר, מסבירות פחות לסבירות יותר.

השימוש במספר ממשי לייצוג הסבירות מאפשר סדר חזק. בעקרון, ניתן לקיים דרישה זו גם תחת הנחות חלשות יותר. השימוש בשברים יספיק, למשל. אבל לא ברור מדוע שנרצה באופן כללי לשקול רק דרגות סבירות של שברים רציונליים (או לאפשר רק רמות מסוימות של סבירות וכן הלאה). נראה שתאוריה כללית של סבירות צריכה לאפשר את כל רמות הסבירות שבאמצע גם כן. לכן, השימוש במספר ממשי הוא טבעי יותר.

עוד ביקורת על השימוש במספרים ממשיים היא שזה "מדויק" מדי. אין מה לחשוב על דרגות אמונה בצורה כה מדויקת - אלו מושגים עמומים וגסים. אני מוצא את ההתנגדות הזו לא משכנעת. זה נכון שהחשיבה האנושית בדרך כלל עמומה יותר. אנחנו יכולים, למשל, לומר ש A יותר סביר מ-B, אבל שהוא בערך באותה סבירות כמו C. אני לא בטוח אם זו תוצאה של חשיבה בדרכים עמומות או חוסר מודעות לערכים המדויקים של הסבירות שמוח שלנו מחשב, אבל בכל אופן אני לא רואה שום סיבה לכלול עמימות שכזו במודל של רציונליות טהורה. הדיוק הוא תכונה טובה, לא פגם!

נזהרתי להגדיר את הסבירות כדרגת הוודאות בכך שהטענה נכונה. אבל מה לגבי הביטחון שלנו לגבי האפשרות שהטענה שגויה? הבייסיאנים טוענים שאין צורך במידה נוספת לשם כך - היא כבר מוכלת במידת ה"סבירות". סבירות מקסימלית משמעה ביטחון מלא שהטענה נכונה, ולפיכך מינימום ביטחון, בכל מובן ממשי, שהטענה שגויה: אנחנו לא נהיה מוכנים להמר על כך שהיא שגויה, או לפעול באופן כלשהו בהסתמך על האפשרות הקלושה ביותר שהיא שגויה. סבירות מקסימלית שטענה A נכונה לפיכך מקבילה לסבירות מינימלית שטענה A שגויה. ומכאן שכם הפוך הוא נכון - סבירות מינימלית של A חייבת להתאים לסבירות מקסימלית (ביטחון מלא) ש"לא A" נכון,כלומר שטענה A שגויה.

מי שלא מקבל את קו המחשבה הזה ירצה אולי לעקוב אחרי הביטחון שלנו באמת של טענה "לא A" בנפרד ובנוסף לביטחון שלנו ב"A", וכך להחזיק במידת "סבירות" מסובכת לכל טענה, שאינה יכולה להתמצות במספר אחד. סבירות רב-ערכית שכזו לא מאפשרת סדר חזק. אדם שכזה יוכל גם לטעון אולי שסבירות מינימלית היא מצב של בורות, לא של ידע, ושאין לבלבל בין הידע שאנו מחזיקים אודות האמת של טענה ובין הערכתו לשם ביצוע פעולה מסוימת (כגון הימור על נכונותה).

גישה שכזו נוקטת תאוריית דמפסטר-שייפר, שהיא אולי המתחרה העיקרית של הבייסיאניזם. בעוד הבייסיאניזם מבוסס על שקילת מידת הביטחון שיש לנו באמת של טענה, תאוריית דמפסטר-שייפר מבוססת על שקילת מידת התמיכה שיש לנו באמת הטענה. יש לנו ככלל כמות מסוימת של תמיכה (טיעונים לוגיים, ראיות אמפיריות, עדויות ראייה, וכן האלה) לכך ש-A נכונה, וכמות אחרת של תמיכה בטענה ש-A שגויה. התמיכה ב A אינה פשוט תמונת ראי של התמיכה ב"לא A"; יכול להיות שאין לנו תמיכה באף אחת מהאפשרויות, או יכול להיות שיש תמיכה קטנה בכך ש-A נכונה ותמיכה מעט יותר גדולה בכך שהיא לא נכונה, וכן הלאה. גישה זו מאפשרת לנו להבדיל במפורש בין הידע והבורות שלנו, ולייצר סבירויות בהתאם לצורך בלי לבלבל אותן עם מצב הידע היותר מורכב שלנו לגבי ערכי האמת של הטענות.

מי צודק, בייס או דמפסטר? אני לא בטוח (הא!), אבל אני נוטה לתמוך בבייסיאנים בכך שבמידה שבה אנחנו נאלצים לבחור בין אפשרויות סותרות נראה לי שהגישה שלהם נכונה. צריך מידה אחת לדרגת האמון שיש לנו בטענה, בלי קשר למידע שמוביל אותנו לקבוע אותה. בכל אופן, הבייסיאניזם מניח שרק מספר אחד (רמת הביטחון שלנו באמת של הטענה) מספיק כדי לאפיין את הסבירות שלה, ואנו נמשיך תחת הנחה זו.

עוד דבר שאנחנו רוצים לעשות עם סבירויות הוא לשנות את האמונות שלנו בהינתן מידע חדש. זה למה ש"תחת מידע X" מופיע בהנחה 0. אנחנו עוד לא הגדרנו למה כוונתנו ב"אינפורמציה", ולא נעשה זאת כעת. בינתיים אסתפק בהגדרה של מה זה "מידע נוסף". אני אסמן את הסבירות של A בהינתן מידע X ומידע נוסף B כ-(A|B,X). ואנו נדרוש שרמת הסבירות תחת מידע שטענה A היא אמת (לא "אולי" או "כנראה" אמת, אלא פשוט "אמת") תשנה את האמונה הרציונלית בה בהתאם.

הגדרה 1: מידע נוסף: הסבירות (A|A,X) של טענה A תחת מידע X ומידע נוסף שA נכונה, היא זו של אמת (A|A,X)=(T|A,X). הסבירות (A|A,X) של טענה A תחת מידע X ומידע נוסף שA אינה נכונה, היא זו של שקר (A|A,X)=(F|A,X).

אני משתמש כאן בקו תחתון לציין את שלילתה של טענה, וב"T" ו-"F" כדי לציין את ערכי האמת "אמת" ו-"שקר". אני גם מניח במובלע שטענה A יכולה אכן להיות או שקר או אמת - שום מידע נוסף שבעולם לא יכול להפוך טאוטולוגיה לשקר, או סתירה לאמת.

רשמתי את הגדרת המידע הנוסף כ"הגדרה" ולא כ"הנחה" בגלל שהיא רק מבהירה חלקית למה כוונתנו ב"אינפורמציה". הקורא יכול, אם הוא רוצה, לראות בה עוד הנחה. אני לא רואה איך אפשר ממש לכפור בהנחה זו - היא בבירור נכונה, במובן שאנחנו בבירור רוצים לדרוש התנהגות שכזו מסבירות רציונלית.

* לאחר התלבטות, החלטתי לכתוב את הנוסחאות באנגלית, כך שיש לקוראן מימין לשמאל. (A|X) משמעו "טענה A בהינתן מידע X". זה יעשה קצת צרות בהמשך בשיבוץ הנוסחאות בטקסט בעברית, אבל אין מה לעשות - ככה כותבים מתמטיקה

.

** הבחירה במספר גדול יותר עבור סבירות גדולה יורת הוא רק מוסכמה. אפשר היה לבחור הפוך - מספר גדול יותר לסבירות קטנה יותר. מה שחשוב הוא להישאר תמיד באותו כיוון", כך שנוכל לקיים את דרישת הסדר החזק.

למה האבולוציה עומדת בסתירה לדת

2011-09-01T23:48:00.000+03:00

לא לגמרי ברור לי למה יש התנגדות כה נחרצת דווקא לתאוריית האבולוציה, מכל התאוריות המדעיות. כל מדע - החל מפיזיקה בסיסית וכלה בפסיכולוגיה - עומד בניגוד לדת היהודית האורתודוקסית הפונדמנטליסטית. אבל בגלל שאני נגרר בזמן האחרון לדיונים בנושא, החלטתי לשים על השולחן את דעתי בנידון. אני מאמין שהאבולוציה כן עומדת בסתירה לדת, אבל לא באופן טריוויאלי. ההתנגשות בין האבולוציה לדת (היהודית האורתודוקסית; אני לא מדבר באופן כללי פה, אם כי הדברים נכונים במידה רבה לכל תאיזם) היא בכמה מישורים.

האבולוציה סותרת את פשט התורה

האבולוציה מספרת לנו סיפור על תולדות החיים על פני כדור הארץ. הסיפור מתחיל לפני כ-4.5 מליארד שנה כשכדור הארץ עדיין ללא חיים. החיים הראשונים נוצרים כמה מאות מליוני שנים לאחר מכן, ובמהרה יצורים חד תאיים שהם אבותיהם של החיידקים (הפרוקריוטיים) המודרניים ודומים להם מאוד מתרבים ומפתחים גיוון ויכולות רבות תחת הברירה הטבעית. לפני כ-3 מיליארד שנה מתפתחים הציאנובקטריה שיכולים לבצע פוטוסינטזה ובכך מעלים את אחוז החמצן באטמוספרה ויוצרים את ההכחדה ההמונית הגדולה הראשונה והגדולה ביותר בתולדות החיים. וכן הלאה וכן הלאה, הסיפור ממשיך ומתפתל, ומלא פרטים ותפניות, מזל והכרח.

סיפור זה פשוט לא דומה לסיפור שמסופר בספר בראשית. ניסיונות לשלב ביניהם הם פשוט מצחיקים ומגוחכים. יש לפיכך בידי המאמין שתי ברירות: או שפשט התורה נכון ואז האבולוציה אינה נכונה, או שיש לדחות את הפשט.

אין בעיה בעקרון עם לדחות את הפשט. היהדות עושה את זה על כל צעד ושעל, בשלל סגנונות וסיבות. היא מומחית בלהגיד שהתורה אומרת שחור כשכתוב בה לבן. אבל משום מה, כשזה מגיע לאבולוציה, מעדיפים רוב הדתיים לא ללכת לשם. אני לא יודע למה, אבל אני חושב שסיבה אחת היא פשוט שהסתירה קיימת. באופן טבעי רוצים הדתיים מראש לקבל את הפשט של דברי הקודש שלהם.

אמנם, דתיים "מתקדמים" מוכנים לקבל את האבולוציה ולדחות את פשט בראשית. זה בא בשני גוונים. רוב אלו שעושים זאת מותירים לעצמם "אבל", כך שהם מקבלים את האבולוציה למעשה אבל לא להלכה. הם מקבלים את הסיפור באופן כללי, אבל חושבים שאלוהים התערב פה ושם במהלך האבולוציה כך שהאמת ההיסטורית היא שהתרחשה "אבולוציה תאיסטית". אנשים אלו למעשה לא מקבלים את האבולוציה כלל - הם רק מעמידים פנים (בפני עצמם) שהם עושים כן. יש מעטים, בודדים ממש, שמקבלים את התאוריה על בורייה, כדרך שבה בחר האל ליצור חיים - בדיוק כפי שמטאורולוגיה מתארת את הדרך בה בחר האל ליצור ברקים.

רוב הדתיים מקבלים את העמדה המקבלת את האבולוציה כאפשרות, אבל בפועל מעדיפים את העמדה ההפוכה, המקבלת את פשט בראשית. לכן שני סוגי הדתיים המקבלים את האבולוציה אינם משמעותיים בדת היהודית. אבל לגביהם, העובדה שיש סתירה בין פשט התורה לסיפור האבולוציוני לא מהווה בעיה בפני עצמה. הם פתרו את הבעיה הזו - אבל זה רק מציב בפניהם בעיה אחרת.

אל טוב לא יכתוב דבר שקר

שום אל שמכבד את עצמו לא היה כותב ספר שפשטו אי-אמת, שמכיל סתירה כמו זו שעמדנו עליה כעת, ולא היה מרשה לטעות כזו להיאמר בשמו. זוהי רמה נוספת, שונה, של בעייתיות - גם אם אתה מקבל שהאבולוציה היא הדרך בה בחר האל ליצור את החיים, עדיין אתה צריך להסביר איך אל טוב, שראוי לעבוד, יכול לפרסם בשמו ספר, או אפילו לאפשר לאנשים לפרסם בשמו ספר, שמכיל טעויות כה גסות.

אני לא חושב שיש לדתיים תשובות טובות לבעיה זו. הם בדרך כלל מנסים להתפתל בכל מיני תירוצים עלובים על כתיבה בכמה רמות, כתיבה לזמן המתאים, ובחירה חופשית. זה לא משכנע אף אחד שראוי לתואר "אדם חושב", אבל זה מספיק כדי לשכנע את עצמם. כך הם חיים בשקט עם העובדה שהם מאמינים שהאל רשע, בהכחשה עצמית משובחת.

אל טוב לא ישתול ראיות שקריות

מנגד, אלו שכן מאמינים בפשט התורה חייבים להתעמת עם שפע הראיות לאבולוציה. הם חייבים להתמודד עם העובדה שהאלוהים למעשה כתב ב"ספר הטבע" משהו אחר ממה שהוא כתב בתורה. מה ששום אל טוב, שראוי לעבוד אותו, לא יעשה.

שוב, הדתיים מנסים להתפתל בדיבורים על "חופש בחירה", "סוד", "הסתר" ושאר הבלים, אבל מצליחים לשכנע רק את עצמם.

כך יוצא שבין אם האדם הדתי מאמין באבולוציה ובין אם הוא מאמין בתורה, הוא מאמין באל שקרן שלא ראוי להאמין לו, כל שכן לעבוד אותו או להישמע לו. אם התורה היא דברי אלוהים חיים אין מנוס מהמסקנה שאלוהים הוא שקרן.

אל טוב לא יגרום לכל כך הרבה סבל

האבולוציה היא דרך מאוד, מאוד לא מוסרית ליצור חיים, או את בני האדם בפרט. או בעצם לעשות כל דבר אחר. היא סיפור ארוך של סבל, חורבן, והצלחה וכישלון שלא בדין. היא פשוט לא משהו שאלוהים טוב, שראוי לעבוד אותו, היה בוחר ליצור. רועי צזנה מסביר זאת היטב.

האבולוציה מראה כי השכל הוא חומרי

האבולוציה והביולוגיה המודרנית שהיא הניבה מראות כי שכל ותבונה נוצרו אבולוציונית, והם דברים ותכונות ביולוגיות ופיזיות ממש כמו כנף ויכולת חישוב. היא הופכת את האמונה בנשמה, או בשכל אלוהי חסר גוף, למשהו מגוחך ממש כמו האמונה ב"כוח חיים" הקיים בדברים חיים ומפריד אותם מכימיה. המדע המודרני מראה ש"כוח חיים" או "נפש" זה תאוריות שאולי לא ניתן להוכיח שהן לא נכונות, אבל הן פשוט מגוחכות לאור הידע העצום שיש לנו על איך החיים והמחשבה הם תוצאות של הכימיה והפיזיקה שבבסיס הביולוגיה והנוירולוגיה.

האבולוציה הופכת את האמונה באל הלא-גשמי למגוחכת בעליל. וברור אפילו לדתיים שאמונה באל גשמי היא מגוחכת מראש, כך שזה לא משאיר הרבה אפשרויות.

האבולוציה מייתרת את האל

הבריאתנים מעלים את האל באופן נפוץ ואינטואיטיבי כהסבר לעובדות הביולוגיות. אבל האבולוציה מראה שלא נחוץ להניח שום אל - פשוט מספיק להניח את האבולוציה, והכל מוסבר. למעשה, מוסבר יותר טוב מבריאתנות.

בעקרון היה אפשר שהאל יסביר דברים אחרים. אבל בפועל האל כבר סולק מזמן על ידי הפיזיקה והפילוסופיה מכל תחום עיסוק משמעותי, ורק בביולוגיה וקוסמולוגיה נותר אולי היה לחשוב שיש להיפותזה זו עוד איזשהו שביב של כוח הסברי. האבולוציה ממוטטת את אחד משני עמודי תמיכה אינטלקטואליים אלו. הקוסמולוגיה המודרנית ממוטת את השני. וכך מושג האל נשאר בלי קרקע לעמוד עליה.

האבולוציה מספקת זהות חלופית

אחת מהאמרות של היהדות היא "דע מאין באת, ולאן אתה הולך" - האבולוציה מספקת תשובות שונות לגמרי הן ברמה האישית והן ברמה של המין. המהות האנושית נוצרה בשל לחצים אבולוציוניים שרירותיים במקום תכנון אלוהי, ואינה שיא ההתפתחות.

זה יוצר תפיסה אחרת של עצמך ושל האנושות, שגוררת הבדל גדול ביחס לחיים, לקדמה, לחופש, וכן הלאה. לאדם שמבין את מקומו באבולוציה ובתמונה הכללית של החיים, הדת היהודית נראית צרה, שבטית, יהירה ועלובה מאוד.

האבולוציה מחזקת את התפיסה המכניסטית

לבסוף, בהיותה חלק מתמונת העולם המכניסטית האבולוציה מחזקת אותה. אם אתה מקבל את האבולוציה - לא הבלים כגון "אבולוציה תאיסטית", אלא את הדבר האמתי - אז קשה מאוד לקבל שפתאום חוקי הטבע שהיא עומדת עליהם מופרים בניסים אלוהיים דווקא לפני כמה אלפי שנים. ואין יהדות אורתודוקסית בלי שלל מיתוסים אגדתיים - מי שדוחה את אלו, כבר לא נמצא בזרם המרכזי של היהדות האורתודוקסית, שאני מדבר עליו.

לסיכום, הדת היהודית האורתודוקסית המקובלת דווקא כן עומדת בסתירה לאבולוציה. אבל זה לא פשוט בגלל שהאבולוציה אומרת א והיהדות ב. עם זה הדתיים היו מסוגלים להתמודד. הסתירה היא ברמה עמוקה יותר. בניגוד לאחרים וטובים, לדעתי ברמה היסודית האבולוציה סותרת את הדת. זה כמובן לא יפריע לדתיים רבים להאמין בשני הדברים יחדיו - בני אדם הם יצורים משונים כאלו.

יחד עם זאת, אני רוצה להדגיש שאני לא חושב שלימודי אבולוציה בציבור החרדי או הדתי-לאומי יובילו לגל כפירה או משהו כזה. לכל היותר זה יוביל לכפירה בדורות הבאים כתוצאה כללית של השכלה חילונית, בלי קשר לתכנים המסוימים של האבולוציה. אינני מאמין שלסתירות מהותיות כמו אלו שאני מדבר עליהן יש השפעה חברתית של ממש. צריך להבין אבולוציה הרבה טוב מדי, להבין אותה "בעצמות", כדי שיהיו השפעות שכאלו. זה רחוק מאוד מהרמה שיכולה לספק מערכת חינוך ציבורית.

כוונון עדין

2011-08-28T14:39:00.001+03:00

כוונון עדין. תחשבו על כל חוגה כשולטת בערכו של קבוע בחוקי הטבע.

אנשים מנסים להוכיח את קיום האל כבר אלפי שנים. רוב הטיעונים עתיקים ומעלים אבק. אבל מדי פעם מופיע גיוון חדש על טיעון ישן. כזה הוא "הטיעון מכוונון עדין".

הטיעון מכוונון עדין הוא טיעון מתכנון (מה שידוע בחוגים פילוסופיים כ"טיעון טלאולוגי"). כלומר, הוא מתיימר לקבוע שההסבר הטוב ביותר לתכונה אמפירית כלשהי - במקרה זה, "כוונון עדין" של הקבועים בחוקי הטבע - הוא שהיא נובעת מתכנון על ידי ישות תבונית, הלו היא אלוהים.

אז מה זה "כוונון עדין"? ובכן, יש בחוקי הטבע קבועים שנקבעים אמפירית, על ידי הניסיון. דברים כמו מסת האלקטרון, חוזק הכוח החשמלי, דברים כאלה. יש איזה 20 פלוס כאלה, וזהו - כל השאר הקבועים הרבים בכימיה, פיזיקה, וכדומה נקבעים מתוך חוקי הפיזיקה היסודיים על ידי קבועים אלו.

ה"כוונון" מתייחס לעובדה שאם נדמיין יקום ששולטים בו אותם חוקי טבע חוץ מזה שהערך של קבוע אחד שונה, נמצא שביקום שכזה לא היו נוצרים החיים כפי שאנחנו מכירים אותם. קחו למשל את הקבוע הידוע כ"קבוע הקוסמולוגי". אם הוא קטן (שלילי) מדי, היקום כולו יקרוס זמן קצר לאחר המפץ הגדול, כך שלא יהיה זמן להתפתחות החיים. אם הוא יהיה גדול (חיובי) מדי, היקום כולו יתפשט בקצב כל-כך מהיר שלא ייווצרו גלקסיות וממילא גם לא חיים.

ה"עדין" מתייחס לעובדה שמספיק להסיט את הקבוע בקצת כדי שזה יקרה. מספיק, למשל, להסיט את הערך של הרבוע הקוסמולוגי באחד חלקי 10 בחזקת 120*. זה 1 ו120 אפסים אחריו. זה מספר עצום. לשם השוואה, יש אולי 10 בחזקת 87 חלקיקים ביקום [הנראה]. כלומר החיים זה משהו מאוד, מאוד עדין. סטייה קלה שבקלות מקבועי הטבע, והרסת אותם.

הטיעון מכוונון עדין יוצא מממצע מדעי זה, ומנסה להסיק ממנו את האל. למשל, עדי אביר אומר:

דוגמאות ספורות אלה, ורבות שכמותן, ממחישות את העובדה שהיקום תומך-החיים המוכר לנו נוצר והתפתח רק לאחר כוונון עדין ומדויק של קבועי הטבע ואנו חייבים לשאול את השאלה: מי אחראי לכוונון עדין זה, המקריות העיוורת או מתכנן על-טבעי כלשהו שעיצב עולם שהותאם במיוחד לקיומם ושגשוגם של יצורים חיים? במילים אחרות, האם החוקים והערכים הקבועים של הטבע 'הוגרלו' באקראי או שישות מתכננת כלשהי בררה אותם מכל החוקים והערכים האפשריים בכוונה תחילה ליצור עולם שמותאם לצרכיהם של יצורים חיים בכלל ויצורים תבוניים בפרט.

יש כמה בעיות חמורות בטיעונים כאלו.

הטעות הבסיסית: תאולוגית - אל מוגבל

אלוהים. לא בנאי.

אל לא מוגבל אינו מוגבל לחוקי הטבע שלנו דווקא. הוא יכול ליצור חוקי טבע שונים לחלוטין, אפילו כאלו שאין בהם קבועים אוניברסליים כמו בחוקי הפיזיקה שלנו.

עבור אל שמוגבל ליצירת יקומים בהתאם לחוקי הטבע המוכרים לנו, האפשרות היחידה ליצור חיים היא על ידי קביעת הקבועים בהתאם וכך בחירתם מוסברת על ידי רצונו ליצור חיים. אבל הדתיים מנסים מכור לנו אל לא מוגבל. עבור אל לא מוגבל, השאלה היא אחרת לגמרי. השאלה היא לא מדוע כיוונן האל את הקבועים כדי ליצור חיים, אלא מדוע הוא בחר ליצור חוקי טבע שיהיה בהם כיוונון עדין לחיים? מודע הוא לא יצר חוקי טבע עם כוונון גס, כך שגם סטיות גדולות יובילו לחיים? או ללא כיוונון כלל, כך שכל ערך יוביל לחיים?

באופן אירוני הטיעון מכוונון עדין מתעלם בעצם מהעובדה שהכוונון הוא עדין. התאיסט מספק הסבר למדוע יש כיוונון, מדוע הקבועים מתאימים ליצירת חיים, אבל לא למדוע יש כיוונון עדין. וזה הרי הממצא שיש להסבירו. הממצא הפיזיקלי של "כוונון עדין" זה תכונה של חוקי הטבע, לא של הקבועים. ואת זה התאיסט לא מסביר.

יש לשים לב שגם האתאיסט מסביר את הכוונון. למעשה, האתאיסט מתחייב מראש לכוונון, שהרי אם אין אלוהים אז חוקי הטבע חייבים להיות מתאימים להיווצרות ושרידת חיים שהרי אנחנו נוצרנו בהתאם להם. לעומת זאת, דווקא התאיסט יכול להרשות לעצמו שיהיו חוקי טבע שלא מתאימים להיווצרות חיים, ושהאל יתערב באופן על-טבעי כדי ליצור אותם בכל זאת. זוהי למשל עמדתו של אברהם מיכאל באשר לאבולוציה. כך שזה שיש כוונון, זה בכלל מתאים יותר לדעה האתאיסטית. ובכל אופן השאלה שצריכה להישאל היא למה יש כוונון עדין.

הטעות הבסיסית: סטטיסטית - משחק בבורות

יש שני מובנים להסתברות - מובן סובייקטיבי, ומובן שכיחותי. סובייקטיבית, אנחנו משתמשים בהסתברות כדי להעריך את הסבירות של משהו. זה שאני אומר שיש "80% סיכוי שלא ירד מחר גשם" זה לא אומר שיש 80% מחרים וב-20% מהם ירד גשם; זוהי פשוט ההערכה שלי לסבירות שירד מחר גשם.

אבל להערכות שכאלו יש משמעות רק אם הן מבוססות על ידע בתחום. אם הן סתם מוקרצות מהאצבע, הן רק תרגיל עקר בבורות. וכשזה מגיע לערכי הקבועים היסודיים - אין לנו ידע. אנחנו לא יודעים מהו הטווח ה"אפשרי" של הקבועים בחוקי הטבע, או מהי ההתפלגות של הסבירות שלהם בתוך הטווח. ולכן אנחנו לא יודעים מהי הסבירות של הערך שמצאנו למעשה.

הניסיון ההיסטורי מראה שהמחקר מגלה שני סוגי מקורות לערכי הקבועים: הערכים של הקבועים נקבעים באופן הכרחי, או שהם נקבעים באופן אקראי. אחת מהדוגמאות לכוונון עדין היום היא למשל היחס בין הכוח החשמלי לכוח החלש. נשתמש בה כדי להדגים את שתי האפשרויות.

אם נלך כמה מאות שנים אחורה, נוכל לדמיין טיעון מ"כיוונון עדין" לגבי היחס בין הכוח החשמלי לכוח המגנטי (במקום לחלש). יש לעצמה שלהם יחס מסוים - למה? בפיזיקה הניוטונית אפשר לדמיין יקומים אחרים, שבהם יהיה יחס כוחות חשמלי\מגנטי שונה. מדוע נבחר דווקא יחס הכוחות שיש להם בפועל? ובכן, מאז איינשטיין אנחנו יודעים את התשובה - הכוח החשמלי והכוח המגנטי הם היינו הך. "כוח המגנטי" זה פשוט איך שנראה כוח חשמלי לצופה שנע כלפי המקור שלו. אנחנו בבורותנו אולי חשבנו שאפשר לשחק עם הערך לשל יחסי הכוחות כרצוננו, אבל למעשה אין כאן שום משחק - היחס ביניהם יודע מראש, הוא נקבע באופן הכרחי.

הרעיון שקיים בכלל תחום משחק לקבועים נטול לפיכך בספק.

דוגמה למקור אקראי לערכים של קבועים הוא איחוד הכוחות החשמלי-חלש. אנחנו יודעי היום שבאנרגיות גבוהות מאוד, ששררו בתחילת היקום, היו הכוח החלש והחשמלי מאוחדים ביחד למעין כוח אחד מעורבב. כאשר התקרר היקום וירדה הטמפרטורה, הכוח המאוחד הזה התפרק ו"קפא" ביחס כוחות מסוים, באופן דומה לכך שפתית שלג קופא בכיוון מסוים ולא אחר. זהו תהליך אקראי, כלומר אין שום סיבה שיחס הכוחות נקבע דווקא בערך הזה.

התשובה ש"אין סיבה, זה אקראי" כמובן לא מספקת את הדתיים. אבל אני לא אבזבז אלקטרונים על סיפוק הצורך הילדותי שלהם בסיבות. למיטב הבנתנו הערך של קבועים מסוימים נקבע אקראית, כלומר אין שום סיבה בכלל לזה שיש לו ערך כזה או אחר - ומי שזה לא מוצא חן בעיניו, שילך להתלונן בפני המציאות.

זוהי עדיין הסתברות כסבירות, אבל זוהי סבירות שלפחות מבוססת על חוקי הטבע המבוססים-היטב. מתוך חוקי הטבע הבסיסיים אנחנו יכולים להעריך מהי ההסתברות שהכוחות יקפאו דווקא ביחסי עוצמת כוחות כאלו, בדיוק כפי שאנחנו יכולים להעריך היטב מהי הסבירות לגשם בעזרת המטאורולוגיה. אבל אין בתחזיות שכאלו הרבה טעם בדיעבד - בעולם האמתי, הגשם כן או לא ירד בסופו של דבר, והערך כן או לא קפא בערך זה בסופו של דבר.

בקיצור, המשחקים של הערכת ההסתברות הם רק משחק בבורות. אנחנו לא יודעים מהו התחום שהערכים של הקבועים יכולים לנוע בו, או מהי הסבירות לכל ערך בו. אנחנו אפילו לא יודעים שיש בכלל תחום שהם יכולים לנוע בו. חישובי הסבירויות הם חסרי משמעות. הטיעון מכוונון עדין מנסה להסיק מסקנות על מבנה היקום מתוך הדמיון, שכן המשתמשים בו מקריצים תחומים אפשריים והתפלגות של "סבירות" הערכים בתוכם מתוך דמיונם הקודח.

יש לשים לב שהכוונון העדין עדיין קיים. גם אם נגלה סיבה עמוקה לכך שהקבוע הקוסמולוגי הוא בהכרח בערך שיש לו [וכנראה שדי גילינו], או אם נגלה שהוא נקבע אקראית - עדיין יהיה נכון שאם נריץ את המשוואות עם ערך אחר במקצת נקבל חוסר התאמה לחיים. השאלה למה המשוואות רגישות בצורה כזו עודנה עומדת.

מה זה אומר שיש תחום? רב-יקום

המובן השני של הסתברות הוא כאמור הסתברות כשכיחות. במובן זה להגיד ש"יש סבירות של 80% שמחר לא יירד גשם" זה להגיד שב-80% מהימים בתנאים מטאורולוגיים מקומיים דומים בעבר לא ירד גשם למחרת. קיום של שכיחות כמובן מהווה מקור לגיבוש הערכות סובייקטיביות בעלות משמעות.

אבל אם יש משמעות אובייקטיבית שכזו להסתברויות, הרי שהשאלה למה נבחרו הערכים שנבחרו כבר נענתה - הם לא נבחרו כלל. יש את כל המגוון האפשרי של הערכים, ואנחנו כמובן שוהים באותו חלק של המציאות שבה יש את הערכים שתחתיהם נוצרים חיים.

יש לנו סיבות טובות להאמין שזהו אכן המצב. התאוריות המתקדמות ביותר - ולכן גם המוטלות בספק עדיין! - שלנו בקוסמולוגיה הן מסוג זה. בנקודה זו קופצים בד"כ הדתיים ואומרים שזה רק מעביר את הדיון ל"מי קבע את החוקים של הרב-יקום?". אבל זוהי לא שאלה של כוונון עדין. די לנו בטיעון אחד בכל פעם. השאלה מדוע קיימים חוקי טבע בכלל זוהי שאלה נפרדת. אנחנו מנסים להתמקד פה בשאלה מדוע הקבועים הם בערכים שלהם, ערכים המאפשרים חיים; ועל כך עונה הרב-יקום (כנראה).

כוונון לא טוב - יש ערכים טובים יותר לחיים

האם אכן מכוונים הקבועים דווקא כך שייצרו אותנו? אז להרגיע. קודם כל, כל החישובים מבוססים על "חיים", ולא "חיים אינטיליגנטיים" או משהו כזה. לא ברור אם יש דרישות נוספות לחיים אינטילגנטיים, אבל כרגע ניתן לטעון באותה המידה - ואולי אף יותר מזה - שהיקום נועד ליצור חיידקים. אנחנו כאן רק כתוצאת לוואי מצערת של הרצון האלוהי ליצור חיידקים.

למעשה, גם את זה לא ניתן לטעון, שכן יש חוקי טבע שיקיימו יותר חיים. זה ברור מכך שאם רק תיצור משטח אינסופי של קרקע פורייה, מקורות אור מעליה, וכן הלאה, תאפשר יותר חיים - זה לא יכול להיות במסגרת החוקים הפיזיקליים המוכרים לנו, אבל אין סיבה שזה לא יהיה אפשרי "בעקרון"...

אבל אפילו אם נגביל את עצמנו ל"כוונון" של הקבועים בחוקי הטבע הידועים, יש כנראה אפשרויות לכוונון טוב יותר. למשל, ניקח את אותו הקבוע הקוסמולוגי. במציאות יש לו ערך חיובי במקצת. אבל הערך שימקסם את החיים יהיה (כנראה) דווקא ערך שלילי במקצת.

אז למה כן מכווננים הקבועים בטבע? לא ברור. לי סמולין טוען שהם מכווננים ליצירת חורים שחורים. אולי. לא יודע.

האם יש בכלל כוונון עדין? לא ברור.

כוונון עדין? אין דבר כזה.

כל החישובים של "האם החיים אפשריים" מבוססים על בדיקת החיים כפי שהם יודעים לנו - על תהליכי יצירת החומרים המורכבים שידועים לנו, על יצירת כוכבים כפי שידועה לנו, וכן הלאה. אנחנו לא באמת יכולים להריץ את המשוואות היסודיות החלופיות ולראות אם נוצרים חיים כלשהם איפשהו ביקום החלופי. זו בעיה שגדולה עלינו, בהרבה. לכן, אנחנו לא באמת יכולים להגיד ששללנו את היווצרותם של חיים ביקומים חליפיים. אנחנו שללנו רק את היווצרותם בדרכים ובאופנים הידועים לנו.

יחד עם זאת, יש מקרים שבהם די ברור שלא נוצר ולא ייווצר שום דבר מורכב ביקום החלופי. הבעיה היא לפיכך רק בחלק מהיקומים החלופיים.

עוד בעיה היא ששינוי של כמה קבועים ביחד קשה הרבה יותר להערכה מאשר שינוי של קבוע אחד. שינוי של קבוע אחד יכול "להתקזז" על ידי שינוי של קבוע אחר. למעשה, יש חישובים שמתיימרים להראות שחלק ניכר ממרחב האפשרויות יכול להחיל חיים (מהסוג המוכר לנו). אבל חישובים אלו נתונים בספק. אני נוטה לא להאמין להם - ה"חיים כפי שאנחנו מכירים אותם" זה תופעה מורכבת, שיש הרבה דרכים להרוס אותה, ולכן נראה לי שהיא לא תתקיים מסיבה זו או אחרת בכמעט כל יקום חלופי.

אני לא אסטרופיזיקאי, אבל התשובה שלי לשאלה היא "כנראה שכן, אבל לא לחלוטין ברור".

במקום סיכום

אלוהים הזורק-ברקים. כי אלוהים-המתכנן לא פחות מגוחך.

האמונה שישות תבונית יצרה את חוקי הקיום היא פשוט ילדותית. היא יהירה ברמה מדהימה, באשר היא משליכה את הדמות התבונית העלובה שלנו על הקיום כולו, על כל הודו וזרותו מרוממת הרוח. היא מנוגדת לכל מה שאנחנו יודעים על תבונה וסיבתיות. היא מתחמקת מהאמת הפשוטה שישות זו, אחלו הייתה קיימת, הייתה גם היא חלק מהמציאות. היא פשוט לא אלטרנטיבה. היקום לא נוצר על ידי קוסם בלתי נראה בדיוק כפי שהוא לא נוצר על ידי מפלצת הספגטי המעופפת - אנחנו יודעים יותר מידי על יצירה תבונית מחד ועל ספגטי מאידך מכדי שאלו יהיו אפשרויות רציניות. [כמובן שביגוד לכך, דבקות בפלפ-אל היא אמונה רציונלית לחלוטין!]

השאלה למה קבועי הטבע הם מה שהם ולמה חוקי הטבע הם מה שהם עודנה עומדת. אולי נמצא לה, בבוא הזמן, תשובות. אלו לא יהיו התשובות הדתיות הילדותיות, והן לא יימצאו על ידי פילוסופים או כוהנים. אלו יהיו תשובות שמן הסתם יהיו רק יותר מסתוריות ומוזרות ויראו לנו שהעולם עוד יותר מוזר ממה שדמיינו. והן יימצאו על ידי המדע.

* האמת שזה כנראה לא נכון, מסיבות אזוטריות, אבל בואו נגיד שכן.

[רשומה זו נכתבה בעקבות רשומה דומה של רועי צזנה, שמסבירה הרבה יותר טוב ממני על הסתברויות ושות'; מומלץ]

בייסיאניזם: טענות הגיוניות

2011-08-24T11:34:00.000+03:00

[רשומה זו היא חלק מסדרה על תורת הידיעה הבייסיאנית; ראה אינדקס כאן.]

האם נכון שכדור הארץ הוא עגול? האם המכניקה הניוטונית מתארת כהלכה את תנועת גרמי השמיים? לפני שאנחנו עונים על שאלות כאלה אנו צריכים להניח שהן בעלות משמעות. אנחנו צריכים להניח שהטענות שבבסיסן הן או נכונות או לא נכונות, במובן שאוו שהן משקפות ומתארות את המציאות נוכחה או שלא*. זוהי ההנחה הראשונה של הבייסיאניזם.

הנחה 0: תחום הדיון: אנו עוסקים בערך האמת של קבוצה של טענות בסיסיות (א,ב,ג...) אודות העולם, שכל אחת מהן יכולה להיות או נכונה או לא נכונה, ובאמת של כל הטענות המורכבות שניתן להרכיב מהן.

רוב ההסברים של הגישה הבייסיאנית לא טורחים לרשום את ההנחה הזו, אבל היא לא כך כך טריוויאלית**. ההתנגדות החשובה ביותר לה היא שחשיבה על תיאורים של העולם - טענות לגבי העולם - כאו "נכונות" או "לא נכונות" היא פשטנית ולא מספקת. כדור הארץ אינו באמת עגול - יש לו צורה מאורכת קמעה, הוא רוטט, ואם אתה מתעקש על דיוק מושלם אתה תמצא שאין לשום עצם צורה מוגדרת-היטב בשל תופעות קוונטיות. אבל בבירור, להגיד שכדור הארץ עגול זה הרבה יותר נכון מלהגיד שהוא שטוח. ה"אמת" שבטענה היא לפיכך לא עניין פשוט של "אמת" או "שקר". יש דרגות לאמת, רמות של דיוק. אותו התיאור יכול אפילו להיות יותר או פחות נכון במובנים שונים (למשל יותר מדויק, אבל פחות כללי). ויש סיבה טובה לחשוב שלעולם לא נגיע לתיאור מלא ומדויק לחלוטין של המציאות, אל ה"אמת המוחלטת", שכן זה ידרוש תיאור מפורט ברמה אינסופית והמוח שלנו הוא סופי (וכך גם הרשומות שלנו).

למרות זאת, זה בבירור שימושי לעתים תכופות לחשוב במונחים לוגיים של "אמת" ו"שקר". בעצם, אפילו כאשר אנחנו לא עושים כן לכאורה אנחנו בעצם רק חושבים על האמת של טענות מסובכות יותר כגון "זה יותר מדויק לומר שכדור הארץ הוא עגול מאשר שהוא שטוח". אפילו ביישומי מחשב ופיתוחים מתמטיים שמנסים להשתמש בחשיבה יותר "עמומה"*** אנו כותבים את התכניות והמשפטים המתמטיים כפי שהם "באמת", ולא בצורה עמומה. לפיכך נראה לי שהתנגדות זו נכשלת בסופו של דבר. חשיבה בייסיאנית אכן מבוססת על דיכוטומיות חדות, אבל בהרבה מקרים ומובנים זה בסדר גמור לחשוב בצורה כזו. יחד עם זאת, יש לזכור תמיד את האופי המוגבל של צורת הדיון שלנו, ויש לחפש דרכים לשנות ולהתאים את תחום הדיון כאשר יש צורך ביותר דיוק וזהירות.

עוד התנגדות באותו קו מחשבה היא שמשמעות היא דבר הוליסטי. כל הניסיון לקבוע את האמת של טענה מסוימת הוא נואל, שכן אין לה משמעות ללא ה"סביבה" של טענות נוספות. הטענה "כדור הארץ הוא עגול", למשל, חסרת משמעות ללא הבנה של מה זה "כדור הארץ", "עגול", וכן הלאה. יש משמעות רק לרשת של מושגים הקשורים זה בזה, ושפיטת האמת של טענות מבודדות היא לפיכך בלתי אפשרית. במקום לנסות לעמוד על ערך האמת של טענות, עלינו לשקול את המבנים והמודלים המחשבתיים והמופשטים שעומדים מאחוריהן.

אני מוצא שהתנגדות זו אפילו יותר חלשה מהקודמת. משמעות היא אכן הוליסטית, אך אין שום פסול בלגשת לבעיית הידע על ידי שקילת טענות מסוימות. הן עדיין מייצגות טענות אמת לגבי העולם, וככאלו ניתן לשפוט אם הן נכונות או לא. חשוב להבין גם איך להבין מושגים קשורים ולשפוט טענות קשורות, אבל זה לא פוגם בגישה הבייסיאנית.

היבט בהנחה 0 שעוד לא דנתי בו הוא הדיון בטענות מורכבות לוגית, כגון "גם א וגם ב". החלוקה לטענות בסיסיות ומורכבות אינה בעייתית לדעתי. ברגע שאתה מסכים לתחום דיון המכיל טענות נכונות או לא נכונות, אתה מיד יכול לייצר טענות מורכבות מתוכו וברור שנרצה לשקול גם את ערך האמת שלהן. כפי שנראה, מבנה מורכב זה הוא בדיוק הבסיס שהבייסיאניזם עומד עליו.

* זוהי "תורת התאמה" של האמת, ומניחה "ריאליזם" במובלע. פורמלית לפחות ניתן לפתח בייסיאניזם גם ללא הנחה מטפיזית זו - עצם העובדה שיש שני ערכי אמת זה מספיק. בפועל, אני (וכל בייסיאני שקראתי עליו) מחזיק בעמדות אלו, אז אני אכתוב מתוכה.

** היחיד שאני יודע שמדבר עליה הוא מרק קוליוון, ב"החשיבות הפילוסופית של משפט קוקס" (2004).

*** אם נרשה לערכי האמת להיות כל ערך שהוא בין 0 ל-1, בניגוד ל-0 או 1 של ההיגיון הקלאסי, נגיע ל"הגיון עמום".

בייסיאניזם: הקדמה

2011-08-24T11:32:00.004+03:00

איך אפשר לדעת מה נכון? במה להאמין? גישה אחת, שמשפיעה יותר ויותר, אפשר לכנות "תורת ידיעה בייסיאנית". היא טוענת, בקווים כלליים, שיש לערוך אמונות רציונליות ולשנותן בהתאם לכללים מתמטיים מדויקים של תורת ההסתברות.

אני מודה שמלכתחילה הייתי מאוד ספקן לגבי הבייסיאניזם, אבל לאחר שקראתי את הפרקים הראשונים בספר "תורת ההסתברות: ההגיון של המדע" (2003; מאת א.ת. ג'יינס) אני מכבד אותה יותר והשקעתי בה יותר מחשבה. עתה אני חושב שלפחות ברמה מסוימת הבייסיאנים האלה אולי צודקים. אז החלטתי לכתוב סדרה של רשומות כדי לבחון אותה יותר טוב. אני אתמקד בבחינת הנחות היסוד של הבייסיאניות, ולפיכך תקפותה - אבל גם בהוכחת מסקנותיה ברמת ריגורוסיות ואופן שמתאים לי.

רשומה זו מהווה אינדקס לסדרה. אני אעדכן אותה כשאפרסם רשומות נוספות. אפשר לחלק את הסדרה לכמה חלקים:

משפט קוקס: ההוכחה שאמונות "רציונליות" חייבות להיות ערוכות בהתאם לתורת ההסתברות.

על המוסר

2011-08-16T12:15:00.000+03:00

מוסר. זה הרבה דברים.

מהו הדבר המוסרי לעשות? מהי הבחירה הנכונה? המעשה הצודק? מהי דעת טוב ורע?

אני חושב ששאלות אלו בעייתיות. הבעיה היא שהן מניחות מראש שיש תשובה אחת, שיש מובן אחד ל-"טוב" ומונחים מוסריים דומים. המציאות מורכבת יותר.

בהנחה שאנחנו רוצים להיות רציונליים, ישנו רק "'קוד" התנהגות אחד שצריך באמת לעניין אותנו - הקוד שמקדם את הרצונות שלנו. הרציונליות מחייבת שתפעל לקידום הרצונות שלך במידה שבה אתה יכול ומעריך. זה לא טוב, זה לא רע - זה פשוט רציונלי. להעדיף קוד אחר - זה לא רציונלי.

אנשים ינסו למכור לכם קודים אחרים. הם יגידו, למשל, שנקודת המבט המוסרית היא האובייקטיבית, כלומר יטיפו לשירות הצורך להתעלות מעל הרצונות האישיים שלך ולחשוב על הזולת באופן אובייקטיבי. לא זה מה שאתם רוצים, אלא כי זה "נכון". אבל למה שיעניין אותכם ה"נכון" הזה? אם אתה רוצה להתחשב בזולת באופן שוויוני, אדרבא, תעשה זאת. אבל אם אתה לא רוצה - מה זה משנה שההתייחסות שלך אינה "אובייקטיבית"? אם זה לא משנה לך, אם אין לך שום רצון לפעול מתוך ראייה "אובייקטיבית" שכזו - אז זה לא רלוונטי לגביך. שזה ישנה לך למרות שזה לא משנה לך - זה לא רציונלי.

טעות נפוצה בחשיבה מוסרית היא שקיים קוד מוסרי "אבסולוטי" או מוחלט כלשהו, או שהמוסר נקבע על פי רצון או מצוות האל. אבל גם אם האל קיים, רצונו ומצוותיו לא צריכות לעניין אותנו כשלעצמן; דברים אלו יעניינו אותנו רק אם יש לנו רצון להתעניין בהם. באופן דומה, כל קוד מוסרי מופשט משמעותי לגבינו רק במידה שבו הוא משתקף ברצונות האנושיים.

כמובן שחלק גדול מהרצונות שלנו הם בדיוק רצונות מהסוג שאני התנגדתי להם לכאורה בפסקאות האחרונות - רצונות לגבי "צדק מוחלט", אמפטיה עם סבל של אחרים המובילה לרצון להקל על סבלם, וכן הלאה. הכל טוב ויפה. אבל הבסיס למוסר האישי שלך חייב להיות הרצונות האישיים שלך.

לכן, לא יכולה להיות תשובה אחת לשאלות שבהן פתחתי. לאנשים שונים יש רצונות שונים ומבנה נפשי שונה. לזה יש מעט אמפטיה ולזה הרבה, לזה יש חוש צדק מפותח ולזה חוש כבוד חזק, וכן הלאה. עצה מוסרית שתתאים לאחד לפיכך לא תתאים לאחר. לא ניתן לספק תשובות מועילות, תשובות שאדם יהיה חכם להקשיב להן, בלי להתחשב בשונות האנושית.

יחד עם זאת, יש גם דברים זהים. בני אדם הם עדיין בני אדם, וחולקים את אותו המבנה הנפשי בגדול, רק באיזונים אחרים. לכן, כן ניתן לספק כלים שיאפשרו לכל אדם לשקול את ההשלכות של בחירות שונות על פי החושים המוסריים הבסיסיים שיש לו, ואפילו להציע קווים כלליים לאיזון ושילוב בין האינטואיציות המוסריות השונות. זה לא "תשובה אחת". זו מסכת של תשובות, שעדיין מותירה בסופו של דבר את המשימה של האיזון הסופי והבחירה המוסרית בידי האדם. אי אפשר לקרוא את התשובות במקום כלשהו - אתה חייב להסיק את התשובות שמתאימות לך באופן אישי.

אם כך ראשית חכמה היא בהכרה עצמית. האדם צריך ללמוד להכיר את עצמו, את רצונותיו שלו, יותר טוב. אבל בכך לא תמה העבודה המוסרית, שכן הרצונות שלנו אינם קבועים באבן. אנחנו יכולים לשנות אותם בשלל צורות. לימודי היסטוריה, אנתרופולוגיה, אבולוציה, ושאר מדעים מאפשרים לאדם להרחיב את אופקיו ולאמץ ערכים שלפני זה הוא כלל לא היה חושב עליהם או לוקח אותם ברצינות. ניסיון לחשוב בצורה רציונלית על ההעדפות המוסריות שלך, בעזרת שקילת דילמות ותורות מוסריות שונות ודיונים עם אנשים אחרים, מאפשר גם לאט לאט לשנות את אותן ההעדפות עצמן. ושלל טכניקות פסיכולוגיות מאפשרות לאדם לשנות בצורה מכוונת ומודעת את ההרגלים, האופי, ובסופו של דבר התגובות הרגשיות הבסיסיות ביותר שלו ומקור ערכיו המוסריים. ההכרה העצמית זה עוד החלק הקל - השינוי העצמי, שהוא ההתבגרות הנפשית והמוסרית האמיתית, הוא הרבה יותר קשה.

זה מצד האדם פנימה. אבל חלק גדול מרצוננו נוגע לשאר העולם, ולכן הבנה של שאר העולם חיונית לחשיבה מוסרית. דווקא כאן חילוקי הדעות בין דתיים לחילוניים הם לרוב הקשים ביותר, שכן תפיסת העולם שלהם כה שונה. כשאתה מאמין שהעולם עומד על לימוד תורה - המסקנות המוסריות שלך יהיו אחרות לגמרי מכשאתה מאמין שלימוד תורה הוא הבל הבלים. כשהחרדים רוצים להגדיל את התמיכה בלימוד תורה על חשבון דברים אחרים, הם מתנהגים באופן רציונלי - הם פשוט טועים לגבי טבע העולם.

לימוד העולם וההשלכות של בחירות שונות גם הוא אינו קל. לבחירות מוסריות שונות, בעיקר בתחום החברה והכלכלה, יכולות להיות השלכות ממש לא טריוויאליות. במובנים מסוימים, חקר ההשלכות קל יותר שכן אלו נושאים אובייקטיביים, שאפשר לחקור על ידי מדעים שלמים - בניגוד לאופי המוסרי והרצונות שלך באופן אישי, שמצריכים עבודה אישית. אבל עדיין, להבין במלואם את שלל המדעים והתחומים הנדרשים כדי לחוות דעה נחרצת, בכל נושא שהוא, זה בעצם בלתי אפשרי. כל מה שאפשר לעשות זה לשפר את הידע ואת ההבנה האישית, בניסיון (שלעולם לא יכול להתממש לחלוטין) להשיג את האמת.

כאן יש עוד הבדל מהותי בין נקודת ההשקפה המודרנית-מדעית לבין זו המסורתית-דתית. הדתיים בטוחים שלמישהו - אלוהים בעקרון, ובפועל הרבנים הגדולים - כבר יש את התשובות הנכונות לגביהם. האדם המודרני יודע שאף אחד לא יודע את האמת, ושהוא לא יוכל למצוא אותה בהתבסס על סמכות. הוא חייב לחקור בעצמו, להתאמץ בעצמו, ולמצוא את התשובות שרלוונטיות לגביו. זה קשה הרבה יותר, אבל זה חלק מתהליך ההתבגרות הנפשית הכרוך בעצם רעיון הנאורות.

התפלגות סוציולוגית של אינטואיציות מוסריות.

אני מדבר כבר די הרבה על מוסר, אבל איך נבדיל בין מה שמוסרי לבין מה שלא? בשרירותיות. השמות לא באמת חשובים. מה שחשוב הוא שנבין מה ההשלכות של הרצונות שאנו דנים בהם. האם אנו רוצים לאסור על מישהו פעולה מסוימת? בוודאי - אנחנו רוצים לאסור על אונס או גניבה, למשל. האם אנחנו רוצים לאפשר פעולה אחרת, גם אם אנחנו מעדיפים שלא יעשו אותה? בוודאי - למשל, אנחנו רוצים לאפשר חופש דת, שאנשים יוכלו להתפלל לאל הדמיוני שלהם למרות שהם טועים ומטעים. זה הבדל מהותי, זה הבדל בעל משמעות בחיינו הציבוריים. אם אנחנו רוצים לקרוא למה שאנחנו רוצים להכריח או לחייב בשם "מוסר", או אולי למה שאנחנו רוצים לעודד או לדכא בעזרת דיבור, או … זה לא משנה. זה סתם בחירת מילים.

ובכל זאת - מה כולל המוסר? ובכן, האינטואיציות המוסריות שלנו מבחינות בין כמה סוגים של שיפוט מוסרי. חשוב להבחין ביניהם, אחרת עלולים להיגרר לטעויות מביכות כגון הטענה שבחירה שמובילה לסבל רב יותר, בסופו של דבר, לפיכך אינה הבחירה המוסרית.

הרמה הראשונה היא של תוצאות. אנו שופטים אם מצב מסוים הוא טוב או לא על פי התוכן שלו, ולכן גם שופטים מהי הבחירה הנכונה על פי התוצאות שלה. אם בחירה באפשרות א תביא לסבל רב לקבוצת אנשים ובחירה באפשרות ב תסיר מהם סבל רב, יש לבחור באפשרות השנייה.

הדברים שאנחנו מעריכים במצב הם רבים. אנחנו מעריכים סבל ואושר, כאמור, אבל גם חופש, אמת, צדק, רמת חיים, וכן הלאה. באופן כללי, אפשר לקרוא למה שאנחנו מעריכים "שגשוג אנושי" או "טוב". אנשים שונים יעריכו דברים שונים, אולם התבוננות עצמית מתוך מודעות היסטורית מביאה ככלל את בני האדם להסכים לסט די מסוים של ערכים. סט זה במפורש דוחה רגשות מסוימים. למשל, גועל הוא תחושה אישית ולכן אינו יכול להוות בסיס להחלטה מוסרית; זה שיחסים הומוסקסואלים, או יחסי סאדו-מאזו, או לאכול עקרבים, או מה שלא יהיה מגעיל אותך - זה לא סיבה להגיד למישהו אחר, שזה לא מגעיל אותו, לא לעשות זאת. באופן דומה, המוסר הנאור דוחה כמעט כליל רצונות המבוססים על רגשות נאמנות לקבוצה, כאשר אלו מתנגשים עם עקרונות מוסריים כגון שוויון. כך למשל זה לא מוסרי לאדם לדאוג לקבוצה שלו על חשבון קבוצות אנשים אחרות.

חוש הצדק, לעומת זאת, מקובל כבסיס לגיטימי למוסר. מדובר פה על צדק תהליכי, כלומר על צדק שמבוסס על שוויון בהזדמנויות וביחס, שדוחה אפליה בשל קריטריונים לא רלוונטיים. אדם שלא יתקבל למשרת היי-טק בגלל שהוא מזרחי מופלה לרעה, אבל אדם שלא יתקבל לשחק תפקיד של מזרחי בסרט בגלל שאין לו חזות מזרחית אינו סובל מאפליה - זה חלק מהדרישות האינהרנטיות של התפקיד.

עוד בסיס חשוב של המוסר האנושי המקובל הזה הוא האהדה. יש להסיר סבל ולקדם את השגשוג האנושי והאושר. כך, למרות שמן הצדק אין לספק עזרה כספית לאדם שמרצונו החופשי חי בעוני, החמלה עליו ועל משפחתו גוברת ויש לספק לו ובעיקר למשפחתו תנאים מינימליים, במידת האפשר.

נדבך נוסף בשגשוג האנושי הוא החופש החיובי. זהו החופש התודעתי והמעשי של כל אדם לעשות דברים. דיבורים על חופש מתמקדים בד"כ באיסור לאסור דבר-מה, אבל זוהי תמונה חלקית בלבד של החופש. לאירופאי בימי הביניים היה אולי את ה"חופש" לטוס לאמריקה, במובן זה, אבל ברור שזה דבר ריק מתוכן שכן הוא גם לא יכול היה לטוס לאמריקה וגם לא יכול היה בכלל לחשוב על האפשרות הזו. החופש הממשי שיש לנו לטוס לאמריקה (תמורת כך וכך שקלים, כמובן) הוא גם היכולת שלנו לעשות את זה, וגם היכולת שלנו בכלל לשקול את זה כאפשרות. לכך יש משמעות מוסרית, שכן זה מגדיל הן את העושר של רצונותינו והן את היכולת לממש אותם.

עוד היבט הוא האמת והמודעות של האנשים בחברה. האמת נחשבת בעיני רוב בני האדם כטוב כשלעצמו, כלומר כדבר שטוב להחזיק בו רק בגלל מה שהוא ולא בגלל השימושים שלב. ברור שיש פעמים רבות שהאמת היא שימושית לשם השגת מטרות אחרות (כגון חופש חיובי), אבל הרעיון כאן שהיא טובה גם בלי קשר לזה, ולפיכך מהווה חלק מהשגשוג האנושי. בני אדם המודעים למקומם ביקום, היכולים להשתאות מול ההדר שבערפילית ראש הסוס, הם במובן זה בדרגה גבוהה יותר מאלו שחושבים ששביל החלב הוא שאריות חלב של פרה שמימית. כל אמת היא טובה, וכל כזב הוא נקודה לרעה, אבל לא כל האמיתות והטעויות זהות בחשיבותן. אמיתות הקשורות בנקודות ה"חשובות" על פי העקרונות המוסריים האחרים - כגון המצב האנושי בכללותו - חשובות יותר מוסרית מאמיתות סתמיות.

ניתן לחשוב על יסודות נוספים למוסר, כגון נוכחות של אהבה או יושר. אבל ראוי אולי להפסיק בנקודה זו כדי להדגיש שוב את הבעייתיות באיזון ובהערכה של הגורמים השונים. אין שום נוסחה שתגיד לנו כמה עוני יש לקבל בתמורה לכמה פריחה כלכלית של שאר העם. אין שום תשובה אובייקטיבית לשאלה איך להעריך את הסבל שעתיד להיגרם בשל ניצול הסביבה בעתיד לעומת האושר שנגרם מניצול זה בהווה. האיזון בין הרצונות השונים הוא בסופו של דבר סובייקטיבי, ועלינו לנסות ולאזן ביניהם כמיטב הבנתנו את ערכינו ואת העולם.

מה שמוביל אותי לרמה השנייה שבה שופטים את המוסר, והיא ברמת המעשה האישי. איננו רוצים לדרוש מאנשים, שמטבעם מוגבלים ביכולתם והבנתם, מושלמות מוסרית. אנחנו דורשים במקום זאת כוונה טובה. אם אדם פעל מתוך רצון להגדיל את השגשוג האנושי, ומתוך שיקול דעת וניסיון כנה לעשות זאת - כישלון שלו אינו "באשמתו" ואינו כישלון מוסרי. כך, אם אדם סטה מנתיבו כדי להימנע מלדרוס עובר אורח, אך ללא ידיעתו היה זה טרוריסט שלאחר מכן התפוצץ והרג עשרות אנשים - ההרג אינו באשמת הנהג, והחלטתו שלא לדרוס את הטרוריסט דווקא הייתה ההחלטה הנכונה לאור המידע שהיה לו באותו הרגע.

כדאי להתעקב כאן על הרעיון של "כשל מוסרי". איך בכלל יכול מישהו אחר לכשול מוסרית? מובן אחד הוא שהוא סוטה בצורה ניכרת מתוך הקונצנזוס של דעה מוסרית מפותחת ומודעת. למרות שכל בני האדם שונים זה מזה, כמעט כולם מסכימים למשל שרצח הוא אסור ולפיכך אדם שרצח כשל בהתאם לקוד המוסרי הנאור האובייקטיבי (במובן של "משותף לכל הצופים") הזה. מובן נוסף הוא שהאדם הוא כנראה נורמלי בעצמו, ולפיכך הוא גם כשל בכך שזה לא מה שהוא היה רוצה, לאחר פיתוח דעתו בצורה נאותה ורצינית, לעשות.

היבט אחד של שיפוט המעשה הוא לפיכך הרגשות והרצונות המניעים אותו. אם אדם פעל מתוך אהבה נרצה אולי לומר שהוא פעל באופן מוסרי. או אולי נרצה לומר שהוא פעל באופן מוסרי אם הוא פעל מתוך רצון לקדם את השגשוג האנושי. שוב, התווית "מוסרי" פחות חשובה פה. מה שחשוב זה לחשוב על האם אנחנו תומכים או מגנים בבחירה על בסיס זה, ובאיזה תנאים; האם אנחנו רוצים לאסור עליה או לאפשר אותה, לעודד או לדכא אותה - וכן הלאה.

אינטואיציה בסיסית זו יכולה לעמוד בניגוד לאינטואיציה התוצאנית הקודמת. יכול להיות, למשל, שבחישוב קר של עלות-תועלת של השגשוג האנושי עדיף יהיה להורים להרוג את ילדם המפגר על ידי חשיפה; אך גם אם נקבל את החשבון המפוקפק הזה, נוכל עדיין לשפוט את המעשה הזה בחומרה, כחוסר מחריד באהבה ואף אמפתיה אנושית בסיסית.

עוד היבט חשוב של שיפוט המעשה הוא בדיוק בהבחנות כגון האם אנחנו רוצים לאסור עליה או לא. זוהי מחשבה במונחים של זכויות וחובות, שבה "לא מוסרי" משמעו בניגוד לזכויות האדם. מדובר פה באינטואיציה מוסרית שלישית, הנוספת ולעתים מנוגדת לחשיבה התוצאנית מחד ולחשיבה הערכית [איזה ערך או רצון עומדים מאחורי המעשה] מאידך. למשל, אם מוצבת בפני אדם ברירה להרוג אדם אקראי אחד או להרוג שלושה, אנו נאמר שעליו להרוג אחד; אך אם מוצגת בפני רופא ברירה אם להרוג אדם אחד, לקחת ממנו את איבריו, ולהציל בכך שלושה חולים - נאמר שאסור לו להרוג את האחד כדי להציל את השלושה. למרות שבשני המקרים התוצאה זהה, יש משהו קביל מוסרית בבחירה הראשונה ולא קביל מוסרית בבחירה השנייה. ביסוד ההבדל בין המקרים עומדת ההבחנה שאין לרופא זכות לקחת את חייו של חולה, בעוד שהוא חייב לקחת את החיים של אנשים בדוגמה הראשונה והשאלה היחידה שעומדת לפניו היא איך לצמצם את הפגיעה הזו.

שוב, האיזון בין שלושת הגישות הכלליות הללו - תוצאתנות, ערכים, וזכויות - זה משהו שכל אדם צריך לקבוע לעצמו. פילוסופים רבים מנסים להעמיד את כל המוסר על אחת מהגישות, אך זוהי טעות בחשיבה מוסרית. שלושת האינטואיציות הן מרכיבים בסיסיים בנפש האדם, שמובילים לרצונות סותרים. האיזון והבחירה ביניהן חייבת להיעשות על ידי כל אדם בנפרד, ולא על ידי הפילוסופיה או התבונה הטהורה.

המדע עוזר לנו להבין את עצמנו

אז איפה כל זה מותיר אותנו? עמוק בבוץ. הגדולה של החברה המערבית היא שהיא החברה הראשונה בעולם שמעזה לומר בגלוי ובגאון שהיא אינה יודעת. וחלק מחוסר ידע זה הוא בתחום המוסר. אנחנו עוד לא יודעים מה אנחנו באמת רוצים, ואיך להשיג זאת. זה לא שהמערב לא מציב תשובות - ליהפך, יש כפי שפירטתי הסכמה די רחבה על יסודות, מהות, ואפילו התוכן הכללי של המוסרי. אבל תשובות אלו אינן מעודדות במיוחד. המוסר הוא תחום קשה ביותר. ההבנה הגדולה יותר של עצמנו ושל מקומנו ביקום, והניסוח הפילוסופי של האינטואיציות המוסריות והחשיבה עליהן, מאפשרת לאדם המערבי הנאור לגלות ולעצב את רצונותיו המוסריים טוב יותר מאבותינו, ומובילה למוסר הליברלי אותו תארנו בחטף למעלה. אבל ההתקדמות האישית עודנה קשה, ההכרה העצמית עמומה וקשה להשגה, ההחלטות על האיזון הנאות בין הערכים השונים קשות, וקשה אף ההבנה של ההשלכות. מוסר זה קשה. אין מה לעשות, זה מה יש.

הנחת יסוד

2011-08-07T12:08:00.000+03:00

הרב ד"ר [לפיזיקה] מיכאל אברהם אמר בפתח דבריו בטור האחרון שלו בווי-נט

כל המדע מבוסס על ההנחה שאם אנו צופים במשהו כנראה יש לו סיבה, וזוהי המוטיבציה המדעית לחפש אותה. מאידך, גם בהקשר המדעי, כפי שכבר קבע יום, אין להנחה זו בסיס אמפירי. זוהי הנחת יסוד של החשיבה הרציונלית, ולכן תמוה שמי שדוגל בעמדה כזו מאשים את המאמין באלוקים בחוסר רציונליות.

את הרעיון שהמדע "מבוסס על ההנחה שאם אנו צופים במשהו כנראה יש לו סיבה" הפרכנו כבר ברשומה האחרונה (אני כנראה נביא...). אילו הוא היה נכון, מעולם לא היה יכול המדע לפתח את תורת הקוונטים. האמת, זה פשוט מדהים שמישהו בעל תואר ד"ר בפיזיקה יכול לרשום כאלו שטויות. אין טעם לדון בעניין שוב.

אבל אברהם כן מעלה שאלה מעניינת שאני רוצה לדון בה - איך מוצדקות הנחות היסוד של המדע או הרציונליות?

לא, לא הנחת יסוד כזה.

התשובה ניתנה, בגדול, על ידי הפילוסוף עמנואל קאנט, והשם המפוצץ לה הוא "הנחות טרנסצנדנטיות". קאנט ידוע לשמצה אפילו בקרב הפילוסופים בשל השפה היומרנית והלא ברורה שלו.

הרעיון הוא שעיסוק מסוים מצריך הנחות יסוד מסוימות, שאם הן לא מתקיימות אי אפשר בכלל להתחיל בפרויקט. אתה לא יכול לעסוק או אפילו לחשוב ברצינות על נגרות בלי להניח שקיים עץ, למשל. אז הנחת תכונות של עץ וקיומו הן ה"הנחות הטרנסצנדנטיות" לחשיבה על ועיסוק בנגרות.

זו דוגמה מעט שטותית. הרעיון נהיה יותר מעניין כאשר פונים להנחות שעומדות ביסוד התבונה עצמה. צריך להניח הנחות מסוימות כדי שאפשר יהיה בכלל לחשוב בצורה רציונלית (בלי קשר לנושא). צריך, למשל, להאמין שהזיכרון שלנו מספיק אמין, שכן חשיבה דורשת זיכרון - זכרון של מסקנותינו הקודמות, של הטיעונים שבהם השתמשנו, וכן הלאה. ההנחות של חשיבה רציונלית הן מעניינות, כי הן מעל לכל ביקורת רציונלית - כל ביקורת כזו כבר מניחה אותן.

קאנט גרס כי אחת מההנחות הנדרשות לחשיבה רציונלית היא של "קטגוריות" של סיבה ותוצאה. כישויות תבוניות, אנחנו חייבים לחשוב במונחים של סיבה ותוצאה. אנו יודעים היום שזה אינו מדויק. תבונה טהורה - ניתוח תבוני של נתונים - מחייבת חשיבה במונחים של סדר, אבל לאו דווקא סדר סיבתי. סיבתיות היא רק סוג מסוים של סדר אפשרי.

חשיבה במונחים של סיבה ותוצאה חיונית דווקא למה שקאנט קרא לו ה"תבונה המעשית" כלומר לכלכלת צעדינו בעולם. אם אין השלכות מסוימות, ולא אחרות, לבחירות שלנו, אז אין בסיס רציונלי לבחירה כזו או אחרת. אך גם אז, יש בהחלט מקום לסיבתיות חלקית בלבד. גם אם תאריך מותנו היה נקבע באופן אקראי לגמרי, למשל, בלי שום יכולת להשפיע סיבתית עליו - עדיין היינו יכולים לחיות את חיינו לאור ובצל עובדה זו באופן מושכל (על ידי רכישת ביטוחי חיים לשם תמיכה במשפחתנו, למשל).

אם כך המדע - החשיבה הרציונלית על תוכן המציאות - לא מניח סיבתיות*. הוא מניח שאפשר לחשוב על המציאות במונחים של תבניות, ומנסה לעמוד עליהן. חלק מתבניות אלו הן סיבתיות, ויש להן חשיבות רבה - אבל קיומן אינו חלק מהנחות היסוד של המדע. קיום תבניות סיבתיות הוא כן תנאי לקיום החלטות מעשיות, אבל זו רק סיבתיות ברמה המעשית והיום-יומית. סיבתיות שכזו רחוקה מאוד מתיאור כללי של המציאות ומעקרונות מטפיזיים גורפים.

אולם האם אברהם לא צודק בכך שהמדע צריך להניח לפחות את קיומו של סדר פשוט, שניתן לנסח ולהבין בפועל - על מנת שתהיה לו את המוטיבציה לבדוק אם הוא אכן מתקיים? ובכן כן, אבל זה לא קשור להנחות היסוד.

מדענים מתאמצים להמציא סדר כזה או אחר - תאוריות מדעיות - כדי להסביר את התופעות, כי הם מקווים שסדר פשוט-יחסית שכזה יכול להסביר אותן. אבל תקווה זו אינה הנחת יסוד של המדע, אלא באה בעקבות הניסיון - נמצא, בפועל, שהעולם מאוד פשוט, ולכן יש תקווה בידנו שפשר יהיה להסביר עוד על ידי הסברים פשוטים. זה אינו בלתי-רציונלי גם כי תקווה זו מבוססת אמפירית, וגם כי תקווה אינה הנחה - המדענים לא פועלים על בסיס אותם סדרים משוערים, אלא מעמידים אותם למבחן הניסיון. חקירה של השערה בלתי-מבוססת, אך הנראית סבירה לאור הניסיון הקודם, אינה בלתי-רציונלית.

בפסקה קטנה זו טועה, לפיכך, אברהם מספר פעמים. המדע לא מבוסס על ההנחה שלכל דבר יש סיבה, אלא על הצורך לחשוב במונחים של סדר ותבנית כדי לנתח רציונלית את התופעות. אין להנחה זו בסיס אמפירי, אך יש לה בסיס טרנסצנדנטי - אי אפשר לטעון כנגדה בצורה רציונלית, שכן ביקורת שכזו כבר מניחה את ההנחות הטרנסצנדנטיות של התבונה, ובכללן את ההנחה הזו. המוטיבציה לעיסוק במדע בפועל כדי למצוא את התבניות שמאחורי התופעות לא קשורה להנחות יסוד אלו, אלא לתאוריה המדעית שהעולם פשוט, תאוריה שמצליחה מאוד מאוד עד כה ולכן היא דווקא כן מבוססת אמפירית. מנגד, האמונה באלוהים אינה רציונלית מכיוון שהיא אינה מבוססת לא על הנחות טרנסצנדנטיות הדרושות לחשיבה וניתוח רציונלי של הניסיון מחד, ולא על הפירות של אותו ניתוח (תאוריות מדעיות ומטא-מדעיות, כגון מכניקת הקוונטים או פשטות המציאות) מאידך. היא מבוססת על הבנות שגויות באשר לעקרונות המנחים את החשיבה, למשל על עקרונות מטפיזיים כגון "לכל דבר יש סיבה" המנסים לכפות את האינטואיציות של החושב על המציאות במקום לגלותה.

* למעשה התבונה כן מחייבת הנחות סיבתיות מסוימות, אבל הן מוגבלות למדי. למשל וכאמור, חייבים להניח זיכרון אמין, ושימור זיכרון ושימוש בו הוא תהליך סיבתי. ההנחות הטרנסצנדנטיות הסיבתיות מוגבלות, ואינן מחייבות את המציאות ככלל למבנים סיבתיים או פשוטים.

צבים כל הדרך למטה

2011-07-28T14:26:00.000+03:00

מתי אנחנו באמת מבינים משהו? יש הרבה גישות, אבל האהובה עלי היא "הכרחיות": אנחנו מבינים מדוע משהו הוא כפי שהוא כשאנחנו מבינים מדוע הוא לא יכול היה להיות אחרת. כך, למשל, אנחנו מבינים מדוע סכום הזוויות במשולש הוא 180 מעלות כאשר אנחנו תופסים את ההוכחה לכך. ברגע שעשינו זאת, אנחנו רואים שבהכרח סכום הזוויות במשולש הוא 180 מעלות, ובמובן זה אנו מבינים מדוע משפט זה נכון.

אבל בעצם, הבנה זו התבססה על קבלה של טענות אחרות, כגון המשפט שלמשולשים דומים יש זוויות זהות. ההבנה של הנחות אלו גם היא מבוססת על הנחות קודמות, ואנו יכולים להמשיך ולברר את ההנחות עד שבסופו של דבר נגיע לאקסיומות של הגאומטריה האאוקלידית ושל תורת ההיגיון. ולאקסיומות אין הסבר. זה לא שאנחנו לא מבינים, כרגע, למה האקסיומות נכונות, אלא שלא יכול להיות להן הסבר באופן עקרוני. האקסיומות של הגאומטריה האאוקלידית אינן "נכונות" או "לא נכונות", אלא הן רק "כללי משחק" שמגדירים את הגאומטריה האאוקלידית. ואי אפשר להוכיח את "האקסיומות" של תורת ההיגיון (כגון חוק השלישי הנמנע), שכן כל ניסיון להוכחה ישתמש באותן האקסיומות עצמן!

זהו המצב לגבי כל הסבר, בכל תחום שהוא. ההסבר תמיד יניח הסכמה לרמה "בסיסית" יותר של הנחות, שעליהן הוא עומד. ההסבר של רמה זו יעמוד, בתורו, על הנחות "בסיסיות" עוד יותר. כך נוכל לדמות את שרשרת ההסברים לצבים, העומדים זה על גבו של זה. והשאלה המתבקשת היא - האם הם ימשיכו "כל הדרך למטה"? האם תיתכן שרשרת הסברים אינסופית, או שמא השרשרת חייבת להיפסק ברמה כלשהי, ואם כן - היכן?

ראינו כבר ששרשרת ההסברים המתמטיים נגמרת באקסיומות והיגיון, ולא יכולה להימשך הלאה. מה לגבי שרשראות אחרות?

http://www.kk.org/cooltools/cosmic-jackpot-sm.jpg

מובן אחד של סיבה הוא סיבה "יעילה", כלומר הגורמת לדבר מה להתרחש. כל התרחשות בעולם, כל מאורע משמעותי (כגון זכייה במלחמה), נגרמת על ידי סיבות מסוימות. אלו בתורן נגרמות על ידי סיבות אחרות, הקודמות לה. וכן הלאה. זוהי ההבנה הרגילה שלנו על דרך פעולתו של העולם. אבל מה קורה כשממשיכים את שרשרת הסיבות, לעבר? כשממשיכים עוד, ועוד, ועוד - האם השרשרת נגמרת, ואם כן, מתי ובמה?

האמת היא שלמדע כבר יש מזה זמן-מה תשובה לשאלה זו, והיא ששרשרת הסיבות לכל אירוע משמעותי (החל מפגישה אקראית ברחוב וכלה ביצירת כדור הארץ או המין האנושי) מתחילה לא ב"סיבה", אלא ב"מקרה". אבל כדי להסביר את זה, צריך להרחיב את מושג ה"סיבתיות" או ה"הבנה" שלנו ליקום שמכיל אקראיות.

התחלנו מכך שלהבין משהו זה להבין מדוע הוא התרחש בדרך מסוימת ולא אחרת. אבל למיטב הבנתנו, ההתרחשויות ביקום שלנו הן אקראיות, כלומר הן מתרחשות בדרך כזו ולא אחרת באופן אקראי, בלי סיבה. אם נשלח אלקטרון דרך מחיצה ובה שני סדקים לעבר מסך, אנו נראה שהוא יפגע במסך בנקודה מסוימת ותורת הקוונטים מאפשרת לנו לחשב את ההסתברות שהוא ייפגע בכל נקודה. אבל אין שום דרך לדעת באיזה נקודה הוא ייפגע. וזו לא רק מגבלה של התאוריה הנוכחית, יש לנו סיבות טובות להאמין שזה יהיה נכון בכל תורה עתידית, שבאופן יסודי אין סיבה לכך שהאלקטרון פוגע בנקודה מסוימת זו או אחרת אלא הוא "בוחר" נקודה באקראי.

במובן שבו פתחנו, אם כך, אנחנו לעולם לא נבין מדוע האלקטרון פגע בנקודה זו או אחרת. זה דווקא כן יכול היה להיות אחרת - האלקטרון יכול היה לפגוע בנקודה אחרת. המצב הפיזיקלי שלפני הפגיעה לא הכיל את המידע שהאלקטרון הולך לפגוע בנקודה המסוימת - העובדה שהוא פגע דווקא בנקודה זו היא מידע חדש, שנוצר על ידי האקראיות. לפיכך לא הייתה לנו כל אפשרות לדעת, מראש, איפה הוא יפגע. אין שום תשובה לשאלה מדוע הוא פגע בנקודה זו או בנקודה אחרת - הוא פשוט פגע בנקודה אחת, באקראי.

יחד עם זאת, אנחנו כן בהחלט יכולים לומר שההסתברות שהאלקטרון ייפגע בנקודה מסוימת היא נמוכה, בעוד שההסתברות לפגיעה בנקודה אחרת היא גבוהה. אם נערוך סריג סדקים בתבונה, נוכל לשלוט בהסתברויות כרצוננו. למשל, נוכל ליצור מצב בה האלקטרון יפגע בסבירות גבוהה מאוד באזור מסוים (וסבירות אפסית במקומות אחרים). ואז, אנחנו יכולים לומר שהסדקים "גרמו" לאלקטרון לפגוע בנקודה זו. מעבר האלקטרון בסדקים הוא לפיכך ה"סיבה", במובן זה, לכך שהוא פגע בנקודה שהוא פגע בה (ולא באחרת). במקום לדבר על סיבה כוודאות, על הבנה כוודאות, אנחנו יכולים לדבר עליה כעל הסתברות גבוהה.

למעשה, זה המצב בדרך כלל - הטבע ערוך כך שלאירועים משמעותיים (כגון אירועים שמשפיעים על חיינו) יש הסתברות גבוהה מאוד, כמעט של 100%. הם נקבעים על ידי אירועים קודמים, שמהווים את ה"סיבה" להם במובן ההסתברותי, כלומר שהתרחשות ה"סיבות" מעלה את הסתברות התוצאות. זוהי שרשרת ה"סיבות" שאנו מתחקים אחריה בהבנה הרגילה שלנו את העולם.

אבל, מכיוון שבאופן יסודי העולם אקראי, שרשרת סיבות אלו בסופו של דבר יגיעו למאורע אקראי שלא הייתה לו "סיבה" של ממש - לאירוע שלא נקבע בצורה כמעט-וודאית, אלא ההסתברות שלו היא נמוכה למדי. אפילו נמוכה מאוד. ואין שום סיבה שמאורע זה התרחש, ממש כפי שאין שום סיבה שהאלקטרון בניסוי שני הסדקים ייפגע בנקודה זו או אחרת.

אם נלך מספיק אחורה בזמן, נגיע לזמן שבו אין שום מידע על כך שבכדור הארץ יתפתח ביום-מן-הימים הומו ספיינס. זה לא רק שהאירוע הזה לא התרחש, אלא שהסבירות הגבוהה לכך שהוא יתרחש בעתיד מבוססת על התרחשות מאורעות שסבירותם עדיין נמוכה, אולי נמוכה מאוד. אם נלך מספיק אחורה, נגיע לזמן שבו אין סבירות גבוהה לכך שכדור הארץ ייווצר, שהשמש שלנו תיווצר, שהגלקסיה שלנו תיווצר, וכן הלאה.

בסופו של דבר, נגיע למצב שבו אין סבירות גבוהה לשום אירוע בעל חשיבות מסוים. המצב של היקום בנקודה זו הוא כמעט נטול אינפורמציה, ולא ניתן להסיק ממנו בעצם ששום אירוע בעל חשיבות כזה או אחר יתרחש. מצב זה הוא תחילת "המפץ הגדול". כל מה שאפשר להסיק ממנו זה את התבנית הכללית של המאורעות העתידיים. התבנית הכללית - שכוללת התפשטות אדירה של המרחב, יצירת אטומים, יצירת כוכבים, וכן הלאה - אכן סבירה ביותר לאור המפץ הגדול, ובמובן זה הוא ה"סיבה" להכל. אבל כל הפרטים - כגון אילו כוכבים ייווצרו, אילו כוכבי לכת יקיפו אותם, איפה יתפתחו חיים - נקבעים אקראית, והם בעלי הסתברות נמוכה עד מאוד. לכן המפץ הגדול כלל אינו הסיבה לשום דבר בעל חשיבות, לשום מאורע משמעותי.

לסיכום, לכל האירועים המשמעותיים אין סיבה. אנחנו לא יכולים להבין מדוע הם התרחשו, שכן אין כל הסבר מדוע הם התרחשו. הם אירועים אקראיים, ביקום אקראי. היה יכול להיות אחרת.

כל זה היה באשר לאירועים בתוך היקום עצמו. מה לגבי היקום כולו? האם יש לו סיבה? בלי להיכנס לפרטים הטכניים, התשובה היא כנראה זהה ביסודה - לא. המצב בעל מעט האינפורמציה שנמצא בתחילת המפץ הגדול הוא בעצמו אירוע אקראי ביקום גדול יותר, אירוע שאינו סביר ביותר. הפרטים שלו, שקובעים את התכונות הכלליות כגון יצירת הכוכבים אחריו, גם הן נקבעות אקראית.

http://cosmicdolphins.files.wordpress.com/2009/05/greatatuin.jpg?w=459&h=345

אבל יהיה אשר יהיה מבנה המציאות, התחקות שכזו אחר שרשרת הסיבות אינה מספקת. בין אם נגיע ל"צב" ראשוני, בדומה למפץ הגדול ביקום שלנו, ובין אם לאו, אנחנו נותרים עם שאלה אחת שבבירור עולה כאן ונותרת ללא מענה - למה בכלל מתקיים המבנה המוזר הזה? למה מתקיימות כל השרשראות הסיבתיות הללו, בין אם הן מתחילות או לא? שרשראות אלו מתחייבות מתוך מבנה המציאות, ולכן השאלה היא בעצם - למה המציאות היא מה שהיא?

מדובר כאן בשרשרת הסברים אחרת. כאשר אנו שואלים מדוע מים זורמים כפי שהם זורמים, אנו יכולים לספק תשובה במסגרת תורת ההידרודינמיקה. כאשר אנו שואלים מדוע ההידרודינמיקה נכונה, אנו יכולים לספק תשובות המבוססות על פיזיקה ניוטונית - ההידרודינמיקה נובעת ממנה תחת הנחות מסוימות. כאשר אנו שואלים מדוע המכניקה הניוטונית נכונה, אנו יכולים לספק תשובות במסגרת תורות שדות קוונטיים יחסותית, כגון המודל הסטנדרטי. איננו יודעים מדוע הוא נכון, אבל יש סיבות להאמין שהמודל הסטנדרטי עצמו נכון בגלל תורה קוונטית יסודית עוד יותר. אבל למה זו נכונה? מה יש בשכבה שמתחת, והאם שרשרת צבים זו נגמרת?

התשובה היא ששרשרת זו חייבת להיגמר בתיאור מלא ומדויק של הסדר במציאות, אך מאחר שגם על תיאור זה יוכלו לשאול "אבל למה הוא נכון?" הרי שסיום זה יהיה שרירותי. בדיוק כפי שאי אפשר לספק תשובה ללמה האקסיומות של אאוקליד נכונות, אלא רק לבנות גאומטריה אאוקלידית על בסיסן, כך לא יהיה אפשר אף פעם להבין מדוע מבנה המציאות הוא מה שהוא, אלא רק לבנות תאוריות פיזיקליות על בסיסו.

כאשר אנחנו מבינים שמשהו לא יכול היה להיות אחרת, אנחנו מבינים זאת לאור הכרח מסוים. במתמטיקה, ההכרח הוא לוגי. בפיזיקה, ה"הכרח" הוא חוקי הפיזיקה. אבל זוהי רק דרך לתאר את מבנה המציאות, לא הכרח אמיתי. המציאות לא כפופה לשום הכרח, ולכן אין שום מובן לשאלה האם יכלו חוקי הפיזיקה להיות אחרים. חוקי הפיזיקה הם מה שהם כי המציאות היא מה שהיא. היא" לא יכולה להיות אחרת" כי היא בהגדרה מה שיש. אבל זה לא אומר שהיא חייבת להיות כפי שהיא - היא פשוט מה שהיא, בלי שום חיוב.

יש כאלו הטוענים שהמציאות כן מחויבת להיות כזו או אחרת. פילוסופים ותאולוגים ניסו במשך אלפי שנים לטעון שהיא חייבת להיות בעלת מבנה כזה או אחר. פילוסופים מודרניים דוחים "פילוסופיה ראשונית" שכזו כיוהרה ריקה. כאשר אתה "כופה" על המציאות לקיים סדר כזה או אחר, אתה בעצם מאמין שהמציאות מסודרת על פי האינטואיציות שלך, על פי האמונות שלך. הפילוסופים קוראים לזה "עקרונות מטאפיזיים", התאולוגים מדברים על "ישות הכרחית", וכן הלאה - כל זה זה רק יוהרה חסרת בסיס. אין שום סיבה להאמין שהמציאות, בכבודה ובעצמה, תהיה ערוכה בהתאם לאמונות הקיקיוניות שלך. במקום להכתיב למציאות מה המבנה שלה, עדיף לחפש בצניעות מהו המבנה שלה, על ידי המדע.

אמונות מטפיזיות אלו אינן נחלת הדתיים בלבד. כך למשל מקס טגמרק מציע (לפחות בצניעות-מה) שהמציאות היא בלתי מוגבלת במובן שהיא מכילה את כל האפשרויות המתמטיות. זוהי יוהרה לא קטנה - לקבוע כך שכלל האפשרויות שאנחנו יכולים לדמיין מתקיימות במציאות, שהדמיון האנושי הוא מה שמגביל וקובע את המציאות.

לשם השוואה - אנו אומרים שהמציאות חייבת להתאים לחוקי הלוגיקה או המתמטיקה, אבל בכך בעצם איננו אומרים דבר על המבנה שלה, אלא רק על כך שיהיה הוא אשר יהיה אנחנו נתאר אותו בהתאם לחוקי הלוגיקה. אין שום תצפית אמפירית, שום עובדה על העולם, שתראה ש 1+1=3, או שמשהו יכול להיות בעת ובעונה אחת גם אמת וגם שקר; ובדיוק משום כך, אמונות אלו לא אומרות דבר על העולם. הן אינן אמונות לגבי העולם, אלא דרכים לסידור המחשבה שלנו אודות העולם (ודברים אחרים).

הטענה שהמציאות חייבת לנו סוף לשרשרת התאוריות המדעיות, סדר בסיסי ברור-מאליו שעליו אפשר יהיה לבנות את כל שרשרת הסדרים (התאוריות הפיזיקליות) הנובעות ממנו, היא רק עוד עקרון מטפיזי יהיר וחסר ביסוס.

לסיכום, כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לחפש התיאור הטוב ביותר של המציאות שנצליח למצוא. להאמין שהתיאור הנכון של המציאות יתאים לעקרונות מטפיזיים כאלו או אחרים זה להאמין שמבנה המציאות מוטבע במוחנו - יוהרה שאין שני לה.

(נ.ב. מאמר זה נכתב בהשראת המאמר של רועי צזנה על למה המפץ הגדול לא מוכיח את קיום האל; מומלץ. )

(נ.נ.ב יש עוד שרשראות שאפשר לדבר עליהן, אבל רשומה זו ארוכה מדי כבר ככה.)

Test, test, test

2011-07-26T18:17:00.001+03:00

זה נסיון לכתוב לטקס. בואו נראה, זוהי נוסחה אחת $p(ab|c)=s_{sd}^{12}$ גם כן.ולא לשכוח

\[a_{bc}\]

And another test is in English, as in $p=(A|B)_{12}^{ab}$. And also [s=ut+\sfrac{1}{2}at^2].

יהדות חילונית - נגד, נגד, וקצת בעד

2011-07-20T00:47:00.000+03:00

יש דבר כזה שנקרא "רב חילוני". רבנים אלו הם אנשים הומניסטיים, שמכירים בהבל שבשורש אמונות היהדות האורתודוקסית, אשר בכל זאת מקדישים את חייהם ללמוד את המסורת היהודית הדתית (התורה והתלמוד בעיקר), וללמוד ממנה מוסר וחכמת חיים הומניסטית. דוגמה טובה לגישה היא הפסקה הבאה מאת הרב (החילוני) נרדי גרין,

התפיסה שהתגבשה אצלי נשענה על המשפט הבא מתוך המאמר של ארי אלון: "המהפכנים הריבוניים הציבו אתגר נשגב בפני העם הזה: להפוך את תורת ישראל ממקור סמכות למקור השראה". אמירה זו שיחררה מחסום שהיה אצלי, ומאז אני עוסק ברכישה מחדש של הבעלות על מה שאני תופס כמקורות התרבותיים שלי, מהתנ"ך, המשנה והתלמוד ועד לספרות וההגות העברית המודרנית. וגם את הבעלות על הפרקסיס החינוכי והטקסי. דברים אלה הובילו אותי לעסוק בפיתוח תכניות לימודים , לעסוק בטקסי חיים ובסופו של דבר להרהיב עוז ולהיות מוכשר כ"רב חילוני" השייך לזרם ההומניסטי.

הבעיה שאני רואה עם הגישה הזו היא שהיא ירודה מבחינה ספרותית, פילוסופית, אקדמית, ותרבותית.

כל המדרשים והפירושים הם למעשה בירור ספרותי, אלא שהוא בדרך כלל ירוד כי אלו העוסקים בו חושבים שהם עוסקים במשהו אחר. כשמישהו דתי קורא חתיכת טקסט תנ"כי ומתחיל להמציא לו פרשנויות "עמוקות", הוא עושה את זה מתוך מחשבה שהטקסט מכיל את המשמעויות הללו שנכתבו לתוכו על ידי האל - ובכך הוא מעוות את הטקסט ועושה לו עוול ספרותית. הרבנים החילוניים לא חוטאים בחטא זה, שכן הם מודעים היטב לכך שלטקסט יש הרבה מחברים ועורכים ושהוא מעולם לא כיוון למשמעויות ה"עמוקות" יותר, אבל הם עדיין מתעקשים לבצע את אותן הפרשנויות עצמן במודע. לפעמים זה יכול להיות מגוחך ממש, כמו פרשנות על ה"פסוק" הידוע "נד נד, נד נד, מה למעלה מה למטה". פרשנויות שכאלו מקשות על ההבנה של הטקסט כמשקף מחשבות ותהליכים היסטוריים, וחמור יותר מתעלמות מהתכנים הנוראיים שכן קיימים ומשתקפים בטקסטים. זה כמו שמישהו יספק פירוש "עמוק" של "מיין קאמפף" - זה אולי אפשרי, אבל עיוות שכזה של הטקסט הוא עוול מבחינה ספרותית, שמבזה הן את המחשבות הנעלות שהוא מדבר עליהן והן את המשמעות (הנוראית) של הטקסט שהוא עוסק בו.

מבחינה פילוסופית, העיסוק בבירור האמת על המצב האנושי בעזרת ספרות הוא בעייתי ביותר. ניתן וכדאי להשתמש בספרות ובאומנות ככלל כדי להבהיר ולהמחיש מציאות, אבל השימוש בהן כדי לעמוד עליה הוא מאוד בעייתי. הכוח השיכנועי של האומנות, וספרות פרשנית בפרט, מגיע מאימות וחשיפת האינטואיציות שלנו. זה נשמע לנו "אמת עמוקה" כי זה כבר אומר את מה שברמה מסוימת אנחנו כבר מאמינים בו. אך זוהי לא הדרך לבירור האמת, שכן כך לא לומדים שטועים. וזוהי לא הדרך לבירור עצמי, שכן היא עמומה ולא יסודית. הרבנות החילונית פונה לפרשנות ולהגות רשלנית ("קונטיננטלית", בשפת הפילוסופיה) כדי להשיג תובנות "עמוקות", ובכך היא שוגה שגיאה אפיסטמולוגית עמוקה.

מבחינה אקדמית, ההתמקדות בספרות היהודית-דווקא מתעלמת מהעושר העצום שקיים בכל שאר ספרות העולם. הספרות היהודית פשוט לא טובה מספיק כדי שיהיה נכון להתעלם משאר כתבי ההגות והקודש הקיימים, או אפילו להדיר אותם ממרכז הבמה. ההיתקבעות על הספרות שלנו רק בגלל שהיא שלנו היא עלובה, מעוררת רחמים, וטיפשית.

לבסוף, מבחינה תרבותית ההתמקדות בטקסטים הדתיים בעייתית מאוד שכן העיסוק האובססיבי בהם, ובפרט העלתם כמקור לתובנות וחכמה הומניסטית, תורם למעמדם הציבורי. כפי שלא נכון לצטט איזה משפט חכמה שאולי אפשר למצוא במיין קאמפף, שכן זה יקדם ויהלל את הספר האיום הזה, כך בדיוק אין לקדם את התורה או התלמוד, על המוסר הכמעט תת-אנושי שהם משקפים. בשני המקרים יש להיזהר מלקדם את המקורות הללו כיוון שיש חשש שמא, חלילה, זה יגרום לאנשים ללכת בעקבותיהם ולנסות ליישמם. אמנם, לא חסרים מקורות שמעודדים אנשים ללכת בעקבות התורה והתלמוד. אבל זה לא אומר שצריך להצטרף למקהלה נוראית זו, ויש בהחלט להימנע מלעודד ולו אדם אחד ללכת בדרך האופל הזו.

לפיכך אני לא בדיוק חסיד של "יהדות חילונית" במובן זה. לרבנים חילונים יש תפקיד חשוב בחברה החילונית, של הנחיית טקסי חיים (בעיקר חתונות). צריך מישהו שיעשה את זה, והם מתאימים לכך בגישתם הפתוחה. הם גם יכולים לספק רעיונות לחגיגת חגים יהודיים וכן הלאה. אבל אין הם ממלאים את כלל התפקידים שהרבנים ממלאים בחברה האורתודוקסית, ממש כפי שהכוהנים כבר לא ממלאים את כלל התפקידים שהם מילאו בעבר בחברה היהודית הטרום-רבנית. הסמכות המשפטית הועתקה לבתי המשפט, הדעת למדענים, והסמכות הרוחנית די רוסקה, ורק מעט ממנה הועבר לאנשי רוח - וטוב שכך.

עוד מובן של "יהודי חילוני" הוא יהודי מאמין שלא מקיים את המצוות. קשה לדעת כמה כאלו יש בעצם. סקר של הלמ"ס מ-2009 מצא כי מבין אלו המגדירים את עצמם כחילוניים, 2% נוהגים להתפלל, 10% מקפידים לאכול כשר, ו-24% ביקרו בשנה האחרונה בבית כנסת בראש השנה או יום כיפור; אני מניח שאלו סדרי הגודל. אנשים מאמינים בעיקרי היהדות האורתודקוסית, ורואים ברבניה את הפרשנים המוסמכים של ספרות הקודש - אבל בכל זאת, לא מקיימים את מצוות הדת. אני רואה בכך צביעות, וכמובן גם טעות.

כך שגם יהדות חילונית זו אין בה ממש.

אבל יש עוד מובן ל"דת יהודית חילונית". דת אינה רק אמונה, אלא גם מנהגים, טקסים, ומסורות. כ-29% מהחילוניים מדליקים נרות בשבת, אבל עבור חלקם (רובם?) זה לא נעשה בטקס הדתי המסורתי. המסורת מתקיימת, אבל המשמעות משתנה כדי לשקף את האמונות שכבר לא כפי שהיו בדורות הקודמים, והמילים המלוות את הטקס משתנות בהתאם (או נעלמות כליל). זה לא משהו חדש - כמעט כל טקס דתי, בכל דת, מוצאו בטקס של דת קדומה יותר או מנהג עממי שנוכס לדת בשינוי אדרת. כך דתות פועלות. במובן זה, הדת היהודית-חילונית אינה שונה מכל דת אחרת.

גורס א.א. יהדות, ובצדק, שיש בכך סכנה.

אתיאיסט אנטי-דתי אמיתי, שחושב שהדת היא דבר רע ומקור הרוע בעולם, לא יעז לסובב סביבון בחנוכה, לא יחשוב אפילו לאחל "שנה טובה" בראש השנה, ואפילו לא יתחפש בפורים. משום שאם הוא עושה את כל אלו, ואפילו בתור מה שהוא מגדיר כ"אקט תרבותי", הוא-הוא עוזר בלשמר את "הרוע" הדתי בעולם (ואפילו בשכונה שלו).

אמנם אין שום דבר רע כשלעצמו בלהיתחפש בפורים. ויש אפילו יסוד סביר לסברה שהתחפשות בפורים כשלעצמה אינה אלא אימוץ של מסורת לא-דתית, עממית, על ידי היהדות. אבל בכל זאת, מכיוון שההתחפשות מזוהה עם הדת היהודית השתתפות בה מקדמת את הדת הזו, ולו במעט. וזה, כמובן, אכן רע מאוד.

אין לי תשובה חדה וברורה בסוגיה זו, אבל אני חושד שהדרך הראויה לנהוג היא "לא להיות פאנאטיים". לא במקרה דתות מנכסות טקסים קודמים במקום לאסור עליהם - זה הרבה יותר יעיל. הטקס הפורימי החילוני שונה מאוד מזה המסורתי - בכל עדלאידע שמכבדת את עצמה יש חוסר בצניעות, שילוב של אגדות רבות מעבר לאגדת אסתר שמוצגות כשוות-מעמד לה, וכן הלאה. לכן, הטקס לא באמת מהווה תמיכה של ממש ביהדות האורתודוקסית. לעתים קרובות, דווקא שינויים קטנים בטקס - כגון הדלקת נר לזכר עוולות החשמונאים בחנוכה, לצד החנוכייה, או של מצעד גאווה בעדלאידע - משמשים להבדלה בין הדת הקודמת לחדשה, וכך מקדם קיום הטקס החדש את הדת החדשה דווקא.

אבל הנימוק העיקרי לשימור המנהגים הוא ללא ספק פשוט שאנשים רוצים לקיים את המסורות מכיוון שאלו המסורות שלהם, וכי מסורות אלו כיפיות וטובות כשלעצמן. החילוניים לא רוצים, ובצדק, לזרוק את כל התרבות שלהם רק כי היא הושפעה ממגע הדת. זהו שיקול חשוב, ולא צריך להתעלם ממנו בשקלול. הרוע שיצמח מקיום מנהגים דתיים מסוימים, בצורה חלקית ומעוותת המשקפת את ערכינו שלנו, קטן ביותר; ולעומת זאת הטוב שיצמח בגין קיומם, כגון הרגשת השייכות וההמשכיות ההיסטורית והעונג הצרוף של חגיגת החג, אינו מבוטל.

לכן, שוב - לא להיות פאנאטיים. אפשר בהחלט לקיים את הדת היהודית החילונית, ולסבול בנחת את העובדה שכמו כל דבר, עלולות להיות לזה גם תוצאות שליליות. אך בניגוד לדתות הפונדמנטליסטיות כגון הדת היהודית האורתודוקסית, יש להכיר באנושיות שבמנהגים שאנו מקיימים, ולפיכך יש לברור ולשנות את המסורות בצורה מודעת, כך שישקפו את ערכינו ואמונותינו.

מחשבות על חוק החרם

2011-07-14T13:29:00.000+03:00

לרגל שחיקת הדמוקרטיה הישראלית, אני אחרוג ממנהגי ואכתוב רשומה שאינה נוגעת לדת או לתבונה דווקא, אלא לפוליטיקה הכללית יותר בישראל - לחוק כנגד החרמת ההתנחלויות (או ישראל, או כל גוף אחר).

יש כאן כמה נושאים. אריה עמיחי טוען שאנחנו נותנים לנושא השולי - חופש הדיבור שלנו - להשתלט על השיח, במקום לעסוק בנושאים החשובים באמת.

החוק, נכון לעכשיו, איננו אוסר על קריאה לפינוי התנחלויות. אז אדרבא, במקום להיאבק על הזכות לתמוך בחרם (שכאמור, מלכתחילה היה אמצעי ולא מטרה, ואמצעי לא מאוד אפקטיבי), אפשר באופן חוקי לחלוטין לקרוא לפינוי התנחלויות. אפשר לקרוא לביטול ועדות הקבלה בהתנחלויות ומחוצה להן, כדי שגם ערבים יוכלו לקנות בית בהתנחלות. [ … ] יש המון דברים שעוד חוקי לדבר עליהם, שהם יותר משמעותיים מהזכות להחרים מוצרים (בגלל חוסר-המשמעות של החרם, כפי שפירטתי), ושהרבה מהם יפחידו את המתנחלים הרבה יותר מאשר החרם, שגם ככה לא באמת השפיע עליהם.

מנגד, דובי טוען שהגבלת חופש הדיבור היא סוף העולם, ואם לא נעמוד על שלנו עכשיו אפשר לארוז את המזוודות.

הגיעה העת להקריב. אם חפצי חיים ודמוקרטיה אנחנו, עלינו לפעול כנגד החוק הזה וחוקים דומים לו באמצעות הפרתו בראש חוצות ונכונות להתמודד עם התוצאות. … זהו הקרב האחרון. אם אנחנו מפסידים פה, ישאר לשוחרי הדמוקרטיה בישראל רק כיוון אחד: החוצה.

אני חייב להודות שאני בהחלט שייך למחנה השמאל, ורואה הן בעוולות המתרחשות בגדה והן באיסור להגיד שיש להחרים מוסד או מקום וכן הלאה כדבר רע. אבל אני מודאג בעיקר מהחברה הישראלית, ולכן נוטה יותר לכיוון עמדתו של דובי (ורועי צזנה)- אך בפחות קיצוניות.

האיסור לומר שיש להחרים את מוצרי ההתנחלויות, או את המדינה (או את כפר סבא וכן הלאה, מאחר שהם נאלצו לעשות את החוק כללי), אינו פגיעה אנושה בחופש הדיבור כשלעצמו. זה רע, אבל לא סוף העולם. יש אמנם סכנה שההשתקה תהיה חמורה יותר, שהחוק יפורש כך שכל ביקורת על ההתנחלויות תפורש כקריאה לחרם - אך זו קריאה מאולצת. אפילו בית המשפט יוכל לפסול אותה ככזו, בלי שתהיה בכך עוד שחיקה של סמכותו.

כשלעצמו החוק אינו סוף העולם. זהו גם לא הקרב האחרון, רחוק מכך. אבל הוא חלק מתבנית כללית של פופוליזם לאומני ופשיסטי. נראה שהדמוקרטיה השברירית של ישראל, שמעולם לא הבינה שדמוקרטיה זה לא רק שלטון הרוב, מאבדת את עצמה. בהחלט ייתכן שדובי צודק, ואנו נעים במהירות לעבר המדינה היהודו-נאצית שלייבוביץ' ניבא.

החוק לא פופולרי בגלל שהציבור אוהב את ההתנחלויות. החוק פופולרי בגלל שהציבור מתקפד לנוכח מה שהוא תופס כהתקפה על קיומו מבחוץ, נכנס לעמדת הגנה ונוהה לנאמנות לשבט כערך עליון. יש כאן תהליך של היזון חוזר, שכן ככל שהשבטיות והלאומנות גואה כך גם נעשים עוד ועוד מעשים ברוחן, שמבאישים את הדעה עולמית על ישראל, מה שגורר עוד התקרבנות וחוזר חלילה. אני מתקשה למצוא דרך טובה לשבור את מעגל הקסמים הזה. כל מה שאני יכול זה להוסיף את קולי לאלו שמתנגדים לו, בבלוג זה.

הטעויות של אורבך: משמעות החיים

2011-07-13T14:20:00.000+03:00

כפי שהוסבר במבוא, אני דן במאמר של דורון אורבך, “האמת היהודית מול תגליות המדע המודרני". אורבך מסיים את מאמרו בביקורת על ערך וגבולות המדע. הוא מצביע על כך שהמדע רק מתאר את הטבע, ולכן לא יכול להסביר למה הוא פועל כפי שהוא פועל.

המדע המודרני לא יכול לספק שום הסבר לשאלות המהותיות, למה פועלים חוקי הטבע וכוחותיו. הוא רק מתאר אותם, מכניס אותם לתבניות מתמטיות המאפשרות לנצל אותם לרווחת האדם בצורה מדויקת ומתוכננת היטב.

ברמה הפשטנית והראשונית, זה נכון. אבל, דווקא תגליות המדע המודרני מעלות אותנו לרמה גבוהה יותר, בכך שהן מבהירות לנו מה זה "למה".

במדע העתיק, ואפילו הניוטוני, סיבתיות הייתה משהו קסום – אפון התפתח לשעועית כי הוא "רצה" בכך, משל היה יצור תבוני עם תכלית. כוכבים משכו אחד את השני על ידי "כוח" משיכה מסתורי באופן מיידי ומעבר למיליוני קילומטרים של חלל ריק, כאילו היה להם איזה תכונה עלומה של "בעל כוח משיכה". וכן הלאה.

אבל תמונה זו השתנתה בעקבות הבנתנו הגדלה של הזמן והמרחב. אנו מבינים היום שסיבתיות איננה כוח קסום, אלא היא סיכום של תבניות מסוימות במציאות. אין סיבתיות "באמת". מה שקיים זה המציאות. העבר, ההווה, והעתיד קיימים באותה מידה. למעשה, מה שקיים זה כל החלל-זמן הארבע ממדי; עצם החלוקה ל"עבר", “הווה", ו"עתיד" זו חלוקה שרירותית שאנו בוחרים לעשות במציאות. אנו גם מבחינים בתבניות מסוימות בכיווניות מסוימת לאורך חלוקה דמיונית זו, וקוראים להן "סיבה ותוצאה", אבל גם זו הבחנה שרירותית שלנו.

כוח סיבתי הוא סיכום של סדר הקיים במציאות. אנו יכולים לומר שהשמש מושכת את כדור הארץ מכיוון שיש סדירויות מתאימות במציאות – בכל מקום שבו יש מסה גדולה (כגון השמש) מתעקם המרחב, כך שעצם קטן יותר (כגון כדור הארץ) ינוע סביב המסה הגדולה. זו סדירות במציאות, לא איזה "כוח" קסום של השמש. אנחנו יכולים לסכם את הסדירות הזו על ידי כך שנאמר שהשמש "גורמת" לכדור הארץ לנוע סביבה, אבל זה לא באמת נכון. השמש לא גורמת לכלום בשל איזו תכונה בסיסית שלה, אלא הסדירות שבטבע היא כזו שכדור הארץ מסתובב סביב השמש. אין שום דבר מעבר למציאות. והמציאות היא שכדור הארץ סובב את השמש. שום כוח, ושום בטיח.

תובנה זו משמעה שלא יכול להיות משהו שייקבע את חוקי הטבע היסודיים, את הפיזיקה הבסיסית של היקום. סיבתיות קיימת בתוך המציאות, לא מחוצה לה. לכן לא יכולה להיות בכלל תשובה לשאלה של אורבך, “למה פועלים כוחות הטבע וכוחותיו". כל "כוח" לקבוע משהו אינו אלא מימוש של סדר, של תבנית, וחוקי הטבע הבסיסיים הם בדיוק התיאורים של הסדר הבסיסי.

זוהי אינה תפיסה חדשה. היא נרמזה כבר על ידי דיוויד יום, פותחה על ידי עמנואל קאנט. היא נאמרה מפורשות עוד הרבה לפני כן, על ידי פרמנידס. זוהי אינה תגלית של המדע המודרני, כמו שהיא תגלית פילוסופית שהמדע המודרני מצביע עליה ומבהיר אותה.

תשובה זו כמובן אינה תשובה חיובית, אלא תשובה שלילית. היא מבהירה לנו למה לא יכולות להיות סיבות חיצוניות לסדר בטבע, ומדוע שאלות מסוימות (כגון מדוע הטבע קיים בכלל) הן חסרות מובן. האם זה אומר שאי אפשר כלל לספק שום הבנה מדוע חוקי הטבע והמבנה הכללי של המציאות הם מה שהם? או במילים אחרות – האם כל סדר שהוא סביר? לא בהכרח. ייתכן שניתן עדיין לספק תובנות במסגרת המגבלות שהפילוסופיה חושפת. יש הגורסים, למשל, שמכך שהטבע לא יכול להיות מוגבל מבחוץ נובע שהוא צריך לכלול את כל האפשרויות, שהרי אין דבר שיגביל את קיומה של אפשרות מסוימת. אני חושד שיש כאן בלבול מושגי – זה שאין משהו מגביל מבחוץ, לא אומר שכל אפשרות צריכה להתקיים פעם אחת. אך יש להודות שככול שאנו לומדים יותר על היקום, כך נראה יותר ויותר שהוא אכן פשוט מכיל את כל האפשרויות. מנגד, אנו בהחלט יכולים לומר שמבנים מסוימים של סדר (כגון – חוסר חשיבות קוסמי לאנושות או לתבונה) נראים "הגיוניים" לאור התובנה השלילית שבידנו, ואילו אחרים (כגון – יצירת היקום על ידי קוסם חסר גוף) נראים מגוחכים. אבל זהו אינו טיעון לוגי מוצרן היטב, אלא הבנה עמומה יותר.

נראה לי ששאלה פילוסופית זו עדיין אינה פתורה בימנו. לא ברור לנו ממש מה הדברים החיוביים שניתן לומר על המבנה והסדר הכלליים של המציאות. אני חושד שלא ניתן בכלל לומר משהו מתוך התבונה הטהורה (פילוסופיה), וניתן רק לשער על בסיס הניסיון. ההנחה שיש תשובה בכלל, שהיקום חייב לנו תשובה, אינה אלא יוהרה אינטלקטואלית – היקום לא חייב לנו שום דבר. המציאות פשוט קיימת כפי שהיא. התבונה שלנו מאפשרת לנו לנחש ולאשש את הסדר שבחלק שבו אנו נמצאים, ולפסול אפשרויות מסוימות כמגוחכות, אבל לא יותר מכך. היא לא מאפשרת לנו להוכיח מה שנמצא מעבר לניסיון, וכמובן שאינה קובעת את המבנה הכללי של המציאות.

לאור התובנה השלילית על מהות הסיבתיות, נראית האלטרנטיבה הדתית ילדותית ומגוחכת.

לתפיסת העולם המיקרית, אבולוציונית יש אלטרנטיבה הרבה יותר טובה והגיונית שאותה מציגה היהדות. היהדות מבשרת לנו דרך ספר הספרים, הוא התנ"ך, שיש בורא לעולם. הבורא שהוא כח עליון ובלתי מוגבל ביכולת, בזמן ובמרחב, ברא עולם תכליתי שבו האדם הוא נזר הבריאה.

הרעיון שקיימת ישות בעלת יכולת לא מוגבלת מתעלם, כאמור לעיל, מאופי הסיבתיות. הסיבתיות בעלת משמעות רק כסיכום של הסדר שבמציאות, ולכן אין משמעות לכך שיש "יכולת בלתי מוגבלת" לדבר כלשהו. יכולתיו נקבעות מתוך הסדירויות שהוא פועל כחלק מהן. היכולת אינה אלא פן אחר של ההגבלה (הסדירויות), ונובעת ממנה.

באותו אופן, כל ישות בעלת יכולת (כגון כוונה וכוח יצירה) פועלת בהכרח בזמן ובמרחב ולכן היא חלק ממנו. אין משמעות לדבר על ישויות שאינן מוגבלות בזמן ובמרחב.

ובאותו אופן, לא יכולה להיות ישות שבראה את העולם, שעומדת מעל הטבע ויצרה את חוקי הטבע. כל מושג הסיבתיות נמצא בתוך הטבע, בתוך הסדירויות, ואין משמעות לדיבורים על סיבתיות שלא במסגרת זו. זהו דיבור ריק, דיבור על "כוח" קסום שמחביא את הריקנות שמאחורי המושג והמחשבות של המשתמשים בו.

הבורא ... ברא עולם תכליתי שבו האדם הוא נזר הבריאה. ...מותר האדם מן הבהמה (וגם מן המלאכים) והיותו נברא בצלם אלוקים, מתבטא בחופש בחירה ויכולת חשיבה, תקשורת ויצירה.

יש יוהרה העצומה ברעיון שהאדם הוא "נזר הבריאה" ותכליתה. כל הידוע לנו מצביע על כך שהעולם הוא הפוך – האדם אינו אלא פרט חסר חשיבות בתמונה הקוסמית, והיקום ממש, אבל ממש, לא נסוב סביבו. אבל טענתו של אורבך אינה רק יהירה אלא גם מגוחכת, בשל הוספת הרעיון של חופש הבחירה.

שוב, ההבנה של הסיבתיות מראה שלא יכול להיות "חופש בחירה" קסום. יכול, בהחלט, להיות תהליך סיבתי של מחשבה, תקשורת, והחלטה – כגון במחשבים, חיות, או בני אדם. תהליך זה גם יכול, בהחלט, ליצור פירות שנבחר לקרוא להם “יצירתיים”. אבל מעצם העובדה שמדובר פה ביכולת, מדובר בהכרח גם בפעולה בהתאם לסיבתיות הנוקשה של הטבע, לחוקי הטבע שהם הסדרים שבמסגרתם מוגדרות יכולות וסיבתיות.

רעיון חופש הבחירה, כפי שאורבך משתמש בו, אינו אפשרי. הוא אינו אלא להטוטנות אינטלקטואלית, שבה אורבך לוחש "קסם!!” ומנפנף בידיו, ואנחנו אמורים להתעלם מהפרטים של איך נעשית בחירה. בחירה לעולם נעשית בפועל, בתהליך סיבתי, על ידי מימוש פיזיקלי מאוד של אלגוריתם הבוחר בחירה זו או אחרת (אם במוח האדם, ואם במחשב או מדיום אחר). לא יכולה להיות "בחירה חופשית" כפי שלא יכול להיות "משחק שח חופשי"; בשני המקרים, למושג (בחירה, או משחק שח) יש משמעות רק במסגרת מימוש במציאות של תהליך, והוא חסר משמעות ללא הסדירויות הפיזיקליות היסודיות שהוא נשען עליהן מחד (חוקי הפיזיקה והסיבתיות העולה מהן) והמבנים החוקיים שהוא מקיים ברמה הגבוהה יותר של התיאור (אלגוריתמים וחוקי שחמט) מאידך.

ראוי לציין, לאור הדיבורים על "נזר הבריאה", שאין סיבה להאמין שהאדם הוא שיא יכולת החשיבה, התקשורת, והיצירה. ניתן לקוות בהחלט שבעתיד ניצור ישויות מוצלחות יותר מאיתנו, ואין סיבה שלא להאמין שכאלו כבר קיימות בחלקים אחרים ביקום.

את התשובה לשאלות המהותיות של הקיום מספקת היהדות, המביאה לתודעה האנושית את ההכרות עם מי שעומד מאחורי כל חידות הקיום: בורא עולם, אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב שכרת עם עם ישראל ברית במעמד הר סיני לפני כ3320 שנים, בנוכחות מליוני בני אדם.

כאמור, שוב תשובתו של אורבך מגוחכת – הסיבתיות היא במסגרת הסדר הבסיסי, ולכן לא יכולה להיות ישות שתיצור את הסדר הזה אלא רק ישות שמתפקדת במסגרתו. אולם לשונו של אורבך עוד יותר מגוחכת, שכן ברור שלא יכולה להתקיים ישות שתעמוד "מאחורי כל חידות הקיום", שכן היא תצטרך להיות קיימת בעצמה, ולכן חלק מהקיום.

הגיחוך והיוהרה רק עולים כאשר משווה אורבך את התשובות לשאלות העמוקות באמת שהוא מעלה למיתולוגיה היהודית העלובה וצרת האופקים – כאילו שאלוהים, אילו היה קיים, היה אכן יורד כדי לדבר עם כמה רועי-עיזים ועבדים בורחים. כאילו אל שיצר אינספור גלקסיות בכלל היה סופר אותם. כאילו שאילו היה בו טוב לב מספיק כדי להתחשב בהם ולהתגלות אליהם, לא היה עושה זאת לבניהם ולכל האנשים כולם. כאילו שאל טוב שכזה היה שותל ראיות כנגד ספר הקודש שנתן להם. כאילו שבכלל היה צריך להכתיב להם ספר קודש. כאילו שבורא עולם היה בכלל דמות אנושית ועלובה כל כך. כאילו שההסבר הסופי הוא אנושי עד כדי כך שיכלול פעולה ורצון. זוהי באמת הדת היהודית במלוא מערומיה ועליבותה.

לסיכום,

...המדע המודרני משאיר אותנו בעמדת התפעלות בלבד ולא יותר מזה אין הוא נותן בידינו תשובה לחידת קיומינו כיצורים חיים וחושבים.

במידה רבה, לראשונה המדע המודרני דווקא כן מספק לנו הבנה לחידת קיומנו כיצורים חיים וחושבים. אנו מבינים עתה שחשיבה היא עיבוד מידע ושחיים ויצורים חיים המעבדים מידע ייווצרו אקראית בחלקים מסוימים ביקום העצום הזה שלנו. בשילוב עם התובנות הפילוסופיות על מהות הסיבתיות, אנו מבינים גם שזוהי תופעה אקראית, לא מתוכננת, ובחשבון אחרון חסרת סיבה. זה מתיישב היטב גם עם הגיחוך שבעצם המחשבה על אל אנושי כל-כך, אך מגיע הרבה מעבר לכך, אל סתירה מוחלטת של הרעיון האווילי-על-פניו שאנחנו והמציאות שלנו זה יצירת אומנות של איזה אומן קוסמי מתוסכל.

זו אינה התשובה שאורבך מייחל לה, ולכן הוא דוחה אותה. נוח לו לחשוב שלכל דבר יש משמעות, שיש תפקיד לכל אדם ביקום. זוהי המחשבה הדתית, מיתוס קדמון שמשותף אולי לכל החברות בעולם מלבד החברה המערבית המודרנית. אנחנו יודעים יותר טוב. אין תכלית. לא יכולה בכלל להיות תכלית. ודווקא לכן, עלינו לקבוע את התכלית בעצמנו. הידע שאין משמעות קוסמית עוזר לנו להתנהג כמו אנשים בוגרים, ולקחת אחריות על חיינו - לקבוע בעצמנו את המשמעות של חיינו, את התפקיד שאנחנו בוחרים לחיינו בתמונה הקוסמית.

הנאורות היא יציאתו של אדם מאי הבגרות שהוא הטיל על עצמו. אי בגרות היא חוסר היכולת להשתמש בהבנתך ללא הנחייתו של אחר. האדם מטיל על עצמו את אי-הבגרות כאשר היא נובעת לא מחוסר בהבנה, אלא מחוסר בנחישות ואומץ להשתמש בה ללא הנחיה מאחר. “העז לדעת!” אזור אומץ להשתמש בהבנתך! זוהי סיסמת הנאורות. - עמנואל קאנט

זה יהיה תפקיד צנוע קוסמית, בוודאי, שכן בסופו של דבר ההשפעה שלנו על היקום זניחה. אבל בחיינו האישיים, זהו התפקיד המרכזי.

המאמר של אורבך אמור לעסוק בתורה לאור תגליות המדע המודרני. ניתן לראות שתגליות המדע המודרני לא רק סותרות את התורה, אלא גם מספקות הבהרות-בדיעבד לתגליות פילוסופיות עתיקות, המספקות תשובות מבוססות, עמוקות, ומשמעותיות יותר לשאלות הגדולות. התשובות-בכאילו הלא-מבוססות שהדת היהודית מספקת הן אוויליות, והיינו דוחים אותן ככאלו בכל מקרה, אבל טוב שיש את המדע המודרני והפילוסופיה העתיקה כדי לספק תשובות טובות יותר.

הטעויות של אורבך: טיעון הנבואה ההיסטורית

2011-07-07T14:48:00.001+03:00

כפי שהוסבר במבוא, אני דן במאמר של דורון אורבך, “האמת היהודית מול תגליות המדע המודרני". אך חלק עיקרי במאמר מוקדש לא ל(חוסר) ההתאמה בין הטענות היהודיות לתגליות המדע המודרני, אלא לניסיון להראות שבתנ"ך יש נבואה (ולכן, מקורו חייב להיות אלוהי). למרות שיש הרבה "נביאים" בתנ"ך, האמת היא שהם לא ממש מתנבאים. לא פלא שאורבך בוחר לכן להתמקד דווקא ב"נבואה" אחרת. הוא מנסה להראות שהתנ"ך מנבא את גלות בית שני, ועושה זאת בעיקר על ידי הסתמכות על ספר דברים (פרקים כח-לב).

אורבך עומד בצדק על כך שספר דברים נכתב, והיה ידוע ומפורסם אף מעבר ליהדות גופא, הרבה לפני גלות בית שני (שהתרחשה בערך מ- 70 לספירה). למרות זאת, טוען אורבך, הוא מכיל תיאורים מפורטים של הגלות. עד כמה זה נכון? האם הטקסט באמת חוזה את העתיד?

הסברה האקדמאית היא שספר דברים נכתב בשלבים. החלק הקדום שבו נכתב על ידי Dtr1 עוד בתקופת בית ראשון, כנראה בזמן מלכות יאשיהו (במאה ה-7 לפנה”ס). טקסט זה שונה ועודכן במאה ה-6 לפנה"ס על ידי Dtr2 (כנראה ירמיהו), בתקופת גלות בבל (לרשימת הפסוקים החדשים, ראה כאן). אם כך הטקסט יכול לכלול מידע על גלות בבל (וישראל, וכן הלאה אסונות שנפלו על העם), אבל לא על גלות רומא.

חלק ניכר מהטקסט למעשה לא מכיל שום דבר שאפשר לדבר עליו כנבואה כלל, או נבואה על גלות זו או אחרת בפרט. מה, למשל, הנבואה ב

כי שם יהוה אקרא הבו גדל לאלהינו הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא (דברים לב, ג-ד)

ומה הקשר לגלות (בבל או רומא) ב

והיה אם שמוע תשמע בקול יהוה אלהיך לשמר לעשות את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום ונתנך יהוה אלהיך עליון על כל גויי הארץ (דברים כח, א)

או

והיה אם לא תשמע בקול יהוה אלהיך לשמר לעשות את כל מצותיו וחקתיו אשר אנכי מצוך היום ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך. ארור אתה בעיר וארור אתה בשדה. ארור טנאך ומשארתך. ארור פרי בטנך ופרי אדמתך שגר אלפיך ועשתרות צאנך. ארור אתה בבאך וארור אתה בצאתך (דברים כח, טו-יט)

יופי של ספרות, אבל לא ממש נבואה ברורה וממש לא נבואה על גלות דווקא.

זה המקום לציין שכל ה"נבואות על הגלות" שאורבך מדבר עליהן הן במסגרת מה שאלוהים מאיים שהוא יעשה לעם ישראל אם לא יקיימו את פקודותיו. זהו ללא ספק אחד הקטעים המחליאים ביותר בטקסט המקראי, המציג את האל כתאב שררה, קנאי, אכזר, צמא דם, וחסר רחמים; אל מאפיונר המנסה לכפות את רצונו באיומים ולרכוש ציות בשוחד; אל המאיים על בני ישראל בקללות שרק מוח חולני יכול להמציא, בשל מעשה - אי קיום הסכם שאבותיהם חתמו עליו בשמם - שרק מוח חולני יכול בכלל לעלות בדעתו שהוא אינו ראוי. לקרוא לדמון הנורא הזה "צדיק וישר" זו יריקה בכל מה שטוב ומוסרי בבני אדם. התואר המתאים לו הוא "רשע".

אבל נחזור לענייננו. עד כמה הטקסט מנבא את גלות רומא, ולא את גלות בבל?

חלק מהטקסט "מנבא" נבואות שלא התקיימו באף אחת מהגלויות. כך למשל,

זרע רב תוציא השדה ומעט תאסף כי יחסלנו הארבה (דברים כח, לח)

לא הייתה מגפת ארבה בזמן המרד הגדול, וגם אין לנו מידע על מגפה שכזו לפני גלות בבל וקיום מגפה שכזו אינו מתאים למהלכי המלכים בתקופה.

יתן יהוה את מטר ארצך אבק ועפר מן השמים ירד עליך עד השמדך (דברים כח, כד)

פשוט לא היו מאורעות כאלו.

חלק מהטקסט מכיל "נבואות" המתאימות רק לגלות בבל, ולא לגלות רומא. כך למשל,

יולך יהוה אתך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבתיך ועבדת שם אלהים אחרים עץ ואבן (דברים כח, לו)

בגלות בבל גלה המלך צדקיהו, במרד הגדול לא הקימו היהודים על עצמם שום מלך אלא מרדו בנציב הרומאי, וממילא שום מלך לא גורש.

והשיבך יהוה מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תסיף עוד לראתה והתמכרתם שם לאיביך לעבדים ולשפחות ואין קנה (דברים כח, טח)

גלות בבל הובילה לפזורה ניכרת במצרים (ראה, למשל, מלכים ב כה כד). בזמן גלות רומא הייתה כבר קהילה יהודית גדולה במצרים, מה שלא מתאים ל"לא תוסיף עוד לראותה", ולא ידוע על בריחת פליטים גדולה במיוחד לשם – בריחה מסוימת הגיונית, אך השבויים נלקחו לרומא, והשאר הושארו בישראל (בעיקר בגליל).

גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמח ולא יעלה בה כל עשב כמהפכת סדם ועמרה אדמה וצביים [וצבוים] אשר הפך יהוה באפו ובחמתו (כט, כב)

גלות בבל הייתה אכזרית ומלאה, וזו הייתה הפעם היחידה שבה כל הארץ (חבל יהודה) התרוקן אכן מיושביו כמעט כליל, והארץ עמדה "שוממה" ויהודים אין בה (כמעט). בגלות רומא אכן היה טיהור אתני באזור ירושלים, אבל "כל הארץ" כבר כלל בפירוש את הגליל שנותרו בו הרבה יהודים ואף התפתחה שם ראשית הרבנות. כמובן שיש כאן בכל אופן הגזמה ספרותית – מעולם לא הייתה תקופה שהארץ מלאה בגפרית ומלח ולא צמחו שום צמחים.

כך שבהחלט נראה שמדובר בטקסט על גלות בבל, לא על גלות רומא.

מנגד, טוען אורבך שאותן הנבואות עצמן מתאימות לגלות רומא, לא לגלות בבל. נעבור על טענותיו אחת אחת.

בקטעים הללו מתואר תהליך מודרג של החלשת מעמדו של עם ישראל בארצו, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה בטחונית, עד כדי מלחמה, מצור, רעב כבד מנשוא וגלות

לא ממש מתואר תהליך כזה, אבל בכל אופן תהליך שכזה אפיין במידת מה את גלות בבל אך פחות את גלות רומא. גלות בבל התרחשה בשלבים. בהתחלה החליט מלך דביל (יהויקים) למרוד באימפריה הבבלית האדירה (כנגד עצת הנביא ירמיהו, יש לציין). כתמורה הגיע כיבוש ועמו כמובן הידרדרות, וכן הגליה של המנהיגים. אז המשיך מצעד האיוולת כאשר צדקיהו, המלך הממונה ואחיו של יהויקים, מרד שוב בבבל. הפעם הכיבוש היה אכזרי הרבה יותר, הרבה הוגלו, המקדש הושמד, ושושלת המלוכה חוסלה ובמקומה מונה נציב. האיוולת רק החמירה כשיהוויסטים קנאים רצחו את הנציב כדי להמליך במקומו מלך משושלת בית דוד; למרבה המזל לעם עצמו היה שכל, והם פשוט לקחו את הרגליים וברחו למצריים לפני שבבל תבוא ותטבח את כולם. כך שבהחלט הייתה כאן מסכת של החלשות מעמד העם בארצו עדי כדי הגלות.

לעומת זאת, המרד הגדול התרחש בתקופה של שגשוג כלכלי ושלום תחת רומא, ודווקא הוביל בשלביו המוקדמים להתעצמות ביטחונית והצלחה (עד כדי הבסת לגיון רומאי). לא היה כאן תהליך ארוך של החלשות כמו בממלכת ישראל הקדומה, ולא החלשות הדרגתית במהלך המרד (עד לדיכויו) כמו בתקופת גלות בבל. לאחר המרד הגדול היו עוד מרידות אך לא הגליות, ובסופו של דבר המצב נרגע והתקיים שלום ושגשוג כלכלי שנמשך מאות שנים. כך שגם בהסתכלות מעט יותר רחבה על "גלות רומא", היא לא הובילה להיחלשות כלכלית או ביטחונית (אם כי כן מדינית, והיא בהחלט הייתה מלווה בסבל וגלות).

מתוארת גלות שבה עם ישראל נפוץ לכל עבר על פני כל כדור הארץ. … בגלות בבל, יהודה גלתה כולה למקום אחד

אכן, יש תיאורים כאלו. אך כפי שהתנ"ך עצמו מספר על גלות בבל, גם בה גלה העם למספר מקומות ולא למקום אחד. הגלויות העיקריות היו לבבל ולמצרים, אבל פליטים יהודים נפוצו לכל עבר. נראה שאורבך חושב שגלות בבל הייתה כולה לבבל, אבל זה לא מה שכתוב בתנ"ך.

וקבצתי אתכם מכל הגוים ומכל המקומות אשר הדחתי אתכם שם נאם יהוה והשבתי אתכם אל המקום אשר הגליתי אתכם משם (ירמיהו כט יד)

ויקח יוחנן בן קרח וכל שרי החילים את כל שארית יהודה אשר שבו מכל הגוים אשר נדחו שם לגור בארץ יהודה (ירמיהו מג, ה)

הגלות המתוארת בתורה, כוללת מצבים בלתי נסבלים של רדיפות, פחד, רעב ועינויים שונים ומשונים.

רוב תיאורי העינויים מוקדשים לתיאור הסבל שיוביל את העם לגלות. אבל כן, יש גם עינויים בגלות. ירמיהו, שכתב את הדברים, לא רצה בגלות. הוא רצה שכולם יחזרו בתשובה ויחזרו לארץ. הוא מראש התנגד לגלות למצרים ואמר שיש להישאר ביהודה. לכן הוא כותב על הדברים הנוראיים שיקרו בגלות, כדי לשכנע את העם לחזור ממנה. דבריו גם, מן הסתם, שיקפו לא במעט את המציאות הקשה – כפי שיודע כל אחד בארץ, פליטים בד"כ במצב רע כלכלית, והיעדר הסיוע הבינלאומי המודרני וקיום מוסדות חברתיים כגון עבדות בוודאי לא תרמו למצב היהודים בפזורה. בקיצור – אין שום סיבה להאמין שתיאורים אלו ייחודיים לגלות רומא.

התורה מתארת גם מצב שבו בני ישראל ימכרו לעבדים בצורה המונית וללא כל ערך. ...מכירת עבדים המונית במצרים

אם כבר דיברנו על עבדים... שוב, עבדים היו גם במצרים ושאר הפזורה, ויש להניח שלא מעט יהודים רצו למכור את עצמם לעבדות (זה בהחלט עדיף על למות ברעב!). לא ניתן לשייך את התיאורים לגלות רומא בפרט. מכירת עבדים המונית במצרים מתאימה יותר, כאמור, דווקא לגלות בבל.

במקביל, התורה מתארת את מצב ארץ ישראל. ארץ ישראל נשארת שוממה בזמן הגלות ובעצם גולה יחד עם עם ישראל. אף עם אחר לא מצליח באמת להיאחז בה לאחר שעם ישראל עוזב אותה ויוצא לגלות. ...ארץ ישראל שוממה והופכת להיות סמל של חורבן. בהקשר הזה מענין לקרוא תאורים של ארץ ישראל מלפני 100 שנה ויותר. ארץ שוממה, רדופת מלריה, מלאה ביצות, ארץ אוכלת יושביה.

ארץ ישראל נותרה שוממה, כאמור, בעצם רק לתקופה קצרה בזמן גלות בבל. בזמן גלות רומא נותרו יהודים (ורומאים) רבים בארץ ישראל. שאר הטענות הן פשוט מחליאות בצרות האופקים שלהן. האוכלוסייה בארץ ידעה עליות ומורדות. היא הגיעה לשיא של מליונים בתקופה הביזנטית, שלא יושג שוב עד המאה ה-20. הארץ לא נשארה שוממה וללא תושבים, אלא ישבו בה לאורך כל השנים עמים שונים (כולל יהודים) וקבוצות שונות. ה"עם" הערבי, בפרט, הצליח להיאחז בה די יפה, למרות כיבושים צלבניים ובריטים ומה-לא, עד שקמה מדינת ישראל – וגם מאז הוא נאחז בה, בציפורניו, לא רע כל-כך (הוא מהווה כיום רוב בסך השטח של ממלכת ישראל המאוחדת [והמיתית]). הארץ גם לא הייתה רדופת מלריה ומחלות, או מלאת ביצות (כן, היתה ביצת החולה – זה לא “מלאה ביצות”).

גלות בבל היתה נוחה יחסית וקצרה. עם ישראל חזר לארץ מקץ 50 שנה לאחר חורבן בית המקדש הראשון. ...לעומת זאת, בספר דברים התורה מתארת גלות הרבה יותר קשה וארוכה מגלות בבל: פיזור על פני כל העולם, מסכת אינסופית של חיי סבל, ותאור עם ישראל כעלה נידף ברוח.

התיאור בדברים מדבר בבירור מצד אחד על גלות וסבל לנצח...

ובאו עליך כל הקללות האלה ורדפוך והשיגוך עד השמדך כי לא שמעת בקול יהוה אלהיך לשמר מצותיו וחקתיו אשר צוך. והיו בך לאות ולמופת ובזרעך עד עולם (דברים כח מה-מו)

... ועל שיבה מהגלות מצד שני.

והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך יהוה אלהיך שמה. ושבת עד יהוה אלהיך ושמעת בקלו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך. ושב יהוה אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך יהוה אלהיך שמה (דברים ל א-ג)

ככה הוא סגר את עצמו יפה מכל הכיוונים. לא משנה כמה היה אורך הגלות, ה"נבואה" שלו הייתה רלוונטית. הטקסט לא באמת אומר שהגלות תהיה ארוכה בשום מקום; אין קציבת זמן לגלות, או אפילו אמירה שהיא תימשך "מאות שנים" או משהו כזה. אורבך פשוט לוקח סגנון ספרותי מתלהם והופך אותו לנבואה בדיעבד.

כדאי לשים לב שבפועל, לא הייתה זו שיבה ליהוה ומצוותיו שגרמה לשיבה מהגלות. דווקא בגלות בבל עוד איכשהו כן, שכן אלו שחזרו היו בעלי להט דתי, אך מגלות רומא חזרו הציונים, האתאיסטים ברובם, ובתקופת הרפורמה, ההשכלה, וזניחת הדת. עוד נבואה שנכשלה.

ועם כל התיאור הנורא של עם ישראל מרוסק, מעונה, מפוחד ומפוזר על פני כל העולם, התורה מבשרת לנו שעם ישראל יתקיים כמו אותו סנה הבוער באש ואיננו אוכל.

תיאור זה היה נכון לתקופת גלות בבל ממש כפי שהוא נכון לתקופתנו, וכמובן שאף נביא מעולם לא ניבא את קיצה של דתו שלו, מסיבות מובנות. הוא דווקא לא מתאים ממש לגלות רומא, שעם ישראל שלאחריה דווקא שגשג (בעיקר בנכר, אבל גם בגליל).

לבסוף, מאחר שטענתו של אורבך היא בעצם שספר דברים לא מדבר על גלות בבל, כדאי להתייחס למה שאומרים גולי בבל עצמם. נחמיה עצמו מפנה לנבואות ששם ירמיהו בפני משה בספר דברים, כאשר הוא בא להפוך אותן לנבואה שמגשימה את עצמה.

זכר נא את הדבר אשר צוית את משה עבדך לאמר אתם תמעלו אני אפיץ אתכם בעמים. ושבתם אלי ושמרתם מצותי ועשיתם אתם אם יהיה נדחכם בקצה השמים משם אקבצם והבואתים [והביאותים] אל המקום אשר בחרתי לשכן את שמי שם (נחמיה א ח-ט)

כלומר לדעת אותו האיש שהיה כה חשוב בסיום גלות בבל, הנבואות בספר דברים מתייחסות דווקא לגלות זו. האם אורבך חושב שהוא מבין את הטקסט או את גלות בבל יותר טוב מנחמיה?

דעתו של אורבך היא הדעה האורתודוקסית הסטנדרטית, בעקבות פרשנותו של רמב"ן לפרק זה. אבל פרשנותו לא מתאימה לאמת ההיסטורית ואפילו לשאר הטקסט התנ"כי. אורבך לא מודע לכך שירמיהו עצמו גורס שבגלות בבל העם נפוץ בין כל העמים, ושנחמיה עצמו מפנה לנבואת משה (ולכן, לספר דברים) כנבואה על גלותו שלו. הוא מאמין שהארץ הייתה שוממה כאשר היא פרחה ושגשגה, ובכלל מתעלם מכל ידע שסותר את אמונותיו. אולי נימוקיו היו טובים יותר אילו היה לומד יותר תנ"ך והיסטוריה ופחות תלמוד.

אבל אי אפשר לסיים את הרשומה הזו בלי להעיר על הזוועה המוסרית והאפיסטמולוגית שעומדת במרכזה, הלו היא התפיסה הדאוטרונומיסטית שאי קיום המצוות מוביל לעונשים וקיומם לפרסים.

התורה מזהירה את עם ישראל בכמה מקומות בלשון ברורה שכשלון בכיבוד הברית ובריחה משמירת מצוות התורה תביא את עם ישראל לעונשים חמורים. העונש הבולט ביותר הוא גלות עם ישראל מארצו.

התורה הייתה מצליחה יותר להזהיר בכך אילו הייתה יכולה להוכיח זאת היסטורית במקום רק ללהג הבטחות, איומים, והצדקות בדיעבד. בפועל, התורה רק עושה ספינים. היא מפרשת את המציאות ההיסטורית בהתאם לתאולוגיה, למרות שהמציאות לא ממש תואמת את התבנית הזו. לא בעיה להמציא כל מיני סייגים ונימוקים-לכאורה של האל שימתנו את הדין או יקשו אותו, בהתאם לצורך.

חוסר ההתאמה בין הסיבתיות ההיסטורית לדאוטרונומיסטית בולט ביותר בגלות רומא. המרד הונהג, בשלביו הראשונים, על ידי הנהגה שכללה את אבות-הרבנים, ושאף "להחזיר עטרה ליושנה". העם ניסה דווקא לכבד את הברית הדמיונית עם הדמון הדמיוני יהוה, והתוצאה של הניתוק ההזוי מהמציאות הייתה כמובן ריסוק יהודה וירושלים וגזרות מגזרות שונות. יש לציין שהנביא יחזקאל הוגלה עם מלכי יהודה בגלות בבל, מה שמרמז שחלק מהמנהיגים הדתיים גם תמך במרד ההוא. בקיצור, לא בשל אדיקות דתית נמוכה גלה העם, אלא דווקא בשל אדיקות גבוהה, שהעבירה אותו על דעתו וגרמה לו לחשוב שיוכל לאימפריות. אותה התבנית חזרה על עצמה שוב ושוב במהלך ההיסטוריה היהודית – החל בימי יאשיהו, וכלה בעידן הביזנטי.

מנגד, האמונה שפרסים יינתנו לצדיקים גם היא משוללת כל מודעות היסטורית.

העם בימנו לא נהיה אדוק יותר ולכן שב לארצו, אלא שב לארצו בשיא הרפורמה והחילון ובשל מאמציהם של חילונים ואף אתאיסטים כגון הרצל, וכנגד התנגדות הרוב המוחץ של הרודנים הקטנים הצווחים על מצוות יהוה. שוב ושוב לאורך ההיסטוריה היהודית הרוויחו והצליחו הכופרים והחוטאים. המלך הגדול ביותר לא היה שלמה אלא מנשה שנוא-התנ"ך, המתייוונים שגשגו ופרחו לפני שהקנאים החשמונאים טבחו בהם (והמשיכו לשגשג בנכר), וכן הלאה.

זה לא צדיק ורע לו רשע וטוב לו. זה פשוט עולם כמנהגו נוהג, ולא מתחשב בהשקפה הסיבתית הדאוטרומוניסטית ההזויה. אנשים ואומות משגשגים או נפגעים בשל סיבות היסטוריות ותהפוכות גורל אקראיות, שלרוב לא קשורות כלל לאדיקותם, ולכן יש שצדיק ורע לו ויש שהפוך.

ההשקפה הסיבתית הדאורטרונומיסטית עדיין חיה ובועטת, ומדברת מגרונו של אורבך, אלפי שנים לאחר היווצרותה. היא לא מבוססת על שום ראיה. שום ראיה לא תצליח לעקור אותה מהמוחות המעוותים הנגועים בה, הרואים את האל בכל דבר והיפוכו ומזהים את צלו של הדמון הנורא יהוה בכל פינה. שכן השקפת עולם זו היא פרנואידית, וככזו תמציא אלף ואחד תירוצים לכישלונה המהדהד בפועל. זהו סוג של טירוף המחסן מפני רציונליות, ורק מוח נדיר, החושב נכוחה, יכול לצאת מהכלא של מחשבתו שלו.

ביקורת "הצדוקים והלכתם"

2011-07-04T23:07:00.000+03:00

הצדוקים והלכתם [2005] הוא ספר ארוך (כ-400 עמודים) שהוא מעין הרחבה של עבודת הדוקטורט של איל רגב. איל רגב מנסה בו לעמוד על מי היו הצדוקים - כלומר מי היו אותם בני-פלוגתא שהפרושים, אבותי הרבנים, מתווכחים עמם בחלקים הקדומים ביותר בתלמוד. הוא מנתח זאת בעיקר מבחינה הלכתית, אבל גם פוליטית, חברתית, ודתית. הבעיה היא שיש מעט מאוד עדויות - איל רגב נסמך על קריאה סלקטיבית של הברית החדשה ומסורות נוצריות, יוספוס פלביוס, ומסורות יהודיות (תלמודיות) קדומות, וכן על מתי מעט ממצאים ארכאולוגיים. התוצאה היא שחזור (בעצם, מספר שחזורים) שאינו אמין במיוחד, שכן הטיעונים אינם חזקים וחד-משמעיים. לא ברור מה נכון, ורב הנסתר על הגלוי. למרות זאת, מדובר בדיון מקיף ורציני ביותר, ולכן יש טעם בקריאתו כדי להבין את האבולוציה של הדת היהודית בשלהי הבית השני, ועליית הפרושים (הרבנים).

עבור איל רגב, ה"צדוקים" הם אלו שנקראו כך (ובשמות מקבילים, כגון בייתוסים) בספרות המשנה והתלמוד שמתנצחת עמם. נראה כי הצדוקים מייצגים גישה יהודית קדומה יחסית, שראתה בפולחן בבית המקדש את עיקר העיקרים והדרך ליצור קשר עם האל. זו הייתה הגישה השולטת לפני עליית הפרושים, ייתכן שעוד מימי בית ראשון. מנהיגי הצדוקים שייכים לבתי כהונה אצילים, מורמים מעם, שלבטח ייחסו את מוצאם לבית אהרון. תחת מרותם לימודי התורה והתפילות ברבים מועטים, שכן העיקר הוא הפולחן בבית המקדש. האריסטוקרטיה הכוהנית השתלשלה גם לאריסטוקרטיה צבאית ופוליטית, והצדוקים היו רבים בין קציני הצבא ואצילי העם.

בניגוד לכך, צמחה התנועה הפרושית החל בימי החשמונאים [כנראה]. תנועה זו הייתה מבוססת על ה"חכם", הבקי בתורה ובפירושה, והעמידה כעיקר את לימוד התורה. בכך היא אפשרה מגע רב יותר עם ה"קדושה". היא חידשה חידושים של מצוות וגדרות ("בעיקר טהרת חולין ומצוות התלויות בארץ, וכן דיני שבת ומועד, תפילה ואישות", הקמת בתי כנסת ולימודי תורה, והעברת דיני הטהרה לתוך הבית בסעודה, תפילה, ועוד) שסיפקו יותר את צרכי היחיד, שהיה מרוחק מעבודת המקדש. הפרושים גם חידשו את תפיסת השכר והעונש בעולם הבא [ויש המקשרים אותם לכן לתקופה הפרסית].

הפרושים והצדוקים נאבקו אלו באלו (לצד כתות לא-משמעותיות אחרות, כגון כת קומראן והנצרות הקדומה) לאורך התקופה החשמונאית וההרודיאנית. היו עליות ומורדות, אך ככלל הקרב נטה לכיוון הפרושים, שזכו יותר ויותר לתמיכת העם. הוא הוכרע סופית לטובתם עם השמדת בית המקדש, והרג רוב שדרת מנהיגי הצדוקים על ידי הקנאים (שהיו פרושים, אך לא שעו למנהיגי הפרושים המרכזיים). מאחר שבית המקדש היה מרכז עולמם ותפיסתם הדתית, הם לא יכלו לשאת את אובדנו, וממילא כבר היה כוחם בעם מועט.

מדוע בכלל צצו הפרושים, ובפרט בזמן זה? איל רגב מעלה השערה שהסיבה לעליית הפרושים היא המעבר לחברה אינדיווידואלית יותר בעקבות הגידול הדמוגרפי. הארכאולוגיה מראה מעבר לקבורה אינדיווידואלית יותר, שכנראה מרמז על מעבר מחברה של חמולות לחברה עם תא-משפחתי גרעיני. נראה שמה שאיל רגב אומר למעשה זה שבחברה של שבטים וחמולות הדת משמשת בעיקר לצרכים פוליטיים של זהות ולצרכי ראשי השבט, ולכן דווקא מודל של ריכוז הפולחן והידע הדתי הוא שימושי. לעומת זאת, בחברה אינדיווידואלית הצרכים הדתיים של האינדיווידואל מביאים אותו לחפש דת שתספק אותם, ועל צרכים אלו ענתה התנועה הפרושית.

עד כמה שחזור זה נאמן למציאות? אינני יודע. אבל נקודת מחלוקת חשובה לדעתי היא עד כמה השחזור הזה מתאר נכונה את הדת הקדומה, שקדמה לפרושים. לדעת איל רגב, ההשקפה הצדוקית שקדמה לפרושים הייתה דומה מאוד ליהדות הפרושית - מבוססת על אותו לוח שנה ודברי קודש, ואותו גוף בסיסי של הלכות.

נקודת השקפה אחרת ניתנת על ידי פרופסור רחל אליאור, שעבורה ה"צדוקים" הם חברי כת קומראן. אסור לתת לשם הזהה לבלבל - שתי קבוצות ה"צדוקים" הונהגו על ידי כוהנים המיוחסים לבית צדוק, אבל זה לא אומר ששתי הקבוצות זהות. על פי אליאור הצדוקים ששלטו מימי אהרון ועד לעידן החשמונאים, הם-הם כת קומראן. הכוהנים ה"צדוקים" והבייתוסים שנאבקים בפרושים לאורך שנות שלטון החשמונאים וההרודיאנים חמסו את כתר המקדש, והם אינם הצדוקים האמיתיים. הוויכוח הגדול בין הצדוקים-המקוריים וכל השאר היה על לוח השנה, כאשר לוח השנה הצדוקי היה לוח שמשי הסובב סביב עבודת בית המקדש; וכן על הקדושה של ספרי הקודש הצדוקיים, שקידמו את לוח השנה ועבודת המקדש. חידושם הגדול של הפרושים היה פיתוח הרעיון של "תורה בעל פה" שאסרה על כתיבת ספרים, דחיית חלק ניכר מכתבי הקודש המסורתיים-צדוקיים, וכן ניסוח ה"קנון" של ספרי הקודש שנערכו מחדש לאחר חורבן בית המקדש וכינון מחדש של היהדות על בסיס לוח שנה שונה (ירחי). הפרושים צמח על רקע הפילוג בין הכוהנים הצדוקים (המקוריים) וכוהנים חשמונאים ופרו-יווניים (גם הם בחלקם צדוקים), שיצר צורך בחכמי דת "נייטרליים" ובסופו של דבר הוליך להלכה הפרושית.

איל רגב מתעמת ישירות עם ההשקפה שכת קומראן זהה לצדוקים על ידי השוואת ההלכות שלהם. הוא גורס כי יש רק התאמה חלקית ביותר בין ההלכות שהפרושים מייחסים לצדוקים ולבייתוסים ובין הלכות קומראן, ולכן אין לשייך את הקבוצות. גם לא ניתן להתעלם מן העובדה שיוספוס פלביוס והמסורות הנוצריות מדברים בבירור על הצדוקים\כוהנים כשולטים במקדש, ולא ככת שולית המנודה מאחיזה בו. הצדוקים שבספרות זו גם בבירור לא מקיימים את לוח השנה השמשי של דת קומראן.

לי נראית יותר גישת אליאור. לא נראה לי שפירוט משמרות הכהונה ושאר הפרטים הרבים במגילות ים המלח נוצרו על ידי כת שלא הייתה לה אחיזה בניהול בית המקדש. אני סבור שמעט לפני עליית החשמונאים גורשו צדוקים אלו מניהול בית המקדש על ידי אנטיוכוס, אך נותרו גם צדוקים שיישרו קו עם השלטונות (היווניים, חשמונאים, ולבסוף רומאים), ואלו הצדוקים שאיל רגב עוסק בהם. איל רגב טוען כנגד כך שלוח השנה השמשי לא מעשי ומורכב מדי, אבל זה לא נשמע לי משכנע. מה שיותר מטריד אותי זה שאין סימן לספרי הקודש האחרים, ה"צדוקיים-מקוריים", בוויכוחים בין הפרושים לצדוקים.

זה, כרגע, נראה לי השחזור הסביר ביותר. איל רגב חזק בהשוואת ההלכות ולקיחת המסורות הנוצריות (וכן יוספוס פלביוס) בחשבון, ונראה לי שהוא צודק מן העיקר ואי-אפשר להתעלם מעדויות אלו. מצד שני, גם רחל אליאור חזקה בניתוח מגילות ים המלח והשוואתם למסורה, ולא ניתן להתעלם גם מעדויות אלו. לכן שילוב של שניהם נראה לי סביר.

ספרו של איל רגב לא מתייחס לצערי מספיק לפרושים ולשינויים החברתיים-דתיים שהם הביאו. הוא מתייחס לצדוקים, ומזכיר את הפרושים רק לשם הניגוד. ככלל, רגב לא מסביר מספיק על התקופה כדי שקורא שלא בקיא בה כבר יבין אותה כראוי - זוהי, כאמור, יותר עבודת דוקטורט מספר לקהל הרחב. כאמור, אני גם חושד שהוא לא צודק בדחייתו את כת קומראן כמקור ידע על הצדוקים וכמייצגת את הצדוקים הקדומים, ובכך מאבד חלק חשוב מאוד מהמידע עליהם.. לאור כל זאת אני מרגיש נאלץ לתת לספר זה ציון 2 מתוך 5 בלבד - זהו ספר שכדאי לקרוא למי שרוצה מאוד להתעמק בנושא, שכן הוא מוסיף לידע ולהבנה של התפתחות היהדות בתקופה, אבל הוא לא בנוי לקריאה על ידי הקהל הרחב ואני חושב שמסקנותיו חלקיות ואינן מספקות.

אלוהים משחק בקוביות, אברהם לא משחק יפה

2011-06-29T10:45:00.000+03:00

לאחרונה יצא עוד ספר מביב השופכין של אוניברסיטת בר אילן, של עוד דוקטור לפיזיקה שמנסה נואשות לשלב בין אמונתו הדתית ההזויה לבין המדע והרציונליות, בתוצאות מבישות. הפעם היה זה ד"ר מיכאל אברהם, שבספרו "אלוהים משחק בקוביות" מנסה להכיל את האבולוציה ועדיין להאמין באל. הפתרון שלו אינו מקורי - אלוהים מתערב ברגעים המתאימים, כדי "לכוון" את האבולוציה, תהליך שידוע כ"אבולוציה תאיסטית" ואין כמובן שום שמץ של עדויות מדעיות או רציונליות לקיומו.

לא קראתי את הספר, אז אולי זה לא הוגן מצידי לבקר אותו. אני גם לא אקרא אותו - עיון חטוף גרם לי לצחוק בקול רם בחנות ספרים, והנחתי אותו בחזרה על המדף. אבל מאחר שמיכאל אברהם הוא פיזיקאי, ומאחר שנראה שאת עיקר טיעונו כנגד האבולוציה הוא פרסם בווי-נט, אני ארשה לעצמי להעיר על משהו אחד: הרמה האקדמית המבישה.

נראה שלב הטיעון הוא הפסקה הבאה,

כל צעד אבולוציוני שיוצר מוטציה לא חיה מוליך להפסקה מוחלטת של התהליך, שקוטעת את כל השרשרת האבולוציונית. בתהליך האבולוציוני אין לנו [מנגנון] שדואג לזה שבכל פעם [המין] ישוב מחדש למסלול. אם באחד מהשלבים במשך ההיסטוריה לא נוצרת מוטציה שרידה, התהליך כולו נפסק סופית.

מה שאברהם מדבר עליו זה מודל של אבולוציה. במודל זה כמעט כל מוטציה יוצרת יצור שאינו בר קיימא, ולכן קוטעת את השושלת האבולוציונית שהוא אולי היה מוביל אליה. רק לעתים נדירות מאוד יש מוטציה שכן מצליחה ליצור יצור בר קיימא. לכן,

מדובר במסלול של מאורעות שבכל אחד מהם יש לתהליך סיכוי אפסי שלא להיכחד, ודרושה הצטברות של כולם בזה אחר זה ללא אף כישלון כדי להגיע למה שמוגדר כ"הצלחה".

אני שוב ושוב בשוק מהרמה הירודה שמרשים לעצמם אפולוגיסטים. יש מודלים מתמטיים מפורשים של אבולוציה - למה אברהם, שיש לו את הרקע להבין אותם, לא מתעמת עמם במקום עם קריקטורות עלובות? כמובן שבמודלים אלו, האבולוציה לא נפסקת רק בגלל שהתרחשה מוטציה הרסנית ביצור מסוים.

אבל אפילו במסגרת המודל שלו אין תוצאה כזו. ביסוד המודל נמצאת ההנחה שמוטציות כמעט תמיד יובילו לאבדון - ולכן, גורס אברהם, התהליך כולו יפסק. בואו נבנה מודל פשוט בהתבסס על הנחה זו ונראה אם זו אכן התוצאה. אבל, בניגוד לאברהם, נזכור שאבולוציה פועלת על אוכלוסיות, לא על פרטים.

נניח שקיימת בדור 0 אוכלוסיה בגודל N0. נניח שבממוצע מוליד כל פרט No צאצאים. נניח כי קיים סיכוי p לכך שתהיה לצאצא מסוים מוטציה קטלנית, שתמנע ממנו להוליד צאצאים. אם כך, בדור הבא יהיו

N1=(1-p) No N0

צאצאים. כלומר שהאוכלוסייה תגדל או תקטן בהתאם לא רק לסיכוי למוטציה קטלנית אלא גם לכמות הצאצאים הממוצעת. עבור מין שמוליד בממוצע שני צאצאים, האוכלוסייה תצטמצם רק אם הסיכוי של כל צאצא להיות בעל מוטציה קטלנית הוא גדול מ-50%! למותר לציין שבטבע רוב הילודים בריאים גנטית, וחסרים מוטציה כזו. המסקנה שריבוי מוטציות הרסניות יביא להרס התהליך כולו היא לפיכך מופרכת. (אגב, רוב המוטציות ניטרליות, וההרסניות נדירות, אבל למה לתת לעובדות לבלבל אותנו.)

גם מודל זה גרוע ביותר להבנת האבולוציה, שכן הוא לא כולל את המרכיב העיקרי בה - ברירה טבעית. ברור שברגע שבו נוצרת מוטציה שמגדילה את כמות הצאצאים, היא תתפשט במהירות באוכלוסיה. לכן, גם אם מוטציות אלו הן נדירות הן יכולות להיבנות זו על זו. וכאמור שכיחות גבוהה של מוטציות הרסניות, גם אילו הייתה קיימת, לא הייתה (בהכרח) עוצרת את התהליך הזה.

הנקודה החשובה היא שמה שקורה תלוי במודלים, ובערכים של הפרמטרים במודלים. אי אפשר להסיק כך בפשטות שזה שיש המון מוטציות הרסניות יביא לעצירת האבולוציה או הכחדות האוכלוסייה. כדי לטעון את זה ברצינות, צריך להראות שזה המצב במודלים ראליסטיים. אברהם אפילו לא מנסה להתייחס למודלים האמתיים שביולוגים משתמשים בהם*, ולכן הטיעון שלו לא שווה אפילו תגובה רצינית. במודלים האמתיים, יש אחוזים מבוססים-אמפיריים של תהליכים מבוססים-אמפירית, ואין שם עצירה של התהליכים האבולוציוניים.

אברהם הוא, בין השאר, פיזיקאי מכובד. הוא לא היה מעז (או יכול) לפרסם מאמר (או ספר) שדן בצורה כל כך לא מדויקת ולא רצינית במודלים פיזיקליים. אבל כשזה מגיע לאפולוגטיקה, הכל מותר. הכל כדי להצדיק את האמונות הקדומות שלו. הוא מרשה לעצמו להתעלם מהמודלים האמתיים, ולהציב במקומם שלד שאפילו לא ראוי לתואר "דחליל".

וזו הבעיה עם הדת - שהיא מעוותת את המחשבה. היא מעלה את האמונה, במקום את דרך המחשבה, לאידאל. היא מעודדת את החולים בה לרציונליזציות עלובות ולזניחת הרציונליות לטובת פירושים מעוותים של הפילוסופיה וההגות. לכך יכולות להיות תוצאות הרסניות, כאשר רעיונות עוועים משתלטים על האידאולוגיה הפוליטית או החברתית.

נ.ב. הגעתי לקטע דרך פוסט אחר הקוטל אותו, בשפינוזה. מומלץ לקרוא עבור פרשנות אחרת של אותו קטע.

* כל זה, כאמור, בהתבסס על הציטוט. יכול להיות שאברהם מספק הסבר רציני בספר במקום אחר. אני, איך לומר, חושד שזה לא המצב.

דת זה לא תירוץ

2011-06-28T12:46:00.000+03:00

אני רוצה להוסיף את תרומתי הצנועה לחיזוק ידה של משטרת ישראל, ולברך אותה על מעצרו של הרב דב ליאור. אף אחד לא מעל החוק, והעובדה שדעה נאמרת מתוך השקפה ואמונה דתית לא הופכת אותה לשונה מכזו הנאמרת מתוך כל נקודת השקפה ושיטת מחשבה אחרת. חפש המחשבה והביטוי הם ערכים חשובים, אך לא עומדים מעל לחופש החיים שהחוקים כנגד הסתה מגינים עליו, ואין לאפשר לרב יותר חופש ביטוי מכל אדם אחר או, חלילה, את החופש להסית. אני מחזק את ידי המשטרה ורשויות החוק להמשיך במאבקיהם בהסתה ובגזענות, וקורא להן להמשיך ולהפעיל את החוק גם כנגד רבנים אחרים המשתמשים ב"קדושת" דתם ובמעמד הציבורי שלהם כמגן מפני רשויות החוק.

טקסט זה שולח לדוברות המשטרה, בעקבות מעצרו של הרב דב ליאור. אני קורא לכל קוראי, דתיים וחילוניים, לשלוח גם הם טקסט דומה, ולפרסם את תמיכתם במהלך בכל פורום פומבי. בין אם אתם מאמינים באל או לא, אין מקום להסתה ואין מקום לזכויות יתר דתיות במדינה דמוקרטית.

הטעויות של אורבך: טיעון הכוזרי

2011-06-21T00:16:00.000+03:00

כפי שהוסבר במבוא, אני דן במאמר של דורון אורבך, “האמת היהודית מול תגליות המדע המודרני". כפי שהשם מרמז, המאמר אמור לדון בהתאמה לכאורה בין המדע לבין התורה. אלא שאורבך מתקשה שלא לסטות מהנושא, ומגיע לאחר כבוד לניסיונות להוכחת הדת היהודית. באופן מפתיע, אורבך מייחד רק חלק זעום ממאמרו לטיעון מהר סיני – אתם יודעים, הטיעון שלא יכול להיות שזייפו את סיפור ההתגלות על הר סיני, כי זה קרה לעיני כל העם והועבר מאב-לבן אז אנשים היו מתקוממים נגד המצאת סיפור שכזה על אבותיהם (טיעון זה ידוע גם כטיעון הכוזרי). זהו בדרך כלל הטיעון האהוב על מחזירים-בתשובה ודתיים רבים, אבל אורבך דווקא מתמקד בטיעון לנבואה היסטורית, שאליו נגיע בפוסט הבא. למרות זאת, אורבך כן מסכם את הטיעון מהר סיני, ולכן גם אני אתייחס אליו.

עיקר הטיעון הוא שהתרחשו מספר ניסים פומביים מאוד על פי הדת היהודית, ניסים שכל העם העצום והרב ראה ונשתמרו בזיכרון הלאומי ככאלו – מכות מצריים, קריעת ים סוף, ומעמד הר סיני. לא ייתכן שאירועים מעין אלו יומצאו! הדרך היחידה שבה יכול היה להתקבע זיכרון היסטורי שכזה הוא אם הוא אמתי, אם הוא באמת התרחש.

כל הדתות בעולם זולת היהדות, נובעות ממעשיהם והגיגיהם של אנשים בודדים: ישו, שאול התרסי (פאולוס), מוחמד, בודהה, קונפוציוס ואחרים שרעיונותיהם אף הם הועברו לציבור ע"י אנשים מועטים. במקרה כזה, לא תתכן שום ביקורת אוביקטיבית לבחינת אמיתות הבשורה של מחוללי הדתות השונים. המקור ליהדות לעומת זאת הוא התנסות המונית חוויתית של מליוני אנשים במשך עשרות שנים

האמת, מדהים אותי כל פעם מחדש שהדתיים באמת תופסים את ה"הסבר" שלהם כהסבר חלופי. אפילו אם, נניח, שלא היינו מבינים איך יכול להיווצר מיתוס כגון סיפור מתן תורה – למה זה אומר שהתשובה היא "אלוהים עשה את זה"? באותה מידה אפשר לקפוץ ישר למסקנה ש"מפלצת הספגטי עשתה את זה", או ש”גמד סגול עשה את זה”. זוהי תשובה פשוט מגוחכת. עדיף להרים ידיים ולהגיד "אנחנו לא יודעים" מאשר להאמין בתשובה כה עלובה.

אבל אני לא רוצה להתחמק מהטיעון עצמו. אז אנסה להתעלם מהגיחוך.

הצלחתו של הטיעון ממעמד הר סיני בקרב הציבור מלמדת לדעתי על חסך גדול בחינוך הדתי במדינה. אנשים רבים פשוט לא מבינים איך נוצרת ומשתנה דת. אבל נתחיל בנקודה שולית יחסית:

הנצרות והאסלאם לא כופרים באירועי סיפור יציאת מצרים, אלא מקבלים אותו (לא פחות מהיהדות, בכל אופן). לכן, אין בפומביות הסיפור הזה שום קשר לנצרות ולאסלאם ואין מה להזכיר אותן.אין מה לדבר פה על ישו או פאולוס. נוצרי יכול באותה מידה (וכנראה די בצדק) להתייחס ליהדות הרבנית כיצירתו של רבי יהודה הנשיא, ולומר שאין "עדויות אובייקטיביות" שמאפשרות לקבוע שהתורה שבעל-פה שהוא קיבע היא הנכונה. הכנסת הנצרות והאסלאם לסוגיה רק מבלבלת, ואין בינה לבין הטיעון דבר.

“ביקורת אובייקטיבית" אפשרית כאשר יש גישה ישירה לראיות. חלק מהדתות שהוזכרו (בודהיזם, קונפוציוניזם) לא מבוססות על התגלות כלל, אלא על ה"אמת" שבהן – ברגע שבו אתה עושה מדיטציה כהלכה אתה אמור פשוט לראות שבודהה צדק, וכשאתה חושב על דברי קונפוציוס אתה אמור פשוט לראות, לאור התבונה, שהוא צודק. הראיות ל"נכונותן", לפיכך, נגישות הרבה יותר מאשר "התגלות המונית", שאין לנו שום ראיות ישירות לכך שהיא אי פעם אכן התרחשה. מדיטציה וחשיבה נגישים לנו בכל עת.

נבהיר מעט את הטיעון - אנו אמורים למצוא "אובייקטיביות" בכך שקיימים, כיום, המוני בני אדם המאמינים ומספרים שאבותיהם, גם הם המון, ראו וחוו משהו. ברור שעצם העובדה שהמון אנשים היום מאמינים במשהו אינה עדות לכך שהוא נכון. אלא, גורס אורבך, שלא יכלה להיווצר אמונה מסוימת זו (אמונה בהתגלות המונית) אם היא לא היתה נכונה שכן אז היו האנשים מתקוממים כנגד שינוי הזכרון ההיסטורי.

במאמרים נוספים ניתן להראות שלא ניתן היה לזייף ולהמציא בשום תקופה מתולדות עם ישראל, את ספור מעמד הר סיני.

זוהי, לכאורה, עובדה "אובייקטיבית" על טבע האדם, שמובילה למסקנה שהסיפור בהכרח אמיתי. נעיר שאם כך לא חשוב מספר האנשים, אלא האחידות באמונה. וזה שיש המון אנשים היום לא אומר שהיו המונים בעבר – כל מיליוני היהודים האשכזניים, למשל, הם צאצאים של ארבע אמהות (ימי-ביניימיות) בלבד. (בפועל, עדויות ארכאולוגיות מראות שאוכלוסיית ישראל מנתה עשרות אלפים, ולכל היותר מאות אלפים בודדים, בתקופות הרלוונטיות.) אז די לנפנף ב"מיליונים" – המספרים לא רלוונטיים לטיעון.

בניגוד לדברי אורבך ודברי התורה עצמה, דווקא יש דתות עם "התנסות המונית חוויתית" שחווה כל העם, ולכן צריך לכאורה לזכור אותה. למרבה הצער, אנשים פשוט לא מודעים לכמות המגוחכת ולמגוון המגוחך עוד יותר של דתות ברחבי העולם. היהדות היא דת לאומית ולפיכך יש לה גם סיפור הגירה – סיפור שמספר איך העם הגיע לנחלתו. יש את זה כמעט לכל העמים (מה שלא מפתיע שכן עמים זזים לא מעט, ובסופו של דבר כולנו מהגרים מאפריקה), הרוב כבר פשוט שכחו את זה כי הם קיבלו על עצמם דתות אוניברסליות. הייחוד האמיתי של היהדות היא שהיא דת שבטית ששרדה. מטבע הדברים, בסיפורי ההגירה הניסים שמתרחשים על הדרך נגלים לעיני כל העם. גם המוטיבים בסיפורים אלו חוזרים על עצמם ועל המוטיבים במיתוסים אחרים. הנה, למשל, קטע מתוך סיפור של בני האקומה (שבט אינדיאנים), המתאר מעשים על טבעיים שבהם חזה כל השבט במהלך קטע במסע המזכיר את סיפור המבול – וגם את מגדל בבל.

וימשיך וירד הגשם. וינוסו כל בני העם מבתיהם, ויילקחו עמם רק מתי מעט אשר יצרכו, ואת המזבחים אשר להם. וינועו דרומה, אל ההרים הגבוהים. וכל הכוהנים, ואיש האנטילופה, והמנהיג הגדול, יתפללו כולם למען יפסיק הגשם, אך לא שעו לשוועתם. וכל חיית השדה נסה ההרה, ויאספו שם כל העמים, אף בני הסוס הלבן אשר נפרדו בקאשאך, וידברו שפות רבות, מי בשפה דומה ומי ברחוקה. וישהו כולם תחת עור האיל האלוהי, למען חסות מהגשם. ויראו התאומים כי הגשם מתחיל למלא את העולם, ועוד מעט קצת ויסחפו המים את האנשים מההר. ויאמרו: הנה הנה נחש המים, הבא להרגנו. וידברו אחד עם השני לאמור: הנה הגיעה השעה להשתמש בארבעת חצי הקסם שאבינו נתן לנו. ויצפו במים, והנה גל גדול עולה ומגיע אליהם. ויאמרו "הנה לבו!”, וירה כל אחד חץ לתוכו. אך זה ירו את חציהם, וישככו הגלים, ויהפכו לנחש ענק אשר ליפף את עצמו סביב ההר. ויהרגוהו התאומים, בשאר חציהם, ארבעה חצים האחד. ותשב השלווה לארץ, ולא ירד יותר גשם. ויקוו המים, אך לאט. נאמר כי לפנים היה ההר חלק ומעוגל למשעי, אך מבול זה והמים הנסוגים חצבו בו קניונים ונקיקים ועשו אותו לטרשי. זמן רב חנו האנשים בהר זה, אך תמיד היה להם מזון, והחיות שנלכדו עליו התרבו. כאשר הכל התייבש, התפזרו האנשים שוב, ולא ידעו לדבר זה עם זה. [תרגום חופשי, י.ר]

האם דת האקומה נכונה? מה לגבי סיפורי נדודיהם של בני טיב האפריקאים, שמספרים שנחש נהפך לגשר כדי שהשבט יוכל לעבור את הנהר? ויש עוד דוגמאות רבות מספור (מילולית – לא היו די אנתרופולוגים כדי לתעד את כל אגדות ההגירה שנעלמו זה-כבר מהזיכרון האנושי).

אבל אפילו אם לא היו דוגמאות אחרות למיתוסי-נדידה עמוסי ניסים, הטיעון לא היה משכנע כל מי שלמד ומכיר ולו במעט את ההתפתחות ההיסטורית של דתות. זה בגלל שלימוד שכזה חושף את היכולת האנושית הלא מוגבלת להמציא מיתוסים ולהאמין בהם. למי שלמד על התפתחות הנצרות מכת יהודית לדת עמוסת-ניסים נפרדת אין בעיה לראות מיד שסיפורי ניסים הורכבו על גבי סיפור בנאלי יותר. לקורא שלמד על השינויים התאולוגיים האדירים שעברה הדת ההינדואיסטית והשתקפותם בספרי הקודש שלה אין בעיה להבין את הרכבת סיפור מעמד הר סיני (וקוד החוקים הנלווה אליו) בשלבים עם התפתחות התאולוגיה היהודית. לאדם שלמד על מיתוסי הנדידה של עמים אפריקאים ואמריקאים אין בעיה להבין איך מיתוס שכזה יכול לאחד שבטים שונים. בקיצור, כל מי שלמד מדעי הדתות מבין, באופן עמוק ומקיף, שהטיעון שמיתוס לאומי שכזה לא יכול להיווצר באופן טבעי הוא לא פחות ממגוחך.

לב הטיעון הוא הטענה שלא ניתן לשנות זיכרונות היסטוריים של עם. אבל טענה זו סותרת את עצמה ברגע שבודקים את אותו המיתוס עצמו – יציאת מצרים – בזיכרון המצרים. היו הרי, לפי מיתוס יציאת מצרים, אי-אלו אירועים ש, איך-לומר-זאת-בזהירות, היה על בני העם המצרי לזכור. אלא שהם לא עושים זאת. הדבר הקרוב ביותר שהאפולוגיסטים מצביעים עליו הוא פפירוס איפוור, שאמור לדעתם לספר את סיפור מכות מצרים מהזווית המצרית. אלא שהאירועים שם לא בדיוק מתאימים לסיפור היהודי. לא רק שמסגרת הסיפור שונה, אלא גם האירועים עצמם לא דומים ברובם וחסרים אירועים אדירים (כגון, למשל, מכת בכורות). אז מה, המצרים כן יכולים לעוות זיכרונות היסטוריים והיהודים לא? הבל הבלים. האמת הפשוטה היא שזיכרונות היסטוריים, בייחוד בתרבויות חסרות כתב, משתנים מאוד עם הזמן. מאוד.

עדות ברורה בעיני כל מי שקמצוץ שכל בראשו לכך שסיפור יציאת מצרים אינו אמין הוא המספרים העצומים של גודל העם – אותם המספרים עצמם שהאפולוגיטסטים מנופפים בהם, “מיליוני אנשים". מספר זה מגיע מספר בראשית עצמו, שגורס כי היו כ-600,000 גברים בוגרים (אין טעם לספור נשים נחותות...) במדבר סיני; ומכאן, שמיליונים יצאו את מצרים. אלא שכל אוכלוסיית מצרים באותו זמן מנתה פחות מ-3 מיליון. לא ייתכן שעזבו את מצרים יותר אנשים משהיו בה. לא ייתכן "להעלים" אפילו יציאה המונית קטנה יותר, יציאה של אחוז משמעותי של אנשים ממצרים – היינו רואים את זה בארכאולוגיה של החקלאות במצרים, בנתוני המיסים, ברשומות מצריות, וברשומות מהעמים הסובבים את מצרים. שוב, סיפור יציאת מצרים עצמו מהווה ראייה לכך שהזיכרון ההיסטורי אינו אמין.

הטיעון צריך להיות גם תקף לכל דבר שנגלה לכל העם, לא רק להתגלות אלוהית. אך לכל העמים יש סיפורי אגדות שמדברים על מציאות, על עולם, שברור לכולנו שלא היה קיים. האירים האמינו בלפרקונים, בפיות, בעולמות אגדתיים שלמים שאבותיהם היו בקשר ישיר עמם. גם אלו, בעצם "התנסות המונית". אז איך יכול עם שלם להאמין בסיפורים על לפרקונים או על כך שאבותיהם ביקרו בממלכת הפיות? בגלל שהאנשים בעבר ידעו פחות והיו הרבה פחות ספקניים, וגם בד"כ לקחו את הסיפורים האלו הרבה פחות ברצינות ממה שאנחנו נוטים לחשוב. הכוהנים סיפרו את הסיפורים – לא האבות, הכוהנים – ושינו אותם בהתאם לקהל היעד, למטרות התאולוגיות והפוליטיות שלהם, וכן הלאה. כך נכתבו מחדש סיפורי האירים בידי כוהנים נוצריים כדי להתאים לדת הנוצרית. כך לא הייתה שום בעיה לאנשי מוסופוטמיה לדבר על השושלות האלוהיות שהשתנו תדיר עם עליית מלך חדש. כי הם מראש היו רגילים למגוון מיתוסים וסיפורים וראו בכוהן ובמלך סמכות דתית.

התנ"ך עצמו מדגים לנו איך תהליך זה מתרחש. בספר מלכים ב מסופר על "מציאת" ספר תורה חדש בידי הכהן הגדול, שמאומץ על ידי המלך יאשיהו. העם, לאחר קצת "שכנוע" מידי חילות המלך, מיישר קו עם הכהן הגדול והמלך. הסיפור חוזר על עצמו בנחמיה, שם שוב "מקריאים" בפני העם את התורה, שעומדת בניגוד לזו שמכיר העם. העם, שוב, מיישר קו. בכל פעם הכוהנים והמלוכה מכניסים שינויים בדת, והעם מיישר קו – כי לא ליישר קו (באופן פומבי) זה דבר מאוד, מאוד מסוכן בנסיבות כאלו. דורות מספר של כפייה דתית שכזו, והדת ה"מקורית" [שגם היא מן הסתם פרי של שינויים כאלו] נדחקת להיות כת קטנה במקרה הטוב.

הרעיון שמיתוס משומר על ידי זכרונות משפחתיים נוגד לא רק את על מה שידוע לנו על דתות, אלא גם את הניסיון האישי של כל אחד מאיתנו – הרי אין למשפחה שלנו מסורות משפחתיות ממעמד הר סיני. יש רק את הנוסח הרשמי. הרעיון שאי אפשר להכניס שינויים בנוסח הרשמי כי העם יתמרד הוא אווילי באותה מידה, ומתעלם מההיסטוריה של כל הדתות בעולם (כולל, כאמור, מה שהתנ"ך עצמו אומר על התפתחות הדת היהודית). היכרות עם התפתחות דתות בעולם מראה, אפילו מבלי לשקול את העדויות לגבי היהדות גופא, שהרבה יותר סביר שהסיפורים המכוננים של הדת (כגון מעמד הר סיני, יציאת מצרים, וכדומה) נערכו ושונו פעמים אין ספור, הסתובבו בכמה גרסאות, ולבסוף נבחר נוסח מסוים לשמש בקאנון שהתקדש מאז; ככה עובדות דתות. והסיפורים האלו בתנ"ך מראים סימנים של עריכה כזו (כגון סגנון סיפורי שונה בנוסחים השונים, התאמה של האמור לתאולוגיה שונה, קיום גרסאות חלופיות בטקסטים ותרגומים עתיקים, וכן הלאה).

לבסוף, כדאי להזכיר שוב שהמאמר אמור לעסוק בהתאמה בין הדת לבין המדע. חוסר ההתאמה כאן הוא מובהק – המאורעות המתוארים מפירים את חוקי הטבע באופן בולט. יש כאן, לפיכך, סתירה עצומה בין התורה למדע. יתרה מכך, מסכת הסיפורים לא מתאימה לעובדות הארכאולוגית וההיסטוריות (לא התרחשו מכות מצרים, לא היתה יציאת מצרים המונית, שום פרעה וצבאו לא מתו תוך רדיפת עבדים בורחים, ולא היה מסע המוני במדבר סיני, או כיבוש מהיר של הארץ בגל אדיר של מהגרים). אורבך מנסה, שוב, לומר שהמדע לא צודק – שהאירועים שמתוארים בתורה הם האמת. אלא שאין לו שום ראיה של ממש לביסוס טענה זו. יש רק אינטואיציה עלובה של איך משתנה דת ותפיסה היסטורית של עם, שלא מחוברת לאיך שבאמת עובדות דתות וחברות אנושיות.

הטיעון מהר סיני אינו אלא עוד טיעון של אלוהי הפערים - “בגלל שאני לא מבין איך זה יכול לקרות באופן טבעי, אלוהים עשה את זה!”. כמו רוב המקרים שבהם מופעל טיעון אל הפערים, אורבך לא מביא שום ראיות חיוביות לכך שדווקא התאוריה שלו היא הנכונה (אולי הסיפור הושתל על ידי חייזרים? מה, רק לאורבך מותר להמציא תאוריות הזויות?), ומתעלם מהעובדה שדווקא יש לנו תובנות איך דבר זה התרחש באופן טבעי. נראה שמסכת סיפורי יציאת מצרים הורכבה ממספר רבדים שהמוקדם שבהם הוא גירוש בני ההיקסוס ובני בריתם ממצרים במאה ה-16 לפנה"ס. מכאן סופר הסיפור מחדש בכנען ועורב בסיפורים אחרים עד שלבסוף הגיע לגרסה שבידנו. אחד מהחידושים האחרונים היה ההוספה של מעשה עגל הזהב, שכה מזוהה עם סיפור מעמד הר סיני – הוספה שהתרחשה כנראה לאחר עלייתו לשלטון של ירבעם בן-נבט (סוף המאה ה-10 לפנה"ס). זוהי לא רק הדעה של אתאיסטים – זוהי הדעה של הרוב הניכר של החוקרים, כולל נוצרים רבים וכן יהודים אורתודוקסיים כדוגמת ישראל קנוהל.

לסיכום: הדת היהודית אינה ייחודית בכך שיש לה סיפורים מופרכים שכל העם היה אמור לראות (ולכאורה, לזכור). גם אילו היא היתה, היה די במדעי הדתות כדי להראות שיצירה של מיתוסים מוטעים שכאלו היא אפשרית, שכן יכולת ההמצאה האנושית אדירה וכל דת ייחודית בדרכה היא. בפועל, בסיפורים היהודיים הללו יש מאפיינים ברורים של מעשי טלאים, עריכה, וגיבוב נוסחים שמצביעים על כך שהם יצירה דתית רגילה. גם אילו לא היו מאפיינים כאלו, הסיפורים עומדים בסתירה לעדויות היסטוריות וארכאולוגיות, שלא לדבר על עקרונות וחוקים מדעיים. אין שום עדות חיובית לכך שהניסים בסיפורים האגדתיים המדוברים אכן התרחשו או שהסיפורים לא יכלו להיווצר בתהליך טבעי, וכל הטיעון אינו אלא טיעון אלוהי הפערים.

הדת שלי ואמונותיי אינן העסק של המדינה

2011-06-14T12:57:00.000+03:00

אתר "חופש", מפלגת אור, ו"אני ישראלי" יצאו בקמפיין משותף חדש, למען מחיקת סעיף ה"דת" מכל רשומות המדינה.

בכך הם מצטרפים לפעילות הברוכה של "ישראל חופשית", והקמפיין שלהם "דוחסים אותנו למסגרת אחת". אבל יש הבדל - ישראל חופשית דורשים חקיקת חוק חדש שיאפשר מסלול אזרחי לנישואים וגירושים, ואילו "חופש" דורשים שהמדינה לא תרשום את הדת כלל.

מבחינה עקרונית, "חופש" כמובן צודקים - אין למדינה שום זכות בכלל לדעת מהי הדת שלי. בוודאי שאין לה זכות לקבוע עבורי מה העדה הדתית שלי, או לקבוע שיש רק עדות מסוימות, אבל גם אין לה בכלל שום שימוש לגיטימי במידע הזה ולכן הוא לא צריך להיות בידיה. אולם, בפועל מדינות רוצות לדעת את הדברים האלו ורשומות מסוג זה קיימות למעשה בכל מדינה מערבית. אני חושב שמחיקת סעיף ה"דת" ממרשם האוכלוסין וממפקד האוכלוסין הוא הדבר הנכון, אבל אני בספק אם אפשר יהיה לשכנע בכך את הציבור.

מה שהופך את הרישום בישראל לבעייתי במיוחד זה שהוא לא סתם משמש לאיסוף מידע, אלא להגבלות חוקיות. בניגוד לחופש הדת ולחופש מדת, האזרחים מושמים בתוך מסגרת דתית תחת חוק. את המצב הזה באה ההצעה של "ישראל חופשית" לתקן. אני סבור שיש לה יותר סיכוי, אך כמובן שגם זה מאבק קשה.

אבל מה שהמעשה של קניוק גרם לי לתמוה, זה כמה עוד אנשים היו רוצים לשות את המעמד של דתם מ"יהודי" ל"חסר דת"? שיהיה ברור - צעד זה הוא סמלי והצהרתי בלבד בנקודה זו, שכן הרישום במשרד הפנים "לא קובע". מי שקובע אם אתה יהודי או (או מוסלמי, וכן הלאה) או לא זה בית הדין העדתי; אם לדעת הרבי אתה דתי, אתה כפוף לחוקי הדת היהודית בכל הנוגע לנישואים, גירושים, קבורה, וכן הלאה סמכויות שיצליחו בדתיים להשיג ברבות הימים. אבל, אם יהיו מספיק אנשים "חסרי דת" שיקבלו על שיוכם לעדה דתית מסוימת, סביר להניח שמגבלה זו לא תעמוד במבחן הציבורי או החוקי, והיא תקרוס. לכן, יש טעם רב בשינוי הרשום.

כמה יש? כמה אנשים היו רוצים לשנות את הרישום ל"חסר דת"? לאו-דווקא יהודים - גם מוסלמים (למשל) - כלומר אנשים הרשומים כמוסלמים אך היו מעדיפים להיות רשומים כחסרי דת.

אדגיש כי אין הכוונה לשינוי סעיף הלאום, אלא לשינוי סעיף הדת. ושאין הכוונה לכך שאינך חבר בדת יהודית (או המוסלמית, וכן הלאה) כשלהי, אלא שאינך רוצה להיות מנוי בין האנשים שהמדינה מחייבת לעמוד בפני בית דין דתי מסוים. זה לא חייב להיות בגלל שאתה באמת "חסר דת", אלא ש"חסר דת" יותר מתאים לך מהאפשרויות האחרות שהמדינה מתירה לרשום. אנשים כאלו יכולים אפילו לכלול חרדים שלא רוצים לקבל את בתי הדין של המדינה, או דתיים "נאורים" שמעדיפים שדתם תהיה מתוך בחירה ולא בכוח החוק.